הציונות הדתית – דת, לאומיות ופוליטיקה

 

מבוא

 

בשדה הפוליטי ובשדה המחקרי המרכזי נתפסת ה"דת" (religion) כקטגוריה על־תרבותית טבעית וניטרלית המתארת מציאות חברתית ופוליטית נתונה. ה"דת" – וכמוה גם ה"חילוניות" – נחשבת לתופעה א־היסטורית ואוניברסלית שהיתה קיימת מאז ומעולם בתרבות האנושית. רובו ככולו של השיח האקדמי ושל השיח החברתי והפוליטי עצמו מתבסס על תפיסתם של שני המושגים האלה כקונספטים מוחלטים וככלים אנליטיים בסיסיים להבנת הפוליטיקה והחברה. ה"דת" מתוארת כאחד מיסודותיה הבסיסיים והראשוניים של הקהילה האנושית כולה, וה"חילוניות" כמעין התפכחות רציונלית ונאורה, וכשחרור מכבלים תרבותיים ארכאיים ואף נפסדים ומסוכנים.

 

מאחר שהלאומיות נחשבת לתופעה "חילונית", הרי שהמחשבה הפוליטית של הציונות הדתית לגווניה מציבה אתגר של ממש בפני התוהים על קנקנה. הגדרת היחסים בין שני האלמנטים המנוגדים שעליהם, כביכול, מיוסדת האידיאולוגיה הציונית־דתית העסיקה רבות הן את החוקרים שביקשו להבין אותה והן את מעצבי המחשבה הציונית־דתית בעצמם. ספר זה מציג לראשונה ניתוח עומק של המחשבה הפוליטית הציונית־דתית לאור ביקורת מרכזית בחקר דתות הדוחה את התפיסה המודרנית המבחינה בין "דת" ו"חילוניות".[1]

 

על פי הביקורת, הדיכוטומיה שבין "דת" ו"חילוניות", אשר שורשיה נטועים בהקשר היסטורי ותרבותי ייחודי (נוצרי־אירופאי־מודרני), היא מלאכותית ומעוותת את תפיסת החברה והפוליטיקה. ה"דת", למעשה, היא מונח ש"הומצא" בעידן המודרני והתפתח בד בבד עם מדינת הלאום, ונושא עמו מטענים נורמטיביים שליליים שמתבטאים, בין היתר, בדימוי האלים והאי־רציונלי שנוצר לו. ה"חילוניות", כך על פי הביקורת, היא תמונת הראי הנורמטיבית של ה"דת". שני המושגים המודרניים האלה, המתחזים להיות תיאור "אובייקטיבי" של מציאות חברתית ופוליטית, אינם אלא קביעות ערכיות. לפיכך, הצגתן של ה"דת" וה"חילוניות" כמושגים אוניברסליים־ניטרליים היא מניפולציה מודרנית שהושרשה היטב בשיח הפוליטי והמחקרי כאחד. אפיסטמולוגיה מודרנית זו משרתת בעיקר את המדינה ואת הפוליטיקה שלה: הפוליטיקה של המדינה מציגה את המדינה כ"חילונית" – כלומר, רציונלית ושפויה – ואת חלק ממתחריה הפוליטיים כ"דתיים" – כלומר, לא־רציונליים ומסוכנים. הגדרות אלה מסייעות לפוליטיקה של המדינה לבסס את מעמדה הפוליטי של המדינה ולערער את הלגיטימיות הפוליטית של יריביה ה"דתיים". על פי הביקורת, השקפת עולם מודרנית זו הסתייעה רבות בתפיסה הנוצרית־פרוטסטנטית, שבמסגרתה התפתח הקונספט "דת" כעניינו הפרטי של האדם וכתחום א־פוליטי שאין לו נגיעה למרחב הציבורי. על פי התפיסה הפרוטסטנטית, ה"דת" היא נעלה, נשגבת ושמימית וניצבת מעל הפוליטיקה הארצית, וכל עניינה הוא בין אדם לאלוהיו ותו לא. המשמעות הפוליטית של השקפה זו היא שעל ה"דת" – הכנסייה במקרה הנוצרי – להתמקד בעניינים א־פוליטיים ולעזוב את הפוליטיקה ה"חילונית" בידיה של המדינה. המטרה שמושגת מתהליך זה של הפרדת ה"דת" מהפוליטיקה והצבתה במקום מוגדר, מוגבל ומצומצם היא מטרה פוליטית מובהקת: כך נמנעת ההתנגשות בין הלויאליות למדינה לבין הלויאליות לאל. האזרח נדרש להיות נאמן בראש ובראשונה למדינתו, ועם זאת ניתנת לו האפשרות להישאר "דתי" – כלומר, נאמן גם לאל – אך רק בארבע אמותיו: ברוחניותו, בביתו ובכנסייתו. דתיות לגיטימית, על פי האפיסטמולוגיה המודרנית, היא רק דתיות שאינה פוליטית. אם כן, על פי הביקורת, התביעה המוכרת ל"הפרדת הדת מהמדינה" היא תביעה ערכית המנוסחת באופן מטעה, שכן לא מדובר בהפרדתן של שתי רשויות לשני תחומים נפרדים ושווים, אלא בהוצאתה של אידיאולוגיה פוליטית אל מחוץ למוקדי הכוח והשליטה (קרי, מהפוליטיקה) על ידי הגדרתה כ"דת", כדי לפנות מקום לאידיאולוגיה הפוליטית של מדינת הלאום.

 

השדה האקדמי והאינטלקטואלי הנרחב בחקר הציונות הדתית שהתפתח לאורך השנים כבול במסגרת המושגית המודרנית ומציע להבין את הציונות הדתית באמצעות מונחיה. רובו של הדיון הקיים מציג ניתוח המתייחס ל"דת" ולציונות כשני אלמנטים נבדלים ביסודם, ומנסה להגדיר את היחסים בין שניהם ולהכריע בשאלת הדומיננטיות ביניהם במחשבה הציונית־דתית. אסכולה בולטת בדיון הזה מציגה את הציונות הדתית (או חוגים מרכזיים בה) כאידיאולוגיה פונדמנטליסטית. מלחמת ששת הימים, כך על פי עמדה מחקרית זו, הפרה את האיזון האידיאולוגי במחשבה הציונית־דתית כשהפכה את היסוד ה"דתי" – הבלתי שפוי והנוטה לאלימות, לכאורה – לדומיננטי. על פי גישה זו, עם השנים תהליך ההקצנה הדתית התפתח, מעמדה של המדינה הלך ונחלש אל מול הרדיקליזציה של הדתיות והנאמנות לאידיאל הציוני הועמדה על תנאי. הציונות הדתית, כך גורסים חוקרים אלה, לויאלית למדינה רק כאשר מהלכיה תואמים את מהלך הגאולה האלוהי. במקרה של קונפליקט, שנוצר בעיקר לנוכח אפשרות של נסיגות טריטוריאליות, סכנת הכפירה במוסדותיה של המדינה מחריפה בשל ההיררכיה האידיאולוגית של ההשקפה הציונית־דתית, המעדיפה את ערכיה ה"דתיים" על פני הנאמנות לרעיון הציוני שהוא "חילוני", כביכול. התחזקות היסוד ה"דתי" מצביעה על התפתחותה של תופעה פונדמנטליסטית יהודית, כך טוענים חוקרים אלה, המשתמשת בלאומיות כאמצעי למימוש מאווייה ה"דתיים". ההקצנה ה"דתית", כך על פי נקודת מבט מחקרית זו, היא שעומדת ביסוד ההקצנה הלאומנית של המחשבה הציונית־דתית.

 

גישה נגדית מציגה טיעון השולל את מסגרת ההתייחסות הפונדמנטליסטית לפוליטיקה הציונית־דתית, אך גם הוא מושתת על האפיסטמולוגיה המודרנית ומתאר את המחשבה הציונית־דתית באמצעות שני מונחים מרכזיים: דת, וציונות שהיא "חילונית" ביסודה. כך, למשל, על פי אחת התפיסות שבמסגרת גישה זו, המדינה "החילונית" היא ערך "דתי" במחשבה הציונית־דתית. על פי תפיסה נוספת,[2] מבין שני המרכיבים הנבדלים והסותרים המתרוצצים בקרבה של האידיאולוגיה הציונית־דתית דווקא המרכיב הלאומי הוא הדומיננטי. בקונפליקט המתמשך בין ערכיה הציוניים והדתיים המנוגדים, כך על פי תפיסה זו, ההשקפה הציונית־דתית הכריעה תמיד בעד הפטריוטיזם מאחר שהיא מחויבת בראש ובראשונה למדינה ולציונות. ה"דת" במחשבה הציונית־דתית עומדת בצלה של הלאומיות, נלווית אליה ודומיננטית פחות ממנה.

 

המשותף לכל העמדות האלה הוא קבלת הדיכוטומיה שבין דת לחילון כמסגרת מושגית בלעדית, ורובן גם מתייחסות לדת ולציונות בזהות הציונית־דתית כאל מרכיבים נבדלים, ולעתים אף סותרים. החוקרים מתייחסים לדת במובנה המודרני, ומשתמשים בקונספט הזה כתיאור אמפירי, כביכול, הרלוונטי לפוליטיקה הציונית־דתית. יתירה מזו, הן הגישה המתארת את האידיאולוגיה הציונית־דתית כפונדמנטליזם והן התפיסה שהוצגה לעיל המציגה קונפליקט בין "דת" ומדינה במחשבה הציונית־דתית (ויודגש שוב שהיא רק אחת מבין כמה תפיסות במסגרת הגישה השוללת את מסגרת ההתייחסות הפונדמנטליסטית למחשבה הציונית־דתית) חולקות ביניהן גם את העמדה הנורמטיבית המונחת בבסיסה של האפיסטמולוגיה המודרנית. הנרטיב של האסכולה הטוענת לדומיננטיות של המרכיב ה"דתי" באידיאולוגיה הציונית־דתית מגלם קונספציה ערכית מובהקת ופטרנליסטית באשר לסכנה שמהווה הפונדמנטליזם הציוני־דתי, כביכול, למדינה ולסדר החברתי, וכן להכרח שבהוקעתו. גישה מחקרית זו מבטאת עמדה פוליטית המבוססת על עיקרי האפיסטמולוגיה המודרנית בדבר הנורמליות של ה"חילוניות" והלגיטימיות הפוליטית שלה מחד, ואי־הנורמליות של ה"דתיות" והעדר הלגיטימיות הפוליטית שלה מאידך. התביעה הפוליטית להפרדת הדת מהמדינה בוקעת מגרונה במסווה של ניתוח מחקרי אקדמי ניטרלי. מנגד משתקפת עמדה המבקשת לגונן על הלגיטימיות הפוליטית של המחשבה הציונית־דתית, אך בבסיסה עומדת אותה מערכת ערכים מודרנית. למעשה, משתמע ממנה שהציונות הדתית אינה מסוכנת בגלל שהיא יותר חילונית – כלומר ציונית – מאשר פונדמנטליסטית. מאחר שהלאומיות היא הערך העליון שלה ואילו ה"דת" רק נלווית לה – היא "נורמלית". במילים אחרות, עמדה זו מצדיקה במשתמע את הלגיטימיות הפוליטית של הציונות הדתית בכלים נורמטיביים מערביים ובטענה שהיא, למעשה, כלל אינה דתית. כאמור, הגישה הרחבה הניצבת מנגד לאסכולה המבקשת להחיל את תיאורית הפונדמנטליזם על המחשבה הציונית־דתית כוללת גם עמדות אחרות, וכולן רגישות הרבה יותר לעולם המשמעות הציוני־דתי. אך גישה זו כולה – בדיוק כמו האסכולה המחקרית הנגדית – שבויה בקונספציה האפיסטמולוגית המודרנית, במונחיה ובערכיה הפוליטיים.

 

מטרתו המרכזית של ספר זה היא להפקיע את הדיון מידיה של המסגרת האפיסטמולוגית המקובלת, ולהציג לראשונה ניתוח של הפוליטיקה הציונית־דתית הדוחה את הדיכוטומיה המלאכותית שבין דת וחילון. ניתוח זה חולק על נקודת המבט המחלקת ומבודדת שני מרכיבים במחשבה הציונית־דתית (הדתי והלאומי־חילוני) בין אם היא מציגה אותם כמשלימים זה את זה ובין אם היא רואה ביניהם סתירה וניגוד, שכן חלוקה זו כשלעצמה חוטאת בקבלת ה"המצאה" המודרנית של המונחים "דת" ו"חילוניות". בכך מתייתרת מאליה גם שאלת הדומיננטיות של מי משני המרכיבים האלה, שהעסיקה רבות את חוקרי הציונות הדתית. אך הבנת הבעייתיות שבנקודת המבט המחקרית הנשענת על האפיסטמולוגיה המודרנית, וממילא גם על המטענים הנורמטיביים שנושאים מונחים מערביים כמו "דת" ו"חילוניות", והבנת העיוות שהיא גורמת כתוצאה מכך, אינן מספיקות להצגת ניתוח מפוכח של האידיאולוגיה הציונית־דתית. שכן לא רק שדה המחקר שבוי בקונספציה המודרנית, אלא גם מעצבי המחשבה הציונית־דתית בעצמם. הזהות הציונית־דתית התגבשה לאורך שנות דור על בסיס ההבחנה בין ה"דת" לבין הציונות ה"חילונית": הציונות הדתית תפסה את עצמה באמצעות מונחים אלה וניסתה כל העת לברר לעצמה כיצד יכולים שני המרכיבים האלה, כביכול, לדור בכפיפה אחת. תהליכים משמעותיים שעברה המחשבה הציונית־דתית בכ־50 השנים האחרונות משקפים מאמצים אידיאולוגיים לפתרון הקונפליקט שבין היסוד ה"דתי" באידיאולוגיה הציונית־דתית לבין היסוד הלאומי וה"חילוני", כביכול. ספר זה מתחקה אחר המתח המתמיד שנבע מהאפיסטמולוגיה המערבית שבאמצעותה הגדירה המחשבה הציונית־דתית את עצמה, מתח שהכביד עליה מאוד לאורך עשרות שנים עד אשר נדמה שבעשור האחרון של התקופה הנחקרת הוא הגיע לידי פתרון.

 

כאמור, ספר זה אינו מקבל את האפיסטמולוגיה המערבית המבדילה בין "דת" ולאומיות "חילונית", ולכן מבקש לדחות הן את האופן שבו הבין שדה המחקר האקדמי והאינטלקטואלי את הפוליטיקה הציונית־דתית עד כה, והן את האופן שבו הבינה המחשבה הציונית־דתית את עצמה. הטענה העיקרית של ספר זה היא שאת הציונות הדתית לגווניה יש להבין כתופעה ציונית – כלומר, תופעה לאומית־מערבית־מודרנית – שבמרכזה עומדת הלאומיות (כפי שיפורט בהמשך, הספר מנתח לעומק את השיח הציבורי הציוני־דתי ואת הנרטיבים שהתפתחו במסגרתו בשנים 1967-‏2014).

 

הספר עומד על מאפייניה של תמורה מהותית שהתחוללה לאורך השנים בתפיסתה של ה"דת" ובמקומה ביחס ללאומיות ה"חילונית" בהשקפה הציונית־דתית מאז מלחמת ששת הימים ועד לשנים האחרונות. תמורה זו, עמוקה ככל שהיתה, התרחשה בתוך המסגרת המודרנית של המושג, ומעצבי הנרטיב הציוני־דתי בדרך כלל לא חרגו ממנה אלא נעו בתוכה. במהלך שני העשורים הראשונים שאחרי המלחמה ראתה הציונות הדתית את עצמה כאידיאולוגיה פוליטית המשלבת את ה"דת" עם ערכי הלאומיות הציונית. חלק מדובריה טענו שבניגוד לזהויות פוליטיות אחרות, במקרה הציוני דת ולאומיות מהווים יחד שלמות אחת, ואילו בדבריהם של אחרים דת ולאומיות לא היו אחד אלא שניים שלובי זרוע. אלה כמו אלה תפסו את הפוליטיקה הציונית־דתית באמצעות המושגים המערביים. בעיקר בלט הדבר כשיצאו חוצץ פעם אחר פעם נגד התביעה המודרנית להפרדת הדת מהמדינה, ודרשו לאפשר לדת לתפוס את מקומה בחיים הציבוריים לצד הלאומיות או לחילופין למזג את שתיהן לכדי מהות משולבת אחת.[3] האנומליה האפיסטמולוגית הנובעת מהניסיון לאחד בין הדת והפוליטיקה, בעוד שיסודות השיח עצמם מפרידים ביניהן, זעקה מבין השורות. השיח הפוליטי הציוני־דתי היה כלוא באפיסטמולוגיה המודרנית ובקטגוריות המערביות של "דת" ו"חילוניות", וגם כאשר ברור היה שהדוברים מבינים את הפרובלמטיות האידיאולוגית הטמונה ברעיון הציוני־דתי לא היתה בידיהם האפשרות לפתור אותה. בתקופת תהליך אוסלו מזהה הספר את תחילתו של שינוי מהותי. בעוד שבעבר התמקדו דוברי הציונות הדתית בניסיונות להשוות את מעמדה של הפוליטיקה הציונית־דתית לפוליטיקה הציונית החילונית, בתקופה זו המאמץ הנרטיבי התרכז בשלילת הלגיטימיות של הממד ה"חילוני" שבמחשבה הציונית החילונית. עיקר טענתם של דוברי הציונות הדתית היה שה"דת" היא התשתית ההכרחית לנאמנות המוחלטת לערכים הציוניים (שמתבטאת בהתנגדות לוויתורים טריטוריאליים וריבוניים), לעומת התשתית ה"חילונית" הרעועה שהביאה לקריסתה של הציונות החילונית ולתמיכתה בתהליך השלום. הדרך של דוברי הציונות הדתית לפתור את המתח שבין "דת" ולאומיות בתקופה זו היתה באמצעות הפיכת המדינה והלאומיות לערך ה"דתי" העליון. אך גם המהלך האידיאולוגי המחודש נבנה על אותם אדנים מערביים "מומצאים" בעלי משמעות מנוגדת – דת ולאומיות חילונית. תפיסה אידיאולוגית זו, שלמעשה ביקשה לפסול את ציונותה של כל תפיסה פוליטית לאומית־יהודית שאיננה ציונית־דתית, לא האריכה ימים. בתקופת המאבק בתכנית ההתנתקות ה"דת" במובנה המודרני־מערבי לא הוצגה עוד כאלמנט יסודי בזהות הציונית־דתית, וכבר לא שימשה ככלי במלאכת ההבחנה בין הציונות הדתית לציונות הכללית. במקומה עברו הדוברים לדבר על "יהדות" (כפי שיפורט בהמשך). יתירה מזו, בשיח הציוני־דתי החלו להישמע קולות שהביעו את הסתייגותם מנוכחותה של ה"דת" בפוליטיקה הציונית־דתית, וביקשו להפריד אותה מהפוליטיקה הריאלית או לפחות להחלישה באופן משמעותי. לפי גישה זו האלמנט ה"דתי" לא נחשב ליתרון ציוני, אלא לגורם לא ריאליסטי שמפריע לפוליטיקה הציונית־דתית להביט נכוחה אל המציאות הפוליטית ולהתנהל בתבונה. בעוד שבעבר ביקשו דוברי הציונות הדתית להעניק ל"דת" לגיטימציה פוליטית ולשלב אותה בפוליטיקה, בעשור האחרון של התקופה הנחקרת החלה המגמה להתהפך ודוברים בשיח הציוני־דתי המרכזי החלו בהדרגה לנסות לדחוק את רגליה אל ירכתי האידיאולוגיה של הציונות הדתית, אל מקום שבו היא תתקיים יותר כרעיון אוטופי ופחות כגורם פוליטי בעל השפעה של ממש.[4] במילים אחרות, בשנים האחרונות החלה המחשבה הציונית־דתית לאמץ בהדרגה את העמדה הנורמטיבית המערבית, ולבקש בעצמה להפריד את ה"דת" מהפוליטיקה.

 

המחשה מובהקת לתהליך שעברה משמעותה של ה"דת" במחשבה הציונית־דתית – מתפיסתה כיתרון המייחד את הציונות הדתית מרעותה החילונית, ועד לדחיקתה מהדיון הפוליטי – היא אופי הדיונים הסוערים בסוגיית מעורבותם של רבנים ו"דת" בשאלות פוליטיות "חילוניות" – דיונים שספר זה מתאר בהרחבה. כבר לאחר מלחמת ששת הימים פרץ פולמוס נוקב ומתמשך, שהדיו נשמעו במשך שנים בשיח הציוני־דתי, בשאלת מקומה של "דעת תורה" – כלומר של ה"דת" – בסוגיית עתיד השטחים שנכבשו במלחמה. אמנם גם העמדה הפרוטסטנטית באשר למקומה המצומצם של ה"דת" ולהעדר הלגיטימיות הפוליטית שלה קיבלה באותן שנים ביטוי, אך בהתאם לנרטיב הציוני־דתי המרכזי בתקופה זו רבים מהדוברים הגנו על זכותה של ה"דת" להתערב בפוליטיקה. במחלוקת האידיאולוגית שפרצה כ־25 שנה לאחר מכן בעיצומו של תהליך אוסלו בשאלה האם על חיילים ציונים־דתיים לסרב פקודה לפינוי שטחים, יישובים או מחנות צבאיים, העמדה הפרוטסטנטית שקראה לרבנים להישאר בארבע אמות של בית המדרש היתה נוכחת יותר מאשר בעבר, אך גם אז ניצבה מולה בגאון עמדה אידיאולוגית הדורשת להעניק לגיטימציה פוליטית לעמדותיהם ה"דתיות" של הרבנים. הניסיונות לשלב את ה"דת" בפוליטיקה עדיין היו בעלי נוכחות דומיננטית בנרטיב הפוליטי של הציונות הדתית וחלק לגיטימי ובלתי נפרד ממנו. אולם בסוגיית סירוב פקודה בתקופת המאבק בתכנית ההתנתקות, שהיתה למוקד הדיון הפוליטי הציוני־דתי במשך חודשים ארוכים, ה"דת" כמעט לא היתה נוכחת. יתירה מזו, כאשר הועלה לעתים רחוקות טיעון "דתי" לשיח הפוליטי הוא ספג ביקורת נוקבת דווקא בשל "דתיותו". אין להלכה נגיעה לסוגייה כמו סירוב פקודה, נטען נגדו, ואל להם לרבנים לעסוק בעניינים כאלה. המתדיינים משני צדי המתרס – התומכים בסירוב פקודה והמתנגדים לו – התמקדו בטיעונים "חילוניים" מובהקים: טיעונים ציוניים־לאומיים, טיעונים דמוקרטיים ואפילו טיעונים קאנטיאניים. מקומה של ה"דת", כך הם קבעו בין אם במפורש ובין אם במשתמע, אינו בפוליטיקה.

 

אם כן, הזהות הציונית־דתית התגבשה לאורך השנים באמצעות האפיסטמולוגיה המודרנית והמונחים המערביים "דת" ו"חילוניות". בתחילה, כאשר הציונות הדתית ביקשה לשלב את ה"דת" בפוליטיקה ונאבקה בתביעה המודרנית להפרדתה מהמדינה, המתח האידיאולוגי הפנימי היה בשיאו: דובריה ניסו להעניק לגיטימציה פוליטית ליהדות – שאינה מכירה את ההבחנה בין "דת" למדינה ובוודאי שאינה מקבלת אותה – בעוד שהם תפסו אותה במובנה המערבי כ"דת" שאין מקומה בפוליטיקה. ככל שחלפו השנים המתח הלך ונחלש עד שהגיע לידי פתרון בשנים האחרונות, כאשר משמעותה הפרוטסטנטית של ה"דת" – כעניינו הפרטי של האינדיבידואל היהודי – השתלטה על החלקים המרכזיים של השיח הפוליטי הציוני־דתי, ודחקה יותר ויותר את רגליה של המסורת היהודית מהמרחב הפוליטי. כך נתפסה המחשבה הציונית־דתית המרכזית בקונספציה המודרנית המשרתת את מדינת הלאום: היהדות המסורתית – ה"דת" – הורחקה מהמחשבה הפוליטית, והותירה את הזירה לרשות הפוליטיקה של המדינה.

 

ספר זה, שכאמור דוחה את האפיסטמולוגיה המערבית המבדילה בין "דת" ולאומיות "חילונית", מאיר את המחשבה הפוליטית הציונית־דתית באור חדש. טענתי המרכזית היא שהציונות הדתית היא מחשבה ציונית, שבמרכזה לא עומדות ה"דת" או היהדות המסורתית אלא הלאומיות והמדינה. בניגוד לאופן שבו היא נתפסת על ידי עצמה ועל ידי השדה המחקרי, השבוי כמוה בקונספציה המודרנית, הרי שאת הציונות הדתית לגווניה (גם את זו המכונה "חרד"לית"[5]) יש להבין כאידיאולוגיה לאומית מודרנית־מערבית מובהקת. מדינת ישראל הנשענת על כוחה הצבאי (שבה שיקולי הביטחון מוצבים במעמד עליון), הציונות והקיום הלאומי בטריטוריה הלאומית (ארץ ישראל) ובמסגרת המדינית הם מרכז האידיאולוגיה של הציונות הדתית ותכליתה, ולא אמצעים לקידום מטרות תיאולוגיות נסתרות כמו הגאולה השלמה או מצוות יישוב ארץ ישראל השלמה.

 

למקומו ומהותו של ערך יישוב ארץ ישראל באידיאולוגיה הציונית־דתית מקדיש ספר זה תשומת לב רבה ודיון נרחב. בשדה המחקר ומחוצה לו נתפסת ארץ ישראל לרוב כעיקר המחשבה הציונית־דתית. ערך יישוב ארץ ישראל מתואר רבות כמצווה "דתית" עליונה, שהמדינה והציונות הן רק אמצעים לקיומה. לכל הפחות נתפס יישוב ארץ ישראל כערך "דתי" עצמאי ובלתי תלוי אשר מתחרה עם ערך הנאמנות למדינה או מתקיים במקביל אליו. על פי תפיסה מחקרית זו, במצבי קונפליקט שנוצרו לאורך השנים – מאז שהחלה פעילותו של גוש אמונים בשטחי חבל עזה, יהודה ושומרון, ועד להתנתקות (ואף במקרים אזוטריים יותר לאחר הנסיגה מגוש קטיף וצפון השומרון) – נקרעה הציונות הדתית בין מצוות יישוב ארץ ישראל ה"דתית" לבין הנאמנות למדינה שבחלק מהמחקרים הוצגה כערך "חילוני" ואילו במחקרים אחרים כערך "דתי". אך בחינה מדוקדקת של השיח הציוני־דתי סביב האירועים הפוליטיים המשמעותיים שהתרחשו בחמשת העשורים האחרונים מלמדת שעל אף מרכזיותו של ערך יישוב ארץ ישראל הוא בדרך כלל לא היה בעל משמעות עצמאית, אלא חלק מתפיסה לאומית־מודרנית כוללת שמעמידה במרכזה את המדינה, האומה והלאומיות – ולא את הארץ. בניגוד לטענות הרווחות בשדה המחקר ובציבוריות הישראלית, אידיאל ארץ ישראל השלמה – חשוב ומרכזי ככל שהיה – לא הוצב כערך העליון בפוליטיקה הציונית־דתית, אלא כערך המשרת את הרעיון הלאומי או כחלק ממנו. יתירה מזו, בשיח הציוני־דתי הדומיננטי לאורך השנים מקומה של "קדושת הארץ" במובנה התיאולוגי היה שולי, ולעתים היא אף לא היתה נוכחת כלל. חלף זאת במסגרת הדיונים בדבר חשיבותה של ארץ ישראל התמקדו דוברי הציונות הדתית בטיעונים "חילוניים" מובהקים, שבסופו של דבר גילמו דרישה לאומית־מודרנית "חילונית" מובהקת: ריבונות על טריטוריה לאומית.

 

כך, למשל, אחד הטיעונים שבלט במארג הארגומנטים הציוני־דתי בשיח על ארץ ישראל (בעיקר בעשורים שלאחר כיבוש השטחים במלחמת ששת הימים) היה בדבר "הזכות ההיסטורית" של מדינת ישראל לריבונות על הארץ. הזכות ההיסטורית, יש להדגיש, אינה מונח תיאולוגי אלא מושג לאומי, שביסודו עומדת השקפה מודרנית בדבר זכויותיה הלאומיות של אומה למדינה, לטריטוריה ולהכרה מצד מדינות ואומות העולם. הזכות ההיסטורית של עם ישראל – שנציגתו בעת הזו היא מדינת ישראל[6] – על ארץ ישראל הוצגה רבות כאקסיומה שאינה זקוקה להוכחה או לצידוק. בשנים הראשונות שלאחר כיבוש השטחים עבר הטיעון ה"חילוני" הזה כחוט השני במאמרים רבים שעלו על בימות השיח של הציונות הדתית. אחרי מלחמת יום הכיפורים שימש עיקרון לאומי זה בפיהם של דוברי הציונות הדתית כהצדקה אידיאולוגית לשמירה על הריבונות הישראלית בשטחים שנכבשו. גם בשנים הבאות הטיעון הלאומי־מודרני בדבר הזכות ההיסטורית היה נוכח בנרטיב הציוני־דתי, אך הדומיננטיות שלו הלכה ונחלשה. לעומת זאת, הטיעון ה"חילוני" הביטחוני בזכות השמירה על הריבונות בכל שטחי ארץ ישראל היה במשך כמעט כל השנים ארגומנט מרכזי – לעתים המרכזי ביותר – בשיח בדבר חשיבותה של ארץ ישראל. עיקרו של הטיעון היה שהריבונות על שטחי ארץ ישראל, השליטה הצבאית וההתיישבות בה – בעיקר בשטחי חבל עזה, יהודה ושומרון – הן תנאי הכרחי לשמירה על ביטחון המדינה. במסגרת טיעון עקבי ודומיננטי זה ערך העל היה המדינה וביטחונה, ואילו ערך ארץ ישראל השלמה היה רק אמצעי בשירות ערך העל, ולא יעד אידיאולוגי בפני עצמו. מהותה של ארץ ישראל, על פי טיעון כה מרכזי זה (וגם על פי טיעונים אחרים, מרכזיים פחות) היתה פונקציונלית בלבד. כך, למשל, כבר מיד לאחר מלחמת ששת הימים דרשו דוברי הציונות הדתית הממסדית לשמור על הריבונות הישראלית באופן זמני בכל השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, כדי להשיג באמצעותה ביטחון בדמותו של הסכם שלום עם מדינות ערב. קו פוליטי זה, שמלכתחילה לא היה דומיננטי בשיח הציוני־דתי, הלך ודעך עד מהרה ואת מקומו תפסה עמדה חלופית, שביקשה להחזיק את השטחים בריבונות ישראל כערובה הכרחית ותמידית לביטחון המדינה, ולא כאמצעי להשגת שלום שלא ייתכן כלל (עמדה זו התקבעה בנרטיב הציוני־דתי בעשורים הבאים). גם לנוכח תוצאותיה של מלחמת יום הכיפורים דבקו חלק מהכותבים בטיעון הביטחוני בזכות השמירה על ריבונות ישראלית בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, וטענו שהחזקתם בידי ישראל היא זו שמחזקת את ביטחונה. גם בתקופת תהליך אוסלו אחד הטיעונים המרכזיים ביותר בשיח הציוני־דתי נגד ויתור על ריבונות ישראלית בשטחים היה החשש מפני הידרדרות המצב הביטחוני כתוצאה מהסכם השלום המתגבש. בעתות המלחמה של העשור האחרון בתקופה הנבחנת בספר זה – ממלחמת לבנון השנייה ועד למבצע "צוק איתן" בעזה – הפך הטיעון הביטחוני לבלעדי כמעט בשיח על חשיבותה של ארץ ישראל. בתקופה זו התמקד הנרטיב הציוני־דתי המרכזי בעניין ארץ ישראל בהצגת הנזק הביטחוני שגרמו הנסיגות מלבנון ומעזה, ובתועלת הביטחונית שמביאות התיישבות, ריבונות ושליטה צבאית על שטחי ארץ ישראל. הדרך היעילה ביותר לשמור על ביטחון המדינה, כך נטען במסגרת הנרטיב הציוני־דתי המרכזי בתקופות אלה, היא באמצעות ריבונות לאומית והתנחלות בקרקע. אך משמעותה הביטחונית והאינסטרומנטלית של ארץ ישראל משתקפת יותר מכל מהנרטיב שהתגבש על בימות השיח של הציונות הדתית בתקופת המאבק נגד תכנית ההתנתקות. הטיעון הדומיננטי ובעל הנוכחות הרבה ביותר נגד הנסיגה מגוש קטיף ובעד המשך הריבונות הישראלית בחלק זה של ארץ ישראל – שהתנשא גם מעל טיעונים "חילוניים" מובהקים אחרים שהופיעו בשיח – היה בדבר "האסון הביטחוני" שתכנית ההתנתקות טומנת בחובה. העובדה שהשיח הציוני־דתי התמקד בארגומנטים לאומיים דווקא – ובטיעון הביטחוני בעיקר, המציב את ארץ ישראל כאמצעי פונקציונלי ולא כערך בעל חשיבות עצמאית – ולא בארגומנטים "דתיים", אפילו בשעה שהפגיעה דה פקטו בערך יישוב ארץ ישראל היא הקשה ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל, ממחישה את עובדת היותה של האידיאולוגיה הציונית־דתית מחשבה לאומית־מודרנית טיפוסית, ואת מקומה של ארץ ישראל במחשבה זו כאלמנט לאומי־מודרני בשירות הפוליטיקה של המדינה – ולא כבעלת ערך עצמאי.

 

אם כן, על פי הנרטיב הציוני־דתי המרכזי לאורך כמעט 50 שנים, ההתיישבות בארץ ישראל לא היתה תכלית כשלעצמה – ובוודאי לא תכלית תיאולוגית. רובם של הטיעונים האידיאולוגיים בעד ערך ארץ ישראל שנשמעו בשיח הציוני־דתי היו בעלי מהות לאומית מובהקת והציבו את ערך שלמות הארץ במעמד אינסטרומנטלי ובשירות הרעיון הלאומי. מדי פעם – במהלך הקמת ההתנחלויות על ידי גוש אמונים בשנות ה־70', בפינוי ימית, בתהליך אוסלו ובעיקר בהתנתקות מגוש קטיף – נוצר קונפליקט בעוצמה כזו או אחרת בין ערך שלמות הארץ לבין ערך הנאמנות למדינה. אך את זאת אין להבין כהתנגשות בין המרכיב ה"דתי" באידיאולוגיה הציונית־דתית לבין המרכיב ה"פטריוטי־חילוני" שבה, כביכול, ואף לא כהתנגשות בין שני אידיאלים "דתיים" – אלא כקונפליקט בין שני ערכים לאומיים שתכלית שניהם היא ציונית. גם בתקופות שבהן המתח בין שני ערכים אלה היה בשיאו, אידיאל ארץ ישראל השלמה מעולם לא חתר תחת עצם הלויאליות ללאומיות הציונית, שכן לויאליות זו היא היסוד המכונן של המחשבה הציונית־דתית כולה – היא ולא ערך שלמות הארץ. יתירה מזו, ספר זה מבקש לטעון שגם כאשר ערך ארץ ישראל השלמה הוצג בנרטיב הציוני־דתי באופן "דתי" יש להבינו באופן תיאופוליטי – כלומר כחלק בלתי נפרד מהלאומיות המודרנית ולא כערך יהודי מסורתי (על טיבו של המונח "תיאופוליטיקה" אעמוד בעמודים הבאים). הצו ה"דתי" בעניין ארץ ישראל גילם דרישה לאומית מודרנית מובהקת – ריבונות – והוא הוטל על מדינת הלאום המודרנית. אידיאולוגיה פוליטית המציבה את ריבונות מדינת הלאום על טריטוריה לאומית כאידיאל פוליטי מרכזי היא אידיאולוגיה לאומית במהותה. גם אם אידיאל זה מוצג ומנוסח באופן תיאולוגי ומוצדק באמצעות טיעונים תיאולוגיים, הרי שיסודותיו נעוצים בפוליטיקה של מדינת הלאום ולא בתיאולוגיה קלאסית.

 

כמו ערך הריבונות על ארץ ישראל השלמה, גם הלכי הרוח הלאומיים־מיליטריסטיים שנלוו לנרטיב הציוני־דתי לאורך השנים – עד אשר הפכו בעשור האחרון של התקופה הנבחנת בספר זה למרכז המחשבה האידיאולוגית – הם ביטוי ברור לאופיו המודרני (הדומיננטיות של הטיעון הביטחוני בשיח על ארץ ישראל, כפי שהוצג לעיל, הוא אחד מהם). ככלל, מחשבה מיליטריסטית המעמידה את ביטחון המדינה והאומה כערך עליון ומצדיקה בשמו אלימות קשה ומחיר דמים כבד, היא מחשבה לאומית מעצם הווייתה. ואכן, לאורך השנים האידיאולוגיה הציונית־דתית העמידה את צרכי הביטחון של המדינה בראש סדר העדיפויות. אחד הביטויים המרכזיים של אידיאל זה היה הצדקת מותם של חיילים למען צרכים אלה. אחרי המלחמות הגדולות ב־1967 וב־1973 (ובדרך כלל לא במהלכן) דאגו דוברי הציונות הדתית להדגיש שמותם של אלפי החיילים שנהרגו בקרבות היה חיוני ונחוץ למען המשך קיומה של המדינה. לאורך העשורים הבאים, כאשר הנרטיב הציוני הכללי התפצל ונחיצות המלחמות ומחיר הדמים הכבד שגבו כבר לא היו קונצנזוס ישראלי מוחלט, הפכה הארגומנטציה המיליטריסטית לנוכחת, אינטנסיבית ומיליטנטית יותר בשיח הציוני־דתי. כך, למשל, הצדקת נפילתם של חיילים היתה חלק בלתי נפרד מהשיח עוד במהלך מלחמת לבנון הראשונה (1982), ולא רק לאחריה. במלחמת לבנון השנייה (2006) ובמבצעים הצבאיים בעזה שבאו אחריה (2009‏-2014) מותם של חיילים הוצדק לא רק בדיעבד. אחד האלמנטים האידיאולוגיים בנרטיב המיליטריסטי הציוני־דתי סביב אירועים אלה היה דרישה לצאת לקרב גם במחיר מותם של חיילים. דרישה לאומית־מודרנית מובהקת זו היתה שזורה בשיח באופן הדוק, לעתים במשתמע ולעתים באופן מפורש. ביטחון המדינה הוצב כערך עליון שעבורו יש לשלם מחיר דמים יקר, ותפיסתן של האומה והמדינה כישויות אורגניות אשר דורשות את סיכון חיי החיילים בלטה מאוד אז. ביטוי מרכזי אף יותר להעמדת הצרכים הביטחוניים של המדינה מעל לכל ערך אחר, שהיה דומיננטי בנרטיב הציוני־דתי בעיקר מאז מלחמת לבנון הראשונה (אך גם לפני כן), היה הצדקת מותם של אזרחי אויב למען ביטחון האומה והמדינה. אחד הטיעונים שחזרו על עצמם שוב ושוב לאורך השנים, בעיקר מאז מלחמת לבנון השנייה, היה שבעולם מודרני של מדינות מלחמה היא מצב נורמלי, ושהלגיטימיות של הרג אזרחים תוך כדי לחימה היא אחד מהכללים המקובלים בעולם זה. אך מעבר לטיעונים שעסקו בכך ישירות, הצדקת מותם של חיילים ואזרחי אויב למען ביטחון המדינה השתמעה כמעט מכל דרישה להחרפת התוקפנות הצבאית. בעיקר בלטה התביעה להקשחת הצעדים הצבאיים במהלך שנות האינתיפאדה הראשונה (1987-‏1988) והאינתיפאדה השנייה (2000) אז דרשו דוברי הציונות הדתית פעם אחר פעם לשחרר את החיילים ממגבלות (מדיניות או מוסריות) ו"לתת לצה"ל לנצח", וכן במהלך מלחמת לבנון השנייה ובמבצעים הצבאיים שבאו אחריה בעזה, אז נקראה ההנהגה הישראלית להפעיל כוח צבאי רב, לא להירתע מעימות מלחמתי נרחב ומאבדות ולתקוף בעוצמה ובלי היסוס עד אשר צה"ל ינצח במערכה.

 

המיליטריזם הציוני־דתי התבטא לאורך השנים גם במעמדו של צה"ל במחשבה הפוליטית. בהתאם לקונספט הלאומי־מודרני הטיפוסי, הצבא היה אלמנט מרכזי ומקודש בהשקפה הציונית־דתית ואחד ממוקדי הזהות המרכזיים שלה. בעתות מלחמה השבח וההלל לגבורתם של חיילים ולעוצמתו של הצבא היו טריוויאליים למדי, וההמחשה הטובה ביותר למעמדו העליון של צה"ל במערכת הערכים הציונית־דתית היא דחיית הניסיונות לערער אותו בתקופת המשבר הגדולה ביותר שידעה האידיאולוגיה הזו. במהלך המאבק בתכנית ההתנתקות נוצר קונפליקט של ממש בין הנאמנות לצה"ל, שעליו הוטל להוציא לפועל את התכנית, לבין ההתנגדות הציונית־דתית הנחרצת לנסיגה. בתקופה זו העלו חלק מדוברי הציונות הדתית תהיות באשר למעמדו העליון של צה"ל וביקשו לגרוע ממנו מעט. מעבר לכך שעמדה זו גררה מיד ביקורת נוקבת מצד כותבים ציונים־דתיים מרכזיים, כשלעצמם היו הרעיונות האלה מסויגים, מרוסנים וזהירים עד מאוד ובשום אופן לא ביקשו להפנות לצה"ל עורף. למרות השבר האידיאולוגי החריף, באף שלב משלבי המאבק בתכנית ההתנתקות – ואף לא במהלכה או לאחריה – לא נשמעה קריאה של ממש להתנתק מהצבא באופן מוחלט. יתירה מזו, הפקפוק בדבר מעמדו המקודש של הצבא לא הכה שורש בנרטיב הציוני־דתי המרכזי, ולאחר שסערת ההתנתקות שככה הדיו החלושים הלכו ודעכו.[7]

 

מאפיין נוסף של השיח המיליטריסטי הציוני־דתי לאורך כל השנים הוא "חילוניותו". שיח זה היה לאומי־מודרני מובהק, ולרוב לא הציע ממד "דתי" לטיעוניו.[8] התיאולוגיה בדרך כלל לא היתה קיימת בארגומנטציה הציונית־דתית בעניין הזה, שכל כולה היתה מכוונת אל ערכים לאומיים "חילוניים" כמו ביטחון האומה והמדינה וקדושתו של הצבא.

 

כיצד, אפוא, יש להבין את האלמנט התיאולוגי במחשבה הפוליטית הלאומית־מודרנית הזו? ראשית יש להדגיש שבדרך כלל התיאולוגיה לא עמדה במרכז השיח הציוני־דתי, שהתאפיין לרוב בשפה לאומית־ציונית, הן מבחינת מהות הטיעונים והן מבחינת ניסוחם ה"חילוני". השיח התיאולוגי שהופיע במחשבה הציונית־דתית לאורך השנים אינו "דת" במשמעותו המודרנית המקובלת של המושג (שהרי אפילו את האלמנטים התיאולוגיים המובהקים ששאבה הציונות הקלאסית מהמסורת היהודית איש לא מגדיר כ"דתיים" – לא שדה המחקר ובוודאי לא הציונות בעצמה. אלה מוגדרים כ"יהודיים" ואף כ"חילוניים"). גם אין להבין אותו כאחד ממרכיביה של תערובת אידיאולוגית הרמונית או דיס־הרמונית שבה דרים בכפיפה אחת לאומיות ותיאולוגיה כשני מרכיבים נפרדים. בניגוד לטענות הרווחות בשדה המחקר, הפטריוטיות הציונית־דתית לא מתנגשת עם התיאולוגיה, לא משרתת אותה ואף לא משלימה אותה – אלא היא עצמה מהות התיאולוגיה. האל, שבמסורת היהודית עמד מאז ומעולם במרכז התיאולוגיה, איבד את נוכחותו הדומיננטית במחשבה הציונית־דתית, או לחילופין נתפס ככזה שבעצמו מקדש את המדינה ומציב אותה במעמד ראשון במעלה, ולמעשה נדחק מפניה. כך או כך, בתיאולוגיה הציונית־דתית הלאומיות והמדינה היו התכלית העליונה, ולא האל.

 

ספר זה עומד בהרחבה על התפתחותו של תהליך הטשטוש בין תיאולוגיה, יהדות ולאומיות באידיאולוגיה הציונית־דתית, שבשיאו הלכה הדת ונדחקה מהדיון הפוליטי ובמקומה עברו דוברי הציונות הדתית להתמקד ב"יהדות" (או ב"זהות יהודית"). התהליך הסתיים – לפחות בשלב זה – כשהמחשבה הציונית־דתית המרכזית קיבלה את הנרטיב הציוני הקלאסי המפקיע מהיהדות את מהותה המסורתית, ומקנה לה משמעות מודרנית־לאומית מחודשת ומצומצמת שכל כולה ציונות.[9] ערכיה העליונים של היהדות, על פי הנרטיב הציוני־דתי בעשור האחרון של התקופה הנחקרת בספר זה, הם בדיוק הערכים הציוניים המרכזיים: הלאומיות, האומה והמדינה.

 

שיטת המחקר ומבנה הספר

 

אתגר מרכזי שעמד בפני ספר זה הוא הצגת טיעון הדוחה את האפיסטמולוגיה המודרנית, בזמן שהשיח כולו – גם המחקרי־האקדמי וגם הפוליטי – שקוע בה עד צוואר. אפילו שמה של המחשבה הפוליטית נשואת המחקר הוא נגזרת מובהקת של תפיסת ה"דת" והציונות ה"חילונית" כשתי מהויות שונות ומובחנות. האפיסטמולוגיה המודרנית על מטעניה הנורמטיביים מושרשת כה עמוק בתרבות המערבית, עד שכל ניסיון לחרוג ממנה כרוך בקשיים מהותיים, שאחד מהם הוא היעדרה של מסגרת מושגית חלופית כוללת. לאורך הספר לא היה מנוס משימוש במונחים המודרניים, אך תוך הבהרה שאין לקבל את משמעותם המערבית המקורית (הצבתם של המושגים "דתי" ו"חילוני" תחת מירכאות הבהירה היטב את כוונתי ברוב המקרים). דרך נוספת שבה ביקשתי להתגבר על הקושי היא באמצעות שימוש במונח "תיאופוליטיקה" (בעקבות קוואנה, 2009), שביסודו עומדת שלילת הנרטיב הלאומי־מודרני־אוניברסלי בדבר "חילוניותה", כביכול, של מדינת הלאום. מונח זה מתייחס לפוליטיקה של המדינה, המתחזה להיות "חילונית", ככזו שקיימים בה אלמנטים ברורים של תיאולוגיה, כשהתיאוס הוא לא האל המסורתי אלא המדינה. בהקשר הציוני־דתי נעזרתי במושג הזה כדי להבהיר את מהותם הלאומית של הטיעונים הנתפסים כ"דתיים". טיעונים אלה, שנשמעו לרוב בשולי השיח המרכזי ובעיקר מפיהם של רבנים, נוסחו בשפה תיאולוגית אך לרוב כל תכליתם היתה ציונית. את הופעתו של השיח התיאופוליטי, שמאז תחילת שנות ה־2000 מכונה בציבוריות הישראלית "חרד"לי", בחנתי ביסודיות ובאופן מקיף לאורך כל התקופה הנחקרת. לרוב העדפתי שלא להשתמש בכינוי המקובל, המתאר את "החרד"לים" כציונים־"אולטרה דתיים" ומגלם את המשמעות האפיסטמולוגית המודרנית שאני מבקש לדחות (גם המונח "ציונות דתית" מגלם את אותה משמעות בדיוק, כאמור, אך לא ניתן היה להימנע מהשימוש בו במסגרת ספר כזה). עם זאת, הבהרתי במקומות שבהם היה צורך בכך שהשיח התיאופוליטי המדובר הוא זה המכונה "חרד"לי".

 

ספר זה מתייחס לציונות הדתית כאל מחשבה פוליטית מקיפה ותפיסת עולם רחבה – ולא כמפלגה או תנועה – אשר קווי היסוד הנרטיביים המרכזיים שלה הוצגו בקצרה בעמודים שלעיל וינותחו באופן מקיף ויסודי בהמשך. ככלל, התחקות אחר התפתחותו של נרטיב פוליטי־לאומי מעין זה היא משימה מתודולוגית מורכבת, שכן הוא מתעצב ומתפתח על פני בימות שיח שונות ומגוונות המשפיעות עליו, והוא סיפור סבוך מכדי שיהיה אפשר להציגו כיחידה אחת שלמה וסגורה (ידגר, 2004, עמ' 18‏-19). ספר זה מתמקד בבימות השיח העיתונאיות והפובליציסטיות, ומציג את הנרטיב הציוני־דתי בהופעתו העיתונאית־פרשנית. הטקסטים העיתונאיים, מעבר להיותם פופולריים יותר מבימות שיח אחרות, עוסקים בשאלות הפרשניות באופן ישיר ומידי, ומהווים אבני יסוד מרכזיות בעיצובה של המסגרת הפרשנית הנרטיבית הלאומית־מודרנית (שם). מתודולוגיה זו גם מאפשרת את בחינתם של טקסטים שנכתבו לא רק על ידי הדמויות שנחשבות בשדה המחקר לחשובות והדומיננטיות בשיח הציבורי הציוני־דתי, אלא גם של רבים אחרים שתרמו רבות לעיצובו של הנרטיב הפוליטי ולא זכו עד כה להתייחסות מחקרית ראויה.

 

דמותו העיתונאית־פרשנית של הנרטיב הלאומי מופיעה על בימות השיח הפובליציסטיות באופן שגרתי ויום־יומי, אך לנוכח אירועים קריטיים הנוגעים לשורשיו של הנרטיב היא מובלטת ומתחדדת, ואף מתחדשת ומתאימה את עצמה להתרחשויות (שם). מלחמת ששת הימים נבחרה להיות נקודת ההתחלה של התקופה הנחקרת בספר זה, מאחר שמקובל לראות בה את קו פרשת המים של התפתחות הפוליטיקה הישראלית בכלל ושל הפוליטיקה הציונית־דתית בפרט.[10] מבצע "צוק איתן", נקודת הסיום של התקופה הנחקרת בספר זה, הוא האירוע המשמעותי האחרון שחלף ממנו פרק זמן ארוך מספיק כדי שאפשר יהיה כבר לעמוד על השפעתו. במסגרת התקופה הנחקרת, המתפרשת על פני 47 שנים, מתמקד ספר זה ב־20 אירועים קריטיים (אשר חלקם היו ממושכים מאוד), כפי שיפורט להלן. בחירתם של רוב האירועים היתה טריוויאלית יחסית (כך למשל מלחמת יום הכיפורים, תהליך אוסלו, הנסיגה מגוש קטיף וצפון השומרון ועוד). אירועים אחרים, שייתכן שהיו פחות משמעותיים מבחינת השיח הלאומי הכללי בפרספקטיבה של כמעט יובל שנים, נבחרו בשל משמעותם הייחודית עבור הנרטיב הציוני־דתי (העלייה לסבסטיה וגילוי המחתרת היהודית).

 

מחקר זה, אם כן, נערך בשיטת ניתוח שיח פרשני של טקסטים מהשדה העיתונאי המגזרי (עיתונים, כתבי עת, עלוני שבת ואתרי אינטרנט המכוונים אל קהל קוראים ציוני־דתי), והתחקה אחר התפתחות האידיאולוגיה הציונית־דתית לאורך כמעט יובל שנים כפי שהיא משתקפת מפרי עיטם של הדוברים והכותבים בשדה זה. מחקר זה הוא ייחודי בהיקפו, ותשומת הלב הוקדשה לבחינה אינטנסיבית ושיטתית של אלפי פרסומים שראו אור סביב האירועים הפוליטיים הבאים:

 

מלחמת ששת הימים (1967); מלחמת יום הכיפורים (1973); העלייה לסבסטיה ותקופת הקמת ההתנחלויות הראשונות על ידי גוש אמונים (1974‏-1975); תהליך השלום עם מצרים וחתימת הסכמי קמפ דיויד (1975‏-1979); הנסיגה מסיני ופינוי חבל ימית (1982); מלחמת לבנון (1982); גילוי המחתרת היהודית (1984); ימי האינתיפאדה הראשונה (1987‏-1988); תהליך המו"מ לשלום עם אש"ף וחתימת הסכמי אוסלו (1993‏-1995); הטבח במערת המכפלה (1994); חתימת הסכם השלום עם ירדן (1994); רצח יצחק רבין (1995); ימי האינתיפאדה השנייה (2000); מבצע "חומת מגן" (2002); הנסיגה מגוש קטיף וצפון השומרון במסגרת תכנית ההתנתקות (2005); מלחמת לבנון השנייה (2006); מבצע "עופרת יצוקה" (2008‏-2009); הפולמוס סביב שחרור החייל החטוף גלעד שליט (בייחוד אחרי שהתקבלה ההחלטה על עסקת שחרור האסירים בשנת 2011); מבצע "עמוד ענן" (2012); מבצע "צוק איתן" (2014).

 

במהלך התקופה הנחקרת התחוללו שינויים משמעותיים בשדה העיתונאי והפובליציסטי הציוני־דתי, והתחקות אחר הופעתו העיתונאית־פרשנית של הנרטיב הציוני־דתי חייבה מעקב אחר שינויים אלה והתאמת המחקר אליהם. בימת השיח העיתונאית המרכזית של הציונות הדתית בחלק הראשון של התקופה הנחקרת היתה עיתון הצופה, ביטאונה של המפד"ל. בסוף שנת 1979 החל להופיע כתב העת נקודה, ביטאון המתנחלים, שביקש להציג נרטיב פוליטי אלטרנטיבי לנרטיב "המפד"לי" הוותיק.[11] מתחילת התקופה הנחקרת (מלחמת ששת הימים) ועד אמצע שנות ה־90' (כולל תהליך אוסלו ורצח רבין) נבחנו כל הגיליונות הרלוונטיים של בימות שיח מרכזיות אלה. הנסיגה מגוש קטיף וצפון השומרון במסגרת תכנית ההתנתקות (החל מהמאבק הארוך נגדה שהחל עוד בשנת 2004) היתה האירוע הקריטי הראשון שבו התעצב השיח הציוני־דתי על גבי בימות שיח רבות. המרכזית שבהן החל מאותה תקופה ועד סוף התקופה הנחקרת היתה העיתון מקור ראשון שנקט בקו אידיאולוגי ציוני־דתי לאומי־ימני מובהק, לצד נקודה שהמשיך להופיע עד שנת 2010. בעת הזו כבר הופיע השבועון בשבע, עיתון בעל אוריינטציה ציונית־דתית ימנית מובהקת, ובמקביל ראו אור עלוני שבת ציונים־דתיים שהתפתחו עם השנים והפכו לבימות שיח משמעותיות יותר ויותר. במסגרת תקופת המחקר הזו – מאז המאבק בתכנית ההתנתקות ועד מבצע "צוק איתן" – נבחנו ביסודיות כל הגיליונות הרלוונטיים של העיתונים מקור ראשון, בשבע ונקודה, וכן הגיליונות הרלוונטיים של עלוני שבת מרכזיים בציונות הדתית: מעט מן האור, שבתון, מצב הרוח ועולם קטן. על מנת להשלים את התמונה הנרטיבית נבדקו גם הפרסומים הרלוונטיים באתרי האינטרנט ynet יהדות, nrg יהדות, סרוגים וכיפה, על אף היותם בימות שיח ציוניות־דתיות פחות מרכזיות באותה תקופה.

 

יודגש כי ספר זה בוחן את הנרטיב הציוני־דתי הכללי כפי שהוא בא לידי ביטוי בבימות שיח אלה לאורך שנים, ובדרך כלל מבלי להתייחס לביוגרפיות האישיות של הדוברים והכותבים. מבחינתו של מחקר זה, טקסטים ציוניים־דתיים הם אלה שהופיעו על בימות השיח המפורטות לעיל והשתלבו היטב בליבת השיח שהשתקף מהן. בחינתן של בימות שיח רבות ומגוונות ושל הנרטיב הפוליטי שהתעצב על גביהן סייעה לי לחדד היטב את טענתי המרכזית בדבר האדנים הלאומיים־מודרניים שעליהם מושתתת המחשבה הפוליטית הציונית־דתית כולה – הן זו המרכזית והן זו התיאופוליטית.

 

ספר זה מתפרש לא רק על פני הציר ההיסטורי, אלא גם לפי נושאים שהצגתם חורגת מהסדר הכרונולוגי. אחרי הנחת היסודות התיאורטיים והביקורתיים שעליהם מתבסס הספר, ולאחר הצגת השדה האקדמי הנרחב בחקר הציונות הדתית והפרובלמטיות שבנקודת המבט שלו, מתפצל הדיון בפוליטיקה הציונית־דתית לשלושה דיוני משנה עיקריים ומקבילים. עיקר עניינו של הראשון הוא התגבשותה של הזהות הציונית־דתית על בסיס האפיסטמולוגיה המודרנית ובאמצעות מונחים מודרניים כמו "דת" וציונות "חילונית", ומעמדן העליון של המדינה והלאומיות במחשבה הפוליטית שהתפתחה מאז מלחמת ששת הימים ועד לנסיגה מגוש קטיף במסגרת תכנית ההתנתקות.[12] דיון זה – המרכזי ביותר בספר – מנתח לעומק את השפעתה הקרדינלית של הקונספציה המודרנית על יסודות המחשבה הפוליטית הציונית־דתית; הדיון השני עוסק במשמעותה של ארץ ישראל במחשבה הציונית־דתית במהלך תקופה זו ומבהיר את משמעותה הלאומית, המודרנית וה"חילונית" לאורך השנים, וכן את היותה חלק משני בלבד מאידאת המדינה ולא תכלית אידיאולוגית "דתית" או ערך בעל מעמד עצמאי – בניגוד לתפיסה המקובלת בשדה המחקר האקדמי; והשלישי דן במאפייניו הלאומיים־מיליטריסטיים של השיח הציוני־דתי בשנים אלה, התורמים רבות להבנת מהותו הלאומית־מודרנית של הנרטיב הציוני־דתי. הדיון בנרטיב הציוני־דתי שהתפתח בעתות המלחמה של העשור האחרון בתקופת הנחקרת בספר זה, מאז מלחמת לבנון השנייה ועד "צוק איתן", מאוחד בחטיבה אחת העוסקת בשלושת העניינים שהוצגו לעיל וחותם את הספר.

 

[1] הפניות לטיעונים התיאורטיים שמוצגים בפרק זה בקיצור יובאו בפרק הבא. [חזרה]

[2] תפיסות אלה ואחרות מוצגות בהרחבה בפרק הבא. [חזרה]

[3] הקולות שנשמעו בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים נגד מעורבותם של רבנים בשאלת הריבונות על השטחים שנכבשו היו במסגרת דיון בעניין קונקרטי, ולא שיקפו את יסודות הנרטיב הציוני־דתי בשנים אלה. כך גם הקולות המתנגדים לעמדתם ה"דתית" של הרבנים בסוגיית סירוב פקודה בשנות תהליך אוסלו. הספר מקדיש לכך שני דיונים נפרדים, וגם התייחסות נרחבת יותר בהמשך פרק זה. [חזרה]

[4] בשולי הנרטיב הציוני־דתי התקיים כמובן שיח תיאולוגי, ובמסגרתו לא נשמעה הדרישה להפריד את הדת מהמדינה. אבל תיאולוגיה זו – שנדמתה להיות יהודית־מסורתית – קידשה בדרך כלל את הלאומיות המודרנית, והיתה מכוונת כל כולה למדינה. המחקר עומד על כך בהרחבה, ראה התייחסות לכך גם בהמשך דיון זה. [חזרה]

[5] ראה התייחסות למונח זה בהמשך פרק המבוא. [חזרה]

[6] את התפיסה הזו שאבה הציונית הדתית במלואה מהנרטיב הציוני הקלאסי. [חזרה]

[7] בעקבות פינוי עמונה, כחצי שנה לאחר ההתנתקות, קולות אלה נשמעו שוב לזמן קצר בשיח הציוני־דתי, ולאחר מכן התפוגגו כמעט לחלוטין. [חזרה]

[8] אחד מיוצאי הדופן בעניין הזה הוא השיח שהתפתח על מעמדה המטאפיזי של המלחמה באירועים המלחמתיים של העשור האחרון בתקופת המחקר. הספר מקדיש לכך דיון נרחב. [חזרה]

[9] ידגר (2017) מתאר בהרחבה את מאפייניה והתפתחותה של התפיסה הציונית הכללית, ואת משמעותה הלאומית של היהדות בעיניה. [חזרה]

[10] על היותה של מלחמת ששת הימים אירוע מכונן של הציונות הדתית ראה: שגיא ושוורץ (2017). [חזרה]

[11] הספר עומד על הזהות שבין יסודותיהם של שני הנרטיבים, שעל אף השוני הסגנוני והשיחני ביניהם מתבססים על אפיסטמולוגיה מודרנית ועל ערכים לאומיים־ציוניים חופפים. [חזרה]

[12] הספר מקדיש דיון נרחב ונפרד למשמעותו של תשעה באב במחשבה הציונית־דתית כפי שהתפתחה לאורך כל התקופה הנחקרת, ולהתמודדות האידיאולוגית עם הסתירה שבין הרעיון הפוליטי של יום האבל היהודי המסורתי (ה"דתי", כביכול) לבין רעיון הגאולה הציוני (ה"חילוני", כביכול). דיון כזה בהתפתחותו של הנרטיב הציוני־דתי בעניין אחד מובחן ומופרד לאורך כמעט יובל שנים ממחיש היטב את שורשיה המערביים־לאומיים של המחשבה הציונית־דתית, ואת האפיסטמולוגיה המודרנית שעמדה ביסוד תפיסת העולם של מעצביה. [חזרה]