"בספר מרתק זה דוקטור דראגוס ברטסאנו מראה לנו שהמדע הוא השפה בת-זמננו של הרוחניות.
קְרא אותו, ותלמד שכל דבר בחיים הוא הזמנה לפוטנציאל האמיתי שלך – וכאב וסבל, אם אתה מחיל עליהם את כוח רצונך לנוע קדימה ולעבור דרך חוויות קשות, הם תהליך לידתה של החָכמה.
הגשם את חלומך הוא קנקן שמכיל קוד אלגנטי.
זה כלי תודעתי מתקדם ומתמיר-הכרה שבכוחו להפיח חיים בחלומותיך הגדולים ביותר ובתשוקות חייך הכמוסות."
"דראגוס עומד לצד חסרי התקווה, הרעבים למשמעות ומטרה, הדחויים והבודדים.
תובנתו המעמיקה של דוקטור דראגוס מאפשרת לראות באופן בהיר שמעֵבר לסבל, לספקות ולבעיות שאנחנו ניצבים בפניהם בחיים יש מקום בלבנו שבּוֹ אומץ לב, תקווה ואהבה עדיין הופכים את חלומותינו לאפשריים."
"דראגוס הוא אדם יצירתי להפליא בעל חשיבה מרחיקת ראות שיודע כיצד... לייצר תוצאות יוצאות מן הכלל."
דוקטור גאי אנדרה בוי, מדען ראשי בנאס"א, פרופסור במכון פלורידה לטכנולוגיה וחבר באקדמיה לתעופה וחלל
"דראגוס הוא אחד מאותם אנשים מחוננים שמיישמים את מה שהם מטיפים לו.אולי זה מה שמסביר את ההשפעה המתמירה המיָדית שיש לו על קהליו."
הקדמה
הספר שאתה עומד להיכנס אליו הוא יותר מאסוּפּת סיפורים מופלאים ושיעורי חיים עָצמתיים. הגשם את חלומך הוא קנקן שמכיל קוד אלגנטי. זה כלי תודעתי מתקדם ומתמיר-הכרה שבכוחו להפיח חיים בחלומותיך הגדולים ביותר ובתשוקות חייך הכמוסות. דרך רצף קריאה קל שהוא התערובת הנכונה בדיוק של הרפתקה מסחררת וביוגרפיה אינטימית, דראגוס ברטסאנו משתף עם קוראיו את סיפור חייו במערב אירופה והחיפוש שלו אחר מימוש שאיפותיו הכמוסות עד שחלומותיו האמיתיים החליפו את המאבק שהוא ידע בעברו. וזה השָֹלב שבו הקסם מתחיל!
בעת שעיניך קולטות את הכתוב, המילים מציתות במוחך את ריקוד האור שפותח את הסכר לאמונותיך המעצימות ביותר. בצומת הדרכים הזה, שבּוֹ ההכרה שלך מתחברת עם ניסיון חייו של אדם אחר, אתה מתמיר את הרעיון שלך לגבי מה שאפשרי בחייך. כשאתה עושה את זה, אתה מכניס לכלל פעולה את ההיסט התודעתי ההכרחי להגשמת החלומות שלך. כל זה מבוסס על מדע בדוק ומוצק. הנה מה שאני מתכוון:
כוחה של היכולת לראות את הבלתי אפשרי
ב-26 ביולי 1852 הגשים האצן הבריטי צ'רלס וסטהול דבר שנחשב בלתי אפשרי באותם ימים. תוך שהוא רץ בגשם שוטף על מסלול מירוצים בלונדון הציב וסטהול את הזמן הרשמי לריצת מייל על תוצאה מהממת של ארבע דקות ו-28 שניות. למרות העובדה ששיאו עתיד להישבר עוד 31 פעמים בחלקה האחרון של המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים, כל שיא חדש שיפר בהפרש זעום את הזמן המקורי. אבל כל אותם רצים מהוללים לא הצליחו לשבור את קו המטרה החמקמק של ארבע דקות בריצת המייל. במשך יותר ממאה שנים סברו כל המומחים – האמינו וקיבלו כעובדה – שארבע דקות הוא הגבול העליון (או נכון יותר, התחתון) שמעֵבר לו אדם לא יכול לרוץ למרחק מייל. זה התקבל כעובדה מוכחת שעצמות הגוף האנושי ושריריו פשוט לא בנויים לשאת את גופו מהר יותר מזה. זאת אומרת, עד שהבלתי אפשרי קרה ב-6 במאי 1954.
באותו יום, לראשונה בהיסטוריה האנושית, שבר הרץ הבריטי רוג'ר בניסטר את מחסום ארבע הדקות "הבלתי אפשרי" בריצת המייל. בניסטר חצה את קו הסיום בזמן מנפץ הפרדיגמות של 3 דקות ו-59.4 שניות. זאת הנקודה שבּהּ סיפור ריצת המייל ממחיש את התמה של הספר הזה. אף על פי שלקח לבניסטר 102 שנים לשבור את השיא המקורי משנת 1852 ולרדת בריצת המייל אל מתחת לרף ארבע הדקות, מרגע שהוא עשה את זה לקח לשיא שלו 46 יום בלבד להישבר מחדש. הפעם הוא נשבר על ידי הרץ האוסטרלי ג'ון לאנדי, שהעמיד את השיא על 3 דקות ו-57.9 שניות. לא זו בלבד שמחסום ארבע הדקות הבלתי אפשרי נשבר, הוא נשבר פעמיים תוך פחות משבעה שבועות!
כשאנחנו קוראים על שיאו של רוג'ר בניסטר, וכיצד השיא נשבר שוב ושוב, השאלה שעולה היא זו: מה השתנה כדי לעשות את השיאים החדשים לאפשריים? אורכו של המייל לא השתנה – הוא נשאר כל הזמן ועודנו 5,280 רגל. גופיהם של הרצים לא השתנו – הם עדיין התאמנו, אכלו והתעמלו כפי שעשו שנה קודם לכן. הגורם שהשתנה הוא אמונתם של הרצים לגבי המייל עצמו, והיחס שלהם אליו. רק אחרי שהתחולל אותו היסט עָצמתי בחשיבה היו האתלטים יכולים להגשים את חלומם להיות האדם המהיר ביותר עלי אדמות.
המפתח
על מנת שתקבל את העובדה שדבר מה אפשרי בחייך דרוש לך קטליזטור תודעתי, זרז שיחולל את השינוי בחשיבה – סיבה להאמין שדבר מה הוא אפשרי. וכך, כשמחסום ארבע הדקות נשבר בפעם הראשונה, וההישג הבלתי ייאמן הוגשם לעיני רצים אחרים, זה סיפק סיבה מהסוג הזה. מרגע שהיה ברור לכּוֹל שבן אנוש אכן מסוגל לרוץ מייל בפחות מארבע דקות, שזה לא נבצר מכוחו של הגוף האנושי, נפתח הקוד הרגשי עבור אנשים אחרים לעשות אותו דבר. השיא נשבר פעם אחר פעם, כשכמה מהשיאים נשברים על ידי אותם רצים שקבעו אותם קודם לכן!
אני משתף את ההיסטוריה של ריצת המייל כדי להמחיש עיקרון רב-עָצמה של הפוטנציאל האנושי. המפתח שעשה את הדבר אפשרי לשבור את שיאו של רוג'ר בניסטר הוא זה: כשאתה עֵד לכך שאדם אחר מצליח לעשות מה שהאמנת בעבר שהוא בלתי אפשרי – רואה את הדבר במו עיניך או דרך המילה הכתובה – זה משחרר אותך לעשות אותו דבר... ומעֵבר לכך.
מרגע שאתה מקבל ומאמץ את ההכרה שדבר מה אפשרי בשבילך, אתה מכניס לכלל פעולה רצף של תהליכים רגשיים ופיזיולוגיים בגופך שתומכים באותה קבלה. כך אתה חורג מעבר למגבלות העבר שלך, ומממֵש את הפוטנציאל האנושי המרבי שלך. תגלית מדעית מהעת האחרונה מספרת בדיוק כיצד העיקרון הזה פועל, וממחישה את הפוטנציאל הגלום בו לגבי חיינו.
כשעדות היא חוויה
בשנת 2004 פרסמו מדענים איטלקים את תוצאות מיזם מחקרי שתיאר מדוע הייתה לריצת השיא של רוג'ר בניסטר השפעה חזקה כל כך על רצים אחרים. התגלית, שראתה אור בסקירה השנתית של מדעי המוח, הייתה קיומם של תאים בעלי התמחות מיוחדת במוח שנקראים נוירוני מַרְאָה.
נוירון מראָה פועל בתגובה לשני סוגים שונים מאוד של התנסויות:
• כשאתה עובר חוויה בעצמך
• כשאתה עֵד למישהו אחר שעובר חוויה
במילים אחרות, התגלית גילתה שמוח האדם אינו יודע להבדיל בין צפייה במישהו אחר עובר התנסות, או חוויה, לבין התנסות עצמית באותה חוויה! אבל אנחנו לא זקוקים למחקר מדעי שיאמר לנו את זה. אפילו בלי הבנה טכנית לגבי המנגנון, אנחנו חוֹוים לעתים מזומנות את כוחם של נוירוני מראה – לדוגמה, כשאתה צופה במשחק כדורגל בשבת אחר הצהריים.
גם אם אתה יושב על כורסה או על ספה בחדר האורחים שלך, כמעט חסר תנועה, גופך רחוק מלהיות שקט. צופים באירועי ספורט חוֹוים תופעות גופניות כאילו הם אלה הרצים ומשַֹחקים על המגרש - תסמינים כמו קצב לב מוגבר, מתח שרירים, נשימה מואצת והזעה. למרות העובדה שאתה יושב בלא תנועה וצופה במשחק מִנוֹחוּת הכורסה שלך בבית, מבחינתם של נוירוני המראה שלך זה כאילו אתה על המגרש.
כשאתה צופה, עֵד או קורא משהו שאתה מזדהה אתו רגשית, המוח שלך משחרר אותם כימיקלים חזקים, כמו אדרנלין, אנדורפינים, דופאמין וסרוטונין, שהיה משחרר לוּ היית עובר בעצמך את הדבר שאתה רואה או קורא עליו. התגלית של נוירוני המראה מסבירה מדוע הגשם את חלומך הוא ספר כה חזק, שמאיר את הפוטנציאל הגלום בו לחייך היום.
כשאתה קורא את מסע התגליות של דוקטור ברטסאנו, נוירוני המראה שלך פועלים כאילו אתה זה שעובר את החוויה – כאילו זה אתה שפורץ מחיצות ומחסומים, מנפץ תפיסות מקובעות וחי את החלומות בעצמך. זה כוחם של העמודים שיבואו להלן – הם מזמינים אותך אל מעֵבר לגבולות עברך דרך התנסות חווייתית בסיפורו של אדם שחרג אל מעֵבר לגבולות העבר שלו.
כוחו של חלומך
לכל אחד יש חלום. לאחדים יש חלומות גדולים לשנות את העולם בקנה מידה רחב. אחרים פשוט חולמים למצוא אדם אחר שיאהב ויקבל אותם כפי שהם. בלי קשר לגודל החלום, חלומותינו והאמונות שהם מבוססים עליהם משפיעים על כל דבר, מבחירותיך בתחום הרומנטי, בני זוג לחיים, הרגעים האינטימיים ביותר של חייך והדרך שאתה פותר את בעיותיך, עד הקריירה שאתה בוחר בה, וענייני בריאות, חיים ומוות.
כולנו חולמים. השאלה היא כיצד אנחנו מעוררים את החלומות היקרים ללבנו והופכים אותם למציאות בחיינו. הגשם את חלומך הוא סיפור מסעו של דראגוס ברטסאנו אל היעד הזה בדיוק. כיצד הוא עשה את זה? התשובה ממתינה לך בעמודים הבאים.
גרג בריידן
מחבר רבי-המכר
על פי רשימות עיתון הניו יורק טיימס
הערה מאת המחבר
ידיד יקר,
האם אתה מאמין שלכל אחד מגיע להפוך את חלומותיו למציאות? אני מאמין בזה. והיות שאתה מחזיק כעת את הספר הזה בידיך, אני מאמין שאתה חושב ומרגיש אותו דבר.
האם אתה מכיר את הכאב הכרוך בחלום יקר ללבך שאינך יודע כיצד להמיר אותו למציאות?
האם עברת את החוויה החונקת של עבודה משמימה שמדלדלת ממך את חייך, אך אתה מוצא לעצמך את כל הסיבות והתירוצים מדוע להישאר ולא לעזוב?
האם יש לך חלום שאתה פוחד לעשות את הקפיצה הדרושה אל הלא נודע כדי להגשים אותו?
האם קרה לך שבחרת באומללות הנוחה של משרה בטוחה שלא מדברת אליך ולא עושה לך דבר במקום ללכת אחר אותו קול קורא בלבך?
היו זמנים בחיי שהשבתי בְּהֵן על כל אחת מן השאלות האלה. אני מכיר מיד ראשונה את כל החשיבה והכאב הכרוכים בקבלת כל אחת מן ההחלטות האלה. אבל זה לא חייב להיות כך.
הספר שאתה קורא עכשיו אינו ספר שעוסק בחשיבה חיובית. הספר הזה מגלה את האמת הגולמית העירומה על כל אחד מאִתנו. הוא עוסק באופן שאתה יכול להפוך את חלומותיך למציאות – לא משנה היכן אתה מתחיל.
אתה אולי אומר, "אבל אתה לא מכיר את המצב שלי..." אז בוא ואספר לך סיפור.
גדלתי בשנים האחרונות של הקומוניזם במזרח אירופה. זאת הייתה תקופה שבּהּ הייתה למשפט מן התפילה "את לחם חוקנו תן לנו היום" משמעות מילולית ומעשית מאוד: משפחות היו זכאיות לכיכר לחם אחת ביום. כסטודנט, חייתי על תקציב של מאה דולר לחודש במשך חמש שנים. זה היה כל מה שהוריי היו יכולים להרשות לעצמם כדי להשאיר אותי בבית הספר. אולם למרות כל המחסור והנסיבות הקודרות, אלוהים טמן בלבי חלומות גדולים, וקרא לי שוב ושוב לגלות אותם. אני מאמין שאתה בחרת לקרוא בספר הזה מפני שאתה קרוב לוודאי מרגיש שיש בחיים יותר מן הריקנות שאתה חוֹוה בלבך, העבודה חסרת המשמעות והחיים מיום ליום תוך גרירת רגליים לקראת סוף השבוע. יש הרבה יותר.
ביום כמו כל יום אחר עשיתי את הצעד הראשון לעבר חלומותיי. עשיתי צעדים קטנים, כאלה שעושה פעוט רך בשנים, תוך שאני מעז קצת יותר בכל יום. השינוי לא היה מיָדי, אך חיי עברו בעדינות תמורה מחושך לאור, ממוות לחיים, משיברון לב לחדווה, מתקווֹת מנופצות למשאלות ממומשות. בזה אחר זה, עם שעות אינסופיות של עבודה התחילו חלומותיי לקרום עור וגידים, להפוך למציאות. אם אתה לא מאמין בחלומותיך, אל תדאג; רק תמשיך לקרוא.
מכמעט כישלון כסטודנט באוניברסיטה שנאבק כל שנה רק לעבור בקושי את הבחינות, המשכתי ישר להשגת הדוקטורט שלי בתחום אינטליגנציית לוויינים וזכייה בפרסים רבים על החידושים שלי בתחום תעשיית החלל. המחקר שלי התפרסם בכתבי עת מדעיים מובילים. קיבלתי מועמדות לרשימת יוצרי החידושים מתחת לגיל 35 של MIT (מכון מסצ'וסטס לטכנולוגיה) – הכרה יוקרתית ביותר ב"מוחות המבריקים ביותר באירופה שמשנים עם רעיונותיהם את פני החברה״. אני מהווה הוכחה חיה לכך שכאשר אלוהים חונן אותך, איש אינו יכול לחסום את דרכך. כשאלוהים נותן לך חלום, איש אינו יכול לקחת אותו ממך, אלא אם כן אתה מוותר עליו.
החלומות שלי גדלו יחד אתי. באמצע שנות העשרים לחיי עבדתי ולמדתי עם המנהיגים הנודעים ביותר של נאס"א. הייתי מהנדס וכתב של משימת הדמיה של טיסה למאדים שסללה את הדרך לטיסות חלל עתידיות לכוכב הלכת האדום. נסעתי לבדי לשתי משלחות מחקר לקוטב הצפוני ולקוטב הדרומי. בדפי הספר הזה תגלה כיצד נסעתי לחוג הארקטי והאנטארטי עם שום דבר באמתחתי מלבד חלום, ותלמד כיצד ליישם אותן תובנות כדי להפוך את החלומות שלך למציאות.
מאוחר יותר בחיי פרחה הקריירה שלי ושגשגה, וקיבלתי משרה גדולה וחשובה בעולם החברות הגדולות. תוך שאני מוּנע על ידי לחצים חברתיים יותר מאשר הולך אחר הרוח שלי, התחלתי להתמקד בהצלחה ארצית במקום בחלומות שלי, והפכתי להיות עיוור לָאמת. למרות כל ההצלחה והיוקרה של חיי כפי שנראו כלפי חוץ, לבי התחיל לצרוח מתוך כלוב של זהב, קורא לי לשוב אל חלומותיי. למרבה הצער, לא השכלתי להקשיב. איבדתי את נשמתי.
עשיתי כל מה שצריך, אבל שום דבר ממה שרציתי באמת, עד שלבסוף שקעתי בדיכאון עמוק. הכאב הרגשי נעשה בלתי נסבל. אחרי כמה שנים של הכחשת המציאות עטפתי את התואר שלי בעטיפת פלסטיק בועות ותחבתי אותו עמוק לאחורי המגֵירה בארון, נוטש את הקריירה שלי בתעופת חלל על מנת לעשות את מה שהיה לי חשוב יותר מכול: לתת השראה לאנשים להפוך את חלומותיהם למציאות. הייתי צריך להתחיל שוב מהתחלה, מאפס – וכך עשיתי.
במסע החיפוש אחר חלומותיי כתבתי ספרים, הפקתי סרטים, ועזרתי לאנשים ברחבי העולם לרפא חלקים של חייהם. אבל אל תשכח היכן התחלתי: סטודנט במזרח אירופה, בלי כסף ובלי קשרים. הגשמתי את חלומותיי לא מפני שהיה לי משהו מיוחד שעמד לצדי, אלא משום שהמשכתי לעשות כל יום צעדֵי תינוק אל הלא נודע הגדול.
אם אתה מוכן לתת לחלומות שלך סיכוי, הספר הזה יעזור לך לגרום להם להתממש. הליכה אחר חלומותיך פירושה לחיות בָּאמת. זה אולי הדבר המובן ביותר מאליו, אך למרבה האירוניה, הקשה ביותר לעשות בעולם הזה.
התבונן לרגע אל תוך עצמך, וחשוֹב על השאלות האלה:
• מהי הקריאה שקורא לך לבך?
• מה הלב שלך נכסף לעשות?
• האם אתה חי את חייך מתוך אהבה?
• האם אתה ישר וגלוי לב כלפי אלוהים וכלפי עצמך בנוגע למי שאתה ולחלומותיך?
• דמיין את עצמך עומד לפני אלוהים, והוא שואל אותך, "האם הִגשמת את המטרה שלך בעולם?" מה היית משיב?
האמת בלבך קוראת לך להגשים את ייעודך. ביחד, בוא נעשה צעדי תינוק היום בדרך אל חלומותיך כדי להשיב לך את חירותך ואת חייך.
אפילו אם כיסיך ריקים, לך היכן שלבך ממומש. כשאתה תובע לעצמך את כוחך והולך אחר לבך, עד שתגיע אל המכשולים שאתה רואה במרחק לפניך, הם כבר יוסרו למענך מן הדרך.
אולי טיפּחת קריירה ואתה פוחד להתחיל שוב מאפס. ישו שאל, "מה תועלת תצמח לאדם אם ירוויח את כל העולם ויפסיד את נפשו?" (הבשורה על פי מרקוס ח' 36). בתור מי שאיבד פעם את נשמתו אני שואל אותך: מה תרוויח אם תשמור על הקריירה שלך ועל כל הנכסים החומריים שבאפשר, אך תתכחש ללבך ותאבד את עצמך?
שום דבר בעולם הזה לא יממש אותך ויעשה אותך מאושר עד שתכבד את רוחך. כפי שתלמד בספר הזה, אתה יכול למצוא ריפוי ותחושת מטרה רק כשאתה חי בָּאמת. לעולם לא תמצא משמעות בחיים בשקר. אני אנחה אותך אל תוך המחוזות העמוקים ביותר של לבך, היכן שתמצא את רוחך ואת האמת. וכשאתה מאמץ את האמת הזאת, נהרות של חופש ינבעו מתוכך, גועשים ותוססים. אפילו אם תצטרך להתחיל שוב מלֹא כלום כדי לעבוד על חלומותיך, תעשה את זה עם עָצמה רבה ושמחה שופעת.
מטרת הספר הזה איננה לתת סיכום פשוט של מי שאני ומה עשיתי, ואני גם לא עוקב אחר העובדות ההיסטוריות בדייקנות אקדמית. שיניתי את שמות מרבית הדמויות, או שיניתי את מיקומן באופן שיגן על פרטיותן. בכמה פרקים מיזגתי שניים או שלושה אנשים לדמות אחת לצורך הסיפור. כמה מן הסיפורים והדיאלוגים הם משלים. עם זאת, כל סיפור מקבל את השראתו מן החיים הממשיים, וכל העובדות המדעיות והלימודים הרוחניים הם מדויקים. לקח לי עשר שנים לכתוב את הספר. אינני מבקש שבחים מאיש על עבודתי, אך אני אחראי בראש וראשונה בפני אלוהים, ואחר כך בפני הקהילייה המדעית הבין-לאומית לכל מילה שכתבתי כאן.
בחלק א' כל אחד מן הפרקים מתמקד בפרשייה אחרת בחיי.
בכל אחת הרקע, תקופת הזמן ובני הלוויה שלי משתנים, אך המסקנה היא אותו דבר: עליך לחשוב בגדול יותר ממה שמכתיבה לך הסביבה החברתית ולחיות בָּאמת אם אתה רוצה להגשים את ייעודך. אני מקווה שהסיפורים האלה ירפאו את חייך, יגרמו לך לעצור ולהתבונן על נסיבות החיים שלך, וישלחו אותך למסע אל הגשמת חלומותיך.
בחלק ב' אני משתף את הסיפור כיצד הלכתי אחר חלומי להגיע לקוטב הצפוני ולקוטב הדרומי בלי להיות מצויד בדבר מלבד תקווֹת רמות. משאלתי היא שהמילים האלה יעזרו להסיר מעל דרכך כמה מן הפחדים שבולמים אותך ויציתו מחדש את חלומותיך.
בחלק ג' אני דן באירועים שהובילו אותי ליצור את הסרט
The Amazing You (ה'אתה' המופלא) והיכן אני עומד היום, ואחר כך אכנוס יחד את כל הנושאים כדי להסביר מה זה אומר בשבילך.
אתה תזהיר באור יקרות מפני שאתה האור של העולם, אפילו אם אינך יודע את זה עדיין. אתה תהיה חדוּר שמחה והעצמה מפני שאתה תשוב אל האמת. אתה תדע, אולי אפילו לראשונה בחייך, שמי שלא תהיה, מה שלא תהיה, אתה חשוב ויקר. אני מאמין שאתה ראוי להפוך את חלומותיך למציאות, והספר הזה ישחרר אותך מעכבותיך לקום ולעשות את זה.
אני אוהב אותך,
ד"ר דראגוס
ולינגטון, ניו זילנד
חלק א'
חֲיֵה בָּאמת
האמת איננה מחשבה, או מילה,
לא קשר בין דברים, גם לא חוק.
האמת... נותנת חיים לכול.
ניקולאי ולימירוביץ' הקדוש
פרק 1
איש אינו מחייך עוד בעיר הזאת
שקרים הפכו לנורמה; הכזב הפך למציאות.
יולי 1984. עיירה במזרח אירופה
1.
באתי לָעולם בשנת 1984, עשר דקות לפני חצות הלילה, בעיר קטנה ברומניה. אבי נעדר לרגל עסקים, ואמי הייתה לבדה בדירה כשכרעה ללדת.
חָיִינו באותה דירה 18 שנים עד שעזבתי למכללה, אך הוריי לא ממש סיפרו לי על חייהם לפני שהגעתי לָעולם. לעתים קרובות אני מביט בתצלומים שלהם מהשנים שהם היו צעירים, ומנסה להכיר אותם קצת יותר. דומה שהיו להם ידידים רבים, ואמי כרכה תמיד את זרועותיה סביב צווארו של אבי. לפעמים אני מדמיין את הסיפורים שהם חיו ולא שיתפו אתי: שני זֵרים יפים עם פרחים בשערם, רעבים לחירות. הם היו צעירים, מאוהבים בחיים וזה בזה, אך גדלו בשנים הנוראות ביותר של הקומוניזם במזרח אירופה. לא משנה כמה אתה מתאמץ להפיח חיים בסיפור שלהם על פי התצלומים הישנים, הנייר מראה לך רק מה שהוא רוצה שתראה. האמת נותרת בגדר מסתורין ללב האנושי.
אחרי שהוריי נישאו הם עברו לעיר נמל קטנה על הדנובה. החלק העתיק של העיר נבנה במאה החמש עשרה, ויש בו אווירה של שכונה שקטה בפריז. לפני חצי מאה שנים נראו הבתים כמו עוגות חתונה ענקיות: בניינים לבנים גבוהים מעוטרים ורדים מגולפים סביב החלונות, עם דלתות עץ מעוטרות עלי אֶדֶר מאבן, עמודי תחריטים קטנים, שְֹרכים, וגלי הים. פרחים לבנים וכחולים וסגולים שפעו מאדניות על המרפסות. בימי ראשון בבוקר יצאו אנשים מבתיהם להתהלך בפארק או ללכת לכנסייה. הם התלבשו במיטב מחלצותיהם, כמו דמויות חתן וכלה המעטרות עוגת חתונה. באותם ימים נהגו לקדם בברכה איש את רעהו, מחליפים מילים וצוחקים ברחובות.
בימים ההם אנשים חייכו בעיירה הזאת. אבל כשהוריי נולדו כבר השתלטה המפלגה הקומוניסטית על המדינה. אנשים נכפו לצאת מבתיהם, ומי שסירב הושלך לכלא. אנשים עזבו את חווֹתיהם ואת בעלי החיים שלהם, משאירים מאחור חיים של עבודה ושובֶל של דמעות. הם הועברו לגושי בניינים שנבנו לצורך המטרה, בניינים שהתפשטו כמו גידולים ממאירים על פני הארץ. קראו להם "קופסאות הגפרורים": מלבּנֵי בטון אפורים, זה על גבי זה, כל אחד מלא עד אפס מקום נשמות נואשות חסרות כול.
בייאושם צלחו אנשים מסוימים בשחייה בחסות החשכה את הדנובה, אל המוות או אל החירות. רק מעטים הצליחו לחמוק לארצות אחרות, ולא הביטו לאחור. רובם נתפסו, ונותרו להימק, עזובים ונשכחים, בבתי כלא בבטן האדמה. רבים אחרים פחדו לברוח, ונשארו במקום.
אלה שידעו כיצד להרכיב מַקלטי רדיו התחבאו במרתפיהם אחרי רדת החשכה והאזינו לתחנות אירופיות כדי ללמוד על העולם המערבי. תכניות רדיו וטלוויזיה מקומיות שידרו רק תעמולה קומוניסטית. אם האמנת לדבריהם, היית חושב שאתה חי במקום הטוב ביותר עלי אדמות.
אם גן העדן נוצר מתוך אהבה מושלמת, רומניה נבנתה על פחד מושלם. אם גן העדן הוא חופש, הפינה שלי בעולם הייתה צינוק שרוב האנשים לא ידעו שהם בתוכו. הם קיבלו חינוך והשכלה, אך למדו רק מה שהיו צריכים לדעת כדי לעשות את מלאכתם. אנשים נשלחו לעבוד אי-שם בארץ, אך לא היה להם חופש לבחור את דרכם. הם קיבלו דירה ומשכורת, אך לא היו יכולים לעזוב את הארץ. באותם ימים הייתה רומניה כלא של נשמות, והחטא האיום ביותר, חטא שדינו מיתה, היה כמיהתם של האנשים לחירות. היה עליהם לכבד את אמם ואת אביהם – ושני אלה היו המפלגה הקומוניסטית. לא הייתה יכולה להיות שום מפלגה על פניה, היות שלא הייתה מפלגה אחרת. הם לא היו יכולים לשאת את שם המפלגה לשווא, כי אם היית אומר את הדבר הלא נכון, היית נעצר ונשלח לכלא. אלה שכּתבו שירים, ניגנו שירים או לימדו תלמידים וסטודנטים על חירות נעצרו ונמצאו אשמים.
בסביבה זו למדו אנשים לפחד מזולתם ולא לבטוח באיש.
הם הסתגלו להקשר החברתי. הם טרקו את דלתות תודעתם מבפנים, וחיו לבדם בתוך עצמם. הם לא העזו לבטא את עצמם. הם אטמו את רוחם היצירתית סביב-סביב. הם נעשו אילמים לאמת, לחלומותיהם, ולחירות שהם היו זקוקים לה כדי לפרוח. הם בררו ותמרנו את מילותיהם ואת התנהגותם כך שיוכלו לשרוד את הסביבה החברתית. הם נעלו את האמת עמוק בִּפנים, ועבדו כל יום להתעלם ממנה ולשמור אותה נחבאת מעין רואים.
עם השנים הפכו שקרים לנורמה, והכזב הפך למציאות. מוחותיהם היו טרודים מחרדה ודאגה, והשקרים שהם חיו הפכו להתנסות חייהם. כל יום אחר העבודה אנשים ירדו למרתפי הבניינים שלהם, התחבאו מעין רואים ושתו עד אָבדן מציאות. האמת הוקרבה בפנים, ואלכוהול הפך למושיע מן הכאב.
כיום, איש אינו מחייך עוד בעיר הזאת.
2.
ביום לידתי ארזה אמי את חפציה ויצאה לבדה לחדר המיון. התהפכתי ברחמה והצבתי את כפות רגליי על דופנותיה, שלא אפול החוצה. במשך 12 שעות הבטתי מן האור והלאה, הרחק מן הקולות הקוראים לי להגיח החוצה. פתאום נפתחה התקרה מעליי. שתי זרועות כחולות אחזו ברגליי וגררו אותי החוצה. צרחתי, אבל זה לא הרשים אותם.
אמי נרדמה אתי על חָזֶהָ. באותו לילה, אחרי הניתוח הקיסרי, היא הצמידה אותי קרוב אל לבה, ואחזה בי שם מאז ועד היום. אבי עשה אותו דבר.
גדלתי והלכתי לבית הספר בעיירה הזאת שבּהּ איש לא חייך. ילדים צחקו למראה ראשי הענק, כמו ראש שן-הארי מרחף מעל גוף כחוש ודק. אוזניי יצאו מקופלות, ואמי נאלצה לקשור אותן לראשי בתחבושת גאזה למשך כמה חודשים. נראיתי כמו פיל. כשניסיתי לדבּר מלמלתי, ממולל והופך את המילים במוחי בניסיון למצוא את הסדר הנכון לומר אותן.
מצמצתי כל הזמן בעיני הימנית, ושולי שפתי העליונה התרוממו כל שנייה בלי רשות מצִדי. בסופו של דבר התחלף הטיק הזה באחר, ועוד אחר, ועוד. בהתחלה שפתי העליונה רפרפה, גורמת לי להיראות כמו כלב מבולבל, נוהם עם עיניים עדינות. ואז שפתי התחתונה נשמטה נמוך כל כך שקרובי משפחתי חשבו שאני שיכור כל הזמן. כששפתיי חזרו למצב נורמלי החליט הפה שלי לחייך כל שנייה בלי סיבה, אך מעולם לא עם שתי הפינות באותו זמן. זה נראה כאילו אני ממצמץ בשפתיי. חשבתי שלעולם לא תהיה לי חברה.
בכיתה א' סיפרה לנו המורה שלמוח יש כוחות בלתי נראים, ואנחנו יכולים לתקשר עם אנשים אחרים מכוח המחשבה בלבד. התאהבתי בילדה בכיתה שלי, אך מאחר שלא יכולתי לבטוח בפּנים שלי, לא אמרתי לה מילה. הלכתי באותו יום הביתה, והחלטתי לשלוח לה מסר דרך מחשבותיי. עצמתי בכוח את עיניי, קמצתי את ידיי, הידקתי את כל גופי, וניסיתי לשלוח לה את המחשבה שאני מחבּב אותה.
אבי נכנס ושאל אם אני מנסה לעשות את צרכיי במיטה.
לבסוף אמרתי לאותה ילדה בוקר טוב שלושה ימים לאחר מכן, ביום שהגעתי לגיל עשר. כעבור ארבע שנים אזרתי אומץ לנשק אותה. דברים טובים בחיים דורשים זמן.
3.
השנים הראשונות של חיי היו גם השנים האחרונות והקשות ביותר של הקומוניזם ברומניה. הוריי הקריבו את חייהם למעני, אך מעט מאוד היה לאל ידם לעשות בארץ שלנו. אמי עבדה במאפייה, ואבי במפעל תעשייתי, עמל בפרך שישה או שבעה ימים בשבוע לוודא שיהיה לי כל מה שצריך.
האוכל הלך ונהיה במשֹוּרה. סבי וסבתי נאלצו לעמוד בתור למכולת שעות לפני עלות השחר כדי להביא הביתה בקבוק חלב. מדפי החנות התרוקנו עד שמונה בבוקר. המשפט "את לחם חוקנו תן לנו היום" קיבל משמעות מילולית מאוד: משפחתי הייתה זכאית לכיכר לחם אחת ביום, ולא הרבה מעֵבר לזה. עם כל ארוחה הזכירו לי בני משפחתי כמה האוכל יקר. בעודם מאיצים בי לאכול סיפרו לי על המחיר המופלג של עוף, עגבניות, גבינה וכל פיסת מזון אחרת על צלחתי.
כשהגעתי לגיל חמש לקחו אותי הוריי לחנות הממתקים היחידה בעיירה. עיניי יצאו מחוריהן, אישוניי התרחבו, נשימתי נעתקה. פקעיות הטעם בפי רקדו ריקוד משונה. רוק'נרול התנגן באוזניי הפנימיות. לסתי נשמטה בחיוך אווילי כשהוצב בקבוק מוזר על השולחן. "מהו המשקה הזה בצבע הזה שלא ראיתי מעולם?" שאלתי את הוריי. ומדוע אני היחיד סביב השולחן ששותה אותו? חשבתי לעצמי.
פפסי-קולה היה נדיר כל כך בארצי שהיית יכול למצוא בקבוק רק אם באת בשעה הנכונה, ביום מיוחד בחודש – ואם היית ידיד קרוב של בעל החנות. הוריי שכנעו אותו שבועות קודם לכן להחביא בקבוק בשבילם, אבל לא היה לו בקבוק נוסף. (עוד חמש שנים עברו עד ששתיתי את הפפסי-קולה הבא שלי.)
כמו רוב הילדים, האמנתי לכל מה שאנשים סביבי אמרו לי. האמנתי להם כשאמרו שהחיים קשים. האמנתי שאין לנו מספיק כסף. האמנתי שקשה בימינו להגיע למקומות. האמנתי שהעשירים הם פושעים. האמנתי שאנשים הם בדרך כלל עוינים. האמנתי שרק אחרים יכולים להיות, לעשות או לרכוש מה שהם רוצים – אבל לא אני. האמנתי שאני אף אחד, והאמנתי שהסיכוי היחיד שלי בחיים הוא אם אשיג ציונים גבוהים בבית הספר, אבל גם האמנתי שאני לא חכם מספיק לשם כך. בסופו של דבר האמנתי שאני לא מספיק.
לקח לי חמש שנים לגלות כיצד הסביבה החברתית יוצרת את המציאות האישית של כל אחד... ולהבין כמה שגוי היה האופן שתפסתי את החיים ואת עצמי.
