פתח דבר אישי
הספר הזה נכתב בתוכי במשך שנים רבות. הוא נכתב מתוך אהבה וחמלה לנערה שהייתי בגיל 14 וגילתה לתדהמתה שהיא חשה רגשות אינטימיים כלפי אחת מחברותיה הטובות. לנערה הזו, שאף אחד לא הכין אותה לרגע הזה. שהתמלאה חוסר אונים, בושה, פחד ואימה לנוכח העתיד. שידעה שיש לזה שם, אבל הוא טעון בכל כך הרבה אסוציאציות שליליות, שהיא לא רוצה להיות מזוהה איתו. שבבגרותה נישאה לגבר ואז התגרשה ממנו. שאזרה אומץ לבחור לצעוד בדרך לא סלולה ולא מוסמכת ולהקים משפחה עם אישה ולגדל ביחד איתה שני ילדים.
התהליך הזה דרש ממני מידה לא מבוטלת של מאמץ, חקירה, ספקנות, שאילת שאלות וכפירה ב"אמיתות" שכולנו חונכנו אליהן - "הומואים ולסביות הם לא נורמליים", "משפחה מורכבת מגבר ואישה", "ילדים זקוקים לאבא", ועוד כיוצא באלה. באנגלית קוראים לזה Unlearning - לשכוח, להתנגד או להטיל ספק בידע קודם שלימדו אותך, לקחת נשימה ארוכה, ולהגיד: "הידע הזה שגוי" או "הידע הזה דכאני".
הוא דרש ממני להסתכל בעיניים של הוריי האהובים, ולספר להם דברים שהם לא רצו לשמוע והיה להם מאוד קשה להבין ולקבל, תוך שאני מסתכנת באובדן הדבר היקר לי מכל, האהבה שלהם. בסופו של דבר, הם עמדו במבחן ההורות הקשה מכל שהצבתי בפניהם - לאהוב אותי ללא תנאים. ועד היום אהבתם, האמון שלהם בי ותמיכתם משמשים לי מקור של עוצמה והשראה.
ספר זה נכתב כעיבוד לעבודת הדוקטורט שלי. הוא מאפשר הצצה לחיי דור ראשון של נשים במשפחות חד־מיניות מתוכננות בישראל. הספר נכתב מתוך כבוד גדול לנשים אלה ומתוך רצון להנכיח ולהשמיע את קולותיהן של מי שנוטות להיות בלתי נראות או חסרות קול בחברה הישראלית. לצד הכוחות יוצאי הדופן של נשים פורצות דרך אלה ונקודות החוזק של ההורות החד־מינית, הוא גם משרטט את הסבל שלהן, את הקשיים, הלחצים והאתגרים הייחודיים הניצבים בפניהן ובפני ילדיהן.
בעצם כתיבתו ופרסומו של ספר זה, אני עושה מעשה חתרני כפול. בפעם הראשונה, אני חותרת נגד הביטול, ההתעלמות וההשתקה שחוות נשים לסביות מצד החברה ההטרוסקסואלית באופן כללי. ובפעם השנייה, אני חותרת נגד השתיקה וההשתקה העצמית שנשים לסביות בכלל, ואימהות לסביות בפרט, גוזרות על עצמן כדי להיות מקובלות, שייכות ורצויות. בפוליטיקת הזכויות המינית הניאו־ליברלית הנוכחית (Duggan, 2003), החישוב של הורים רבים במשפחות חד־מיניות הוא קר ואכזר: כדי לקבל זכויות, עלינו להיות דומים, רגילים ונורמטיביים ככל האפשר; כל סימן של שוני או ביטוי של קושי יכול לשמש תחמושת בידי כל מי שחושב שאנו לא ראויים לקבל זכויות שוות. אולם אני סבורה שאסטרטגיה זו פועלת כחרב פיפיות, מפרקת אותנו מבפנים, מדכאת כל זכר לייחודיות ויצירתיות ומחלישה אותנו ככל שהזמן חולף. היא לוכדת אותנו בשיח אינסופי של התגוננות והצטדקות ונותנת תוקף מחודש להאשמות נגדנו. נדמה לי שבשלה השעה לדבר על הקשיים ועל הצרכים הייחודיים שלנו, ולדרוש הכרה, לגיטימציה ומענה מותאם, עבורנו ועבור ילדינו, מצד כל מערכות המדינה: החוק, המשפט, הבריאות, החינוך והרווחה.
כולי תקווה שמקבלי החלטות, מעצבי מדיניות, מחנכים ומטפלים ייעזרו במידע ובהמלצות המפורטים בספר זה, כדי ללמוד על חוויותיהם של הורים וילדים במשפחות חד־מיניות בישראל, לייצר שינויים לטובה בתנאים החברתיים שלהם, ולשפר את איכות חייהם ורווחתם הנפשית. יש לי חלום, והחלום שלי הוא שכל נער או נערה בגילאי העשרה בישראל המתלבטים לגבי המשמעות של היותם לסבית או הומו ושואלים את עצמם איזה עתיד מצפה להם יידעו שיש להם הזכות להיות מי שהם, הזכות לאהוב, הזכות לבחור זוגיות ומשפחה, ושנכון להם עתיד משמעותי, מספק ואיכותי.
שלמי תודה
ברצוני להודות מקרב לב לאנשים שתרמו תרומה משמעותית בהבאתו של ספר זה לעולם: לפרופ' טובה הרטמן מהקריה האקדמית אונו ולפרופ' רחל בן־ארי מאוניברסיטת בר אילן, על ההדרכה במהלך כתיבת עבודת הדוקטורט והעיבוד שלה. לפרופ' אורלי בנימין מאוניברסיטת בר אילן על ההשראה והעצות המועילות. למכללת לוינסקי לחינוך, המהווה עבורי בית אקדמי ומקצועי לחקירה, העמקה והתפתחות. לד"ר יצחק בנימיני ולעידן צבעוני, העורכים מהוצאת הספרים רסלינג, על האמון, הליווי והתמיכה, ועל כך שסיפקו לי את הפלטפורמה להגשמת החלום ולהוצאה לאור של הספר. לסתוית סיני, על עריכת תוכן מקצועית, רגישה ומאירת עיניים, למיכל פאר, עורכת בכירה, על המלצותיה החשובות, ולכנרת לוריא, על עריכה לשונית מדויקת. תודה מיוחדת לכל הנשים היקרות והאמיצות אשר פתחו בפניי את דלת ביתן ולבן, ושיתפו אותי בסיפורי חייהן.
מבוא
אני, בגיל 37, ובת הזוג שלי, בגיל 44, חיינו חיים בוגרים ארוכים, אשר התאפיינו על ידי שוני, על ידי הדרה לשוליים, להם התנגדנו ואותם אימצנו לחיקנו, בעת ובעונה אחת. כדי להפוך להיות הורים נדרש מאתנו משהו אחר: ציפו מאתנו לעטות סוג של נורמליות, אשר הרגישה כמו העור של מישהו אחר [...] בתחילה התענגתי על תחושה חדשה זו של שייכות, על האופן שבו חיי נראו הגיוניים לכמעט כל אחד. אך ככל שחלף הזמן, הפכתי פחות ופחות מובנת לעצמי. זה כאילו חיי התפצלו והוכפלו. מצד אחד, הפכתי להיות סמל לנורמליות ואמצעי דרכו הטרוסקסואלים ליברלים יכלו לאשר־מחדש את הסובלנות שלהם־עצמם, את הנכונות שלהם לראות אותי כדומה. מצד שני, הגעתי להכרה, בבהירות מכאיבה, שדמיון אמתי לא דורש חגיגה מיוחדת, אינו מעורר סוג מיוחד של תשומת לב (Mann, 2007: 152. הדגשות המחברת).
במילים אלה תיארה החוקרת האמריקאית בוני מאן (Mann, 2007) את תחושותיה מרגע שהפכה לאם לסבית. היא השתמשה במטאפורה של פיצול, ובדימוי "כמו העור של מישהו אחר" כדי לתאר רגשות מעורבים של עונג, שייכות ודמיון מצד אחד, ובלבול, אובדן דרך וניכור עצמי מצד שני, על רקע תהליכים של התקרבות למרכז ונורמליזציה.
מזה שלושה עשורים, נשים לסביות בישראל מגדלות ילדים במסגרת משפחות חד־מיניות מתוכננות ללא אב. משפחות חד־מיניות מתוכננות הן משפחות שבהן זוג נשים לסביות ללא ילדים ביצעו את המעבר להורות. לאורך ההיסטוריה האנושית, נשים לסביות "הואשמו מראש" בפתולוגיה נפשית, נחיתות מוסרית וחוסר כשירות הורית.1 המעבר שלהן לאימהות ולמשפחתיות מעודד תהליכי נורמליזציה ועוזר להן להתקדם מהשוליים החברתיים למרכז.
ספר זה בוחן את משמעות המעבר של נשים לסביות יהודיות בישראל לאימהות ולמשפחתיות, מנקודת המבט של הנשים עצמן; כיצד הן מפרשות, מתרגמות ומנסחות מחדש את הזהות שלהן ואת מיקומן החברתי. בד בבד, הספר עוסק בקשיים, בלחצים ובאתגרים הייחודיים העומדים בדרכן, ובדרכי ההתמודדות וההסתגלות שלהן.
הספר מבוסס על עבודת מחקר2 מקיפה שערכתי בין השנים 2016-2009. המושג "לחץ מיעוטים" (Minority Stress) מתאר את חוויית הלחץ המוגבר אשר חווים אנשים בעלי נטייה מינית שונה, מעצם השתייכותם לקבוצה חברתית אשר נושאת עמה סטיגמה (Meyer, 1995, 2003). בתור אישה המגדלת את ילדיה עם בת זוג במסגרת תא משפחתי חד־מיני מתוכנן ללא אב, ביקשתי ללמוד על חוויות חייהן של נשים נוספות המגדלות את ילדיהן במשפחות חד־מיניות מתוכננות ללא אב בישראל, תוך כדי בחינת האופנים שבהם "לחץ מיעוטים" מתבטא בחוויה הפסיכולוגית שלהן ובעבודת האימהות.
המרואיינות היו 40 נשים יהודיות ממעמד הביניים, בגילאי 51-26. הן הזדהו כחילוניות, למעט שתיים אשר הגדירו עצמן רפורמיות ושתיים דתיות לשעבר, ברובן בעלות השכלה אקדמית, והתגוררו במרכז הארץ. כל המשתתפות היו אימהות ביולוגיות ו/או אימהות לא ביולוגיות, אשר גידלו ילדים עם בת זוג במסגרת משפחה חד־מינית מתוכננת (ראשונית) ללא אב. הן היו אימהות לילדים בגילאי חצי שנה עד 19 שנים. בכל המקרים הילדים הובאו באמצעות תרומת זרע אנונימית, למעט שני מקרים שבהם היה מדובר בילד מאומץ מחו"ל.
כלי המחקר היו ראיונות עומק נרטיביים חצי מובנים.3 הראיונות נותחו על פי שתי שיטות ניתוח: 1) "המדריך להאזנה: שיטה מכוונת יחסים וממוקדת קול"4 ו-2) "מנגנוני ברירה בטעינת זהויות נרטיביות: מודל לניתוח נרטיבים".5
ניתוח הראיונות הראה שהמשתתפות היו עסוקות במידה רבה בהבניה של דיוקן עצמי ציבורי־ייצוגי, מעין גרסה ייצוגית של עצמן, המיועדת ל"עולם הרחב", שבה הן מתארות את עצמן כנשים נורמליות ומכובדות וכאימהות אידיאליות. ההבניה של נורמליות (normality) ומכובדות (respectability) בדיוקן העצמי הציבורי־ייצוגי נעשתה באמצעות התכתבות עם האידיאל האימהי, כפי שהוא מובנה בתרבות הפטריארכלית המערבית (O'reilly, 2004, 2008), תוך כדי דיאלוג מורכב של חיקוי, הרחבה והתנגדות. למעשה, הן הבנו את הנורמליות ואת הערך שלהן, באמצעות שתי אסטרטגיות עיקריות: א. הדגמת צייתנות לאידיאל האימהי הפטריארכלי והדגשת קווי הדמיון בינן ובין אימהות במשפחות הטרוסקסואליות; ו־ב. ניהול משא ומתן עם האידיאל האימהי הפטריארכלי, בידול מאימהות במשפחות הטרוסקסואליות, והבלטת נקודות החוזק והיתרונות הייחודיים של זוגיות ואימהות לסבית.
עם זאת, ה"דיוקן העצמי הציבורי־ייצוגי" הציג היבט חלקי וסלקטיבי בזהויות של המספרות.6 לצד הקולות הדומיננטיים, נחשף "דיוקן עצמי משלים", שבו עלו קולות אחרים שהושתקו או קיבלו ביטוי חלקי או שולי בהצגה העצמית הייצוגית. קולות אלה תיארו קשיים, לחצים, חששות ואתגרים עימם התמודדו המרואיינות וילדיהן.
בין מקורות הלחץ הפנימיים שאותם תיארו המספרות ניתן למנות: דריכות, ניהול מידע ועמידה על המשמר מול עולם עוין, לחץ להוות דוגמא ומופת לנורמליות ומצוינות ("נטל ההוכחה"), ניסוי וטעייה, חוסר שוויון ביולוגי והומופוביה מופנמת בקשר הזוגי, דאגה בנוגע להשפעות הנטייה המינית והיעדרות אב ולחץ לגדל ילדים בעלי זהות מינית ומגדרית נורמטיבית, חוויית הלחץ המוגבר של הילדים ("לחץ מיעוטים מסופח") ואתגרי השיח עמם. בין מקורות הלחץ החיצוניים שעליהם דיווחו המספרות ניתן לכלול: אפליה ממוסדת בנוגע לזוגיות ולהורות חד־מינית, מוחלשות חברתית וכלכלית, וכן התמודדות עם אירועי דחייה, אלימות ואפליה, הן מצד משפחות המוצא והן מצד הסביבה הרפואית, החינוכית והחברתית.
סיפורי החיים המתוארים בספר זה מאירים את חוויית החיים של דור ראשון של נשים במשפחות חד־מיניות מתוכננות ללא אב בישראל כחוויה רב־ממדית ומורכבת, ומדגישים את ההשפעה של המיקום ההיסטורי החלוצי ותנאי ההקשר החברתיים התרבותיים הייחודיים בהבניה של הזהות הנרטיבית שלהן. "נטל ההוכחה", כלומר הלחץ של המספרות "להוכיח" לעצמן ולחברה ההטרוסקסואלית שהן נשים נורמליות ובעלות ערך ואימהות ראויות, היווה את הבסיס להפקה של דיוקן עצמי ציבורי־ייצוגי, ובה בעת נחשף כאחד ממקורות הלחץ המשמעותיים ביותר בחוויית "לחץ המיעוטים" שלהן.
הדיכוי והסבל של משפחות לסביות אינם זוכים בדרך כלל להנכחה, להבנה ולהכרה בחברה הישראלית. במובן זה, ספר זה תורם להעשרת הידע בנוגע לקשר בין סטיגמה חברתית ורווחה נפשית בקרב קבוצות מיעוט, ולהעלאת המודעות לחוויית הלחץ המוגבר של נשים במשפחות חד־מיניות מתוכננות ושל ילדיהן, על מכלול ההיבטים שלה, המשמעויות וההשלכות.
בסוף הספר ניתן למצוא מסקנות, עקרונות פעולה והמלצות יישומיות למחוקקים, מקבלי החלטות ומעצבי מדיניות מצד אחד, ולאנשי חינוך וטיפול מצד שני. מסקנות והמלצות אלה יכולות לשמש בסיס להתערבויות ברמה ממסדית ומבנית, להכשרת מומחים במערכות החינוך, הבריאות והרווחה, ולבניית תכניות חינוכיות וטיפוליות מתאימות. התערבויות ותכניות שכאלה יכולות לשפר באופן משמעותי את איכות החיים והרווחה הפיזית והנפשית של אנשים להט"בים ושל משפחותיהם, ולתרום לחברה איכותית, שוויונית וצודקת יותר.
