היסטוריה להט"בית ישראלית

בעד ההזיה הוא ספרו הראשון של יותם ראובני. הספר ראה אור בשנת 1978 ועורר סנסציה בשל עיסוקו הישיר וחסר הפחד בחיים של ההומוסקסואלים בארץ. באותה תקופה קשר הומואי היה אסור על פי חוק. הספר התקבל בהתלהבות על ידי הביקורת והפך עם הזמן לספר קאלט שצעירים ישראלים קראו בחושות בסיני ובהודו, ובהוסטלים בדרום אמריקה. בדברי המבוא של הסופר פנחס שדה נאמר כי הספר מצטרף למסורת גדולה של ספרות וִדוית. שנים לאחר שאזל מהחנויות ונקרא כמעט במחתרת מוגש עתה הספר לקורא, בדיוק כפי שהופיע לראשונה

בעידן שגברים הומואים וביסקסואלים מוצהרים מנחים תכניות טלוויזיה ומקימים תאים משפחתיים חד מיניים, הספר בין בושה לגאווה חושף את הקשיים הרגשיים של גברים אלה, כמו שהם משתקפים בחדר הטיפולים. הספר מבוסס על ממצאי מחקרים עדכניים רבים שמצביעים על כך ששיעור ההפרעות נפשיות הגבוה בקהילת הלהט"ב נובע מהפנמת יחסה השלילי של חברת הרוב ההטרוסקסואלית שהם גדלו בה. ממצאים אלה זוכים למשנה תוקף מניסיונו הקליני של המחבר. בספר נידונות סוגיות מרכזיות בחייהם וביישום הגישות העיקריות בפסיכותרפיה לקידום רווחתם הנפשית. הספר מיועד למטפלים שמבקשים להתוודע לנורמות הייחודיות של עולם הגברים ההומואים והביסקסואלים, לגברים אלה עצמם ולבני משפחותיהם.

פרופ' גידי רובינשטיין, פסיכותרפיסט ואיש אקדמיה שמינתה המועצה להשכלה גבוהה לפרופסור חבר במכללה האקדמית נתניה, מרבה להרצות בכינוסים בין־לאומיים. בעל ניסיון קליני עשיר בטיפול בגברים הומואים וביסקסואלים וכתב כשישים מחקרים לכתבי עת ולספרים אקדמיים יוקרתיים. הקים ומנהל את פורום הייעוץ "שרינק פרנדלי" באתר דוקטורס. פרופ' רובינשטיין אף נקרא לשמש עד מומחה בוועדה שגיבשה את נייר העמדה של הסתדרות הפסיכולוגים בסוגיית טיפולי ההמרה.

"בימים אלה, שהחופש והגאווה של בני קהילת הלהט"ב בארץ נתונית למתקפה, ספרו המעמיק והחדשני של פרופ' רובינשטיין הוא מקור נדיר לידע ולטיפול באנשים שחייבים להתמודד עם המציאות חברתית ופנימית מורכבת."
(פרופ' יורם יובל פסיכיאטר ופסיכואנליטיקן)

"עקב בצד אגודל, בתבונה וברגישות, המחבר מתאר את עולמם של גברים הומואים וביסקסואלים. ספרו המרתק הוא נכס למטפלים שמבקשים לטפל בגברים אלה."
(ד"ר דליה גלבוע לשעבר הפסיכולוגית הארצית ופסיכולוגית הוועדה לשינוי מין)

"ספר מקיף וחשוב מאין כמותו הזורע אור על הטיפול בבני קהילת הלהט"ב, ואני בטוחה שיתרום רבות להתאמת הטיפול בהם."
(שלי נתן סמנכ"לית תחום טיפול וייעוץ אגודת הלהט"ב)

אפרת טילמה, ילידת 1947, מראשונות הנשים הטרנסג'נדריות בישראל, נולדה כזכר בקיבוץ חולתה שבצפון הארץ. כיום היא פעילה בקהילה הלהט"בית והאישה הטרנסית הראשונה המתנדבת כשוטרת במשטרת ישראל. הצגה בשם "לזאת ייקרא אישה" המבוססת על ספרה האוטוביוגרפי, עלתה בביצוע האנסמבל הגאה ובכיכובה של אפרת עצמה בתיאטרון הלאומי "הבימה".

"חייתי חיים מלאי תוכן, אך גם פחד בלתי פוסק וקשיים רבים.
כיום אני מרגישה שאני מקבלת חיבוק מאנשים שלא הייתי חושבת שיחבקו אותי אי פעם. התעודות והמדליות לא עושות לי הרבה. מה שחשוב הוא שאני מרגישה סוף סוף חופשיה, כי אין מחיר לחופש.
כיום אני נלחמת למען נשים טרנסיות בנות דורי אשר כמוני, עברו דרך ייסורים בשנות ה-60, ה-70 וה-80 וחלקן אינן בריאות וחיות מתחת לקו העוני. אני עושה ככל יכולתי כדי שסיפורן ההיסטורי יסופר ויובא לידיעת הציבור. 
סיפורי הוא גם סיפורן ואני גאה שביכולתי לספר אותו, הן באמצעות ההצגה והן באמצעות ספר זה, ולזכרה של חברתי האהובה שאותה לא אשכח לעולם, ויקה שלי".

אפרת קיבלה את תואר "יקירת העיר תל-אביב-יפו" לשנת 2019.

“זאת הפעם הראשונה שאני מרגיש שאני יכול להכתיב את רצוני לעולם במקום להיכנע לו. כבר שלושה חודשים לא חייכתי. ועכשיו, כשאני יודע שאני מנצח, אני באמת יכול למות רגוע.״ כך אמר ע‘ לעו״ד רוזנבלום, בעריכת צוואתו הביולוגית לפני מותו.

• האם יכול להיוולד תינוק לאדם שכבר נפטר?

• האם העולם מסוגל להכיל אהבה אסורה על פי דת ודין?  

• כיצד שינוי חברתי מתחיל ממעשי האנשים ומהו מקומנו במהפכה?

אי אפשר להישאר אדישים אל מול מפעל חייה של עו״ד אירית רוזנבלום, המחוללת מזה שני עשורים מהפכה חברתית וחוקית מהחשובות ביותר בתחום המשפחה.

החזון האנושי המרגש בספר זה, מבטא גישה פילוסופית חדשה ורב־תחומית בלשון בהירה וקולחת. זוהי דוגמה כיצד הופכים חלומות למציאות וכיצד באמת עוד לא אבדה תקוותנו. 

השנים הראשונות של המדינה היו שנים שהתאפיינו בהדרה סמויה של נשים מהתחום הציבורי ומתחומי היצירה. נרטיב גברי שלט בכינונה של הזהות הלאומית העברית, והוא ייעד לגבר את מרכז הבמה ולאישה הותיר תפקיד משני כ"עזר כנגדו". הסיפורת הישראלית נענתה לנרטיב הלאומי והעמידה במרכזה את דיוקנו של יליד הארץ, הצבר, הלוחם, האשכנזי, ההטרוסקסואל – גיבור המתמודד עם המציאות והאתגרים שבפניהם עמדה המדינה הצעירה. הדיוקן הנשי עוצב כדיוקן האישה המחכה בבית לגבר שיחזור מכיבוש הארץ במלחמה ובעבודה; משימתה העיקרית הייתה להמשיך את השושלת וליצור דור חדש של צברים.

הכתיבה הנשית נדחקה לשוליים. בכל תחומי היצירה הספרותית היה מספרן של היצירות שנכתבו על ידי נשים זעום, במיוחד בסוגה שנחשבה לסוגה מובילה – סוגת הרומן והנובלה. בין השנים 1948-1962 ראו אור רק כ-18 רומנים שנכתבו על ידי נשים. הספר שלפניכם עוסק ב-12 ספרים שהעמידו במרכזם את דיוקן האישה הישראלית, ספרים אשר נכתבו על ידי סופרות ששמותיהן ויצירותיהן נשכחו במהלך השנים כמעט לחלוטין: חמדה אלון, טובה אליצור, אביבה ברושי, יעל דיין, בתיה כהנא, הרצליה רז, אורה שם אור, מרים שנייד, רינה שרב ושושנה שרירא.

קשה למצוא את היצירות הנידונות בספר על מדפי הספריות ומחקר הספרות התעלם מקיומן עד כדי מחיקתן. תוך כדי עיון מפורט בספרות זו שרה מענית מתארת את קבלת הפנים שערכה להן, עם צאתן לאור, הביקורת בעיתוני התקופה שהיו למעשה שופרות אידאולוגיים ופוליטיים. כמו כן, המחברת מבררת כיצד התמודדו הסופרות הישראליות הראשונות עם הדרת הנשים? כיצד הן עיצבו את דיוקנה של הישראלית? מה היו הבחירות הסגנוניות והתמטיות שלהן? כיצד מהדהדים ביצירות מאפיינים של סיפורת הנשים האוניברסלית? הדיון בשאלות אלה מצביע על כך שלדיוקן "האחר" ולדיוקנה של "האחרת", שעוצבו כאנטיתזה לדיוקן הצבר ובת זוגו, תפקיד מרכזי בכל היצירות, תפקיד הנושא את המסר הסמוי והמוצפן של הסופרות הישראליות הראשונות.

ד"ר שרה מענית היא מחנכת, מורה ומרצה; חוקרת ספרות ומזכירת קיבוץ. פרסמה מאמרים במוסף לספרות של עיתון "הארץ" ובאסופת המאמרים "אמהות – מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר" (הוצאת מכון ון ליר). חוליה נאלמה מבוסס על עבודת הדוקטורט של המחברת באוניברסיטת תל אביב. 

בגוף ראשון בכתיבה חתרנית ונועזת, שמונה חוקרות מגדר שוברות טאבואים חברתיים, משתפות בחוויותיהן ממסעות החיים, ומנכיחות כהוגות ויוצרות את התובנה שהאישי הוא גם הפוליטי, ומה שמתרחש בעולמה של אישה אחת משמעותי לחייהן של נשים נוספות.

"ספר ייחודי זה מעמיד במרכזו שמונה נרטיבים נשיים אשר נחצבו מן 'הגוף החי', הזהות המסרבת לשתוק והרגש המפעם לצד חוכמה נשית ערנית ומפוכחת. סיפורים אלה תובעים קשב פעיל ובמה אקדמית־מדעית. הכותבות חושפות באומץ רבדים מסיפור חייהן, כשהן אמונות היטב על אילוף המילה והתאמתה לצורכיהן. מטרתן מתנסחת כדרישה לא מתפשרת — להטות אוזן קשובה לסיפורן, להכיר במורכבותה של חוויה נשית, ולאתר פתילי חוט הנטווים בפקעות ונשזרים זה בזה: אחות־בת־אם. כל סיפור בתורו מעמיד מציאות נשית מעגלית־הוליסטית, הנעה בין ציות למרחב חברתי־תרבותי אל מול פעילות נשית מתנגדת, התאמה והסכמה לצד מאבק, הכחשה והתעלמות לצד אינטואיציה וחוכמה נשית פנימית. נשים אלו אינן רוצות להיות נחמדות. הן קורעות יריעות חיים ומגישות אותן דומעות, זבות דם, הלומות מבוכה וחרטה לפתחה של הקוראת. ספר זה מומלץ בחום לחוקרים ולחוקרות בתחומי מדעי ההתנהגות, פסיכולוגיה ומגדר." (ד"ר הילה העליון)

"תארו לכם שחבורת נשים מוכשרות ואמיצות מושיטה לכם משקפת שדרכה תוכלו לראות דברים שלא ראיתם עד היום, לא תיקחו אותה? להרחיב את המבט? להגמיש את התודעה? בטח שתקחו, הינה זה לפניכם. אתם תצחקו, לפעמים תבכו, תתרגשו ובעיקר יפתח הלב לראות אחרת את מי שמולכם." (בילי מוסקונה לרמן)

"הנה יצירה ספרותית־תיעודית שחיכיתי לה, חיונית מאין כמותה. אסופה של מסות אישיות מטלטלות, מזיזות לרגש ולמחשבה, מעוררות השראה. מגוון העדויות, חקירות־פנימיות, שניחנות בכנות נדירה וביכולת תיאור נפלאה, מסתובבות כאן במחוזות האישיים ביותר. כמסות אישיות במיטבן, הן נושאות רבדים פוליטיים, אוניברסליים, שמרגשים אותי בעוצמתם וברלוונטיות שלהם." (ארנה קזין)

"שמונה נשים שמותחות בין העלבון להתרסה יריעת בד שעליה הן משרטטות ללא כחל וסרק ובעוצמה רבה את אופן הקיום שלהן." (יוסי סוכרי)

"ייחודי מאוד. כתיבה מאוד אותנטית ולכן מרשימה בכנותה." (פרופ' טובה כהן)