בוערת 1
פרק 1
מאת: בלייד
7:23
היי, בייב. לא יכול להגיע לארוחת ערב.
אני יוצא עם הבחורים. אל תחכי לי.
X
אני מנתקת וחורקת שיניים. הטלפון לפות באגרופי. מעולה, פשוט מעולה. אני נושפת, פותחת את תיק היד הקטן והשחור שלי ומכניסה פנימה את הטלפון, בעודי מעיפה מבטים סביב החדר. עיניי צורבות מרוב תסכול. הדמעות שנקוות בהן מאיימות למרוח את המסקרה. ההשפלה מחלחלת לתוכי. אני שונאת אותו. אני שונאת אותו כל כך.
"סליחה, מיס. את מוכנה להזמין?"
אני נבהלת וממקדת את תשומת ליבי במלצר הצעיר והמוכר למראה שעומד לידי. הוא טופח בעט שחור על הפנקס שהוא אוחז בין אצבעותיו הארוכות והדקות. החרדה מטלטלת אותי כשאני מבינה למה אני מזהה את הפנים הנעריות, האף המעוקל והשיער הארוך והבלונדיני. ראיתי אותו בעבר. הבטן שלי צונחת וחום מתפשט בלחיי. זה אותו מלצר שהגיע לשולחן שלי בכל פעם שבלייד הבריז לי במסעדה הנידחת הזאת.
אני בטח נראית פתטית כי שוב נקלעתי למצב הזה.
בא לי למות.
עכשיו.
אני מכחכחת בגרוני, מביטה בתפריט ומהמהמת. קווצות שערי החום הארוך מהווים מסך בינינו. כשאני מגיעה לאמצע הטור של המנות העיקריות בתפריט, עיניי מיטשטשות לחלוטין מהדמעות שאני כובשת, ואני כבר לא מצליחה לראות את המילים המסודרות והמודפסות.
"אה..." אני לא ממצמצת מחשש שדמעה סוררת תזלוג על הנייר המצופה בפלסטיק ושואפת אוויר דרך האף. הסומק בלחיי צורב בעורי עד כאב ואני מתכווצת מהמחשבה על האדמומיות בפניי. אני מסלקת את הגוש הכבד בגרוני, מרימה את ראשי אבל נמנעת מקשר עין. "מצטערת... יש שינוי בתוכניות."
"אה."
אני קמה על רגליי ומחליקה בכפות ידיי על השמלה השחורה והקצרה, מתפללת חרש שהמלצר לא ישאל אותי שאלות. למרבה המזל, הוא רק עומד שם וצופה בי כשאני מורידה את המעיל השחור התואם מגב הכיסא ולובשת אותו על כתפיי. כל שנייה שבה אני מסדרת את עצמי לקראת העזיבה מתארכת כמו נצח. אלוהים, אני רק רוצה להיעלם, כדי שלא אצטרך להרגיש את מבטו האוהד על עורי.
אני שולחת אליו חיוך מתוח, לוקחת את תיק היד שלי וניגשת במהירות אל היציאה, מתעלמת מכל המבטים הבוחנים שעוקבים אחריי.
ברגע שאני יוצאת מהמסעדה אני שואפת אוויר בחדות, וממהרת אל מגרש החניה. האוויר הקר הולם בריאותיי ומצנן את החום שבלחיי - מפתיע בהתחשב בעובדה שאנחנו באמצע האביב. מזג האוויר הקר תמיד הרגיע אותי, אבל הערב לא די בו כדי לשכך את הסערה שמשתוללת בתוכי.
כשאני ניגשת אל מגרש החניה המרוצף בטון, עקביי הגבוהים טופפים עם כל נקישה. הצל הכהה והדק שלי משתקף בצבע הכחול של מכונית הסדאן ואני פותחת את הרכב ונכנסת אליו. אני טורקת בנהמה את הדלת, משליכה את תיק היד אל מושב הנוסע ולופתת את ההגה בידיים רועדות. הדמעות צורבות בזוויות עיניי אבל אני לא מעזה לתת להן לזלוג. אני לא מתכוונת לבכות עליו יותר.
אני מסרבת.
אני רוכנת על לוח המחוונים ונוברת במהירות בתיק היד שלי עד שאני מוצאת בקרקעית התיק את הטלפון, שמסתתר מתחת לתפריט של מסעדת גריל ברזילאית הסמוכה למקום העבודה שלי. אני מחפשת את השם של בלייד ברשימת אנשי הקשר ולוחצת על סמל הטלפון הירוק והקטן. הוא מצלצל - איזו הפתעה - ומגיע לתא הקולי המטומטם.
"הגעתם לתא הקולי של בלייד. אני לא זמין עכשיו, מתברר. תתקשרו מאוחר יותר."
אני לא משאירה הודעה, אבל מתקשרת שוב.
ושוב.
ושוב.
בכל פעם שהשיחה מגיעה לתא הקולי, הזעם בתוכי הולך וגובר עד שהוא סוף סוף עונה. אני שומעת הרבה קולות בשניות הראשונות לשיחה - מוזיקה במועדון, נקישת בקבוקי זכוכית... וצחקוק מתקתק וקולני, כאילו מי שזו לא תהיה עומדת ממש לידי. תדהמה אוחזת בי וגבותיי מתרוממות.
"ששש. תסתמי," הוא לוחש. באורח פלא הצחקוקים מפסיקים, והבטן שלי צונחת, כמו אבן ששוקעת במים. "היי, בייב, מה קורה?"
מה קורה? נימת קולו רגועה ואדישה כאילו התקשרתי סתם כדי לשוחח איתו על הא ועל דא, ולא כי אני עומדת לבעוט לו בתחת בגלל שהוא זרק את התוכניות שלנו לפח ברגע האחרון, והשאיר אותי לחכות לו במסעדה כמו מטומטמת בפעם השלישית בתוך חודשיים!
נשיפה מעוררת רחמים נפלטת משפתיי ואני צובטת את גשר אפי כדי לעצור את הבכי. אני לא מבינה. למה אני לא חשובה לו? למה אנחנו לא חשובים? למה הקשר שלנו לא חשוב?
אני חורקת שיניים נוכח פרץ העלבונות שממתין באחורי גרוני ובולעת אותם. אם אתקוף אותו, הוא ינתק ולא אזכה לומר את שלי. "הברזת לי שוב!"
"שלחתי לך הודעה."
"למה את צועקת? זה לא כזה סיפור, אוליביה. את ואני מבלים יחד כל הזמן."
אני משמיעה קול פגוע ומתוח. מה פשר התגובה הזאת? "אתה חושב שבגלל שאנחנו נפגשים לעיתים קרובות, יש לך זכות להבריז לי?"
"משהו כזה. ידעתי שתביני. אוהב אותך, חמודה."
בלייד מנתק ואני נשארת להביט בשמשה הקדמית. הדם בעורקיי רותח מזעם ואני מרגישה שאש הגיהינום הזאת מאיימת לכרסם בעורי ובעצמותיי. אני של פעם הייתה מרפה ומתקדמת הלאה, אבל עכשיו אני כבר לא מסוגלת לעשות את זה. סיימתי לאפשר התנהגות כזאת. גמרתי לתת לו לחשוב שאני תמיד אהיה כאן בשבילו. הוא לא יצא מזה בקלות. לא עוד.
בידיים רועדות אני לוחצת על החיוג החוזר והוא עונה מיד. אני מקמטת את מצחי.
"הלו?" קול נשי צרוד עונה לי ותופס אותי לא מוכנה. הלב שלי צונח אל נעלי העקב היוקרתיות שלי.
אני מצמידה כף יד לחה אל בטני המתהפכת בכאב ומגמגמת לתוך הטלפון. אני מצפה שבלייד יגיע לטלפון ויצחק, כאילו זו בדיחה חולנית...
אבל זה לא קורה.
"מי זאת?" אני שואלת ומצליחה לשמור על קול רגוע ויציב.
"ג'ורג'ינה," היא אומרת בפשטות, כאילו לענות לטלפון של מישהו אחר זה הדבר הכי נורמלי בעולם.
"איפה בלייד?"
"קונה לי משקה."
נחיריי מתרחבים, החזה שלי עולה ויורד בנשימות פתאומיות ושטחיות. אני חושקת את לסתי עד כאב, עד ששיניי מאיימות להישבר תחת הלחץ. ברקע, המועדון סוער מרוב צחוק ותשואות ומוזיקה עם באסים. אני נשענת לאחור ודמעות זעם זולגות על לחיי.
אתם יודעים מה? אני שמחה שהוא יוצא ונהנה בזמן שאני יושבת לבד במגרש חניה חשוך. סוף סוף עלה המסך ואני רואה את מה שההורים שלי אמרו לי מאז שבלייד ואני התחלנו לצאת. הוא לא שווה את זה, הוא לא ראוי לי, ואני לא מסוגלת יותר.
"שיט. אוליביה, זה לא מה שאת חושבת," בלייד מתפרץ, קולו בוקע מבוהל מהטלפון. "היא לקחה את הטלפון שלי מהבר."
אני מגלגלת עיניים ומהנהנת בראשי אל אף אחד. תמיד יש משהו. תמיד יש תירוץ. אף פעם אין לו אומץ להודות שטעה, או לסיים את הקשר בינינו. וזה בסדר, כי הערב אני שמה לזה קץ, ובניגוד אליו, זה לא מפחיד אותי.
"אתה חושב שאני מטומטמת?" אני נובחת לתוך הטלפון.
שאלה מטומטמת. ברור שכן.
"לא, ממש לא." אני מצמצמת את עיניי וקולטת את השכרות בקולו. "פשוט לפעמים את עושה דברים שגורמים לי לפקפק..."
"פשוט תסתום!" אני אומר ומטיחה את אגרופי הקפוץ בדלת המכונית. "גמרתי עם זה - איתך!"
"אוליביה, בחייך, אל תהיי טיפש..."
"אני זורקת את החפצים שלך מהבית שלי. תאסוף אותם לפני שירד גשם. או שלא. כבר לא אכפת לי."
"אוֹלי... אל תהיי כזאת," הוא מתחנן, קורא לי בכינוי החיבה שבחר לי אבי כשנולדתי. "את נסחפת."
אני נוהמת, מנתקת ושומטת את ידיי אל חיקי. נסחפת, מה? אני רוכנת קדימה ומניחה את ראשי על ההגה, כשדמעות נושרות על ירכי החשופה. אני עם בלייד מאז גיל שבע-עשרה ועכשיו אני כבר בת עשרים ושלוש. עשרים ושלוש. שש שנים של אומללוּת, שבהן הרגשתי מבוישת ולא רצויה. אורך הקשר בינינו היה הסיבה שניסיתי בכל כוחי לגרום לזה שנישאר יחד. המחשבה על כל השנים המבוזבזות... הורגת אותי.
זו אשמתי. הייתי צריכה לעזוב אותו קודם. שנתיים בלבד אחרי תחילת הקשר הוא כבר בגד בי. אני זוכרת שנפגעתי והייתי מבולבלת ולא ידעתי מה אני אמורה לעשות. בלייד ידע לבקש סליחה. הוא ידע מה לומר ומה לעשות. במשך תקופה ארוכה הוא הצליח לעוות את המצב ולגרום לי להרגיש שזו אשמתי שהוא בגד בי. האמנתי בכך בכל ליבי עד שזה קרה שוב ושוב - גם אחרי שניסיתי בכל הכוח להיות הבחורה שהוא רצה. הבנתי שזה לא בגללי. פשוט ככה הוא - זה האיש.
האמת העגומה היא שהפסקתי לספור כמה פעמים הוא בגד בי.
וזה מחליש אותי.
והופך אותי למעוררת רחמים.
נצמדתי לעובדה שבלייד היה הבחור הראשון שאהבתי. הוא הגבר היחיד שהכרתי. מעולם לא הייתי עם מישהו אחר, והמחשבה שהוא לא יהיה חלק מחיי מפחידה אותי, אבל אני יודעת שאם הוא ימשיך להיות בחיי, הוא יהרוס אותם שוב ושוב, עד שלא אכיר את עצמי יותר.
אני לא רוצה את זה. אני לא רוצה אותו.
* * *
אני נכנסת בסערה לדירה הקטנה שלי, ארגז גדול בזרועותיי, ואוספת את חפציו של בלייד. למרות שאנחנו לא גרים ביחד, המון חפצים שלו פזורים אצלי בדירה. כל פריט שאני מרימה מחדיר לקרביי אי נוחות עמוקה יותר ויותר. הוא לא ישמח. הוא ינסה לטעון שיש לו זכות להישאר. הוא ינסה לאיים עליי עד שאיכנע.
אני חייבת להישאר חזקה. למען העתיד שלי, העתיד שאני רוצה.
כשאני בטוחה שלקחתי את כל מה ששייך לו, אני רצה למטה ומניחה את הארגז בחניה. אני מסתובבת על עקביי אל הבית, אבל טרטור עדין של מנוע ואורות גבוהים המטילים את צלליתי על הקיר הלבן עוצרים אותי. כאב הולם בקרבי ולופת את ריאותיי.
הוא כאן.
"אוליביה?" בלייד צועק, תובע את תשומת ליבי. "מה את עושה?"
אני שואפת אוויר דרך האף ונושפת אותו מהפה, כדי להרגיע את ליבי ההולם. אני מכריחה את הבהלה והחשש להתפוגג מפניי. אני פונה להביט בו. בלייד יוצא מאחורי דלת המכונית הלבנה, מוציא צרור מזומנים מכיס הג'ינס שלו ומשליך את הכסף אל חלון הנהג.
הוא טורק את הדלת בבעיטה, מרכין את ראשו אל החלון הקדמי כדי לדבר עם האיש, ואז מנופף לו לשלום ורץ למקום שבו אני עומדת כשידיי נטועות על מותניי. אני לא יודעת למה אני מחכה לו. אני לא יודעת למה אני לא מגרשת אותו בחזרה אל המונית.
"בייבי," הוא מפציר בי ומעביר את ידיו בשערו הבלונדיני הכהה. עיניו כבדות בגלל האלכוהול ששתה, עורו מבריק ודביק. "אל תעשי את זה. אני אוהב אותך."
"אתה אוהב אותי?" אני שואלת ומתגאה בקולי היציב. "מחליא אותי באיזו קלות אתה משקר."
אני פונה ממנו וגוש חונק את גרוני. מעולם לא הצלחתי לעמוד על שלי בעימותים, ובלייד יודע - יותר מכל אדם אחר - איך לשבור אותי ולגרום לי לעשות כרצונו.
בוערת 2 - בוערת מדי
פרק 1
סת'
שבוע לפני לאס וגאס
אוליביה מקפצת לפניי, החזה שלה קופץ יחד איתה עם כל ניתוק מהקרקע. מסתבר שהיא מאוד תחרותית. ג׳קסון התערב איתה על מאה דולר שהיא לא תצליח להחטיף לי בזירה ועכשיו היא נחושה להוכיח את טעותו. היא שמה על עצמה כפפות ונכנסה לזירת האגרוף, מולי.
עיניה הירוקות, המהממות, רושפות אליי מתחת לריסיה הכהים והעבים, והיא מחייכת בשובבות לפני שהיא מכה בי. אני מתחמק ונוגע בכתפה בקלילות. היא מסתובבת במהירות, עומדת מולי ושערה הכהה מתנפנף, מחליק בסקסיות מעל לשדיה. אני מעביר את מבטי מהחזה שלה אל פניה. הבעתה המשועשעת של אוליביה מהולה בייאוש. היא באמת חשבה שזה יהיה פשוט... ג׳קסון ודאריל צוחקים מהצד, ומצליחים לעצבן אותה.
"את מזלזלת בי." אני מגחך אליה, ומחזיר את החיוך לשפתיה.
אלוהים, אני אוהב לגרום לה לחייך.
היא מכה בי שוב ואני זז הצידה ומרים את האגרופים למעלה, על אף שאני לא מתכוון להשתמש בהם נגדה.
"אתה בורח ממני, סת׳?" היא מתגרה, בניסיון לסחוט ממני תגובה. "אתה מפחד שאני אכאיב לך?"
אני לא יכול לעצור את הצחוק שמתגלגל ממני. "אני מבועת."
היא מרימה גבה.
"אני מבועת שתפגעי בעצמך בניסיון לפגוע בי."
אוליביה מנענעת את ראשה ומצרה את עיניה. היא פוסעת קדימה, ושולחת אגרוף נאה למרכז הגוף שלי, אבל אני מזיז את האגן אחורה והיא לא פוגעת. התנועה גורמת לי להישען על רגלי האחורית, ואוליביה, שחושבת שזו ההזדמנות שלה, מחייכת ומזנקת קדימה. אני שומע את ג׳קסון ממלמל איזו קללה, אבל לא אכפת לי. הוא לא הולך להפסיד לאוליביה אפילו סנט אחד, ואם היא לא תיזהר ותמשיך עם השטויות, היא תקבל אותי במלוא כוחי ברגע שנרד מהזירה ונעבור לסדינים. אני כורך את זרועותיי סביב זרועותיה, מצמיד אותן לצדדים ומחייך אליה כאשר גופה הזעיר נאבק נגדי.
אני מרגיש את הזין שלי גדל ומנסה להרגיע את עצמי ולכוון את המבט שלי אל פניה ולא לשדיים השופעים שנלחצים בכוח כנגד החזה שלי. אני לא יודע איך היא עושה את זה, אבל כשאני בסביבתה, אני כמו מתבגר חסר מעצורים שמעולם לא שכב עם בחורה.
"זה לא פייר." היא נוהמת, מפילה את ראשה על חזי ומרפה את גופה.
ג׳קסון מושך בחבלים העבים של הזירה, צוהל ומעודד אותה לוותר, ואני קובר את אפי בשערה ומנשק את ראשה.
"אולי בפעם הבאה," אני אומר לה, ומשחרר אותה.
"אולי." היא צועדת לאחור ומושיטה לי את ידיה. "אתה יכול לעזור לי להוריד את הכפפות האלו?"
המילים הללו מעוררות בתוכי משהו פראי - ואין לי מושג מדוע. הדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו הוא שעבר זמן רב מאז ששכבנו, תודות לדאריל ולחוקים שלו. אני לא חושב שאני מסוגל לעבור עוד דקה בלי לשים את הידיים שלי עליה... או בתוכה.
אני מחליק את לשוני על שפתי התחתונה ומרטיב אותה, אוליביה עוקבת אחריי ואי אפשר להתעלם מהגוון הוורוד הפושט בלחייה. ברור לי שהיא רוצה אותי בדיוק כמו שאני רוצה אותה. אני מושך את רצועות היד העוטפות את ידיי ומשחרר אותן בקלות בזמן שג׳קסון ודאריל עוזבים את הזירה ונכנסים לתוך אחד החדרים, מוכנים להמשיך באימון המשותף. אני מסרב להצטרף אליהם, התוכנית שלי היא לקחת את אוליביה למקלחות ולענג אותה. אני מסתכל עליה, ומבטינו ננעלים כשאני מושך את כפפות האגרוף שלה ממנה, ומשחרר את ידיה. היא נושכת את שפתה התחתונה ומתקרבת אליי, מתבוננת בי מלמטה דרך ריסים כהים. רק נשאר שהיא תתחנן שאזיין אותה.
אני אוחז בידה, מושך אותה לקצה הזירה ופותח פתח בין החבלים, היא יוצאת החוצה בקלות ואני מייד אחריה.
"סת׳? לאן אתה הולך?" דאריל קורא אחריי ואני מחייך אליו מעבר לכתפי.
"אני אצא עוד דקה."
הוא מסנן קללה מבין שיניו. "אני קובע כללים לטובתך, לא לטובתי."
אוליביה מציצה אליי מעבר לכתפה ואני מהנהן כדי לסמן לה שתמשיך ללכת למלתחת הנשים. במלתחה אנחנו נכנסים לתא המקלחת ונועלים אותו. כששנינו לבד בחדר הכושר אנחנו מתקלחים במקלחת הפתוחה, אבל כשיש עוד אנשים אנחנו מתקלחים בתאים, אפילו אם רק דאריל וג'קסון נמצאים בחוץ. זה מה שאני הכי אוהב אצל אוליביה: היא מכבדת את עצמה ואותי. רוב הבחורות שהסתובבתי איתן מיהרו להראות את הציצים לכל מי שעבר בסביבה - אבל לא אוליביה שלי.
היא מתפשטת ראשונה ואני בוחן את דמותה כשהיא מסירה את חזיית הספורט מעל לראשה וחושפת את פטמותיה הוורודות והקשות. אני מגייס את כל כוחי כדי להמשיך להישען על הקיר ולא לבלוע אותה ברעבתנות ולהכניס את הפסגות הקשות והמפתות שלה לפה. מבטי יורד משדיה למותניה כשאצבעותיה לופתות את המכנסונים השחורים הזעירים שלה. אני מתבונן בה מפשילה אותם במורד רגליה הארוכות. מבטי עובר על גופה. אני נהנה מכל פיסת עור, כל שערה וכל נמש. זה שלי.
היא שולחת יד לברז המים הקרים ופותחת אותו. כל גופה נדרך כשהיא עומדת ממש מתחתיו.
"את מתקלחת במים קרים?" אני שואל ולא מתאפק מלצחקק.
היא נרעדת, מניחה לזרמים הקרים לרדת במורד גופה ומבעירה את דמי.
"אה... כן... אחרת איך אצליח לעבור את היום?"
צמרמורת פושטת על פני עורה, מאבנת את פטמותיה. אני מוכן להצטרף אליה ומוריד בגסות את תחתוניי... מבטה צונח מייד אל עבר הזין שלי. אני כל כך קשה עד שזה מרגיש כאילו כל הגוף כואב לי, ואני לא מנסה להסתיר את זה ממנה. עיניה קופצות אל עיניי כשהיא מושיטה יד אל ברז המקלחת ומושכת אותו כדי לקרר את המים עוד יותר.
אין טעם שאתקלח עכשיו, עוד רגע עליי לצאת ולהמשיך בחציו השני של האימון, אבל אני רוצה לספק אותה לפני שהיא הולכת. אני נע לכיוונה, ואפילו מבעד לקול שאון המים במקלחת אני שומע שנשימתה נעשית כבדה. היא נרעדת קלות כשאני שולח יד מאחוריה ומגביר לאט את חום המים, עד שהאדים מתחילים למלא את התא שסביבנו. אני רוצה שתהיה חמה ומבולבלת; אני רוצה שתתחנן לפניי שאזיין אותה ושאגרום לה לגמור. אני רוכן אליה ומצמיד כל סנטימטר בגופי אל גופה עד שגבה צמוד בחוזקה לבטון הקר. אני מוריד את פי אל צווארה ומלקק אותה לאט.
"בבקשה, סת'," היא גונחת באוזני.
אלוהים ישמור.
אני נסוג כדי להסתכל בעיניה ומניח את מצחי על מצחה. המים זורמים על ראשינו, יורדים על עורנו ונוגעים בזוויות החדות של פנינו. אישוניה הירוקים בוערים אליי מתחת לריסיה והם מתחננים אליי שאטרוף אותה. ידיה מחליקות במעלה רכסי זרועותיי ועל כתפיי, ונעצרות סביב צווארי. היא מקרבת לאט את פיה אל פי, וכששפתיה הוורודות והגמישות נצמדות לשפתיי, אני משתגע. אני מוכרח לכבוש אותה ושום כללים לא יעצרו בעדי. אני דוחף את לשוני בין שפתיה והיא פותחת את פיה ברצון. אצבעותיה סורקות בגסות את שערי, מעוררות אותי להיצמד חזק יותר אליה ואני מחליק את ידיי במורד קימורי מותניה ותופס בישבנה העירום. היא גונחת לתוך פי כשהיא כורכת ירך מעוררת תיאבון סביב מותניי. הזין שלי נצמד בלהט לחריץ החם והלח שלה, ולא ייתכן שאפסיק עכשיו.
"זיין אותי," היא מתנשפת על שפתיי, ומניעה את מותניה לעברי. "בבקשה, פשוט זיין אותי!"
"את רוצה את זה?" אני שואל אותה בחיוך. "רוצה להרגיש אותי בתוכך?"
"כן,” היא מתנשמת, ונושכת את שפתי התחתונה בשיניה. "עכשיו!"
אני מושיט יד, מתמקם בדיוק במקום שבו אני רוצה להיות ונכנס לתוכה לאט, בידיעה שאם אמהר יותר מדי זה ייגמר עוד לפני שהתחיל. אני מרגיש בתוכה כל כך טוב. הרבה יותר מטוב... וגניחה צרודה ועמוקה משתחררת מגרוני. אני מרגיש שדפנות הכוס הרך שלה לוחצות לי על קצה הזין והוא פועם בתגובה. כבר מזמן לא התענגתי עליה.
"סת'?" קול מוכר מהדהד בחדר, ואוליביה מרפה משפתיי בעוד גופה מתקשה.
אני עוצם עיניים לרגע ומתפלל לאלוהים, או לכל מי שמקשיב לי, לעזאזל, שירחיק מפה את דאריל.
"יש פה מישהו שמקדם את מכירות אליפות הלחימה המשולבת. הוא רוצה לדבר עם הבעלים וגם עם מנהלת חדר הכושר על פרסום," דאריל צועק מעל לשאגת המים במקלחת ואוליביה נושכת את שפתה התחתונה כדי להחניק צחקוק, בעוד גוון ורוד מתפשט בלחייה. "אז תלבשו משהו, שתי חיות פרא שכמוכם, וצאו לכאן."
אני נושף בכבדות, שולח יד מאחוריה, סוגר את ברז המים החמים ומטביע את שנינו במים קרים. המים פוגעים בבשרי ואוליביה ואני קופצים ונצמדים זה לזו כשהמים שוטפים את להט תאוותנו לביוב, מורידים איתם גם את זקפתי. טוב, היה כיף עד שנגמר. חיוך רחב מתפשט על פניה של אוליביה וידיה מזנקות אל פניה כדי להסתיר אותו. כנראה שנצטרך להתאפק.
אנחנו יוצאים מהמלתחות כשאצבעותינו משולבות בחוזקה, וכשאנו נכנסים לחדר הראשי דאריל סורק אותנו במהירות במנוד ראש קצר. אצבעותיה של אוליביה מתהדקות סביב אצבעותיי ואני מסתכל עליה במבט מהיר. היא מרימה אליי מבט קצר ומחייכת חיוך של מבוכה ואי נחת. אני מגיב בחיוך התמים ביותר שלי והיא מהנהנת בקושי. שיזדיין דאריל שגרם לה למבוכה כזאת.
"סת' מארק?"
מבטי נוחת על הבחור הגבוה בחליפה הקורא בשמי. הוא מתקדם אלינו במהירות וזורק לאוליביה מבט חצוף שגורם לי להדק את לסתי. הוא מזכיר לי את מייסון: עיניים כחולות, שיער זהוב, ומתעניין בגלוי בבחורה שלי. האיש מושיט אליי את ידו ואני מתרחק באי רצון מאוליביה כדי ללחוץ את ידו.
"אני מייק סאליבן. נעים לפגוש אותך סוף סוף, סת'."
כשהוא מסיים איתי, הוא עובר לאוליביה.
"את בוודאי גברת ג'יימס," הוא פונה לאוליביה, מושך את ידה אל ידו ולוחץ אותה לחיצה ארוכה ואיטית.
עייני קופצות אל דאריל, שמשגר אליי מבטי אזהרה ברורים ואני מזעיף פנים לעברו. הוא צריך להירגע. אני לא מתכוון לפגוע בבחור על שהוא לחץ את ידה של אוליביה, אבל אם הוא יסתכל עליה שוב בצורה כזאת אני לא יכול להתחייב על כך שאישאר רגוע.
"נעים לפגוש אתכם," הוא אומר ומרפה את אחיזתו מידה. "רציתי לדבר עם שניכם על מסע הפרסום הקרוב. אני כבר יודע שזה חדר הכושר הרשמי של סת' מארק, אבל אליפות הלחימה המשולבת רוצה שכל העולם ידע זאת. במשאית שבחוץ יש לי שלט חוצות אחד, שני שלטים, שתי דמויות קרטון בגודל טבעי, ומאות פליירים. כל מה שאני מבקש משניכם הוא חתימה, ונוכל להתחיל בעבודה עוד היום."
"לא נראה לי שסת' צריך תמונות ענקיות שלו בכל מקום," ג'קסון מגחך, בעודו יוצא מחדר האימון.
לידי, אוליביה צוחקת קצרות. "ג'קסון צודק," היא אומרת, ושוב משלבת את אצבעותיה באצבעותיי. "האגו של סת' כבר גדול דיו."
אני מגלגל עיניים כשכולם מצחקקים על חשבוני. האגו שלי לא גדול. אני פשוט בטוח בעצמי. אני יודע מה אני רוצה ויודע איך להשיג זאת, זה הכול. מודה באשמה. מייק מושיט לאוליביה לוח כתיבה ועט, והיא חותמת. אני עושה כמוה, ומייק יוצא מחדר הכושר כדי לומר לחבר'ה להכניס פנימה את הדברים.
אוליביה פונה אליי: "אני צריכה ללכת לעזור לאימא בכמה דברים בבית, אבל נתראה מחר?"
היא נשמעת כמעט מאוכזבת, ואני מחייך. היא שונאת להיפרד ממני ללילה שלם בכל פעם, אבל החלטנו שלא לישון זה אצל זו... דאריל הדפוק.
"בהחלט."
היא מציצה הצידה אל דאריל, ושוב אליי, ואז מתקרבת ומצמידה נשיקה רכה על לחיי. עיניי מצטמצמות כשהיא פונה ממני. מה זה צריך להיות!? אם לא אראה אותה עד מחר, לא ייתכן שהיא תתחמק עם נשיקה מרפרפת כזאת. אם אישאר בלעדיה, אני צריך נשיקה שתספק אותי. אני תופס אותה, כורך את אצבעותיי סביב מרפקה הזעיר ומאלץ אותה לחזור לכיווני. היא לא מספיקה להגיב ואני כבר מניח את פי על פיה. היא מתמסרת אליי מייד ומעבירה את ידיה סביב צווארי ובשורשי שערי. אני מלקק את שפתיה, והיא פותחת את פיה לעברי בחיוך קטן. הדם מזנק לראשי כשלשונה מחליקה על לשוני ומעסה אותי בלי היסוס כאילו אף אחד לא מסתכל. בשל הידיעה שאנשים אכן מסתכלים עלינו, אני נוגס נגיסה קטנטנה בשפתה התחתונה ומתנתק, ואז רוכן אל אוזנה.
"אם תצטרכי אותי אחר כך, צלצלי אליי."
ידיה מחליקות במורד צווארי ועל חזי ואז מרחפות על זרועותיי מעלה ומטה. מגעה מחשמל אותי... מה שהייתי עושה ברגע זה אילו היינו פה לבד.
"אני תמיד צריכה אותך," היא עונה בלחישה. "אבל אנחנו עושים זאת בשביל דאריל."
היא מנשקת את לחיי ופונה ממני. אני מציב את ידיי על מותניי ומתבונן בלי בושה בגבה, בישבנה וברגליה כשהיא מתרחקת. היא שלי... ואני לא יכול אפילו ליהנות ממנה.
מייק נכנס שוב כשאוליביה יוצאת ומציץ מעבר לכתפו על ישבנה שנייה אחת יותר מדי. מעולם לא הייתי טיפוס קנאי, אבל אין לי ספק שהזעם הרכושני שמתפתל לי עמוק בתוך החזה - זה בדיוק זה - קנאה. אני צועד קדימה אבל קולו של דאריל עוצר אותי.
"סת', אל."
מייק ניגש אליי תוך התעלמות מעמדתי האגרסיבית ואני מהדק את לסתי. על שפתיו חיוך קטן, והדבר היחיד שמתחשק לי זה לדחוף לו אותו לתוך הגולגולת. אני חולם לכסח אותו עד שיבכה ויתחנן שאניח לו. ואז להמשיך עוד קצת.
"אתה אוהב להתאגרף, מייק?" אני שואל בעוד אצבעותיי מתכווצות בצידי גופי מבלי לשים לב.
לידי אני שומע את ג'קסון מצחקק ומקלל חרישית.
מייק סורק את חדר הכושר במבט מוזר והגרוגרת שלו עולה ויורדת כשהוא מנסה לבלוע את רוקו. "אה, בטח. כשיש לי זמן."
שפתיי מתעקלות בחיוך כשהוא עונה לי בדיוק את התשובה שרציתי לשמוע. "רוצה להתאגרף איתי בקרב ידידותי עכשיו?"
"סת'," דאריל מזהיר אותי שוב, אבל אני מתיימר שלא לשמוע אותו. אין שום רע בקרב אימון ידידותי קטן, נכון?
מייק מציץ בשעונו: "אה, נראה לי שיש לנו קצת זמן."
אני מסתובב במקום והולך אל עבר הזירה, עושה את מרב המאמצים שלא להיראות להוט להפיל את הבחור במכת אגרוף.
"סת', יש לפניך עוד חצי אימון וכבר היו לך קרבות אימון היום,” דאריל אומר והולך צמוד אליי.
אני שוב מתעלם ממנו. הוא לא ישכנע אותי לוותר. אכניס רק שתי מכות: אחת על שבהה באוליביה, פעמיים, ונוספת על שהציץ בלי בושה בישבן שלה, הכול ממש לנגד עיניי.
מייק מסיר את מעילו וג'קסון עוזר לו ללבוש כפפות. אני תופס את הכפפות שלי ולובש אותן כשג'קסון רוכן אליי.
"סת', אתה מבזבז אנרגיה. למי אכפת אם הוא הסתכל על החברה שלך?! היא יפהפייה, וזה צפוי," הוא אומר בקול שקט כדי שמייק לא יוכל לשמוע.
"אני יודע," אני עונה. "אבל אם מישהו מתכוון להסתכל על הבחורה שלי בזמן שאני מחזיק לה את היד, על אף שהוא יכול לראות שהיא שלי, שיישא בתוצאות." בעיניי אין זלזול ברור מזה.
"אתה שומע מה אתה אומר? אתה נשמע מטורף."
אני צוחק קצרות. לפעמים אני לא בטוח שדאריל מכיר אותי בכלל. "אני מטורף, דאריל. ועכשיו, או שתרשה לי להחטיף לבחור הזה או שאלך הביתה לאוליביה ואפר את הכלל שלך שש פעמים ברציפות."
גבותיו העבות והכהות מתרוממות עד לקו שערו. "שש פעמים? באמת, סת'?" דאריל צובט את אפו הדק. "אתה משהו, אתה יודע?"
"אתה מת על זה," אני מחייך ונכנס לזירה.
"שתי מכות, וזהו."
אני מהנהן והוא מושיט לי את הקסדה שלי, אבל אני לא לוקח אותה. הבחור הזה לא יכניס לי מכה.
"חבוש את הקסדה שלך," דאריל תובע, אבל אני מניד בראשי.
אני מבטל אותו במשיכת כתף. "לא צריך אותה."
הוא מקלל חרישית, שומט את הקסדה ואת מגן הפה ואז מתרחק בריצה. דאריל המסכן, תמיד סובל את השטויות שלי. אני מעביר את תשומת ליבי לזירה ורואה את ג'קסון מרים את החבלים כשמייק נכנס. הוא לובש את כל הציוד שלו ואני מחייך כי הוא בהחלט יזדקק לו. אני מרים את אגרופיי והוא מחקה אותי. מעולם לא ראיתי יריב פחות מפחיד ממנו.
אני מתקדם אליו באיטיות ובוחן את פניו. עיניו הכחולות מצומצמות והוא נחוש להכניס לי לפחות מכה אחת. אני מסתער קדימה, מפתיע אותו, ותוקע אגרוף לתוך בטנו. האוויר נפלט מריאותיו והוא גוחן קדימה בנהמה קולנית. אני נסוג ונותן לו זמן להסדיר נשימה. פניו מאדימות כשהוא מתקשה למלא שוב את ריאותיו, ואני מחייך. אני ממש מחייך למראה כאבו. ג'קסון עומד בשוליים, נקרע מצחוק וחובט על חבלי הזירה בכפות ידיו. הוא מת על זה כי גם הוא היה עושה את אותו הדבר למען סלינה... הוא אפילו היה מעיף לו את השיניים אילו המבט שלו היה נוחת על הפנים שלה לשנייה אחת מיותרת. הוא מגונן עליה, הוא קונטרול פריק על גבול הטירוף, לא רק באופן כללי אלא גם בסקס. ראיתי את חדר השינה שלו, עם הרצועות, השרשראות והשוטים... זה הפחיד אותי רצח. אני בהחלט נהנה לשלוט בחדר המיטות ולקבל מה שאני רוצה, אבל ג'קסון... ממש צריך את זה. כשהוא לא בשליטה הוא לא מסוגל לעשות סקס ובטח שלא מסוגל לגמור.
מייק מתיישר בזירה ומניף את אגרופיו אל מול פניו. "לא ראיתי את זה בא..." הוא נוהם.
זו כל הפואנטה. אני מחייך ושוב נוטה קדימה. אני משגר אגרוף והוא פוגע בפניו. ראשו מוטח הצידה בנהמה, והוא נופל ישר על התחת. טוב... זה היה מהר יותר ממה שציפיתי. אני מסיר את הכפפות וזורק אותן לקצה הזירה. על אף שאני נגעל ממייק, אני מושיט לו יד ועוזר לו לקום. אני לא זבל. הוא מתכווץ, מניד בראשו ותופס את בטנו.
"זאת כנראה הסיבה שאני מתעסק בצד הפרסומי של האליפות," הוא מתלוצץ בצחקוק עצבני.
"כן," אני שומט את ידו ופונה ממנו. לרגע מתחשק לי שהוא יהיה לוחם, כדי שאוכל לתקוף אותו ולהעניש אותו במלוא עוצמתי. היה לו מזל שפגעתי בו עם כפפות מרופדות. אני יוצא מהזירה ומניח למייק לאסוף בשקט את שברי גאוותו. הוא עוד צריך לחזור לעבודה כדי שיוכל לסיים אותה מהר ולעוף מחדר הכושר שלי. אני לא יכול להתחייב על כך שבפעם הבאה אני ארחם עליו באותה מידה.
בוערת לנצח
הקדמה
אוליביה
הוא מצמיד את גופו אל גופי בחוזקה, אצבעותיו פרושות על שיפולי גבי. אני נשבעת שביכולתי לחוש בחזהו הבוער מבעד לשמלתי, בעודי מנסה בכל כוחי שלא להתמוסס בידיו. אנחנו רוקדים לאט, ואני מרגישה כאילו אנחנו עושים זאת שעות. אני נאנחת ומשעינה עליו יותר ממשקל גופי. בילדותי חלמתי חלומות על החתונה שתהיה לי... אבל המציאות התעלתה על כולם. סת’ הוא מעל ומעבר לכל חלומותיי הפרועים ביותר: הוא נפש מתוקה, מגוננת וקשוחה, העטופה בגוף מוצק ומעורר תיאבון ובפרצוף הסקסי ביותר בעולם. מבעד לחליפתו הדקה אני שומעת את ליבו הולם באוזניי בקצב אחיד ומכשף, והזיעה שעל כף ידו נמהלת בזיעתי.
סת’ הוא שלי. הוא בעלי.
כשרק הכרנו לא שיערתי לרגע שחיינו ישתלבו זה בזו עד כדי כך. רציתי בו, כמהתי לטעום אותו, לגעת בו... אך זהו. זו הייתה משיכה מינית בלבד. ופתאום... קרה משהו. התחברנו, וברגע שנשמותינו התחברו, הן סירבו להיפרד שוב. מה שהוביל לרגע זה - למקום שבו אנו עומדים, כבעל ואישה, מתחת לנברשת הבדולח היפהפייה ביותר שראיתי בחיי, רוקדים לצלילי מנגינות איטיות שלא שמעתי מעולם. האימהות שלנו עשו את רוב עבודת ארגון החתונה. סת’ ואני רצינו חתונה קטנה וזריזה בווגאס, אבל הן סירבו וטענו שמגיע לנו משהו בלתי נשכח - אם כי לי לא הייתה דרושה חתונה ראוותנית כדי שלא אשכח אותה: די היה בסת’; ובכל זאת, שנינו כאן, אחרי שהתקפלנו בפניהן. הן קיבלו את מבוקשן: חתונה ראוותנית, מהודרת, שאליה הוזמנו כל האנשים אשר לקחו חלק בחיינו, ולו הקטן ביותר. הן פשוט הצליחו לגרום לכל האנשים האלו ללבוש את מיטב בגדיהם ולהידחק לאותו החדר כדי לראות את הילדים שלהן מתחתנים. אני יכולה להישבע שזה אפילו לא מפריע לי. בסופו של דבר גם אני קיבלתי את מבוקשי - את סת’. הוא כל מה שרציתי בו כל חיי. והוא שלי.
אני חשה בתנועת גופו כשהוא מקרב את ראשו אל ראשי. “מתאים לך להסתלק מכאן?” הוא שואל בקול עמוק, מצמרר ומעורר.
אני מהנהנת כשריגוש מרעיד את בטני. אני רוצה להסתלק מכאן זה שעות. סת’ נראה מגרה כל כך בחליפתו השחורה בת שלושת החלקים, אבל אני בטוחה שאוהב אותה יותר זרוקה על איזו רצפה, או אולי על מושבי העור של רכבנו. אני מתרחקת מסת’ ואז נתקלת במבט המהפנט של עיניו. האושר שבעיניו גלוי לכל ומתחת לאושרו ניתן לזהות את מחשבתו השובבה, זה השלב שליבי כבר לא יכול להפסיק לפעום במהירות. אומנם סת’ ואני שכבנו כבר המון פעמים, רבות מספור, אבל הפעם הזאת עומדת להיות שונה. זו הפעם שמסמנת את תחילת שארית חיינו.
בעלי.
בע...לי.
נדמה לי שלעולם לא אמאס בגלגול מילה זאת במחשבתי - לא שאודה על כך בגלוי, כמובן. סת’ רגיל לייסר אותי בתאווה עד שפניי מאדימות מרוב להט. הוא נהנה מתגובותיי, עיניו נדלקות וחיוכו הופך שחצני... אומנם שחצני ומפתה, כזה שמעורר בי רצון לקרוע את שפתיו מפניו במציצה... אבל זה לא פחות מעצבן. הוא ככל הנראה הגבר המעצבן ביותר שהכרתי אי פעם, ואני אוהבת אותו לגמרי, בכל מאודי. והלילה, הבטחתי לאהוב אותו לשארית חיי.
“אני מתה להתחמק ממשפחותינו מהרגע שבו התנשקנו בכנסייה,” אני ממלמלת בקול שקט כדי שסבו וסבתו של סת’ לא ישמעו.
הם מחייכים ומנופפים בידיהם לעברנו בעודם חולפים על פנינו בריקוד, ואנחנו מחזירים להם נפנוף תוך צחקוק מובך.
“מהרגע שהתנשקנו?” הוא שואל ושולח אליי את חיוכו הארור. “באמת?”
אני חשה שלחיי מתחממות: “באמת.”
עיניו החומות הזוהרות מתרחבות. הוא רוצה להתגרות בי, זה ברור. שפתיו מתעקלות בתנועה קלה. “זה כלום לעומתי.”
אני מרצינה והוא רוכן אליי ומקרב את שפתיו לאוזני. נשימתו החמה מנשבת על תנוכי ומרפה את ברכיי. אילו סת’ לא היה אוחז בי כרגע, הייתי ככל הנראה מתמוססת לשלולית של עקצוצים ואנחות.
“אני מת לברוח איתך מכאן מהרגע שראיתי אותך נכנסת בדלת.”
אני צוחקת קצרות. “וזה רק שש או שבע דקות לפני שהתנשקנו.”
הוא מושך בכתפיו, מטלטל אותי מצד לצד ומצמיד אותי בחוזקה אליו. “טוב, אז אני נמשך אלייך במשך שש או שבע דקות יותר משאת נמשכת אליי.”
“זה לא הגיוני.”
“אה, נדמה לי שכן.”
“איך אתה יכול להימשך אליי יותר משאני נמשכת אליך? ראית את עצמך?”
סת’ מטה את ראשו, מחייך עם עיניו ממש כמו עם שפתיו. ידו, שעדיין אוחזת בשיפולי גבי, יורדת אף יותר והוא מחכך את כף ידו בקימורי ישבני. “ואת, ראית את עצמך?”
נשימותיי מעמיקות בעוד ידו מחליקה מטה על קימורי אחוריי. הוא מצמיד אותי חזק יותר אליו ואני חשה כל מילימטר מגופו המוצק, שומטת את ראשי על חזהו ונאנחת קלות בזמן שהוא מחריש צחקוק אפל. אצבעותיו לופתות את ישבני, הוא מתנשף בכבדות ואז מחזיר באי רצון את כפותיו החמדניות למקום בטוח יותר על גבי.
“כדאי שתפסיקי,” הוא מזהיר אותי. “או שכל החדר הזה יראה בדיוק עד כמה את מדליקה אותי.”
“כאילו שאני יכולה להפסיק כשאתה בסביבה,” אני מצחקקת ומתכרבלת לתוכו.
רגליי דואבות, גופי עייף, למען השם, אפילו שרירי פניי כואבים מעודף חיוכים, אבל אני בשיא אושרי. מדי פעם אצבעותיי לופתות מעצמן את כף ידו של סת’ ואני מצחקקת בלי סיבה.
“אנחנו מסתלקים. הגיע הזמן לבחון את כישורי המשחק שלך,” הוא ממלמל ואז כורך את זרועו סביב כתפיי.
מה? אני מנסה להרים אליו את מבטי אבל הוא מועך אותי אליו ותוקע את ראשי בחזהו. אלוהים, יש לו ריח טוב: סבון, מי קולון והריח שלו. הוא מבעיר את דמי וכמעט מעלה באש את השמלה שעל גופי.
“היא עייפה, נכון?” אני שומעת את אימי שואלת, וחשה בידה מלטפת את שיערי שנייה אחר כך.
“היא עייפה מאוד,” סת’ עונה באנחה. קולו מהדהד בחזהו ומרטיט אותי מכף רגל ועד ראש. “עדיף שנלך.”
הוא מרפה את אחיזתו ודוחף אותי אל מחוץ לאזור הנוחות שלי. הגיע תורי לשחק. למזלו, הייתי תלמידה מצטיינת בחוג התיאטרון של בית הספר. אני מזייפת פיהוק כשאני פונה אל אימא, מתעלמת מסת’ המחריש קללה. מה? אני עושה עבודה לא רעה בכלל. אימא נראית נהדר בשמלת הערב הסגולה שלה ואיפורה המתוחכם. כבר שנים שלא ראיתי אותה מאופרת, אבל האיפור המעושן על עיניה והשפתון הסגול העמוק הולמים אותה. היא מסלקת קווצת שיער מעיניה ונראית מודאגת מעייפותי. אני שולחת מבט זחוח לעבר סת’ והוא מגלגל אליי את עיניו.
“אני צריכה לשכב,” אני אומרת לה, “הרגליים והעיניים כואבות לי.”
אימא טופחת על כתפי ונותנת לי את אותו ליטוף מנחם שרק אימא מסוגלת לתת. “לכי לישון, מותק. היה לך יום גדול ועמוס היום.” היא מפנה מבט מאשים לעברו של סת’, שבקושי מניד עפעף, “כמה שתית?”
“אפילו לא טיפה גברתי.”
גבותיה החדות מתקמטות, “ראיתי אותך הערב בבר כמה פעמים.”
“רק מים קרים, נשבע לך.”
היא בוחנת אותו זמן מה וסת’ לא נרתע מכך בכלל. בתור ילדה, הייתי מתוודה בין רגע כשהייתי מול מבטה. באמת. היא מסוגלת ממש להפחיד כשמתחשק לה, תשאלו את סלינה - אימי מקפיאה אותה והיא הופכת לאבן מולה.
“טוב, אני מאמינה לך,” שפתיה מתעקלות בחיוך. “עשו חיים ילדים. אפגוש את שניכם שוב לאחר ירח הדבש.”
היא מחבקת אותנו, משתהה מספר שניות ואומרת בקול חנוק מדמעות, “כולנו גאים בכם מאוד. הכול היה מושלם כאילו נלקח מהאגדות.”
“אימא, אל תבכי!” אני פוקדת עליה, תוך צחוק.
היא מרפה משנינו, מוחה את הדמעות היורדות על פניה ואז תופסת בזרועי, מושכת אותי אליה ומצמידה נשיקה רכה על לחיי.
“אני אוהבת אותך,” אני אומרת ולוחצת את זרועה.
“גם אני אוהבת אותך.”
סת’ תופס את מרפקי ומושך אותי במהירות אל מחוץ לאולם. נכון, אני באמת מרגישה קצת אשמה על שאני מבריזה למשפחותינו אבל במקביל אינני מסוגלת להיות ליד סת’ אפילו רגע אחד נוסף מבלי לקרוע מעליו את בגדיו. הוא מושך אותי לצידו בעודו עובר להליכה מהירה.
“מישהו להוט פה, אני מתבדחת ומתאמצת מאוד שלא לנקוע את קרסולי בעודי מנסה בקושי לעמוד בקצבו ובלהיטותו להסתלק מפה. “אני על עקבים, זוכר?”
נשימתי נעצרת כשהוא מושך בידי ומניף אותי מעלה בזרועותיו החסונות. “אם כך, אסחב אותך.”
אני כורכת את זרועותיי על צווארו, נאחזת בו כשהוא נושא אותי במורד המדרגות. “לא יכולת להמתין עד שאחלוץ את נעליי?”
הוא מניד בראשו, חיוכו משמיע מיליון מילים שובבות. “את צריכה להישאר עם העקבים.”
אנחנו מגיעים לרכב והוא פותח עבורי את הדלת, מניח אותי על המושב בעדינות ומסדר את שמלתי בזהירות כך שלא תיתפס. אני צופה בו הולך לקדמת הרכב ומתפעלת ממראהו. באור הבוהק הוא נראה מלאכי וטהור כל כך, עד שאני כמעט מצפה שיצמיח כנפיים ויתעופף לו. אבל, כשהוא מרים אליי את מבטו והצללים מאפילים על מרבית פניו, אני מבחינה בצידו האמיתי, השטני, זה שעושה ככל העולה על רוחו, חוטף כל מה ששייך לו ומבעיר אותי.
הלילה נישאנו, כל מה שעתיד לקרות מעתה הוא עניין לשנינו בלבד... ויש המון דברים שאני מתכננת לעשות בשבילו כעת, שברור לי שלא ירוץ לספר לכל העולם, דברים שישגעו אותו.
בוערת תמיד
פרק 1
אוליביה
חג האהבה, היום הרומנטי ביותר בשנה. נכון, זהו חג מתוק, אבל מתי זה מסתיים? אני הכי שונאת לבחור מתנות לחג הזה. לא קל לקנות מתנות לסת’. מספיק קשה לי ביום ההולדת שלו, ביום הנישואים שלנו ובחג המולד. מי צריך עוד חג חסר משמעות שייאלץ אותי לגרור רגליים ברחבי הקניון בחיפוש אחר דברים שסת’ לא צריך.
סת’ מת על חג האהבה. הוא מת על כל הזדמנות לפנק אותי יותר ממה שנחוץ לי או ממה שמגיע לי, ואיכשהו, הוא תמיד מצליח למצוא דברים שאני רוצה או צריכה, גם כשאני טוענת שאני לא רוצה או צריכה שום דבר. סת’, מצד שני, שונא לקבל ממני מתנות - ולא משנה באיזו עונה בשנה. הוא מסוגל לסרב למתנה או לתבוע שלא אקנה לו מתנה אבל לי אין את הזכות המופלגת הזו. הוא טוען שכל מה שדרוש לו זה להתעורר בכל בוקר ולראות את הפנים שלי - ובאמת נורא מתוק מצדו להגיד את זה - אבל גם אני מרגישה בדיוק ככה. הוא כל מה שאני רוצה. אני לא רוצה ורדים, שוקולדים או מתנות. אני רוצה רק אותו. אני רוצה שהוא יגמור לעבוד קצת יותר מוקדם כדי שאוכל ליהנות מזיו פניו עוד כמה דקות לפני שאנחנו הולכים לישון. אני רוצה שהוא ייקח לעצמו יום חופשה מזמן לזמן ויישאר איתי בבית, אבל הוא מעדיף להרעיף עליי יהלומים ובגדים - דברים שבקלות ניתן לאבד או להחליפם באחרים. הוא בלתי ניתן להחלפה. הוא הנכס היקר ביותר שיש לי (מלבד קלואי) ואני לא זקוקה לשום דבר אחר.
אבל, הוא לא חושב ככה. סת’ הוא הגבר הפשוט המורכב ביותר שהיה לי העונג להכיר מעודי... ואני מתה על זה.
אני מתה עליו.
אני מעבירה ניגוב אחרון על אופני הכושר ותוחבת את פינת מטלית הניקוי לתוך המכנסיים הקצרים השחורים שלי. כבר שבועות שאני מנסה לתכנן מתנה נחמדה לחג האהבה ובכל פעם מעלה חרס בידי. לא מקרינים כרגע סרטי פעולה נורמאליים בקולנוע כך שאני לא יכולה להזמין אותו לסרט, אלא אם כן הוא יסכים לצפות בעוד סרט של ניקולס ספארקס1. אני חושבת שהוא עוד לא סלח לי על הסרט הקודם.
אני נאנחת. אני לא מצליחה להעלות בדעתי אפילו דבר אחד, דבר אחד פשוט שיפתיע אותו ביום ה’מיוחד’ הזה, ועל אף שאני לא רוצה להודות בזה, סלינה צודקת. אני גרועה בכל הקטע הזה של להיות רעיה.
אני מעיפה מבט מעבר לחדר הכושר אל אחד מחדרי האימונים. הוא עומד כשהידיים שלו על המותניים והחיוך שלו מהפנט אותי על המקום. אני מרגישה שהשפתיים שלי מתעקלות בחיוך מטופש ומעריץ כשאני מסתכלת על סת’ שמסביר משהו למייקל, הנער הצנום בן השבע עשרה שאותו הוא מאמן.
מערכת היחסים שלהם מתוקה. אני אוהבת להתבונן בחילופי הדברים ביניהם - הבעת ההערכה שנוצצת בעיניו של מייקל כשסת’ מדבר מעוררת השראה. מייקל מעריץ גדול של סת’. הוא תמיד מגיע ועוזב את מכון הכושר עם חיוך שכמעט רחב מדי לפנים שלו. בתחילה סת’ לא רצה לאמן אותו, אבל אני עודדתי אותו. בשלב מסוים ראיתי שהחיים שלו אינם מספקים אותו כפי שניתן היה לצפות. נכון, מכון הכושר המה אנשים וקלואי נולדה, והיא בפני עצמה מספקת תעסוקה שלמה, אבל הוא פשוט לא נראה... מרוצה. כאשר לחצתי עליו להפשיל שרוולים ולהתחיל לגלות מעורבות, הוא נהיה הרבה יותר מאושר בעבודה. אני יודעת שזה לא מה שהוא רוצה לעשות. הוא תמיד רצה רק להילחם, אבל מאחר שזה כבר לא בא בחשבון, זאת האפשרות השנייה הטובה ביותר והוא עושה עבודה מעולה.
סת’ טופח על כתפו של מייקל ומייקל מסתובב בתנועת יד מהירה ויוצא מחדר האימונים. אני חוצה את האולם המרכזי מתוך תקווה שאזכה לכמה דקות עם סת’ לפני שהמתאמן הבא יגיע. גם קאלם, הצעיר שרשום מייד אחרי מייקל, מעריץ גדול של סת’. עם זאת, בעוד שמטרתו של מייקל ללמוד מסת’, מטרתו של קאלם היא להביס את סת’. בדרך כלל הוא עוזב מתוסכל, אבל מפעם לפעם סת’ מוריד את ההגנות שלו ונותן לו סיבות לחזור.
סת’ מסובב את גבו כשאני חולפת על פני מייקל, שמחייך אליי בחמימות. אני מחייכת בחזרה לפני שאני חומקת לתוך החדר, סוגרת את הדלת ומחשיכה את החלונות. כאשר הוא שומע את החלון נסגר, הוא מביט מעבר לכתפו החשופה והרחבה. וואו. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הרצתי את הלשון שלי על הכתף שלו ובמעלה הצוואר שלו. האמת, אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה לוח הזמנים שלנו אפשר לנו רגע של אינטימיות. יחסי מין שהיו עניין יומיומי הפכו למשהו שנעשה אחת לשבוע, ואיכשהו, פתאום זה הגיע למצב של ׳עברו כבר כמה שבועות׳. האם התרחקנו כל כך מהמקום שבו היינו? אם כן, מתי? מתי כל זה קרה לנו, לעזאזל?
לפתע השפתיים המלאות והיפהפיות שלו נמתחות לכדי חיוך מוזר והוא מטה את ראשו ואני מתחילה להרגיש בגלים הגואים בחום בלתי נסבל בין הירכיים שלי. האוויר מתעבה, הקרקע מתמוססת והעור שלי מבעבע בזיעה, זיעה שנוצרת כשאני חושבת על הפה שלו נצמד לפה שלי... עליו בין הרגליים שלי... על הלשון החמה שלו המחליקה על העור שלי.
נוגעת...
טועמת...
״או?״
מזיינת...
״מממ?״
הוא מעביר מטלית כחולה על מצחו ומנגב את הבוהק הקל של הזיעה. ״הכול בסדר?״
וואו! אני מנידה בראשי ומסלקת קווצת שיער משוחררת בצבע שוקולד שנעה לפני הפנים שלי. ״אני בסדר.״
הוא מתקרב וחיוך חצוף מעקל את השפתיים שלו. הוא יודע. הוא יודע בדיוק מה הראש המלוכלך שלי מצייר לנגד עיניי.
״לרגע נראית קצת מבולבלת.״
אני מעבירה את השיניים שלי על השפה התחתונה שלי בתנועה כמעט בלתי מורגשת בניסיון החלטי להסתיר את החיוך שלי. ״באמת?״
הברירה היחידה שלי במצב הזה היא לעשות את עצמי טמבלית. אחרת לא יהיה לי סיכוי. גופי החסון יימס ואני אהפוך לשלולית של ייאוש לרגליו. לא הייתי שלולית של ייאוש לרגליו מאז שפגשתי אותו, והוא היה תמיד בסביבה, אבל לא הסכים לשכב איתי. הקרבה שלו שיגעה אותי, התחושה של חום גופו שנשב עליי ומגע העור שלו על הגוף שלי, בלי שהגענו לקו הסיום. כשאני חושבת עכשיו על אותם ימים, אין לי מושג איך החזקתי מעמד כל כך הרבה זמן. עכשיו אני מרגישה שאני אתפוצץ אם לא נעשה משהו - לא חשוב מה!
״חשבתי על חג האהבה,״ אני אומרת ובאגביות מחליקה את קצות האצבעות שלי על הצוואר שלי כדי להסתיר את האדמומיות שאני יודעת שמתפשטת על פני העור.
אני מנופפת את ידיי על פניי המיוזעות. אני לא יודעת איזה הורמון השתלט על העור שלי, אבל תוך רגע הוא ישתלט על כל הגוף שלי. מעולם לא הייתי במצב כזה - אפילו כנערה מתבגרת - אבל בחברתו של סת’ אי אפשר לדעת לאיזו טרפת חושים ייכנסו ההורמונים שלי. גם החדר חמים, וזה לא עוזר בכלל, והבושם שלו תלוי באוויר הדחוס ומהתל בחושים שלי.
״חג האהבה? חג האהבה גורם לך להתרגשות כזו?״ קשתיות העיניים שלו בצבע השוקולד מתרחבות ונהרות זהב זעירים של דבש מבהיקים בתוכן כשהוא סוגר את המרחק בינינו. ״אני מפקפק בכך.״
אני עוצרת את הנשימה שלי. היה לי הרבה יותר קל אם הוא היה לובש חולצה. אבל במקום זאת אני נאלצת להתבונן בחזה שלו כשהוא עולה ויורד מהר מהרגיל, בעור השזוף שלו שנוצץ לאור המנורה. אני בולעת את רוקי והלשון היבשה שלי מתחככת בלוע שלי, היבש באותה מידה.
״באמת חשבתי על חג האהבה... ואז נכנסתי לחדר וראיתי אותך. עכשיו אני חו - ״
הוא מרים את היד שלו כדי להשתיק אותי ורוח הרפאים של החיוך הזדוני הקודם שלו נחה קלושות על שפתיו. ״אני יודע בדיוק על מה את חושבת עכשיו.״
הידיים הגדולות שלו מוצאות את האגן שלי ומושכות אותי אליו. האוויר נוטש את הריאות שלי כשפלגי הגוף העליונים שלנו נפגשים. נכון שאנחנו לא מקיימים יחסי מין באותה תדירות כמו בעבר, אבל הוא תמיד מחבק אותי ואני תמיד מגיבה באותה צורה. הקרבה אליו, ההימצאות באותו חלל אישי, זו חוויה שאינה דומה לאחרת. כמה דברים בחיים גורמים לך להרגיש כאילו את על ספידים על אף שלא הכנסת לגוף שלך שום דבר? כמה דברים בחיים גורמים לך להרגיש קלה כנוצה, שאת צפה באוויר בלי דאגה, מבלי לפגום באיברים הפנימיים שלך?
לי יש רק דבר אחד כזה.
הוא.
ולא הייתי מוותרת על זה בעד שום הון שבעולם. הצד החיובי הוא שאפשר לומר שגם אי אפשר יהיה להעמיד אותי על דין על התמסטלות מסת’. לא רע.
אני מתבוננת בו קצרת נשימה כשהוא בוחן את השפתיים שלי, בודק כל אחת מהן בנפרד לפני שהוא פוגש סוף סוף את המבט שלי. הלב שלי הולם ואני מרגישה שנוצר לי גוש בגרון. במקום לדבר, אני מתרכזת בנשימה שלי. אני חוששת שאמות אם לא אעשה את זה. סת’ מצמיד את המצח שלו למצחי ואני מצליחה רק לשאוף אותו לקרבי ומרגישה מכושפת לגמרי מעצם הקיום שלו. מעולם לא הרחתי משהו בעל ניחוח טוב כל כך כמוהו. אני רואה איך לסתו המחוספסת מעט נופלת כשאני מניעה את פי לעברו. אני אוהבת שהוא נותן לזיפים לגדול ככה, רק קצת. אני אוהבת שהם מדגדגים את העור שלי.
רק נשיקה אחת. זה כל מה שאני רוצה.
אני מנשקת אותו ומכת חשמל מעורבת באש צורבת את גבי ומתפוצצת בנעליים שלי. זהו חומר היוצר הנעה ואני לא מסוגלת לעצור. רטט לוהט של אוויר נפלט מבין השפתיים שלי ונושב על העור שלו. אני מנשקת אותו שוב, הפעם קצת נמוך יותר על הלסת. כל הגוף שלי מעקצץ כשסת’ משחרר גניחה סמיכה מתוך החזה שלו והאצבעות שלו ננעצות באגן שלי ולוחצות בכוח שלא יאומן. אני מתמלאת עונג שאני לא יכולה לתאר כשאני מרגישה את עוצמת הייאוש שבה הוא חושק בי. אני חשה הקלה כשאני מבינה באופן ודאי שחיי המין שלנו, או היעדרם בעצם, נובעים מהעומס בחיינו ולא מהעובדה שהניצוץ אבד. אובדן הניצוץ היה שובר אותי.
״קאלם יגיע בכל רגע,״ סת’ אומר והגרון שלו נע למול השפתיים שלי כשאני מניעה אותן דרומה.
אני מחייכת למול העור שלו, לא בגלל שקאלם צריך להגיע אלא מפני שנימת קולו של סת’ מעידה על כך שלא אכפת לו אם קאלם ייכנס לחדר באותה שנייה ויראה אותנו. ובכל זאת, אנחנו שומרים במכון הכושר על אמות מידה מקצועיות, ועל אף שסת’ מחבק, מקווצ׳ץ וצובט אותי כשאני חולפת על פניו במהלך היום, זה שונה לגמרי מאשר להיתפס כשאנחנו באמצע משחק מקדים.
וזה בדיוק מה שאנחנו עושים ברגע זה.
הנשיקות שלי אינן תמימות. הן פרובוקטיביות, מהתלות ולגמרי פרטיות. הן מחרמנות אותי באופן שקשה להאמין ולכן אסור שייחשפו לעיניהם של אחרים.
אני נסוגה ומביטה בעיניים של סת’. אני רואה את האיפוק הכואב בפניו. אני רואה גם בפנים שלו את הצורך שזה יקרה. כמה זמן הוא יוכל להחזיק מעמד בלי לחדור לתוכי?
״הלילה? אחרי שנשכיב את קלואי לישון?״
אני משרבבת שפתיים ומנידה בראשי. ״אימא שלך באה אלינו לארוחת ערב, זוכר? כשהיא תעזוב יהיה כבר מאוחר מדי. בחיים לא נצליח לקום בבוקר לעבודה.״
הוא מטה את ראשו לאחור בנשימה כבדה וחושף את הצוואר שלו. ״אוליביה.״
״מה אתה רוצה שאני אעשה? אני עושה כמיטב יכולתי.״
הוא משחרר את האגן שלי, מחליק את ידיו על הפנים שלו ואני עושה צעד לאחור ועושה מאמץ להשתלט על עצמי. ״כמה זמן עבר?״
אני מושכת בכתפיים שלי. בפעם האחרונה שכבנו במשרד של מכון הכושר לפני כמה שבועות. סלינה אפילו התקשרה בהתחלה וכמעט שהרסה הכול. למרבה המזל, סת’ היה באחד מאותם מצבי רוח שבהם הוא לא מוכן לקבל תשובה שלילית.
״לפני כמה שבועות.״
פתאום, כשאני אומרת את זה, זה לא נשמע נורא כל כך, עניין השבועות. אבל אני מרגישה כאילו עברו יובלות. כשאת לא שוכבת עם האדם שאותו את אוהבת במשך תקופה ארוכה... דברים נראים לא בסדר. קיימת מתיחות ומריבות צצות יש מאין. נמאס לי מזה. אני רוצה להזדיין עם בעלי. למה קשה כל כך להגיע לזה?
״אנחנו נפנה זמן.״ הוא נאנח ומחזיר את המבט שלו אל עיניי. ״אני מבטיח.״
אני נושפת אוויר שהחזקתי בלחיים שלי. שמעתי את המילים האלה בעבר ואלה מילים שאני כבר לא מוכנה לספוג יותר. מתי? הלילה? מחר? בשבוע הבא? אני פותחת את הפה כדי להתחנן בפניו שיתקשר לאימא שלו ויגיד לה שאנחנו עסוקים הערב אבל הדלת נפתחת והמילים נשארות תקועות בגרון שלי.
סת’ מביט מעל לראש שלי. ״קאלם, תוריד נעליים ותתחיל להכות בשק. אני אצטרף אליך בעוד רגע.״
בזווית העין אני רואה את קאלם הגבוה והבלונדי חוצה את החדר בלי להעיף בנו מבט. מובסת, אני שואפת אוויר ופולטת אותו. השיחה הזו תצטרך לחכות. אני פונה מסת’ ולפני שאני מספיקה להתרחק כדי צעד, הוא לופת את שורש כף היד שלי ומושך אותי בחזרה.
״אנחנו קצת עסוקים עכשיו, אבל אנחנו נמצא זמן, או.״
אני בוחנת את הפנים שלו ורואה בהם את הכנות שלו. אני לא זקוקה להבטחה נוספת. אני מחייכת אליו ונדה בראש שלי.
אנחנו נמצא זמן.
אנחנו חייבים למצוא זמן.
1 סופר של רומנים רומנטיים שרבים מספריו עובדו לקולנוע
.jpg)
