מארז petite חלק 1
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉

עוד על הספר

  • תרגום: דינה מרקון, מיכל שליו, סוניה ברשילון, מתי בן־יעקב, שירלי פינצי לב
  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: מרץ 2018
  • קטגוריה: פרוזה תרגום

מתילדה סראו

מטילדה סראו נולדה בפטרס שביוון ב-1857 וגדלה בנאפולי. התחנכה כמורה אך עבדה בחברת הטלגרפים של המדינה, עד שב-1878 הצטרפה למערכת העיתון "קוריירה דל מטינו". מאז שילבה את עבודתה העיתונאית הבלתי נלאית בקריירה ספרותית מוצלחת, ופרסמה כחמישים רומנים וכמה סיפורים קצרים העוסקים בחיים הנאפוליטניים של בני המעמד הבינוני-נמוך. ב-1882 עברה סראו לרומא, ושם, תוך כדי פרסומים בעיתונות המקומית, פגשה את העיתונאי והסופר אדוארדו סקרפוגליו, והתתחתנה אתו כעבור שלוש שנים. יחד הם ייסדו את העיתון "קוריירה די רומא" ואחר כך את "איל מאטינו". לאחר פרידה מבן זוגה היא ייסדה את "איל ג'ורנו" שבראשו עמדה עד מותה בנאפולי ב1927. סראו היתה אחת הסופרות המוכרות ביותר של זמנה ורבים סבורים שלא זכתה בפרס נובל כשהיתה מועמדת ב-1926 עקב אי הנכונות שלה ושל עיתונה ליישר קו עם המשטר הפשיסטי.

קלייר דה דוראס

קלייר דה דוראס נולדה ב-1777 בברסט שבצפון מערב צרפת. היתה דוכסית וסופרת נערצת בקרב בני תקופתה. התכתבותה הפורה עם שאטובריאן, בן טיפוחיה, נשמרה עד ימינו. בימי הרסטוראציה, תקופה גועשת של שינוים פוליטיים מהירים, נחשב הסלון הספרותי שלה ברחוב דה וארן לאחד התוססים של זמנה ונפגשו בו מיטב האינטלקטואלים והאמנים של התקופה. בשנותיה האחרונות עסקה דה בפעילות יצירתית אינטנסיבית, וחיברה את שלוש היצירות הגדולות שלה "אוריקה", "אדוארד ואוליבייה" ו"הסוד", יצירות מופת גדולות ולא מוכרות כיום. היא הלכה לעולמה בניס בשנת 1828.

מריה ואן ריסלברגה

מריה ואן ריסלברגה (בריסל 1866 – קבריס, אלפים, 1959) היא אחת הסופרות "הסודיות" המרתקת ביותר במחצית הראשונה של המאה העשרים, שכתבה יצירות ספורות. בת למשפחה משכילהה ונשואה לצייר תיאו ואן ריסלברג. מ-1918 תיעדה את חיי היום-יום של אנדרה ז'יד, ועד מותו ב-1951 רשמה משפטים, אירועים, ותיאורי הסביבה שחי בה. הכרוניקה הזו נהפכה למסמך הכרחי להבנת תקופה שלמה של הספרות הצרפתית והאירופאית. אך יצירתה של ריסלברגה אינה מורכבת רק מהמחברות האלו, אלא גם מכמה טקסטים הזוכים לעדנה בעשור האחרון: ולטעמנו, "לפני ארבעים שנה" הוא היפה ביותר.

מרינה צבטייבה

המשוררת הרוסית מרינה צבטייבה נולדה במוסקבה ב-1892 להורים שעסקו במוזיקה ובאמנות. בגיל שמונה-עשרה פרסמה את קובץ השירים הראשון שלה, "אלבום ערב". ב-1912 נישאה לסרגיי אפרון ונולדו להם שתי בנות ובן. אפרון הצטרף במלחמת האזרחים לכוחות הלבנים, וצבטייבה הופרדה ממנו. בתקופת הרעב במוסקבה נאלצה צבטייבה להעביר את בנותיה לבית יתומים ממלכתי, ובתה הצעירה מתה שם מרעב. ב-1925, לאחר תקופת נידודים, התיישבה צבטייבה בפריס. למרות הגלות והעוני צליחה לכתוב שירה. בשנת 1939 התאחדה המשפחה וחזרה לברית-המועצות, אך אפרון הוצא להורג ובתה הבכורה נשלחה למחנה עבודה. עם פלישת הצבא הגרמני לברית-המועצות, פונתה צבטייבה לעיירה נידחת וחיתה שם בבדידות עד שתלתה את עצמה באוגוסט 1941. צבטייבה כתבה שירה, מחזות ויצירות בפרוזה, והיא אחת הנציגות החשובות של השירה הרוסית במאה העשרים.

מרטין רכטמן

מרטין רכטמן (1961) הוא סופר, תסריטאי ובמאי ארגנטינאי. למד קולנוע בבואנוס איירס ובאוניברסיטת ניו יורק. ב-1992 פרסם אוסף של סיפורים קצרים, ואחד מהם נהפך לבסיס הסרט העלילתי הראשון שצילם, "רפאדו", שנעשה במהרה סרט פולחן. ב-1999 ביים את סרטו השני, "סילביה פריטו", יצירת מופת שהשתתפה בפסטיבלים רבים ברחבי העולם, ב-2003 את סרטו עטור הפרסים "הכפפות הקסומות", וב-2012 את "שתי יריות".היצירה הספרותית שלו זכתה להצלחה גם היא, במיוחד ספריו "רפאדו" (1992) ו"Velcro y yo" (1996) "ספרות וסיפורים אחרים" (2004) ו"שלוש נובלות" (2012) שבו נכללו "שתי חברות" ו-"אליאנה גולדשטיין" שראו אור בעברית בהוצאות "תשע נשמות" ו-"זיקית".. הוא מלמד קולנוע ונחשב לאחד החלוצים בקולנוע הארגנטינאי החדש, והוא דמות מפתח, כיוצר ואמן אישי ופורץ גבולות המבטא את חיי יומיום של אמריקה הלטינית.

תקציר

***חמישה ספרים דיגיטליים במארז אחד***
 
הסדרה היא טיול ספרותי ברחבי יצירות מופת משמונה מדינות ומאתיים שנות ספרות, באמנות הנובלה הקצרה. מדובר על תרגומים ראשונים לעברית של יצירות פשוטות - שמצד אחד נקראות במהירות סוחפת, ומצד שני יש בהן ניצוץ אמנותי שנשאר אתך תמיד.
 
"שתי חברות" של מרטין רכטמן - תרגום מופתי של סוניה ברשילון האהובה - ספרינט ספרותי מושלם לאוהבי סרחיו ביסיו ואוהבי פרוזה עכשווית; "אוריקה" של קלייר דה דוראס - נובלה חלוצית מהמאה ה-19 על דמות אשה ושחורת אור בצרפת בתקופת המהפכה; "לפני ארבעים שנה" של הבלגית מריה ואן ריסלברגה - אחד מסיפורי האהבה האירופאים האינטנסיבים, הסודיים והיפים."טוהר המידות של קקינה" של מטילדה סראו - המדאם בוארי איטלקית ואחד מסספריה האהובים ביותר על נטליה גינצבורג; "אמי והמוזיקה" של מרינה צבטייבה - אחת מיצירות החניכה המרגשות שקראתי אי פעם, על האהבה הנצחית לאמא. 
 
 כל פריט ראוי למסגור, סדרה שהיא הכל חוץ ממובנת מאליה, אוסף חובה לכל קורא סקרן שרוצה לטעום מעדנים ספרותיים צרופים, ממש להפליג בין סוגי ספרות, לצאת להרפתקאות קריאה, מחוץ לשבלונות.
 
- שתי חברות, מרטין רכטמן (ארגנטינה)
- אוריקה, קלייר דה דוראס (צרפת)
- לפני ארבעים שנה, מריה ואן ריסלברגה (בלגיה)
- טוהר המידות של קקינה, מטילדה סראו (איטליה)
- אמי והמוזיקה, מרינה צבטייבה (רוסיה)

פרק ראשון

מרטין רכטמן
שתי חברות
מספרדית: סוניה ברשילון
 
ברגע שמלאו לפלוֹרֶנסיָה שמונה־עשרה היא קיבלה רישיון נהיגה, ובוקר אחד אביו של דיֶיגוֹ השאיל להם את המכונית כדי לעשות סיבוב. דייגו ופלורנסיה נסעו חמש שעות על הכביש הראשי דרומה בלי להודיע לו. הם חיפשו את החווה שאליה עברה אָסוּל, החברה הכי טובה של פלורנסיה כל ימי ילדותה ותחילת נעוריה. שלוש שנים עברו מאז התראו. פלורנסיה פחדה; היא לא ידעה לְמה לצפות.
הם מצאו את הכפר רק כשכבר החשיך. החווה שכנה עשרים קילומטר דרומה משם, אבל הם לא ידעו איך להגיע. אישה אחת הלכה ברחוב ובידיה אקווריום ריק. היא הכירה את המשפחה, אבל לא ידעה אם מגיעים לשם מהכביש השמאלי או הימני. היא אמרה להם לברר בספריית וידיאו שמשפחתה של אסול לוקחת משם סרטים. בספריית הווידיאו היה שלט ועליו כתוב: "תכף אשוב". כבר היה מאוחר והם לא יכלו לחכות. פלורנסיה כתבה הודעה על פיסת נייר וביקשה שיודיעו לאסול שהיא באה לבקר אותה ושתתקשר אליה לבואנוס איירס כשתוכל, והחליקה את הנייר מתחת לדלת ספריית הווידיאו. הם אכלו משהו בבר מול הכיכר והתיישבו ליד החלון; הם חשבו שאולי יצליחו לראות אותה עוברת שם.
פעמיים בדרך חזרה כמעט היתה להם תאונה. בפעם הראשונה הם נקלעו לשוליים; בפעם השנייה בלמה פלורנסיה בכל כוחה מילימטר לפני התאונה.
בשבוע שלאחר מכן הופיעה אסול באופן בלתי צפוי בביתה של פלורנסיה. בספריית הווידיאו לא נתנו לה את הפתק, אבל אחיה פֵדֵריקוֹ פגש את האישה עם האקווריום במכולת הסינית של הכפר וכך נודע לה שמישהו חיפש אותה. אסול ידעה שזאת פלורנסיה. היא שאלה מאביה את ג'יפ הפאת'פיינדר ונסעה לבואנוס איירס.
היא הגיעה באמצע שיעור הפסנתר של דייגו; כבר בקומת הקרקע של הבניין נשמעו סולמות עולים. פלורנסיה הכניסה אותה דרך דלת השירות, ואז הן היו צריכות לעבור בסלון כדי להגיע לחדרה. הדירה נבנתה בשנות הארבעים, הספות והכיסאות היו מכוסים בסדינים להגנה מפני אבק ולכלוך. הרצפה היתה פרקט וּוילונות השיפון הבלויים סיננו את קרני השמש של שעת אחר הצהריים שחדרו מבעד לחלונות והעניקו להם צבע צהבהב. דייגו ישב על שרפרף הפסנתר ואִמה של פלורנסיה לצדו; זאת היתה תמונה שנלקחה מתקופה אחרת. שתי החברות הסתגרו בחדרה של פלורנסיה. פלורנסיה היתה בטוחה שתתרחש אותה התנגשות צפויה בין ילדת כפר לילדת עיר, אבל זה לא קרה. כל שעות אחר הצהריים הן סיפרו זו לזו מה עשתה כל אחת מהן בשלוש השנים האחרונות, ובסוף היו הראשים של שתיהן קרובים להתפוצץ.
אחרי שיעור הפסנתר שלו דפק דייגו על דלת חדרה של פלורנסיה ונכנס עוד לפני שענו לו. פלורנסיה הכירה ביניהם. אסול הניחה לפני כן שדייגו הוא רק תלמיד של אִמה של פלורנסיה ולא חבר, והיא התקשתה לסווג אותו מחדש במוחה.
אחר כך שבה והופתעה כשדייגו התלווה אליהן ליציאה הלילית הראשונה שלה בבואנוס איירס. אסול הביטה עליו בסקרנות; דייגו היה רזה וביישן; הוא היה קטן מהן בשנתיים או שלוש, ועדיין נראה כמו ילד על סף הנעורים.
— אני יודעת שנשים בשלות מעדיפות גברים צעירים, אבל לא אני — אמרה אסול לדייגו למחרת בלילה, כשנדמָה לה שהוא מביט בה בעיניים אחרות. באותו רגע החליטה גם פלורנסיה להעניק לו פחות תשומת לב. דייגו הבין.
גם בואנוס איירס הפתיעה את אסול. בשלוש שנות היעדרותה דמיינה עתיד שונה. אבל העיר נשארה בדיוק אותו דבר; העתיד לא ניכר לעין.
— לְמה ציפית, לאוטובוסים מעופפים? — שאלה אותה פלורנסיה כשאסול סיפרה לה על אכזבתה. היא הביאה במתנה מהחווה ריבת חלב ביתית עשויה מחלב עזים, ושני קילו תפוחים אורגניים לא יפים כל כך. בלילה השני הכינה אִמה של פלורנסיה פנקייק. בשעת הגשת הקינוח פיזרה עליהם פלורנסיה במטבח אבקת סוכר; על המנה של אסול, לעומת זאת, היא פיזרה טלק. כולם אכלו בלי להעיר דבר.
באותו לילה פלורנסיה ניגנה עם הלהקה שלה במעין פאב בפרברי העיר. כשההופעה נגמרה כבר היה לפנות בוקר, ואסול עזרה לה לפרק את הדברים ולהעמיס אותם על מונית. האורות הצהובים של הרחוב החלו לאבד מכוחם נוכח תחילת היום. פלורנסיה נרדמה. ברמזור אחד אסול אמרה שלדעתה המוזיקה היתה נלהבת מדי. פלורנסיה פקחה לרגע את עיניה ושבה ועצמה אותן בלי להשיב.
למחרת בבוקר התעוררה אסול עם חום. פלורנסיה היתה בטוחה שזה בהשפעת הטלק של הפנקייק. היא הרגישה אשמה ועיניה התמלאו דמעות. הן התקשרו לרופא שרשם לה כדור נגד כאבי בטן ומשככי כאבים, זה הכול. בערב היא כבר הרגישה יותר טוב.

מתילדה סראו

מטילדה סראו נולדה בפטרס שביוון ב-1857 וגדלה בנאפולי. התחנכה כמורה אך עבדה בחברת הטלגרפים של המדינה, עד שב-1878 הצטרפה למערכת העיתון "קוריירה דל מטינו". מאז שילבה את עבודתה העיתונאית הבלתי נלאית בקריירה ספרותית מוצלחת, ופרסמה כחמישים רומנים וכמה סיפורים קצרים העוסקים בחיים הנאפוליטניים של בני המעמד הבינוני-נמוך. ב-1882 עברה סראו לרומא, ושם, תוך כדי פרסומים בעיתונות המקומית, פגשה את העיתונאי והסופר אדוארדו סקרפוגליו, והתתחתנה אתו כעבור שלוש שנים. יחד הם ייסדו את העיתון "קוריירה די רומא" ואחר כך את "איל מאטינו". לאחר פרידה מבן זוגה היא ייסדה את "איל ג'ורנו" שבראשו עמדה עד מותה בנאפולי ב1927. סראו היתה אחת הסופרות המוכרות ביותר של זמנה ורבים סבורים שלא זכתה בפרס נובל כשהיתה מועמדת ב-1926 עקב אי הנכונות שלה ושל עיתונה ליישר קו עם המשטר הפשיסטי.

קלייר דה דוראס

קלייר דה דוראס נולדה ב-1777 בברסט שבצפון מערב צרפת. היתה דוכסית וסופרת נערצת בקרב בני תקופתה. התכתבותה הפורה עם שאטובריאן, בן טיפוחיה, נשמרה עד ימינו. בימי הרסטוראציה, תקופה גועשת של שינוים פוליטיים מהירים, נחשב הסלון הספרותי שלה ברחוב דה וארן לאחד התוססים של זמנה ונפגשו בו מיטב האינטלקטואלים והאמנים של התקופה. בשנותיה האחרונות עסקה דה בפעילות יצירתית אינטנסיבית, וחיברה את שלוש היצירות הגדולות שלה "אוריקה", "אדוארד ואוליבייה" ו"הסוד", יצירות מופת גדולות ולא מוכרות כיום. היא הלכה לעולמה בניס בשנת 1828.

מריה ואן ריסלברגה (בריסל 1866 – קבריס, אלפים, 1959) היא אחת הסופרות "הסודיות" המרתקת ביותר במחצית הראשונה של המאה העשרים, שכתבה יצירות ספורות. בת למשפחה משכילהה ונשואה לצייר תיאו ואן ריסלברג. מ-1918 תיעדה את חיי היום-יום של אנדרה ז'יד, ועד מותו ב-1951 רשמה משפטים, אירועים, ותיאורי הסביבה שחי בה. הכרוניקה הזו נהפכה למסמך הכרחי להבנת תקופה שלמה של הספרות הצרפתית והאירופאית. אך יצירתה של ריסלברגה אינה מורכבת רק מהמחברות האלו, אלא גם מכמה טקסטים הזוכים לעדנה בעשור האחרון: ולטעמנו, "לפני ארבעים שנה" הוא היפה ביותר.

מרינה צבטייבה

המשוררת הרוסית מרינה צבטייבה נולדה במוסקבה ב-1892 להורים שעסקו במוזיקה ובאמנות. בגיל שמונה-עשרה פרסמה את קובץ השירים הראשון שלה, "אלבום ערב". ב-1912 נישאה לסרגיי אפרון ונולדו להם שתי בנות ובן. אפרון הצטרף במלחמת האזרחים לכוחות הלבנים, וצבטייבה הופרדה ממנו. בתקופת הרעב במוסקבה נאלצה צבטייבה להעביר את בנותיה לבית יתומים ממלכתי, ובתה הצעירה מתה שם מרעב. ב-1925, לאחר תקופת נידודים, התיישבה צבטייבה בפריס. למרות הגלות והעוני צליחה לכתוב שירה. בשנת 1939 התאחדה המשפחה וחזרה לברית-המועצות, אך אפרון הוצא להורג ובתה הבכורה נשלחה למחנה עבודה. עם פלישת הצבא הגרמני לברית-המועצות, פונתה צבטייבה לעיירה נידחת וחיתה שם בבדידות עד שתלתה את עצמה באוגוסט 1941. צבטייבה כתבה שירה, מחזות ויצירות בפרוזה, והיא אחת הנציגות החשובות של השירה הרוסית במאה העשרים.

מרטין רכטמן

מרטין רכטמן (1961) הוא סופר, תסריטאי ובמאי ארגנטינאי. למד קולנוע בבואנוס איירס ובאוניברסיטת ניו יורק. ב-1992 פרסם אוסף של סיפורים קצרים, ואחד מהם נהפך לבסיס הסרט העלילתי הראשון שצילם, "רפאדו", שנעשה במהרה סרט פולחן. ב-1999 ביים את סרטו השני, "סילביה פריטו", יצירת מופת שהשתתפה בפסטיבלים רבים ברחבי העולם, ב-2003 את סרטו עטור הפרסים "הכפפות הקסומות", וב-2012 את "שתי יריות".היצירה הספרותית שלו זכתה להצלחה גם היא, במיוחד ספריו "רפאדו" (1992) ו"Velcro y yo" (1996) "ספרות וסיפורים אחרים" (2004) ו"שלוש נובלות" (2012) שבו נכללו "שתי חברות" ו-"אליאנה גולדשטיין" שראו אור בעברית בהוצאות "תשע נשמות" ו-"זיקית".. הוא מלמד קולנוע ונחשב לאחד החלוצים בקולנוע הארגנטינאי החדש, והוא דמות מפתח, כיוצר ואמן אישי ופורץ גבולות המבטא את חיי יומיום של אמריקה הלטינית.

עוד על המארז

  • תרגום: דינה מרקון, מיכל שליו, סוניה ברשילון, מתי בן־יעקב, שירלי פינצי לב
  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: מרץ 2018
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
מארז petite חלק 1 מתילדה סראו, קלייר דה דוראס, מריה ואן ריסלברגה, מרינה צבטייבה, מרטין רכטמן
מרטין רכטמן
שתי חברות
מספרדית: סוניה ברשילון
 
ברגע שמלאו לפלוֹרֶנסיָה שמונה־עשרה היא קיבלה רישיון נהיגה, ובוקר אחד אביו של דיֶיגוֹ השאיל להם את המכונית כדי לעשות סיבוב. דייגו ופלורנסיה נסעו חמש שעות על הכביש הראשי דרומה בלי להודיע לו. הם חיפשו את החווה שאליה עברה אָסוּל, החברה הכי טובה של פלורנסיה כל ימי ילדותה ותחילת נעוריה. שלוש שנים עברו מאז התראו. פלורנסיה פחדה; היא לא ידעה לְמה לצפות.
הם מצאו את הכפר רק כשכבר החשיך. החווה שכנה עשרים קילומטר דרומה משם, אבל הם לא ידעו איך להגיע. אישה אחת הלכה ברחוב ובידיה אקווריום ריק. היא הכירה את המשפחה, אבל לא ידעה אם מגיעים לשם מהכביש השמאלי או הימני. היא אמרה להם לברר בספריית וידיאו שמשפחתה של אסול לוקחת משם סרטים. בספריית הווידיאו היה שלט ועליו כתוב: "תכף אשוב". כבר היה מאוחר והם לא יכלו לחכות. פלורנסיה כתבה הודעה על פיסת נייר וביקשה שיודיעו לאסול שהיא באה לבקר אותה ושתתקשר אליה לבואנוס איירס כשתוכל, והחליקה את הנייר מתחת לדלת ספריית הווידיאו. הם אכלו משהו בבר מול הכיכר והתיישבו ליד החלון; הם חשבו שאולי יצליחו לראות אותה עוברת שם.
פעמיים בדרך חזרה כמעט היתה להם תאונה. בפעם הראשונה הם נקלעו לשוליים; בפעם השנייה בלמה פלורנסיה בכל כוחה מילימטר לפני התאונה.
בשבוע שלאחר מכן הופיעה אסול באופן בלתי צפוי בביתה של פלורנסיה. בספריית הווידיאו לא נתנו לה את הפתק, אבל אחיה פֵדֵריקוֹ פגש את האישה עם האקווריום במכולת הסינית של הכפר וכך נודע לה שמישהו חיפש אותה. אסול ידעה שזאת פלורנסיה. היא שאלה מאביה את ג'יפ הפאת'פיינדר ונסעה לבואנוס איירס.
היא הגיעה באמצע שיעור הפסנתר של דייגו; כבר בקומת הקרקע של הבניין נשמעו סולמות עולים. פלורנסיה הכניסה אותה דרך דלת השירות, ואז הן היו צריכות לעבור בסלון כדי להגיע לחדרה. הדירה נבנתה בשנות הארבעים, הספות והכיסאות היו מכוסים בסדינים להגנה מפני אבק ולכלוך. הרצפה היתה פרקט וּוילונות השיפון הבלויים סיננו את קרני השמש של שעת אחר הצהריים שחדרו מבעד לחלונות והעניקו להם צבע צהבהב. דייגו ישב על שרפרף הפסנתר ואִמה של פלורנסיה לצדו; זאת היתה תמונה שנלקחה מתקופה אחרת. שתי החברות הסתגרו בחדרה של פלורנסיה. פלורנסיה היתה בטוחה שתתרחש אותה התנגשות צפויה בין ילדת כפר לילדת עיר, אבל זה לא קרה. כל שעות אחר הצהריים הן סיפרו זו לזו מה עשתה כל אחת מהן בשלוש השנים האחרונות, ובסוף היו הראשים של שתיהן קרובים להתפוצץ.
אחרי שיעור הפסנתר שלו דפק דייגו על דלת חדרה של פלורנסיה ונכנס עוד לפני שענו לו. פלורנסיה הכירה ביניהם. אסול הניחה לפני כן שדייגו הוא רק תלמיד של אִמה של פלורנסיה ולא חבר, והיא התקשתה לסווג אותו מחדש במוחה.
אחר כך שבה והופתעה כשדייגו התלווה אליהן ליציאה הלילית הראשונה שלה בבואנוס איירס. אסול הביטה עליו בסקרנות; דייגו היה רזה וביישן; הוא היה קטן מהן בשנתיים או שלוש, ועדיין נראה כמו ילד על סף הנעורים.
— אני יודעת שנשים בשלות מעדיפות גברים צעירים, אבל לא אני — אמרה אסול לדייגו למחרת בלילה, כשנדמָה לה שהוא מביט בה בעיניים אחרות. באותו רגע החליטה גם פלורנסיה להעניק לו פחות תשומת לב. דייגו הבין.
גם בואנוס איירס הפתיעה את אסול. בשלוש שנות היעדרותה דמיינה עתיד שונה. אבל העיר נשארה בדיוק אותו דבר; העתיד לא ניכר לעין.
— לְמה ציפית, לאוטובוסים מעופפים? — שאלה אותה פלורנסיה כשאסול סיפרה לה על אכזבתה. היא הביאה במתנה מהחווה ריבת חלב ביתית עשויה מחלב עזים, ושני קילו תפוחים אורגניים לא יפים כל כך. בלילה השני הכינה אִמה של פלורנסיה פנקייק. בשעת הגשת הקינוח פיזרה עליהם פלורנסיה במטבח אבקת סוכר; על המנה של אסול, לעומת זאת, היא פיזרה טלק. כולם אכלו בלי להעיר דבר.
באותו לילה פלורנסיה ניגנה עם הלהקה שלה במעין פאב בפרברי העיר. כשההופעה נגמרה כבר היה לפנות בוקר, ואסול עזרה לה לפרק את הדברים ולהעמיס אותם על מונית. האורות הצהובים של הרחוב החלו לאבד מכוחם נוכח תחילת היום. פלורנסיה נרדמה. ברמזור אחד אסול אמרה שלדעתה המוזיקה היתה נלהבת מדי. פלורנסיה פקחה לרגע את עיניה ושבה ועצמה אותן בלי להשיב.
למחרת בבוקר התעוררה אסול עם חום. פלורנסיה היתה בטוחה שזה בהשפעת הטלק של הפנקייק. היא הרגישה אשמה ועיניה התמלאו דמעות. הן התקשרו לרופא שרשם לה כדור נגד כאבי בטן ומשככי כאבים, זה הכול. בערב היא כבר הרגישה יותר טוב.