אמי והמוזיקה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אמי והמוזיקה
מכר
מאות
עותקים
אמי והמוזיקה
מכר
מאות
עותקים

אמי והמוזיקה

3.6 כוכבים (5 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: דינה מרקון
  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: פברואר 2018
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 72 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 12 דק'

מרינה צבטייבה

המשוררת הרוסית מרינה צבטייבה נולדה במוסקבה ב-1892 להורים שעסקו במוזיקה ובאמנות. בגיל שמונה-עשרה פרסמה את קובץ השירים הראשון שלה, "אלבום ערב". ב-1912 נישאה לסרגיי אפרון ונולדו להם שתי בנות ובן. אפרון הצטרף במלחמת האזרחים לכוחות הלבנים, וצבטייבה הופרדה ממנו. בתקופת הרעב במוסקבה נאלצה צבטייבה להעביר את בנותיה לבית יתומים ממלכתי, ובתה הצעירה מתה שם מרעב. ב-1925, לאחר תקופת נידודים, התיישבה צבטייבה בפריס. למרות הגלות והעוני צליחה לכתוב שירה. בשנת 1939 התאחדה המשפחה וחזרה לברית-המועצות, אך אפרון הוצא להורג ובתה הבכורה נשלחה למחנה עבודה. עם פלישת הצבא הגרמני לברית-המועצות, פונתה צבטייבה לעיירה נידחת וחיתה שם בבדידות עד שתלתה את עצמה באוגוסט 1941. צבטייבה כתבה שירה, מחזות ויצירות בפרוזה, והיא אחת הנציגות החשובות של השירה הרוסית במאה העשרים.

ניתן לרכישה גם ב -

תקציר

בעוצמה פואטית ובכישרון נדיר, מרינה צבטייבה אינה כותבת אלא מציירת את ילדותה במטמון הספרותי שלפניכם, הקרוי "אמי והמוזיקה". הפסנתר, הצלילים, הבית והזיכרונות השזורים אלה באלה הם הצירים שסביבם נבנית דמותה של האם, ושל החיים לצדה. ביצירה המושלמת הזאת מתעדת הסופרת את למידת הנגינה בפסנתר. היא רומזת לנו שלימוד הנגינה הוא כמו ללמוד לחיות, ולגדול, ולהיכשל ולהמשיך הלאה. ואם החיים הם מעין מוזיקה, הפרוזה של צבטייבה היא שירה טהורה. אבל "אמי והמוזיקה" אינה רק רשימה על ילדות, אף שהיא דנה בה. היא אינה מסה על מוזיקה אף שהמוזיקה נוכחת בכל שורה ושורה. זהו ספר על אהבה, אהבה כנה, כואבת, מאושרת, מבורכת, בין בת לאמה. ספר בעל כוח פנימי, עתיר אהבה לחיים.

פרק ראשון

כשבִּמקום הבן המיוחל, המיועד, שכמעט צוּוה לה, ושמו אלכסנדר, נולדתי בסך הכול אני, כבשה אמי אנחה של אהבה עצמית פגועה ואמרה: "לפחות תהיה מוזיקאית." וכשהתברר שהמילה הראשונה שלי בטרם מלאה לי שנה, חסרת הפשר במובהק אך הברורה דיה, היא "סולם", אמי רק אישרה: "ידעתי," ומיד התחילה ללמד אותי מוזיקה, בעודה מזמרת בלי סוף את אותו סולם: "דוֹ, מוּסיָה, דוֹ, וזה רֶה, דוֹ — רֶה..." הדוֹ־רֶה הזה לבש אצלי עד מהרה דמות של ספר ענקי, שמגיע לחצי ממני בגודלו — "פֶסֶר", כמו שהייתי אומרת — לפי שעה רק של העטיפה שלו, של ה"פֶסֶר", אך הזהב שבקע מתוך הסגול־כהה הזה היה עז ואימתני כל כך, שעד עכשיו, באיזה מקום מסוים מבודד אצלי בלב — מצולות של סירוניות, של אוּנדינוֹת — חום יוקד ואימה, כאילו הזהב הקודר הזה נמָס ושקע ממש בקרקעית הלב והוא מתרומם משם למגע קל שבקלים ומציף את כולי עד קצות העיניים, וצורב — את הדמעות. זה דוֹ־רֶה (דוֹרֶה),1 ורֶה־מִי הוא רֶמי, הילד רֶמי מ"באין משפחה",2 ילד מאושר שבעלה המרושע של המינקת, Pére Barberin, אבא בַּרבֵּרין, בעל המום, (estopié,3 שכאילו נוסרה לו רגל — pied), מאמלל אותו תכף ומיד, כשתחילה הוא לא מניח לחביתיות וללביבות להפוך לחביתיות וללביבות, ולמחרת מוכר את רֶמי עצמו למוזיקאי נודד ששמו ויטאליס, לו ולשלושת הכלבים שלו — קאפּי, זֶרבּינוֹ ודוֹלצֶ'ה, ולקוֹפה היחידה שלו — ז'וֹלי קֶר, שתיינית איומה, שאחר כך מתה משחפת בחיקו של רֶמי. זה רֶה־מי. וכל אחד מהם בנפרד: דוֹ הוא בבירור לבן וריק, בטרם יתחיל הכול,4 רֶה — תכול, מי — צהוב (אולי — "מִידִי", צהרי היום?5), פָה — חוּם (אולי שמלת החג של אמי שנתפרה מפַיי,6 וְרֶה — התכול — הוא נהר?) — וכן הלאה, וכל ה"הלאה" האלה — ישנם, אלא שאיני רוצה לערום אותם על הקורא, שיש לו צבעים משלו והוא נותן בהם טעמים משלו.
השמיעה שלי שימחה את אמי והיא שיבחה אותי בלי משים, ומיד אחר כך, אחרי כל "כל הכבוד!" שנפלט מפיה, הוסיפה בקרירות: "אבל לך אין קשר לזה. השמיעה היא מאלוהים." כך זה נשאר אצלי לתמיד, לי — אין קשר לזה, השמיעה היא — מאלוהים. זה שמר עלי הן מפני הערכה עצמית מופרזת והן מפני הטלת ספק בעצמי, וגם מפני כל אהבה עצמית באמנות — אם השמיעה היא מאלוהים. "רק השקידה היא שלך, כי כל מתת אלוה אפשר להשחית," היתה אמי אומרת מעל ראשי, ראש של בת ארבע, שלא הבין בעליל, ודווקא משום כך זכר את הדברים עד שמאומה לא יכול עוד להוציא אותם משם. ואם לא השחתּי את השמיעה הזאת שלי, ולא זו בלבד שאני עצמי לא השחתּי, אלא גם לא הנחתי לחיים להשחית ולדכא אותה (וכמה השתדלתי!) — גם זאת אני חבה לאמי. אילו היו האמהות אומרות לעתים קרובות יותר דברים סתומים לילדיהן, לא רק שהילדים היו מבינים יותר כשכבר היו גדולים, אלא גם היו נחושים יותר במעשיהם. לא צריך לבאר לילד שום דבר, את הילד צריך — להשביע. וככל שמילות ההשבעה מעורפלות יותר — כך הן מכות שורש עמוק יותר בתוך הילד, כך הן פועלות בו את פעולתן הבלתי מעורערת: "אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם יִתְקַדֵּש שִׁמְךָ..."

מרינה צבטייבה

המשוררת הרוסית מרינה צבטייבה נולדה במוסקבה ב-1892 להורים שעסקו במוזיקה ובאמנות. בגיל שמונה-עשרה פרסמה את קובץ השירים הראשון שלה, "אלבום ערב". ב-1912 נישאה לסרגיי אפרון ונולדו להם שתי בנות ובן. אפרון הצטרף במלחמת האזרחים לכוחות הלבנים, וצבטייבה הופרדה ממנו. בתקופת הרעב במוסקבה נאלצה צבטייבה להעביר את בנותיה לבית יתומים ממלכתי, ובתה הצעירה מתה שם מרעב. ב-1925, לאחר תקופת נידודים, התיישבה צבטייבה בפריס. למרות הגלות והעוני צליחה לכתוב שירה. בשנת 1939 התאחדה המשפחה וחזרה לברית-המועצות, אך אפרון הוצא להורג ובתה הבכורה נשלחה למחנה עבודה. עם פלישת הצבא הגרמני לברית-המועצות, פונתה צבטייבה לעיירה נידחת וחיתה שם בבדידות עד שתלתה את עצמה באוגוסט 1941. צבטייבה כתבה שירה, מחזות ויצירות בפרוזה, והיא אחת הנציגות החשובות של השירה הרוסית במאה העשרים.

עוד על הספר

  • תרגום: דינה מרקון
  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: פברואר 2018
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 72 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 12 דק'

ניתן לרכישה גם ב -

אמי והמוזיקה מרינה צבטייבה
כשבִּמקום הבן המיוחל, המיועד, שכמעט צוּוה לה, ושמו אלכסנדר, נולדתי בסך הכול אני, כבשה אמי אנחה של אהבה עצמית פגועה ואמרה: "לפחות תהיה מוזיקאית." וכשהתברר שהמילה הראשונה שלי בטרם מלאה לי שנה, חסרת הפשר במובהק אך הברורה דיה, היא "סולם", אמי רק אישרה: "ידעתי," ומיד התחילה ללמד אותי מוזיקה, בעודה מזמרת בלי סוף את אותו סולם: "דוֹ, מוּסיָה, דוֹ, וזה רֶה, דוֹ — רֶה..." הדוֹ־רֶה הזה לבש אצלי עד מהרה דמות של ספר ענקי, שמגיע לחצי ממני בגודלו — "פֶסֶר", כמו שהייתי אומרת — לפי שעה רק של העטיפה שלו, של ה"פֶסֶר", אך הזהב שבקע מתוך הסגול־כהה הזה היה עז ואימתני כל כך, שעד עכשיו, באיזה מקום מסוים מבודד אצלי בלב — מצולות של סירוניות, של אוּנדינוֹת — חום יוקד ואימה, כאילו הזהב הקודר הזה נמָס ושקע ממש בקרקעית הלב והוא מתרומם משם למגע קל שבקלים ומציף את כולי עד קצות העיניים, וצורב — את הדמעות. זה דוֹ־רֶה (דוֹרֶה),1 ורֶה־מִי הוא רֶמי, הילד רֶמי מ"באין משפחה",2 ילד מאושר שבעלה המרושע של המינקת, Pére Barberin, אבא בַּרבֵּרין, בעל המום, (estopié,3 שכאילו נוסרה לו רגל — pied), מאמלל אותו תכף ומיד, כשתחילה הוא לא מניח לחביתיות וללביבות להפוך לחביתיות וללביבות, ולמחרת מוכר את רֶמי עצמו למוזיקאי נודד ששמו ויטאליס, לו ולשלושת הכלבים שלו — קאפּי, זֶרבּינוֹ ודוֹלצֶ'ה, ולקוֹפה היחידה שלו — ז'וֹלי קֶר, שתיינית איומה, שאחר כך מתה משחפת בחיקו של רֶמי. זה רֶה־מי. וכל אחד מהם בנפרד: דוֹ הוא בבירור לבן וריק, בטרם יתחיל הכול,4 רֶה — תכול, מי — צהוב (אולי — "מִידִי", צהרי היום?5), פָה — חוּם (אולי שמלת החג של אמי שנתפרה מפַיי,6 וְרֶה — התכול — הוא נהר?) — וכן הלאה, וכל ה"הלאה" האלה — ישנם, אלא שאיני רוצה לערום אותם על הקורא, שיש לו צבעים משלו והוא נותן בהם טעמים משלו.
השמיעה שלי שימחה את אמי והיא שיבחה אותי בלי משים, ומיד אחר כך, אחרי כל "כל הכבוד!" שנפלט מפיה, הוסיפה בקרירות: "אבל לך אין קשר לזה. השמיעה היא מאלוהים." כך זה נשאר אצלי לתמיד, לי — אין קשר לזה, השמיעה היא — מאלוהים. זה שמר עלי הן מפני הערכה עצמית מופרזת והן מפני הטלת ספק בעצמי, וגם מפני כל אהבה עצמית באמנות — אם השמיעה היא מאלוהים. "רק השקידה היא שלך, כי כל מתת אלוה אפשר להשחית," היתה אמי אומרת מעל ראשי, ראש של בת ארבע, שלא הבין בעליל, ודווקא משום כך זכר את הדברים עד שמאומה לא יכול עוד להוציא אותם משם. ואם לא השחתּי את השמיעה הזאת שלי, ולא זו בלבד שאני עצמי לא השחתּי, אלא גם לא הנחתי לחיים להשחית ולדכא אותה (וכמה השתדלתי!) — גם זאת אני חבה לאמי. אילו היו האמהות אומרות לעתים קרובות יותר דברים סתומים לילדיהן, לא רק שהילדים היו מבינים יותר כשכבר היו גדולים, אלא גם היו נחושים יותר במעשיהם. לא צריך לבאר לילד שום דבר, את הילד צריך — להשביע. וככל שמילות ההשבעה מעורפלות יותר — כך הן מכות שורש עמוק יותר בתוך הילד, כך הן פועלות בו את פעולתן הבלתי מעורערת: "אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם יִתְקַדֵּש שִׁמְךָ..."