1
שנים רבות חיכיתי לערפד עד שיום אחד הוא הגיע אל הבר. מאז שהערפדים יצאו מארון הקבורה (כפי שניסחו בצחוק), ארבע שנים לפני כן, קיוויתי שאחד מהם יגיע לבון טון. בעיירה שלנו היו כל שאר המיעוטים – למה לא גם החדש ביותר, המתים-החיים שרק לאחרונה הוכרו על ידי החוק? אבל הצפון הכפרי של לואיזיאנה לא היה מפתה מספיק בשביל הערפדים, מסתבר; מצד שני, ניו-אורלינס הייתה מרכז ממש רציני בשבילם – כל הקטע הזה של אן רייס, כן?
הנסיעה מבון טון לניו אורלינס לא ארוכה, וכל מי שהגיע אל הבר אמר שאם תזרוק אבן בפינת הרחוב, תפגע בערפד. למרות שלא כדאי לך.
אבל אני חיכיתי לערפד שלי. אפשר לומר שאני לא יוצאת הרבה. זה לא בגלל שאני לא יפה. אני יפה. אני בלונדינית עם עיניים כחולות, בת עשרים וחמש, והרגליים שלי חזקות והחזה שלי ממוצע, והמותניים שלי דקיקים. אני נראית טוב במדי המלצריות למזג אוויר חם שסאם בחר בשבילנו: מכנסיים שחורים קצרים, חולצת טי לבנה, גרביים לבנים, נעלי ספורט שחורות.
אבל יש לי נכות. כך אני משתדלת לחשוב על זה. הלקוחות הקבועים פשוט אומרים שאני משוגעת. בכל מקרה, התוצאה היא שאף אחד כמעט לא מזמין אותי לצאת. אז תענוגות קטנים נחשבים אצלי מאוד.
והוא ישב באחד השולחנות שלי – הערפד. מייד ידעתי מה הוא היה. הדהים אותי שאף אחד אחר לא הסתובב לבהות. הם לא ידעו! אבל מבחינתי, לעור שלו היה בוהק מסוים, ואני פשוט ידעתי.
כמעט רקדתי מאושר, ולמעשה באמת רקדתי קצת ממש שם מאחורי הבר. סאם מרלוט, הבוס שלי, הרים את מבטו מהמשקה שערבב וחייך אלי חיוך קטן. תפסתי את המגש והפנקס שלי והלכתי אל השולחן של הערפד. קיוויתי שהאודם שלי עוד במקום ושהשיער שלי מסודר. אני די מתוחה, והרגשתי את החיוך מושך את זוויות הפה שלי למעלה.
הוא נראה אבוד במחשבותיו, והייתה לי הזדמנות לבחון אותו לפני שהביט בי. הוא היה בערך מטר שמונים, הערכתי. היה לו שיער חום סמיך, מסורק היישר לאחור ומשפשף את הצווארון, ופאות הלחיים הארוכות שלו היו מיושנות באופן מסקרן. הוא היה חיוור, כמובן; היי, הוא היה מת, אם מאמינים למעשיות ישנות. התיאוריה התקינה פוליטית, זו שהערפדים עצמם גיבו בפומבי, הייתה שהבחור הזה היה קורבן של וירוס שגרם לו להיות מת-לכאורה למשך כמה ימים, ולאחר מכן אלרגי לאור שמש, כסף ושום. הפרטים היו תלויים באיזה עיתון קראת. כולם היו מלאים בחדשות ערפדים בימינו.
בכל מקרה, השפתיים שלו היו מקסימות, מפוסלות בחדות, והיו לו גבות כהות ומקושתות. אפו הסתער מטה היישר מתוך הקשתות הללו, כמו נסיך בפסיפס ביזנטיני. כשהוא סוף סוף הרים את מבטו, ראיתי שהעיניים שלו אפילו יותר כהות מהשיער, ושהלבן שבהן היה לבן באופן לא יאומן.
"מה בשבילך?" שאלתי, שמחה כמעט מעבר למילים. הוא זקף את גבותיו. "יש לכם את בקבוקי הדם המלאכותי ההם?" שאל.
"לא, אני כל כך מצטערת! סאם הזמין כמה. הם אמורים להגיע בשבוע הבא".
"אז יין אדום, בבקשה," הקול שלו היה קריר וצלול, כמו נחל זורם מעל אבנים חלקות. צחקתי בקול רם. זה היה מושלם מדי.
"תתעלם מסוקי, אדון, היא משוגעת," קול מוכר הגיע מהתא שליד הקיר. כל השמחה התנדפה ממני, למרות שהחיוך עוד מתח את השפתיים שלי. הערפד בהה בי, צופה בחיים אוזלים מפניי.
"מייד אביא את היין שלך," אמרתי, ופסעתי משם מבלי להביט בחיוך מדושן העונג של מאק ראטריי. הוא היה שם כמעט בכל ערב, הוא ואשתו דניז. קראתי להם זוג המקקים. הם עשו ככל שביכולתם לאמלל אותי מאז שעברו לקרון השכור שלהם בפינת הצמתים. קיוויתי שהם יעופו מבון טון באותה הפתאומיות שבה נחתו.
בפעם הראשונה שבה נכנסו למרלוט'ס, הקשבתי בחוצפה רבה למחשבות שלהם – אני יודעת, די שפל מצידי. אבל אני משתעממת בדיוק כמו כל אחד אחר, ולמרות שאני מבלה את רוב זמני בלחסום את המחשבות של אנשים אחרים, שמנסות להיכנס לי לראש, לפעמים אני פשוט נכנעת. אז ידעתי כמה דברים על בני הזוג ראטריי שייתכן שאף אחד אחר לא ידע. למשל, ידעתי שהם היו בכלא, למרות שלא ידעתי למה. וגם, קראתי את המחשבות שהעסיקו את מאק ראטריי בנוגע לשפחתכם הנאמנה. ושמעתי במחשבותיה של דניז שהיא נטשה תינוק שהיא ילדה לפני שנתיים, תינוק שלא היה של מאק.
והם גם לא השאירו טיפ. סאם מזג כוס מיין הבית, מביט אל עבר שולחנו של הערפד בזמן שהניח את היין על המגש שלי.
כשסאם הביט בי שוב, ידעתי שגם הוא יודע שהלקוח החדש שלנו היה מת-חי. עיניו של סאם כחולות כמו של פול ניומן, בניגוד לכחול- אפור המעורפל שלי. סאם בלונדיני גם הוא, אבל השיער שלו דקיק ובצבע אדום חם, כמעט זהוב. הוא תמיד מעט שרוף משמש, ולמרות שהוא נראה צנום בבגדים, ראיתי אותו פורק משאיות בלי חולצה ופלג הגוף העליון שלו חזק מאוד. אני אף פעם לא מקשיבה למחשבות של סאם. הוא הבוס שלי. כבר נאלצתי לעזוב עבודות בגלל שגיליתי דברים שלא רציתי לדעת על הבוסים שלי.
אבל סאם לא אמר כלום, רק נתן לי את היין. בדקתי את הכוס כדי לוודא שהיא נקייה ומבהיקה, וחזרתי לשולחנו של הערפד.
"היין שלך, אדוני," אמרתי ברשמיות והנחתי את הכוס בזהירות על השולחן, בדיוק מולו. הוא הביט בי שוב, ואני בהיתי לתוך עיניו המקסימות כל עוד הייתה לי הזדמנות. "תהנה," אמרתי בגאווה. מאחורי, מאק ראטריי צעק "היי, סוקי! אנחנו צריכים עוד קנקן בירה כאן!" נאנחתי והסתובבתי כדי לקחת את הקנקן הריק מהשולחן של המקקים. שמתי לב שדניז נראתה טוב באותו ערב. היא לבשה חולצה שנקשרת על העורף ומכנסיים קצרים, וערימת השיער החום שלה התנופפה מאחוריה בתלתלים אופנתיים. דניז לא באמת הייתה יפה, אבל היא הייתה כל כך נוצצת ובטוחה בעצמה שלקח זמן לשים לב לזה.
מעט מאוחר יותר, לתדהמתי, ראיתי שבני הזוג ראטריי עברו לשולחן של הערפד. הם דיברו אליו. לא יכולתי לראות הרבה תגובה מצידו, אבל הוא גם לא עזב.
"תראי את זה!" אמרתי בגועל לארלין, חברתי לעבודה. ארלין ג'ינג'ית ומנומשת ומבוגרת ממני בעשר שנים, והיא הייתה נשואה ארבע פעמים. יש לה שני ילדים, ומדי פעם נראה לי שהיא מחשיבה אותי לשלישית.
"בחור חדש, אה?" אמרה בלי הרבה עניין. ארלין יוצאת כרגע עם רנה לנייר, ולמרות שאני לא יכולה להבין את המשיכה, היא נראית די מרוצה. אני חושבת שרנה היה בעלה השני.
"הו, הוא ערפד," הייתי פשוט חייבת לחלוק את האושר עם מישהו.
"באמת? כאן? מי היה מאמין," היא חייכה מעט כדי להראות שהיא העריכה את העונג שלי. "אבל הוא לא יכול להיות מבריק במיוחד, חומד, אם הוא עם המקקים. מצד שני, דניז נותנת לו חתיכת הופעה".
אחרי שארלין הבהירה את זה, הבנתי; היא הרבה יותר טובה ממני בלהעריך מצבים מיניים, בגלל שלה יש ניסיון ולי אין.
הערפד היה רעב. תמיד שמעתי שהדם המלאכותי שהיפנים פיתחו היה מזין, אבל לא באמת סיפק את הרעב – ולכן עוד היו 'מקרים מצערים' מפעם לפעם (זה היה התיאור נקי-הלשון של הערפדים להרג המדמם של בני אדם). והנה דניז ראטריי, מלטפת את גרונה, מסובבת את צווארה מצד לצד... איזו כלבה.
אחי, ג'ייסון, נכנס אל הבר ורכן לתת לי חיבוק. הוא יודע שנשים אוהבות גבר שמתייחס יפה למשפחתו וגם נדיב כלפי בעלי מום, אז לחבק אותי זה ניקוד כפול. לא שג'ייסון זקוק לעוד נקודות ממה שיש לו, רק בגלל מי שהוא. הוא נאה. הוא גם יכול להיות מרושע, בהחלט, אבל רוב הנשים כנראה מוכנות בהחלט להתעלם מכך.
"היי, אחות. מה שלום סבתא?"
" בסדר, בערך אותו הדבר. בוא לראות בעצמך".
"אני אבוא. מי פנויה הערב?"
"תראה בעצמך". שמתי לב שכשג'ייסון התחיל להביט מסביב, היה פתאום רפרוף של ידיים נשיות אל שיער, חולצות, שפתיים.
"היי, אני רואה את די-אן. היא לבד?"
"היא פה עם נהג משאית מהאמונד. הוא בשירותים. תיזהר". ג'ייסון גיחך אלי, ואני התפלאתי איך נשים אחרות לא יכלו לראות עד כמה החיוך היה אנוכי. אפילו ארלין סידרה את החולצה שלה כשג'ייסון נכנס, ואחרי ארבעה בעלים היא הייתה צריכה לדעת להעריך גברים קצת יותר טוב. המלצרית הנוספת שעבדה איתנו, דון, הטילה את שערה לאחור ויישרה את גבה כדי להבליט את החזה. ג'ייסון נופף לה בחביבות. היא חיקתה לגלוג. היחסים שלה עם ג'ייסון לא היו טובים, אבל היא עדיין רצתה שישים לב אליה. הפכתי מאוד עסוקה – כולם באו למרלוט'ס בשבת בלילה, לפחות לחלק מהערב – אז איבדתי את הערפד שלי לכמה זמן. בפעם הבאה שהייתה לי הזדמנות לראות מה קורה איתו, הוא דיבר עם דניז. מאק הביט בו בהבעה כל כך להוטה וחמדנית עד שהתחלתי לדאוג.
התקרבתי מעט לשולחן, בוהה במאק. לבסוף, הנמכתי את המחסום שלי והקשבתי.
מאק ודניז היו בכלא בגלל ניקוז ערפדים. דאגתי מאוד, אבל בכל זאת נשאתי קנקן בירה וכמה כוסות לשולחן של רביעייה רועשת. כיוון שדם ערפדים היה אמור להפיג באופן זמני סימפטומים של מחלות ולהגביר את האון המיני, קצת כמו ויאגרה וסטרואידים ביחד, היה ביקוש עצום לדם ערפדים אמיתי, לא מהול, בשוק השחור. כשיש שוק, יש ספקים; במקרה הזה, כך למדתי, זוג המקקים. בעבר הם כבר לכדו ערפדים וניקזו את הדם שלהם, ומכרו את מבחנות הדם הקטנות אפילו במאתיים דולר לחתיכה. זה היה הסם המועדף כבר שנתיים לפחות. כמה קונים השתגעו אחרי ששתו דם ערפדים טהור, אבל זה לא גרם לביקוש לרדת בכלל.
ככלל, ערפדים שנוקזו לא שרדו זמן רב. המנקזים השאירו את הערפדים משופדים או פשוט השליכו אותם בחוץ. כשהשמש זרחה, הסיפור נגמר. מפעם לפעם, ניתן היה לשמוע על היפוך תפקידים כשהערפד הצליח להשתחרר. אז התוצאה הייתה מנקזים מתים.
ועכשיו הערפד שלי קם והחל לעזוב עם המקקים. עיניו של מאק פגשו בשלי וראיתי איך הוא ללא ספק נבהל מההבעה שעל פניי. הוא הפנה את גבו והתעלם ממני בדיוק כמו כולם.
זה הכעיס אותי. מאוד. מה אני אמורה לעשות? בזמן שנאבקתי עם עצמי, הם כבר יצאו. האם הערפד יאמין לי אם ארוץ אחריהם ואומר לו? אף אחד אחר לא האמין לי. או שאם במקרה האמינו, הם שנאו אותי ופחדו ממני מפני שקראתי את המחשבות שמתחבאות במוחות של אנשים. ארלין התחננה בפניי לקרוא את מחשבותיו של בעלה הרביעי כשהוא בא לאסוף אותה באחד הלילות, כי הייתה בטוחה למדי שהוא חושב לעזוב אותה ואת הילדים, אבל לא הסכמתי בגלל שרציתי לשמור על החברה היחידה שיש לי. אפילו ארלין לא הייתה מסוגלת לבקש ממני באופן ישיר, כי ככה היא הייתה מודה בכך שיש לי את הכשרון הזה, הקללה הזו. אנשים לא יכלו להודות בזה. הם היו חייבים לחשוב שאני משוגעת. מה שלפעמים באמת כמעט הייתי!
לכן היססתי, מבולבלת ומפוחדת וכועסת, ואז ידעתי שאני פשוט חייבת לעשות משהו. המבט שמאק זרק לכיווני דחק בי – כאילו הייתי זניחה.
גלשתי במורד הבר אל המקום שבו ג'ייסון הקסים לחלוטין את די- אן. לפי דעת הקהל, הוא לא היה צריך להתאמץ כל כך. נהג המשאית מהאמונד נעץ בהם מבט קודר מהצד השני שלה.
"ג'ייסון," אמרתי בדחיפות. הוא הסתובב לנעוץ בי מבט אזהרה.
"שמע, השרשרת ההיא עדיין בתא האחורי של הטנדר?"
"אני לא זז בלעדיה," אמר בעצלות. עיניו סרקו את פניי בחיפוש אחד סימן לצרות. "ת'הולכת להילחם, סוקי?"
חייכתי אליו. הייתי רגילה כל כך לגחך עד שזה בא בטבעיות. "ממש מקווה שלא," אמרתי בעליזות.
"היי, צריכה עזרה?" בכל זאת, הוא אחי.
"לא, תודה," אמרתי, מנסה להישמע מרגיעה. חמקתי לעבר ארלין.
"שמעי, אני חייבת לעזוב קצת מוקדם יותר. אין לי כמעט שולחנות – את יכולה לחפות עלי?" אני לא חושבת שאי פעם ביקשתי מארלין משהו כזה, למרות שאני חיפיתי עליה המון פעמים. גם היא הציעה לי עזרה. "זה בסדר," אמרתי. "אני אחזור אם אוכל. אם תנקי את האזור שלי, אני אנקה את הקרון שלך".
ארלין הנהנה ברעמת השיער האדום שלה בהתלהבות. הצבעתי אל דלת העובדים, אל עצמי, ועשיתי תנועות הליכה באצבעותיי, לסמן לסאם שאני הולכת.
הוא הנהן. הוא לא נראה מאושר. יצאתי מהדלת האחורית, מנסה לא להרעיש יותר מדי על החצץ. מגרש החניה של העובדים נמצא מאחורי הבר, אחרי דלת שמובילה למחסן. המכונית של הטבח הייתה שם, ושל ארלין, ושל דון, ושלי. לימיני, במזרח, הטנדר של סאם חנה מחוץ לקרון שלו.
יצאתי מאזור החניה של העובדים, המכוסה חצץ, אל האספלט שכיסה את מגרש החניה הגדול בהרבה של הלקוחות, שהיה ממערב לבר. עצים הקיפו את האזור שבו עמד מרלוט'ס, ושולי מגרש החניה היו מרוצפים בעיקר בחצץ. סאם דאג שהמגרש יהיה מואר היטב, והזוהר הסוריאליסטי של אורות מגרש החניה הגבוהים גרמו להכל להיראות מוזר. ראיתי את מכונית הספורט האדומה והמעוקמת של המקקים, אז ידעתי שהם קרובים.
סוף סוף מצאתי את הטנדר של ג'ייסון. הוא היה שחור, ומערבולות בכחול-ירוק וורוד צוירו על הצדדים. אין ספק שהוא אהב תשומת לב. משכתי את עצמי למעלה על החלק האחורי, וחיפשתי את השרשרת שלו, חוליות עבות שהוא תמיד לקח איתו למקרה של קטטה. ליפפתי אותה סביב גופי כדי שלא תצלצל.
חשבתי לרגע. המקום הפרטי-למחצה היחיד שאליו בני הזוג ראטריי יכלו לפתות אליו את הערפד היה בקצה מגרש החניה, איפה שהעצים ממש הצלו על המכוניות. התגנבתי בכיוון ההוא, מנסה לנוע מהר ונמוך. עצרתי כל כמה שניות והקשבתי. במהרה שמעתי אנקה, וקולות דיבור רפים. השתחלתי בין המכוניות, ומצאתי אותם בדיוק במקום שבו חשדתי שיהיו.
הערפד היה שרוע על גבו על האדמה. פניו היו מעוותים בייסורים, וברק של שרשראות חצה את פרקי כף ידו וירד מטה אל קרסוליו. כסף. היו שני בקבוקוני דם קטנים, כבר מלאים, על האדמה ליד רגליה של דניז, ובזמן שצפיתי היא הצמידה מבחנה נוספת אל המחט. חוסם העורקים שמעל למרפק התחפר בצורה אכזרית בתוך זרועו של הערפד.
גביהם היו מופנים אלי, והערפד לא ראה אותי עדיין. שחררתי בערך מטר מהשרשרת הכרוכה סביבי, והיא הטלטלה בחופשיות. את מי לתקוף קודם? שניהם היו קטנים ואכזריים.
נזכרתי בנפנוף המזלזל של מאק, ובעובדה שהוא אף פעם לא השאיר לי טיפ. קודם מאק.
אף פעם לא הייתי מעורבת בקטטה קודם לכן. איכשהו, ממש ציפיתי לזה.
קפצתי החוצה מאחורי טנדר והנפתי את השרשרת. היא הפליקה על גבו של מאק, שכרע לצד קרבנו. הוא צרח וקפץ. אחרי מבט קצר, דניז המשיכה לחבר את המבחנה השלישית. מאק שלח יד אל תוך אחד ממגפיו, וכשהוציא אותה, היא נצנצה. בלעתי רוק. היה לו סכין.
"או-או," אמרתי, וגיחכתי אליו.
"חתיכת כלבה משוגעת!" צרח. הוא נשמע נלהב מאוד להשתמש בסכין שלו. הייתי מעורבת מכדי לשמור על המחסום המוחי שלי, וקיבלתי חזיון ברור מאוד של מה שמאק רצה לעשות לי. זה ממש שיגע אותי. התקרבתי אליו בכוונה מלאה לפגוע בו עד כמה שרק אוכל. אבל הוא היה מוכן לקראתי, וקפץ קדימה עם הסכין בזמן שאני הצלפתי בשרשרת. הוא חתך בכיוון זרועי ופספס רק במעט. השרשרת, ברתיעה חזרה, עטפה את צווארו הרזה כמו מאהבת. צעקת הנצחון של מאק הפכה לגרגור. הוא הפיל את הסכין ואחז בחוליות השרשרת בשתי ידיו. הוא צנח על ברכיו למדרכה הקשה, מאבד אוויר, מושך את השרשרת מידיי.
ובכן, הנה הלכה לה השרשרת של ג'ייסון. הסתערתי למטה ואספתי את הסכין של מאק, אוחזת בו כאילו שידעתי איך להשתמש בו. דניז קפצה קדימה, נראית כמו מכשפה דרומית באור-וצל של האורות ממגרש החניה.
היא עצרה במקום כשראתה את הסכין של מאק אצלי. היא קיללה והשתוללה ואמרה דברים איומים. חיכיתי עד שתשתתק כדי להגיד, "עופו. מכאן. עכשיו".
מבטה של דניז קדח חורים של שנאה בראשי. היא ניסתה לאסוף את מבחנות הדם, אבל נהמתי עליה להשאיר אותן במקומן. היא הרימה את מאק. הוא עדיין החזיק את השרשרת והשמיע קולות גרגור חנוקים. דניז גררה אותו אל המכונית שלהם ודחפה אותו פנימה דרך מושב הנוסע. היא משכה את המפתחות מכיסה וזרקה את עצמה לתוך מושב הנהג.
כששמעתי את נהמת המנוע המתעורר לחיים, הבנתי פתאום שלמקקים היה עכשיו נשק נוסף. במהירות רבה יותר משנעתי בחיי, רצתי אל הערפד והתנשפתי, "דחוף עם הרגליים שלך!" תפסתי אותו מתחת לכתפיים ומשכתי אחורה בכל כוחי, והוא הבין והתאמץ ודחף ברגליו. היינו ממש בתוך העצים כשהמכונית האדומה נהמה בכיווננו. דניז נאלצה לפנות כדי לא לפגוע באורן, ופספסה אותנו בפחות ממטר. לאחר מכן שמעתי את המנוע הגדול של המכונית נחלש במרחק.
"הו, וואו," התנשפתי, וכרעתי לצד הערפד, כי ברכיי לא רצו לתמוך בי יותר. התנשמתי בכבדות במשך דקה בניסיון לקחת את עצמי בידיים. הערפד זז מעט, והבטתי בו. לזוועתי, ראיתי אניצי עשן עולים מפרקי ידיו במקום שבו נגע בהם הכסף.
"אוי, מסכן שלי," כעסתי על עצמי שלא דאגתי לו מייד. המשכתי לנסות להסדיר את נשימתי והתחלתי להתיר את אגודות הכסף הדקות, שנראו כמו חתיכה אחת של שרשרת מאוד ארוכה. "מסכן קטן," לחשתי, רק מאוחר יותר הבנתי כמה בלתי הולם זה נשמע. יש לי אצבעות זריזות, ושחררתי את פרקי ידיו די מהר. תהיתי איך המקקים הסיחו את דעתו כדי להניח עליו את השרשראות, ויכולתי להרגיש את פניי מאדימים כשדמיינתי את המצב.
הערפד ערסל את ידיו אל חזהו בזמן שעבדתי על השרשרת שנכרכה סביב רגליו. קרסוליו היו במצב טוב יותר, כיוון שהמנקזים לא טרחו למשוך למעלה את מכנסי הג'ינס שלו כדי להניח את הכסף בצמוד לעור.
"אני מצטערת שלא הגעתי הנה מהר יותר," התנצלתי. "אתה תרגיש טוב יותר בעוד רגע, נכון? אתה רוצה שאלך?"
"לא".
זה שיפר את ההרגשה שלי עד שהוסיף, "הם עלולים לחזור, ואני עוד לא יכול להילחם". קולו הרגוע לא היה יציב, אבל אי אפשר לומר שהוא התנשף.
נעצתי בו מבט חמוץ ובזמן שהחלים נקטתי כמה אמצעי זהירות. ישבתי בגבי אליו, כדי לתת לו קצת פרטיות. אני יודעת כמה זה לא נעים כשמישהו בוהה בך כשכואב לך. רבצתי שפופה על המדרכה, צופה על מגרש החניה. כמה מכוניות עזבו, וכמה הגיעו, אבל אף אחת לא התקרבה לחלקת העצים שלנו. ידעתי שהערפד התיישב לפי תנועת האוויר סביבי.
הוא לא דיבר מייד. סובבתי את ראשי כדי להביט בו. הוא היה קרוב משחשבתי. עיניו הגדולות והכהות הביטו אל תוך עיניי. הניבים שלו נסוגו; זה קצת אכזב אותי.
"תודה לך," אמר בנוקשות. אז הוא לא היה נלהב כל כך מזה שאישה הצילה אותו. בחור טיפוסי.
כיוון שהיה כל כך לא אדיב, הרגשתי שאני יכולה לעשות משהו חצוף, גם כן, ולכן הקשבתי לו, פתחתי את מוחי לגמרי.
ושמעתי... כלום.
"אוה," אמרתי, שומעת את ההלם בקולי שלי, בקושי שמה לב למה שאמרתי. "אני לא יכולה לשמוע אותך. "
"תודה לך!" הערפד הניע את שפתיו בהגזמה.
"לא, לא... אני יכולה לשמוע אותך מדבר, אבל..." ומרוב התרגשות, עשיתי משהו שבדרך כלל לא הייתי מעזה לעשות, לעולם, כיוון שזה היה שתלטני, ואישי, וגיליתי את הנכות שלי. הסתובבתי אליו לחלוטין, הנחתי את ידי משני צידי פניו הלבנים, והבטתי בו בריכוז. התרכזתי בכל כוחי. כלום. זה היה כמו להיאלץ להאזין לרדיו כל הזמן, לתחנות שלא יכולת לבחור, ואז פתאום להגיע אל רוחב-גל שלא הצלחת לקלוט. זה היה גן עדן.
עיניו התרחבו והעמיקו, למרות שהוא לא זז בכלל.
"הו, סלח לי," השתנקתי במבוכה. חטפתי את ידיי והמשכתי לבהות אל מגרש החניה. התחלתי לברבר על מאק ודניז, כל הזמן חושבת כמה נפלא יהיה להיות מיודדת עם מישהו שלא יכולתי לשמוע אלא אם יבחר לדבר. כמה יפה הייתה הדממה הזו.
..."אז הבנתי שכדאי שאצא לראות מה שלומך," סיכמתי, ולא היה לי מושג מה אמרתי בכלל.
"באת הנה להציל אותי. זה אמיץ," אמר בקול שהיה מפתה מספיק כדי להקפיץ את די-אן מתוך תחתוני הניילון האדומים שלה בשנייה.
"אויש, תפסיק עם זה," אמרתי בעוקצנות, חוזרת אל כדור הארץ בחבטה.
הוא נראה המום לשנייה שלמה לפני שפניו חזרו להיות חלקים ולבנים.
"את לא מפחדת להיות לבד בחברת ערפד רעב?" שאל, עם עוד שמץ של משהו ערמומי ומסוכן מאחורי המילים.
"לא".
"האם את מניחה שכיוון שהצלת אותי, את בטוחה, ושאני אוצר בקרבי אפילו גרם של רגשנות אחרי כל השנים הללו? ערפדים עלולים לפעמים לפגוע באלו שבוטחים בהם. אין לנו ערכים אנושיים, את יודעת".
"הרבה בני אדם פוגעים במי שבוטח בהם," ציינתי. אני יכולה להיות מעשית. "אני לא טיפשה מוחלטת". הושטתי את זרועי והפניתי את צווארי. בזמן שהתאושש, עטפתי את השרשרת של המקקים סביב צווארי וזרועותיי. הוא רעד באופן מורגש.
"אבל יש עורק עסיסי באותה המידה במפשעה שלך," אמר לאחר התאוששות קלה, בקול חלקלק כמו נחש על מגלשה.
"בלי דיבורים מלוכלכים," אמרתי לו. "אני לא מוכנה לשמוע". פעם נוספת הבטנו אחד בשני בשתיקה. חששתי שלא אראה אותו שוב; אחרי הכל, ביקורו הראשון במרלוט'ס לא בדיוק היה הצלחה. אז ניסיתי לספוג כל פרט שיכולתי; אני אנצור את המפגש הזה ואחיה אותו מחדש הרבה, הרבה פעמים. זה היה נדיר, פרס. רציתי לגעת בו שוב. לא זכרתי את ההרגשה. אבל זה יהווה שבירה של כללי הנימוס, ואולי יגרום לו להתחיל שוב עם החרא המפתה הזה.
"האם תרצי לשתות את הדם שהם אספו?" שאל באופן בלתי צפוי.
"זו תהיה, מבחינתי, דרך להראות את הכרת התודה שלי". הוא החווה כלפי המבחנות שנחו על האספלט. "הדם שלי אמור לשפר את חיי המין שלך. ואת בריאותך".
"אני בריאה כמו שור," אמרתי בכנות, "ואין לי שום חיי מין ששווה להזכיר. תעשה עם זה מה שאתה רוצה".
"תוכלי למכור אותו," הציע, אבל חשבתי שהוא רק רצה לראות מה אומר על כך.
"לא הייתי נוגעת בו," אמרתי בעלבון.
"את שונה," אמר. "מה את?" הוא הביט בי כעובר על רשימת אפשרויות בראשו. למרבה הנאתי, לא יכולתי לשמוע אף לא אחת מהן.
"טוב. אני סוקי סטאקהאוס, ואני מלצרית," אמרתי לו. "איך קוראים לך?" חשבתי שיכולתי להעיז ולשאול לפחות את זה.
"ביל," אמר. לפני שיכולתי לעצור את עצמי, נפלתי על הישבן מרוב צחוק.
"הערפד ביל!" אמרתי. "חשבתי שיקראו לך אנטואן, או בזיל, או לנגפורד! ביל!" הרבה זמן לא צחקתי כל כך. "טוב, 'תראות, ביל. אני צריכה לחזור לעבודה". הרגשתי את החיוך העצבני שלי קופץ חזרה למקום כשחשבתי על מרלוט'ס. נעזרתי בכתפו של ביל כדי לקום. היא הייתה קשה כסלע, והייתי על רגליי כל כך מהר עד שכמעט מעדתי. בחנתי את גרביי כדי לוודא שהם היו באותו הגובה, ובחנתי את בגדיי, מחפשת לכלוך או קרעים מהקטטה עם המקקים. איבקתי את הישבן שלי, כיוון שישבתי על המדרכה המלוכלכת, ונופפתי אל ביל כשהלכתי במגרש החניה.
זה היה ערב מעורר ביותר, עם הרבה חומר למחשבה. הרגשתי שמחה כמעט כמו שהחיוך שלי נראה, כשחשבתי על זה.
אבל ג'ייסון ממש יכעס בגלל השרשרת.
נהגתי הביתה אחרי העבודה באותו ערב. הוא נמצא רק כשישה קילומטר דרומה מהבר. ג'ייסון נעלם (וגם די-אן) עד שחזרתי לעבודה, וגם זה היה דבר טוב. חשבתי שוב על הערב בזמן שנסעתי לבית של סבתא שלי, שבו אני גרה. הוא ממש לפני בית הקברות 'האורנים הגבוהים', שנמצא בסוף כביש כפרי דו-נתיבי. סבא רב-רב-רבא שלי בנה את הבית, והיו לו רעיונות משלו בנוגע לפרטיות, אז כדי להגיע אל הבית צריך לרדת מהכביש אל תוך כביש-גישה, לנסוע קצת ביער, ואז להגיע אל קרחת היער שבה נמצא הבית.
הוא ממש לא אבן-דרך היסטורית, כיוון שרוב החלקים הישנים ביותר נהרסו והוחלפו במהלך השנים, וכמובן שיש לנו חשמל וביוב ובידוד, כל התענוגות המודרניים. אבל עדיין יש לבית גג פח שמסנוור בימים חמים. כשהיה צורך להחליף את הגג, רציתי לשים עליו רעפים פשוטים, אבל סבתא אמרה לא. למרות שאני שילמתי, זה הבית שלה; אז כמובן, פח זה מה שיש.
היסטורי או לא, זה הבית שבו אני גרה מאז שהייתי בת שבע בערך, וגם לפני כן ביקרתי בו הרבה – אז אני אוהבת אותו. זה סתם בית משפחה גדול וישן, כנראה גדול מדי בשביל סבתא ובשבילי. עברתי בחדר המגורים הגדול, שבו הרהיטים הישנים מאורגנים כמו שאנחנו אוהבות, ובמורד המסדרון אל חדר השינה הגדול ביותר, הראשון משמאל.
אדל הייל סטאקהאוס, סבתא שלי, שכבה במיטה הגבוהה שלה. בערך מיליון כריות תמכו בכתפיה הדקות. אפילו בלילה אביבי וחם כמו זה היא לבשה כתונת לילה בעלת שרוולים ארוכים, ומנורת הקריאה שלה עוד דלקה. בחיקה נח ספר.
"היי," אמרתי.
"שלום, חמודה". סבתא שלי היא אישה מאוד קטנה ומאוד זקנה, אבל שיערה עדיין עבות, וכל כך לבן עד שכבר כמעט יש בו שמץ ירקרק. במהלך היום הוא אסוף ומגולגל על צווארה, אבל בלילה הוא פזור או קלוע בצמה. הבטתי בכריכת הספר.
"עוד פעם את קוראת ספרים של דניאל סטיל?"
"אוו, האישה הזו בהחלט יודעת לספר סיפור". התענוגות הגדולים ביותר של סבתא שלי הם קריאה בספרים של דניאל סטיל, צפייה באופרות סבון (היא קוראת להן ה'סיפורים' שלה) והליכה לפגישות של אין-סוף המועדונים שנדמה שהיא חברה בהם מאז ומעולם. המועדפים עליה הם 'צאצאי המתים הדגולים' ואגודת הגננים של בון טון.
"תנחשי מה קרה היום בערב?" שאלתי אותה.
"מה? יש לך דייט?"
"לא," השתדלתי לשמור את החיוך על פניי. "ערפד הגיע אל הבר".
"אוו, היו לו ניבים?" ראיתי אותם מנצנצים באור שבמגרש החניה כשהמקקים ניקזו אותו, אבל לא היה שום צורך לספר את זה לסבתא. "בטח, אבל הם לא היו שלופים".
"ערפד, כאן בבון טון". סבתא הייתה מרוצה להפליא. "הוא נשך מישהו בבר?"
"הו, לא, סבתא! הוא סתם ישב שם ושתה כוס יין אדום. בכל מקרה, הוא הזמין את היין, אבל לא שתה אותו. אני חושבת שהוא סתם חיפש חברה".
"מעניין איפה הוא שוהה".
"לא סביר שהוא יספר את זה למישהו".
"לא," אמרה סבתא, לאחר מחשבה של רגע. "כנראה שלא. האם חיבבת אותו?"
הנה, זאת הייתה שאלה קשה! הרהרתי בזה. "אני לא יודעת. הוא מאוד מעניין," אמרתי בזהירות.
"בהחלט הייתי רוצה לפגוש אותו". לא הייתי מופתעת שאמרה כזה דבר, כי סבתא נהנית מדברים חדשים כמעט כמוני. היא לא מהשמרנים האלה שהחליטו באופן מיידי שערפדים היו מצורעים. "אבל כדאי שאלך לישון עכשיו. רק חיכיתי שתחזרי לפני שאכבה את האור".
התכופפתי כדי לנשק אותה ואמרתי, "לילה טוב". סגרתי למחצה את דלת החדר שלה ושמעתי את הקליק שהשמיעה המנורה כשכיבתה אותה. החתולה שלי, טינה, הגיעה מהמקום שבו ישנה והתחככה ברגלי. הרמתי אותה וחיבקתי אותה קצת לפני שהוצאתי אותה ללילה. הבטתי בשעון. השעה הייתה כמעט שתיים בלילה, והמיטה שלי קראה לי.
החדר שלי ממש מול החדר של סבתא שלי, באותו מסדרון. כשהשתמשתי בחדר לראשונה, אחרי שההורים שלי מתו, סבתא העבירה אליו את כל החפצים שלי מהבית של ההורים כדי שארגיש יותר בנוח. כל הדברים עוד היו שם, מיטת היחיד מעץ, צבועה בלבן, שידת איפור קטנה עם מראה.
הדלקתי את האור שלי וסגרתי את הדלת והתחלתי להתפשט. יש לי לפחות חמישה זוגות מכנסיים שחורים קצרים והרבה, הרבה חולצות טי לבנות, בגלל שיש להן נטייה להתלכלך נורא בקלות. המגירות שלי מלאות באינספור זוגות גרביים לבנים. אז לא הייתי צריכה לדאוג לכביסה הלילה. הייתי עייפה מכדי להתקלח. צחצחתי שיניים והסרתי את האיפור מפניי, מרחתי קצת קרם פנים ופיזרתי את השיער.
זחלתי לתוך המיטה לבושה בחולצת השינה האהובה עלי, חולצת מיקי מאוס שמגיעה לי כמעט עד הברכיים. הסתובבתי על הצד, כמו שאני תמיד עושה, והתענגתי על השקט שבחדר. כמעט כל המוחות כבויים בשעות הקטנות של הלילה, והתנודות נעלמות, אין צורך להתגונן מפני התפרצויות. עם שלווה כזאת הספקתי רק לחשוב על עיניו האפלות של הערפד, ונסחפתי אל תוך שנת תשישות עמוקה.
למחרת בצהריים כבר הייתי בחצר הקדמית, על כיסא האלומיניום המתקפל שלי, משחימה מרגע לרגע. לבשתי את בגד הים האהוב עלי, ביקיני לבן בלי כתפיות. הוא היה מעט יותר מרווח מאשר בקיץ הקודם, אז הייתי מרוצה כצדפה.
שמעתי רכב נוסע בכביש הגישה, והטנדר השחור, עם העיטורים הכחולים-ירוקים והוורודים שלו נעצר כמטר מרגלי.
ג'ייסון ירד למטה – כבר הזכרתי שלטנדר היו צמיגים גדולים כאלה?
– להטריד אותי. הוא לבש את בגדי העבודה הרגילים שלו, חולצה ומכנסיים בצבע חאקי, ונדן הסכין שלו היה על החגורה, כמו רוב עובדי הכביש המקומיים. רק לפי איך שהוא הלך ידעתי שהוא מעוצבן.
שמתי את המשקפיים הכהים שלי.
"למה לא אמרת לי שהרבצת לבני הזוג ראטריי אתמול בלילה?" אחי השליך את עצמו על כיסא גינה מאלומיניום ליד הכיסא שלי. "איפה סבתא?" שאל באיחור.
"תולה כביסה," אמרתי. סבתא השתמשה במייבש בקמצנות, אבל היא ממש אהבה לתלות את הכביסה הרטובה בחוץ, בשמש. כמובן שחבל הכביסה היה בחצר האחורית, במקום שבו חבל כביסה אמור להיות. "היא מכינה סטייק מטוגן ובטטות ואפונים ירוקים שהיא שתלה בשנה שעברה לארוחת צהריים," ידעתי שזה יסיח מעט את דעתו של ג'ייסון. קיוויתי שסבתא תישאר בחצר האחורית. לא רציתי שהיא תשמע את השיחה שלנו. "דבר בשקט," הזכרתי לו.
"רנה לנייר ממש לא היה יכול לחכות עד שאני אגיע לעבודה היום בבוקר כדי לספר לי. הוא הלך לקרון שלהם אתמול בלילה כדי לקנות קצת חשיש, ודניז התנהגה כאילו היא רוצה להרוג מישהו. רנה אמר שלא היה אכפת לו לתת לה להרוג אותו, היא השתגעה לגמרי. היה צורך גם ברנה וגם בדניז כדי להכניס את מאק לתוך הקרון, ואז הם לקחו אותו לבית החולים במונרו". ג'ייסון נעץ בי מבט מאשים.
"רנה סיפר לך גם שמאק ניסה לתקוף אותי בסכין?" שאלתי, אחרי שהחלטתי שהתקפה תהיה הדרך הכי טובה להתמודד עם העניין. היה ברור לגמרי שג'ייסון היה מעוצבן בעיקר בגלל ששמע על זה ממישהו אחר.
"אם דניז אמרה את זה לרנה, הוא לא סיפר לי," אמר ג'ייסון לאיטו, וראיתי את פניו הנאים מתכהים מזעם. "הוא תקף אותך בסכין?"
"אז הייתי חייבת להגן על עצמי," אמרתי, כאילו שזו הייתה אמת.
"והוא לקח את השרשרת שלך". זו הייתה האמת, למרות שקצת כופפתי אותה.
"חזרתי לבר להגיד לך," המשכתי, "אבל עד שחזרתי אתה כבר יצאת עם די-אן, ובגלל שלא קרה לי כלום, לא חשבתי שכדאי לטרוח למצוא אותך. ידעתי שתרגיש שאתה חייב לרדוף אחריו אם הייתי מספרת לך על הסכין," הוספתי בדיפלומטיות. בזה הייתה אמת רבה יותר, בגלל שג'ייסון ממש אוהב קטטות.
"מה לעזאזל עשית שם בחוץ בכל מקרה?" הוא שאל, אבל הוא כבר היה רגוע, וידעתי שהוא מקבל את העניין.
"ידעת שבנוסף למכירת סמים, המקקים גם מנקזים ערפדים?" עכשיו הוא כבר היה מרותק. "לא... אז?"
"טוב, אחד מהלקוחות שלי אתמול בלילה היה ערפד, והם ניקזו אותו מחוץ למרלוט'ס, במגרש החניה! אני לא מוכנה לקבל את זה".
"יש ערפד כאן בבון טון?"
"כן. גם אם אתה לא רוצה ערפד בתור החבר הכי טוב שלך, אי אפשר לתת לזבלים כמו המקקים לנקז אותם. זה לא כמו לשאוב דלק ממכונית. והם גם היו משאירים אותו למות ביער". למרות שהמקקים לא גילו לי את כוונותיהם, זה היה ההימור שלי. אפילו אם היו דואגים לו למחסה כדי שישרוד במהלך היום, ערפד מנוקז היה צריך לפחות עשרים שנה כדי להחלים – לפחות, זה מה שאחד מהם אמר בתוכנית של אופרה.
וגם זה, רק אם ערפד אחר טיפל בו.
"הערפד היה בבר כשגם אני הייתי שם?"
"אה-הא. הבחור עם השיער הכהה שישב עם המקקים". ג'ייסון גיחך למשמע הכינוי שלי לבני הזוג ראטריי. אבל הוא עוד לא הרפה מאתמול בלילה. "איך ידעת שהוא ערפד?" שאל, אבל כשהביט בי, ידעתי שכבר התחרט על השאלה.
"פשוט ידעתי," אמרתי בקול השטוח ביותר שלי.
"ברור". וניהלנו שיחה שלמה ללא מילים.
"בהומולקה אין ערפד," אמר ג'ייסון לאחר מחשבה. הוא הפנה את פניו כדי לתפוס קצת שמש, ואני ידעתי שעזבנו את הנושאים המסוכנים.
"אמת," הסכמתי. הומולקה הייתה העיירה שבון טון אהבה לשנוא. היינו יריבים בפוטבול, בייסבול וחשיבות היסטורית כבר דורות.
"גם לא ברודייל," סבתא אמרה מאחורינו, ושנינו קפצנו. אני חייבת לציין לטובתו שג'ייסון קופץ ומחבק את סבתא בכל פעם שהוא רואה אותה.
"סבתא, יש לך מספיק אוכל גם בשבילי?"
"לך ולעוד שניים," סבתא אמרה. סבתא שלנו חייכה אל ג'ייסון. היא לא עיוורת לפגמים שבו (וגם לא לאלו שבי), אבל היא אוהבת אותו. "בדיוק קיבלתי שיחת טלפון מאברלי מייסון. היא סיפרה שלי שהתחברת עם די-אן אתמול בלילה".
"אוי ואבוי, אי אפשר לעשות שום דבר בעיירה הזו בלי שיתפסו אותך," אמר ג'ייסון, אבל הוא לא באמת כעס.
"די-אן הזאת," סבתא אמרה בנימת אזהרה כשהתחלנו ללכת אל עבר הבית, "היא הייתה בהריון לפחות פעם אחת שאני יודעת עליה. אתה רק תדאג לא להכניס אותה להריון, אחרת תשלם כל החיים שלך. כמובן, יכול להיות שזו הדרך היחידה שבה אי פעם אזכה לנכדים!"
האוכל כבר היה מוכן על השולחן, ואחרי שג'ייסון תלה את הכובע שלו, התיישבנו והוא ברך. סבתא וג'ייסון התחילו לרכל (למרות שהם קראו לזה 'להתעדכן') על האנשים בעיירה ובקהילה הקטנה שלנו. ג'ייסון עובד בשביל המדינה, מפקח על צוותי סלילת כבישים. לי זה נראה כאילו היום של ג'ייסון מורכב מנסיעות לכל מיני מקומות בטנדר של המדינה, סיום משמרת, ואז מנסיעות כל הלילה בטנדר שלו. רנה עבד באחד מצוותי הסלילה שג'ייסון פיקח עליהם, והם היו בתיכון ביחד. הם הסתובבו הרבה עם הויט פורטנברי.
ג'ייסון אמר פתאום, "סוקי, הייתי צריך להחליף את מחמם המים בבית". הוא גר בבית הישן של ההורים שלי, זה שגרנו בו כשהם מתו בשיטפון פתאומי. אחרי שזה קרה גרנו עם סבתא, אבל כשג'ייסון סיים עם השנתיים שלו בקולג' והתחיל לעבוד בשביל המדינה, הוא עבר בחזרה לבית ההוא, שעל הנייר חצי ממנו שייך לי.
"אתה צריך כסף בשביל זה?" שאלתי.
"לאא, טיפלתי בזה". לשנינו יש משכורות, אבל יש לנו גם הכנסה קטנה מקרן שהוקמה כשבאר נפט התגלתה בשטח של ההורים שלי. היא התייבשה אחרי כמה שנים, אבל ההורים שלי ואחר כך סבתא דאגו שהכסף יושקע. ה'ריפוד' הזה חסך לי ולג'ייסון די הרבה בעיות. אני לא יודעת איך סבתא הייתה מצליחה לגדל אותנו בלי הכסף הזה. היא הייתה נחושה לא למכור שום אדמה, אבל ההכנסה שלה נשענה בעיקר על ביטוח לאומי. זו אחת הסיבות שאני לא עוברת דירה. אם אני קונה מצרכים כשאני גרה איתה, זה הגיוני, מבחינתה; אבל אם אני קונה מצרכים ומביאה אותם לבית שלה ומשאירה אותם על השולחן ואז הולכת לבית משלי, זו צדקה וזה מכעיס אותה.
"איזה סוג קנית?" שאלתי, רק כדי להפגין עניין. הוא היה מת לספר לי; ג'ייסון הוא פריק של מכשירים חשמליים, והוא רצה לתאר כל פרט מסקר השוק שביצע בחיפוש אחרי מחמם מים. הקשבתי בכל תשומת הלב שהצלחתי לגייס.
ואז הוא הפריע לעצמו. "היי סוק, את זוכרת את מודט פיקנס?"
"בטח," אמרתי בהפתעה. "היינו באותה שכבה בתיכון".
"מישהו הרג אותה אתמול בלילה, בדירה שלה". סבתא ואני היינו מרותקות. "מתי?" שאלה סבתא, מבולבלת כיוון שעוד לא שמעה על זה.
"מצאו אותה רק היום בבוקר בחדר השינה שלה. הבוס שלה ניסה להתקשר אליה ולברר למה היא לא הגיעה לעבודה אתמול והיום ולא הייתה תשובה, אז הוא נסע לשם וקרא למנהל, והם פתחו את הדירה. את יודעת שהיא גרה בדירה שמול די-אן?" בבון טון היה למעשה רק מתחם דירות אחד, שהיה מורכב משלושה בניינים בני שתי קומות בצורת ח', אז ידעתי בדיוק על מה הוא מדבר.
"היא נהרגה שם?" הרגשתי חולה. זכרתי את מודט בבירור. הייתה לה לסת כבדה וישבן מרובע, שיער שחור יפה וכתפיים חסונות. היא תמיד עבדה קשה, אבל אף פעם לא הייתה מבריקה או שאפתנית. נדמה לי שזכרתי שהיא עובדת ב'גראביט קוויק', תחנת דלק ומיני מרקט.
"כן, היא עבדה שם כבר שנה בערך, נראה לי," אישר ג'ייסון.
"איך זה קרה?" שאלה סבתא במבט נגעל, מבט התספר-לי-מהר-ודי שבו אנשים נחמדים מבקשים לשמוע חדשות רעות.
"היו לה סימני נשיכה של ערפד על ה... אה, בפנים הירך שלה," אמר אח שלי, והסתכל בצלחת שלו. "אבל זה לא מה שהרג אותה. חנקו אותה. די-אן אמרה לי שמודט אהבה ללכת לפאב של הערפדים בשרבפורט כשהיא לא עבדה, אז אולי שם היא קיבלה את הנשיכות. אולי זה לא היה הערפד של סוקי. "
"מודט הייתה דופקת-ערפדים?" חשבתי בחילה כשדמיינתי את מודט האיטית, העבה, עטופה באחת השמלות האקזוטיות והשחורות שדופקי הערפדים אהבו.
"מה זה?" שאלה סבתא. כנראה שהיא פספסה את התוכנית של סאלי-ג'סי ביום שבו דיברו על התופעה הזו.
"גברים ונשים שמסתובבים עם ערפדים ונהנים מזה שנושכים אותם. מעריצי ערפדים. הם לא שורדים הרבה, נראה לי, כי הם רוצים שינשכו אותם יותר מדי – ובסופו של דבר הם ננשכים פעם אחת יותר מדי".
"אבל נשיכה לא הרגה את מודט". סבתא רצתה לוודא שהבינה נכון.
"לא, חניקה". ג'ייסון כמעט גמר את האוכל שלו.
"אתה תמיד ממלא דלק ב'גראביט', נכון?" שאלתי.
"ברור. אני ועוד הרבה אנשים".
"ולא הסתובבת קצת עם מודט?" שאלה סבתא.
"טוב, אפשר לומר," אמר ג'ייסון בזהירות. אני הבנתי שזה אומר שהוא שכב איתה, כשהוא לא הצליח למצוא אף אחת אחרת.
"אני מקווה שהשריף לא רוצה לדבר איתך," אמרה סבתא והנידה בראשה כאילו שלסמן 'לא' יהפוך את הרעיון לסביר פחות.
"מה?" ג'ייסון האדים, ונראה מתגונן.
"אתה רואה את מודט כל הזמן בחנות כשאתה ממלא דלק, אפשר לומר שאתה יוצא איתה, ומוצאים אותה מתה בדירה שאתה מכיר," סיכמתי. זה לא היה הרבה, אבל זה היה משהו, ובבון טון היו כל כך מעט רציחות מסתוריות, אז חשבתי שיהפכו כל אבן בחקירה הזאת.
"אני לא היחיד שעונה על התיאור הזה. המון בחורים אחרים ממלאים שם דלק, וכולם מכירים את מודט".
"כן, אבל באיזה מובן?" סבתא שאלה בבוטות. "היא לא הייתה זונה, נכון? אז היא בטח דיברה על אלו שהיא הסתובבה איתם".
"היא פשוט אהבה ליהנות, היא לא הייתה מקצוענית". זה היה יפה מצד ג'ייסון להגן על מודט, בהתחשב במה שידעתי על האופי האנוכי שלו. התחלתי לחשוב דברים יפים יותר על אחי הגדול. "היא די הייתה בודדה, אני חושב," הוסיף.
לאחר מכן הביט ג'ייסון בשתינו, וראה שאנחנו גם מופתעות וגם נרגשות.
"אם כבר זונות," הוסיף בחפזון, "יש אחת במונרו שמתמחה בערפדים. יש לה בחור עם יתד ליד המיטה, למקרה שמישהו ייסחף. היא שותה דם מלאכותי כדי לא לאבד יותר מדי דם".
זה היה שינוי נושא די ברור, אז סבתא ואני ניסינו לחשוב על שאלה לא-מגונה שנוכל לשאול.
"מעניין כמה היא לוקחת?" העזתי, וכשג'ייסון אמר לנו מה הסכום שהוא שמע, שתינו התנשפנו.
ברגע שעזבנו את נושא הרצח של מודט, ארוחת הצהריים המשיכה כרגיל, כשג'ייסון מביט בשעון שלו ומכריז שהוא חייב ללכת בדיוק כשהגיע הזמן לשטוף כלים.
אבל הראש של סבתא עוד היה בערפדים, גיליתי. היא באה לחדר שלי אחר כך, כשהתאפרתי לפני העבודה.
"בן כמה נראה לך הערפד ההוא, זה שפגשת?"
"אין לי שום מושג, סבתא". בדיוק שמתי מסקרה, אז העיניים שלי נראו ענקיות וניסיתי לא לזוז כדי לא לדקור את עצמי בעין, והקול שלי נשמע מצחיק – כאילו שאני מנסה להתקבל לסרט אימה.
"את חושבת... שאולי הוא יזכור את המלחמה?" לא הייתי צריכה לשאול איזו מלחמה. אחרי הכל, סבתא הייתה ממייסדי 'צאצאי המתים הדגולים'.
"יכול להיות," בחנתי את פניי כדי לוודא שהסומק שלי היה שווה בשני הצדדים.
"את חושבת שהוא יסכים לבוא לדבר איתנו עליה? נוכל לקיים פגישה מיוחדת".
"בלילה," הזכרתי לה.
"הו, כן. זה יהיה חייב להיות בלילה". הצאצאים נפגשו בדרך כלל בספרייה, בצהריים, והביאו איתם את האוכל.
חשבתי על זה. זה פשוט יהיה חצוף מצידי לומר לערפד שהוא צריך להרצות למועדון של סבתא בגלל שהצלתי את הדם שלו מהמנקזים, אבל אולי הוא פשוט יציע בעצמו אם אתן לו רמז קטן? לא רציתי לעשות את זה, אבל אני אעשה את זה בשביל סבתא. "אני אשאל אותו בפעם הבאה שהוא יבוא," הבטחתי.
"או שאולי הוא יוכל פשוט לבוא לדבר איתי, ואני אקליט את הזכרונות שלו?" שאלה סבתא. יכולתי לשמוע את המוח שלה מזמזם כשחשבה איזו הצלחה זו תהיה בשבילה. "זה יהיה כל כך מעניין בשביל החברים האחרים במועדון," אמרה בצדקנות.
החנקתי צורך לצחוק. "אני אציע לו את זה," אמרתי. "נראה". כשיצאתי, סבתא כבר ספרה את הביצים.
לא חשבתי שרנה לנייר יספר לסאם על הקטטה במגרש החניה. אבל רנה ממש התעסק עם זה. כשהגעתי לעבודה באותו אחר הצהריים, הנחתי שהעצבנות שהרגשתי באוויר הייתה בגלל הרצח של מודט. גיליתי שלא.
סאם הבהיל אותי אל תוך המחסן ברגע שנכנסתי. הוא השתולל מזעם. המבט שלו ניקב אותי שוב ושוב.
סאם אף פעם לא כעס עלי קודם, ומהר מאוד הייתי קרובה לדמעות.
"ואם את חושבת שלקוח נמצא בסכנה, אז תגידי לי, ואני אתמודד עם זה, לא את," אמר בפעם השישית, כשסוף סוף הבנתי שסאם דאג לי.
'שמעתי' את זה עוד לפני שהספקתי להרים את המחסום שלי. להקשיב לבוס שלך מוביל לאסון. מעולם לא עלה בדעתי לבקש מסאם – או מאף אחד אחר – עזרה.
"ואם את חושבת שמישהו נפגע במגרש החניה שלנו, הצעד הבא שלך הוא להתקשר למשטרה, לא לקחת את החוק לידיים ולטפל בזה בעצמך," סאם התנשף. העור הבהיר שלו, שתמיד היה קצת אדמומי, היה עכשיו אדום מתמיד, והשיער הדקיק הזהוב שלו נראה בלתי מסורק.
"בסדר," אמרתי, מנסה לשמור על הקול שלי רגוע ואת העיניים שלי פקוחות לרווחה כדי שהדמעות לא יתגלגלו החוצה. "אתה הולך לפטר אותי?"
"לא! לא!" הכריז, כועס עוד יותר. "אני לא רוצה לאבד אותך!" הוא תפס אותי בכתפיים וניער אותי קצת. אחר כך הוא עמד והביט בי בעיניים כחולות, בוערות, והרגשתי גל של חום גואה ממנו. מגע מגביר את הנכות שלי, מכריח אותי להקשיב לאדם שנוגע בי. בהיתי הישר לתוך עיניו לרגע ארוך, ואז לקחתי את עצמי בידיים וקפצתי אחורה כשידיו צנחו ממני.
הסתובבתי ועזבתי את החדר, מבוהלת. גיליתי שני דברים מדאיגים. סאם חשק בי; ולא יכולתי לשמוע את מחשבותיו בבהירות כפי שיכולתי לשמוע את אלו של אנשים אחרים. קיבלתי גלים של התרשמויות על איך שהוא מרגיש, אבל לא מחשבות. יותר כמו לענוד טבעת מצב-רוח מאשר לקבל פקס.
אז, מה עשיתי עם כל אחת מפיסות המידע האלו? כלום. שום דבר. מעולם לא חשבתי על סאם כעל גבר נחשק – או לפחות, לא נחשק על-ידי – מהמון סיבות. אבל פשוטה מכולן הייתה שמעולם לא הסתכלתי על אף אחד בדרך הזו, לא בגלל שאין לי הורמונים – וואו, כמה שיש לי – אבל הם תמיד מודחקים כי סקס, מבחינתי, זה אסון. אתם יכולים לדמיין לעצמכם שאתם יודעים כל מה שבן הזוג שלכם חושב? בדיוק. ממש כמו "וואו, תראו את השומה הזאת... התחת שלה די גדול... הלוואי שהיא תזוז קצת ימינה... למה היא לא מבינה את הרמז ו...?" הבנתם. זה מקפיא רגשות, תאמינו לי.
ובזמן סקס, ממש אין שום אפשרות לשמור על מחסום מוחי. עוד סיבה היא שאני מחבבת את סאם כמעביד, ואני מחבבת את העבודה שלי, שמוציאה אותי מהבית וגורמת לי להיות פעילה ואני מרוויחה כסף כך שאני לא הופכת למתבודדת שסבתא שלי חוששת שאהיה. עבודה משרדית קשה לי, וקולג' היה ממש בלתי אפשרי בגלל הצורך בריכוז העצום. זה פשוט התיש אותי.
אז, כרגע, רציתי להרהר בפרץ התשוקה שחשתי ממנו. זה לא כאילו שהוא הציע לי משהו בבירור או זרק אותי על רצפת המחסן. הרגשתי את הרגשות שלו, ויכולתי להתעלם מהם אם אבחר. הערכתי את העדינות של זה, ותהיתי אם סאם נגע בי בכוונה, אם הוא בעצם ידע מה אני.
דאגתי לא להיות איתו לבד, אבל אני חייבת להודות שהייתי די מעורערת באותו לילה.
שני הלילות הבאים היו טובים יותר. חזרנו למערכת היחסים הנוחה שלנו. הוקל לי. הייתי מאוכזבת. הייתי גם תשושה לגמרי כיוון שהרצח של מודט הצית סערה עסקית במרלוט'ס. כל מיני שמועות זמזמו בבון טון, וצוות החדשות בשרבפורט הכין כתבה קצרה על מותה הזוועתי של מודט פיקנס. למרות שלא הייתי בלוויה שלה, סבתא שלי הייתה, והיא אמרה שהכנסייה הייתה מפוצצת. מודט המסכנה והמסורבלת, בעלת הירכיים הנשוכים, הייתה הרבה יותר מעניינת במותה מאשר אי פעם בחייה.
עמדו להיות לי שני ימי חופש, ודאגתי שמא אחמיץ הזדמנות להתחבר עם הערפד, ביל. הייתי צריכה להעביר את הבקשה של סבתא שלי. הוא לא חזר לבר, ואני התחלתי לתהות האם אי פעם יחזור.
גם מאק ודניז לא חזרו למרלוט'ס, אבל רנה לנייר והויט פורטנברי וידאו שאני אדע שהם איימו עלי בדברים איומים. אני לא יכולה לומר שבאמת נבהלתי. זבל עברייני כמו המקקים נדד בכבישים המהירים ובחניוני הקראוונים של אמריקה, לא חכמים מספיק או מוסריים מספיק בשביל להתיישב ולנהל חיים יצרניים. הם מעולם לא השאירו חותם חיובי על העולם, או היו שווים אפילו כקליפת השום, לדעתי. ניערתי מעלי את האזהרות של רנה.
אבל הוא ממש נהנה להעביר אותן. רנה לנייר היה קטן, כמו סאם, אבל בניגוד לסאם שהיה בלונדיני ואדמוני, רנה היה שחום ובעל רעמת שיער שחור ומחוספס בפסים אפורים. רנה נהג להגיע הרבה לבר, לשתות בירה ולבקר את ארלין כי (כמו שאהב מאוד לספר לכל מי שהיה בסביבה) היא הייתה אשתו-לשעבר האהובה עליו ביותר. היו לו שלוש. הויט פורטנברי היה יותר מסתורי מרנה. הוא העריץ את אחי ג'ייסון הרבה יותר ממה שהגיע לו, לדעתי.
שמחתי שרנה והויט לא היו שם בלילה שבו הערפד חזר. הוא ישב באותו שולחן. עכשיו כשהערפד ממש היה מולי, הרגשתי מעט ביישנית. גיליתי ששכחתי את הזוהר הכמעט בלתי-מורגש של עורו. הגזמתי בהערכתי את גובהו ואת צורתו הישרה של פיו.
"מה בשבילך?" שאלתי. הוא הביט בי. שכחתי גם את העומק של עיניו. הוא לא חייך או מצמץ; הוא היה חסר תנועה לחלוטין. בפעם השנייה, נרגעתי אל תוך הדממה שלו. כשהורדתי את המחסום שלי, יכולתי להרגיש את פניי נרגעים. זה היה טוב כמו לקבל עיסוי (אני מנחשת).
"מה את?" שאל אותי. זו הייתה הפעם השנייה שרצה לדעת.
"אני מלצרית," אמרתי, בכוונה מבלי להבין אותו, שוב. יכולתי להרגיש את החיוך קופץ בחזרה לפניי. מעט השלווה שלי נעלמה.
"יין אדום," הזמין, ואם היה מאוכזב, לא יכולתי לנחש זאת לפי נימת הקול שלו.
"אין בעיה," אמרתי. "הדם המלאכותי צריך להגיע במשאית מחר. תגיד, אני יכולה אולי לדבר איתך אחרי העבודה? אני רוצה לבקש ממך טובה".
"כמובן. אני איש-חובך". והוא ממש לא נשמע שמח בנוגע לזה.
"לא טובה בשבילי!" התחלתי להיעלב בעצמי. "בשביל סבתא שלי. אם תהיה ער – טוב, אני מניחה שתהיה ער – כשאני גומרת לעבוד באחת וחצי, יהיה אכפת לך מאוד לפגוש אותי בדלת של העובדים מאחורי הבר?" הנעתי את ראשי לכיוון הדלת, וזנב-הסוס שלי קיפץ סביב כתפיי. עיניו עקבו אחרי התנועה של שיערי.
"יהיה לי לעונג". לא ידעתי אם הוא מציג בפני את הנימוסים שסבתא טענה שהיו מובנים מאליהם בזמנים עברו, או אם הוא פשוט לועג לי.
עמדתי בפיתוי להוציא לו לשון או להשמיע קול גס. הסתובבתי וצעדתי בחזרה אל הבר. כשחזרתי עם היין שלו, הוא נתן לי טיפ של עשרים אחוז. זמן קצר לאחר מכן, הבטתי אל השולחן שלו והבנתי שהוא נעלם. תהיתי אם הוא יקיים את הבטחתו.
ארלין ודון עזבו לפני שהייתי מוכנה ללכת, מכמה סיבות; בעיקר בגלל שהסתבר שכל מחזיקי המפיות באזור שלי היו ריקים-למחצה. כשלקחתי את התיק שלי מהארון הנעול במשרד של סאם, שם אני מאחסנת אותו כשאני עובדת, צעקתי לו להתראות. יכולתי לשמוע אותו מרעיש בשירותי הגברים, כנראה מנסה לתקן את האסלה הדולפת. נכנסתי לרגע לשירותי הנשים כדי לבדוק את השיער והאיפור שלי.
כשיצאתי החוצה שמתי לב שסאם כבר כיבה את התאורה במגרש החניה של הלקוחות. רק אורות הבטחון שעל עמוד החשמל מול הקרון של סאם האירו את מגרש החניה של העובדים. למרבה השעשוע של ארלין ודון, סאם בנה חצר ושתל תאשורים מול הקרון שלו. הן תמיד לעגו לו שהשיח שלו גזום כהלכה.
אני חשבתי שזה יפה. כרגיל, הטנדר של סאם חנה מול הקרון שלו, אז המכונית שלי הייתה היחידה שנשארה במגרש החניה.
התמתחתי, והבטתי מצד לצד. אין ביל. הופתעתי מהאכזבה שחשבתי. באמת ציפיתי שהוא יהיה אדיב, גם אם ליבו (האם היה לו אחד?) לא היה מעורב בעניין.
אולי, חשבתי בחיוך, הוא יקפוץ מעץ, או יופיע מולי בצליל "פוף!" לבוש בגלימה שחורה עם שוליים אדומים. אבל שום דבר לא קרה.
דשדשתי אל המכונית שלי.
קיוויתי להפתעה, אבל לא לזו שקיבלתי. מאק ראטריי קפץ מאחורי המכונית שלי ובתנועה אחת הגיע מספיק קרוב כדי להכניס לי בלסת. הוא לא ניסה לבלום בכלל, ואני נפלתי על החצץ כמו שק של מלט. צעקתי כשנפלתי, אבל האדמה הוציאה ממני את כל האוויר וגם קצת עור, והייתי שקטה וחסרת נשימה וחסרת ישע. אז ראיתי את דניז, ראיתי אותה תופסת תנופה עם המגף הכבד שלה, ובקושי הייתה לי מספיק אזהרה להתגלגל לכדור לפני שבני הזוג ראטריי התחילו לבעוט בי.
הכאב היה מיידי, עז ובלתי מרפה. באופן אינסטינקטיבי כיסיתי את פניי בידיי, והמכות נחתו על זרועותיי, רגליי וגבי.
אני חושבת שהייתי בטוחה, בזמן המכות הראשונות, שהם יפסיקו וילחשו לי אזהרות וקללות ויעזבו. אבל אני זוכרת את הרגע המדויק שבו הבנתי שהם התכוונו להרוג אותי.
יכולתי לשכב שם בשקט ולחטוף מכות, אבל לא יכולתי לשכב שם עד שיהרגו אותי.
בפעם הבאה שרגל הגיעה קרוב אלי זינקתי ותפסתי בה והחזקתי בה בכל כוחי. ניסיתי לנשוך, לפחות להשאיר סימן על אחד מהם. אפילו לא הייתי בטוחה ברגל של מי תפסתי.
אז, מאחורי, שמעתי נהמה. הו, לא, הם הביאו כלב, חשבתי. הנהמה הייתה עוינת ללא ספק. אילו לרגשות שלי היה מרחב תמרון, השערות שעל ראשי היו עומדות.
חטפתי עוד בעיטה אחת בגב, ואז המכות נפסקו. הבעיטה האחרונה עשתה לי משהו נורא. יכולתי לשמוע את הנשימה שלי, נוחרנית, בתוספת קול בעבוע מוזר שנשמע כאילו הוא מגיע מתוך הריאות שלי.
"מה זה לעזאזל?" שאל מאק ראטריי, והוא נשמע מפוחד לחלוטין. שמעתי את הנהמה שוב, קרובה יותר, ממש מאחורי. ומכיוון אחר, שמעתי סוג של רטינה. דניז התחילה לייבב, מאק קילל. דניז משכה את רגלה מאחיזתי, שנחלשה מאוד. זרועותיי נפלו אל האדמה. נראה שהן לא היו בשליטתי. למרות שהראייה שלי הייתה מעורפלת, יכולתי לראות שהזרוע הימנית שלי שבורה. הרגשתי שהפנים שלי רטובים. פחדתי להמשיך להעריך את הפגיעות שלי.
מאק התחיל לצרוח, ואז דניז, ונראה היה שכל מיני דברים קורים מסביבי, אבל לא יכולתי לזוז. הדבר היחיד שיכולתי לראות היה הזרוע השבורה שלי והברכיים החבולות שלי, והחושך שמתחת למכונית שלי.
זמן מה אחר כך השתרר שקט. מאחורי, הכלב יילל. אף קר נגע לי באוזן, ולשון חמה ליקקה אותה. ניסיתי להרים יד כדי ללטף את הכלב שללא ספק הציל את חיי, אבל לא יכולתי. יכולתי לשמוע את עצמי נאנחת. האנחה נשמעה כאילו היא מגיעה ממרחק רב.
משלימה עם העניין אמרתי, "אני גוססת". זה החל להיראות יותר ויותר אמיתי מבחינתי. הקרפדות והצרצרים שהיו עיקר הרעש בלילה השתתקו בזמן המהומה והרעש במגרש החניה, והקול החלש שלי נשמע בבירור וזרם אל תוך החשיכה. למרבה הפלא, מייד אחר כך שמעתי שני קולות.
ואז זוג ברכיים לבושות במכנסי ג'ינס מוכתמים בדם נכנסו לשדה הראיה שלי. הערפד ביל התכופף מעלי כך שיכולתי להביט בפניו. היה דם מרוח על פיו והניבים שלו היו שלופים, מנצנצים בלובן כנגד שפתו התחתונה. ניסיתי לחייך אליו, אבל הפנים שלי לא עבדו כמו שצריך.
"אני עומד להרים אותך," אמר ביל. הוא נשמע רגוע.
"אני אמות מזה," לחשתי. הוא הביט בי בזהירות. "עוד לא, לא ממש," הוא אמר, אחרי שבחן אותי. למרבה הפלא, זה גם לי להרגיש יותר טוב; אין דרך לנחש כמה פגיעות הוא ראה בימי חייו, חשבתי.
"זה עומד לכאוב," הזהיר אותי.
היה קשה לחשוב על משהו שלא יכאב. זרועותיו החליקו מתחתי לפני שהיה לי זמן לפחד. צרחתי, אבל זה היה ניסיון קלוש.
"מהר," אמר בדחיפות קול.
"אנחנו הולכים אל היער, מחוץ לטווח ראיה," אמר ביל, מערסל אליו את גופי כאילו לא שקלתי כלום.
האם הוא עומד לקבור אותי שם, במקום נסתר? מייד אחרי שהציל אותי מהמקקים? כמעט ולא היה לי אכפת. כשהוא הניח אותי על שטיח של מחטי אורן בחשכת היער, זו הייתה רק הקלה קטנה. במרחק, יכולתי לראות את הזוהר של האורות במגרש החניה. הרגשתי שהשיער שלי נוטף דם, והרגשתי את הכאב שבזרועי השבורה והייסורים של חבורות עמוקות, אבל מה שהכי הפחיד אותי היה מה שלא הרגשתי.
לא הרגשתי את הרגליים שלי. הרגשתי שהבטן שלי מלאה, כבדה. המונח 'דימום פנימי' התגנב למחשבותיי, עד כמה שהיו לי כאלה.
"את תמותי אם לא תעשי כדבריי," אמר ביל.
"מצטערת, לא רוצה להיות ערפדה," אמרתי, וקולי היה חלוש ודק.
"את לא תהיי," אמר בעדינות רבה יותר. "את תחלימי. מהר. יש לי תרופה. אבל את חייבת להיות מוכנה".
"אז תביא את התרופה," לחשתי. "אני הולכת". יכולתי להרגיש את המשיכה שהאפרוריות הפעילה עלי.
בחלק הקטן של מוחי שעוד קלט סימנים מהעולם, שמעתי את ביל רוטן כאילו שנפגע. משהו נלחץ כנגד פי.
"שתי," אמר. ניסיתי לשלוח קדימה את הלשון, והצלחתי. הוא דימם, לוחץ כדי לעודד את זרימת הדם מפרק ידו אל תוך פי. השתנקתי. אבל רציתי לחיות. הכרחתי את עצמי לבלוע. ולבלוע שוב.
פתאום לדם היה טעם טוב, מלוח, טעם החיים. זרועי הלא-שבורה התרוממה, ידי הצמידה את פרק ידו של הערפד אל פי. הרגשתי טוב יותר עם כל בליעה. ואחרי דקה, נסחפתי אל תוך שינה.
כשהתעוררתי, עדיין הייתי ביער, עדיין שכבתי על האדמה. מישהו שכב לידי; זה היה הערפד. יכולתי לראות את הזוהר שלו. יכולתי להרגיש את הלשון שלו נעה על ראשי. הוא ליקק את הפצע שם. לא ממש יכולתי לנטור לו טינה.
"הטעם שלי שונה מזה של אנשים אחרים? " שאלתי.
"כן," אמר בקול עבה. "מה את?" זו הייתה הפעם השלישית שהוא שאל. הפעם השלישית היא קסומה, סבתא תמיד אמרה.
"היי, אני לא מתה," אמרתי. פתאום נזכרתי שציפיתי להיעלם לתמיד. הנעתי את זרועי, זו שהייתה שבורה. היא הייתה חלשה, אבל כבר לא שמוטה. יכולתי להרגיש את הרגליים שלי, והנעתי גם אותן. נשמתי ונשפתי לניסיון, והייתי מרוצה מהכאב העמום שהרגשתי. נאבקתי להתיישב. התברר שזה מצריך מאמץ מסוים, אבל לא בלתי אפשרי. זה היה כמו היום הראשון שבו לא היה לי חום אחרי שחליתי בדלקת ריאות כשהייתי ילדה. חלוש, אבל מבורך. הייתי מודעת לכך ששרדתי משהו איום.
לפני שגמרתי להתמתח, הוא כרך את זרועותיו סביבי וערסל אותי אליו. הוא נשען על עץ. הרגשתי מאוד נוח לשבת בחיקו, ראשי כנגד חזהו.
"מה שאני, זה טלפתית," אמרתי. "אני יכולה לשמוע מחשבות של אנשים".
"גם את שלי?" הוא נשמע סקרן ולא יותר.
"לא. בגלל זה אני מחבבת אותך כל כך," אמרתי, צפה בים של קיום ורדרד. נראה שלא היה אכפת לי לחשוף את מחשבותיי.
הרגשתי את החזה שלו רועם כשצחק. הצחוק היה חלוד מעט.
"אני לא יכולה לשמוע אותך בכלל," המשכתי לברבר, קולי חלומי.
"אין לך מושג איזו שלווה זו. אחרי חיים שלמים של בלה, בלה, בלה, לשמוע... כלום".
"איך את מצליחה לצאת עם גברים? אני בטוח שהמחשבה היחידה של גברים בגילך היא איך להכניס אותך למיטה".
"טוב, אני לא מצליחה. ובכנות, בכל גיל, אני חושבת שהמטרה שלהם היא להכניס אישה למיטה. אני לא יוצאת עם אף אחד. כולם חושבים שאני משוגעת, אתה יודע, כי אני לא יכולה לומר להם את האמת; שהיא, שאני משתגעת מכל המחשבות האלה, כל הראשים האלה. היו לי כמה דייטים כשהתחלתי לעבוד בבר, בחורים שלא שמעו עלי. אבל זה היה כמו תמיד. אי אפשר להתרכז בלהיות נינוחה עם בחור, או בלחמם עניינים, כשאפשר לשמוע אותם תוהים אם את צובעת את השיער, או חושבים שהתחת שלך לא יפה, או מדמיינים איך החזה שלך נראה".
פתאום הרגשתי יותר דרוכה, והבנתי פתאום כמה מעצמי אני חושפת בפני היצור הזה.
"סליחה," אמרתי. "לא התכוונתי להעמיס עליך את הבעיות שלי. תודה שהצלת אותי מהמקקים".
"זו הייתה אשמתי שבכלל הייתה להם הזדמנות לתקוף אותך," אמר. ידעתי שיש זעם ממש מתחת לפני השטח של הרוגע בקולו. "אילו הייתי מנומס מספיק ומגיע בזמן, זה לא היה קורה. אז הייתי חייב לך חלק מהדם שלי. הייתי חייב לך את הריפוי".
"הם מתים?" למרבה מבוכתי, קולי נשמע צווחני.
"הו, כן". בלעתי את רוקי. לא יכולתי להתחרט על כך שהעולם נפטר מהמקקים. אבל הייתי חייבת להישיר את עיניי למצב, לא יכולתי להתחמק מההבנה שישבתי בחיקו של רוצח. ובכל זאת הייתי די מרוצה לשבת שם, זרועותיו סביבי.
"זה צריך להדאיג אותי, אבל זה לא". אמרתי לפני שידעתי מה אני עומדת לומר. הרגשתי את הצחוק החלוד שוב.
"סוקי, למה רצית לדבר איתי הערב?" הייתי צריכה להתאמץ להיזכר. למרות שהחלמתי באורח פלא מההכאה הגופנית, הרגשתי קצת מעורפלת מבחינה שכלית.
"סבתא שלי ממש רוצה לדעת בן כמה אתה," אמרתי בהיסוס. לא ידעתי עד כמה אישית השאלה, לערפד. הערפד הנדון ליטף את גבי באותה צורה שבה מרגיעים חתלתול.
"הפכתי לערפד בשנת, 1870 כשהייתי בן שלושים שנות אדם". הרמתי את מבטי; פניו הזוהרים היו נטולי הבעה, עיניו בורות של חשכה בחשכת היער.
"נלחמת במלחמה?"
"כן".
"יש לי הרגשה שתתרגז. אבל זה נורא ישמח אותה ואת המועדון שלה אם תוכל לספר להם קצת על המלחמה, על איך זה היה באמת".
"מועדון?"
"היא שייכת ל'צאצאי המתים הדגולים'".
"מתים דגולים". קולו של הערפד היה בלתי קריא, אבל ידעתי בבירור שהוא לא היה שמח.
"תשמע, אתה לא צריך לספר להם על הרימות והזיהומים והרעב," אמרתי. "יש להם את התמונה שלהם של המלחמה, ולמרות שהם לא אנשים טיפשים – הם חיו בזמן מלחמות אחרות – הם היו רוצים לדעת עוד על הדרך שבה אנשים חיו פעם, ומדים ותנועות של היחידות".
"דברים נקיים". נשמתי נשימה עמוקה. "כן".
"האם זה ישמח אותך, אם אעשה את זה?"
"מה זה משנה? זה ישמח את סבתא, וכיוון שאתה כאן בבון טון ונראה שאתה רוצה לחיות בסביבה, זה יהיה מהלך טוב ביחסי ציבור בשבילך".
"האם זה ישמח אותך?" הוא לא היה בחור שאפשר היה להתחמק ממנו. "טוב, כן".
"אז אני אעשה את זה".
"סבתא אמרה בבקשה לאכול לפני שאתה בא," אמרתי. שוב שמעתי את הצחוק החלוד, עמוק יותר, הפעם.
"עכשיו אני ממש מצפה לפגוש אותה. האם אוכל לבקר אותך באחד הלילות?"
"אה. בטח. אני עובדת מחר בלילה, ויום אחרי זה יש לי יומיים חופש, אז יום חמישי יהיה טוב". הרמתי את זרועי כדי להביט בשעון. הוא עבד, אבל הזכוכית הייתה מכוסה בדם יבש. "אוי, איכס," הרטבתי אצבע וניקיתי את פני השעון ברוק. לחצתי על הכפתור שהאיר את המחוגים, והתנשפתי כשראיתי מה השעה.
"אוי, אלוהים, אני חייבת לחזור הביתה. אני מקווה שסבתא הלכה לישון".
"היא בטח דואגת לך כשאת מסתובבת בחוץ כל כך מאוחר, לבד," העיר ביל. הוא לא נשמע מרוצה. אולי הוא חשב על מודט? היה לי רגע של חוסר נוחות עמוק, כשתהיתי האם באמת ביל הכיר אותה, האם היא הזמינה אותו אליה הביתה. אבל דחיתי את הרעיון כיוון שהתעקשתי לא להתעכב על הטבע המוזר, הנורא, של חייה ומותה של מודט; לא רציתי שהאימה הזו תטיל צל על פיסת האושר הקטנה שלי.
"זה חלק מהעבודה שלי," אמרתי בחדות. "ככה זה. אני לא תמיד עובדת בלילות, בכל מקרה. אבל כשאני יכולה, אני עושה את זה".
"למה?" הערפד הקים אותי על רגליי, ואז התרומם בקלות מהאדמה.
"טיפים טובים יותר. עבודה קשה יותר. אין זמן לחשוב".
"אבל הלילה מסוכן יותר," אמר במורת רוח. מי כמוהו ידע. "שלא תתחיל להישמע כמו סבתא שלי עכשיו," נזפתי בו בעדינות. כמעט הגענו למגרש החניה.
"אני זקן יותר מסבתא שלך," הזכיר לי. זה עצר את השיחה. כשיצאתי מהיער, עמדתי ובהיתי. מגרש החניה היה רגוע ושליו, כאילו שום דבר לא קרה, כאילו שלא הרביצו לי כמעט עד מוות בחלקת החצץ הזו שעה לפני כן, כאילו שהמקקים לא פגשו שם את סופם המדמם.
האורות בבר ובקרון של סאם היו כבויים. החצץ היה רטוב, אבל לא היה דם. הארנק שלי היה מונח על מכסה המנוע של המכונית שלי.
"מה עם הכלב?" אמרתי. הסתובבתי כדי להסתכל על המושיע שלי. הוא לא היה שם.
