דם אמיתי 3 - קלאב מת

1

ביל היה רכון מעל המחשב כשנכנסתי לבית שלו. זה היה תרחיש מוכר למדי בחודש או בחודשיים האחרונים. עד לפני כמה שבועות הוא נהג להתנתק מעבודתו כשהגעתי הביתה. כעת המקלדת היא שמשכה אותו.
"היי, מותק," אמר בפיזור נפש כשמבטו ממוסמר למסך. בקבוק ריק של "דם אמיתי" מסוג O היה מונח על השולחן ליד המקלדת. לפחות הוא זכר לאכול.
ביל לא היה בחור של ג'ינס וטישירט; הוא לבש מכנסי חאקי וסריג בצבעי כחול וירוק עמומים. עורו זהר, ומשיערו הכהה והעבה נדף ניחוח של הרבל אסנס. די היה בו כדי להעניק לכל אישה התפרצות הורמונים. נישקתי את צווארו והוא לא הגיב. ליקקתי את אוזנו. כלום.
עמדתי על הרגליים במשך שש שעות רצופות במרלוט'ס, ובכל פעם שאחד הלקוחות התקמצן בטיפ, או שאיזה אידיוט טפח על ישבני, הזכרתי לעצמי שבעוד זמן קצר אני אחזור לחבר שלי, אזדיין אתו בפראות ואתחמם בחיקו.
לא נראה שזה הולך לקרות.
שאפתי אוויר באיטיות ובשלווה ולטשתי מבט בגב של ביל. זה היה גב נפלא, עם כתפיים רחבות, ותכננתי לראות אותו ערום כשציפורניי נעוצות בו. סמכתי על זה. נשפתי אוויר, באיטיות ובשלווה.
"עוד רגע אני אתך," אמר ביל. על המסך הייתה תמונה של גבר מכובד למראה עם שיער כסוף ושיזוף עמוק. היה לו מין סקס אפיל של אנתוני קווין, והוא נראה רב עוצמה. תחת התמונה היה שם, ומתחתיה כמה משפטים שהחלו ב"נולד בשנת 1756 בסיציליה." ביל הסתובב אלי בדיוק כשפתחתי את פי לציין שערפדים כן מופיעים בתמונות, למרות הסברה ההפוכה, וקלט שאני קוראת.
הוא לחץ על מקש והמסך החשיך.
הבטתי בו בחוסר אמון.
"סוקי," אמר. הוא ניסה לחייך. הניבים שלו נסוגו לתוך חניכיו, ופירוש הדבר שהוא ממש לא היה במצב רוח שקיוויתי למצוא אותו; הוא לא הביט בי בחושניות. כמו כל הערפדים הוא שולף את ניביו למלוא אורכם רק כשיש לו תשוקה למין, או כשיש לו תשוקה לאכול ולהרוג. (לפעמים התשוקות האלה מתערבבות, והתוצאה היא דופקי-ערפדים מתים. אבל הסכנה הזו היא מה שמושך את רוב דופקי-הערפדים, אם תשאלו אותי). אף שכבר העלילו עלי שאני אחת מאותם יצורים עלובים שמסתובבים ליד ערפדים בתקווה למשוך את תשומת לבם, יש בחיי רק ערפד אחד (שאני אתו מרצוני החופשי) וזה הערפד שיושב מולי ברגע זה. זה ששומר מפניי סודות. זה שלא ממש שמח לראות אותי.
"ביל," אמרתי בקור. משהו קורה, ב-ק' דגושה. וזה לא היה הליבידו של ביל. (ליבידו הייתה מילת היום בלוח השנה שלי.)
"לא ראית את זה," אמר בתקיפות. עיניו החומות הכהות בהו בי מבלי למצמץ.
"אה-הא," אמרתי, אולי מעט בעוקצנות. "מה אתה עושה?"
"יש לי משימה סודית."
לא ידעתי אם לצחוק או לעזוב בזעם. אז רק זקפתי את הגבות שלי וחיכיתי שימשיך. ביל היה החוקר של אזור 5, קבוצה של ערפדים מלואיזיאנה. אריק, ראש הקבוצה, מעולם לא נתן לביל "משימה" שהוא היה צריך להסתיר מפניי. למעשה, בדרך כלל הייתי חלק חשוב מצוות החקירה, גם אם כנגד רצוני.
"אסור לאריק לדעת. לאף אחד מהערפדים של אזור 5 אסור לדעת."
לבי צנח בקרבי. "אז אם אתה לא עובד בשביל אריק, בשביל מי אתה עובד?" כרעתי על ברכיי כי הרגליים שלי היו עייפות מדי, ונשענתי על הברכיים של ביל.
"מלכת לואיזיאנה," אמר, כמעט בלחישה.
נימת קולו הייתה חמורה, וניסיתי לשמור על הבעת פנים רצינית, אבל לא הצלחתי. התחלתי לצחוק בגיחוכים קטנים שלא הצלחתי לעצור.
"אתה רציני?" שאלתי, בידיעה שהוא בטוח רציני. ביל היה תמיד רציני. קברתי את פניי בירך שלו כדי שלא יוכל לראות את ההבעה המשועשעת שלי. גלגלתי את עיניי למעלה למבט חטוף לעבר פניו. הוא נראה די עצבני.
"אני רציני כמו קבר," אמר ביל בקול קשיח כפלדה. עשיתי מאמץ לשנות את היחס שלי לנושא.
"טוב, תן לי להבין," אמרתי בנימה שקולה. התיישבתי על הרצפה בשיכול רגליים והנחתי את ידיי על ברכיי. "אתה עובד בשביל אריק, שהוא הבוס של אזור 5, אבל יש גם מלכה? של לואיזיאנה?"
ביל הנהן.
"אז המדינה מחולקת לאזורים? והדרגה שלה גבוהה מזו של אריק, מאחר שיש לו עסק בשרבפורט, שנמצאת באזור 5."
עוד הנהון. הלטתי את פניי בידיי ונענעתי בראשי. "אז איפה היא גרה, באטון רוז'?" הבירה הייתה המקום הסביר ביותר.
"לא, לא. ניו אורלינס, כמובן."
כמובן. המרכז של הערפדים. לפי מה שכתוב בעיתון, אי אפשר לזרוק שם אבן בלי לפגוע במת-חי (אף שרק אידיוט מוחלט יעשה זאת). עסקי התיירות בניו אורלינס פרחו, אבל לא היו אלה אותם תיירים שמילאו את העיר כדי לחגוג ולהשתכר. התיירים החדשים רצו להתחכך במתים החיים; לבקר בבר ערפדים, לשכב עם זונה ערפדה, לצפות במופע סקס של ערפדים.
זה מה ששמעתי; לא הייתי בניו אורלינס מאז שהייתי קטנה. אמי ואבי לקחו לשם אותי ואת אחי ג'ייסון. זה היה לפני שמלאו לי שבע, כי אז הם מתו.
אמא ואבא מתו כמעט עשרים שנה לפני שהערפדים הכריזו בטלוויזיה שהם מתהלכים בינינו. ההכרזה הזו הגיעה בעקבות פיתוח יפני של דם מלאכותי שהזין את הערפדים מבלי שייאלצו לשתות מבני אדם.
קהילת הערפדים בארצות הברית הניחה לערפדים היפנים לצאת ראשונים מהארון, ולאחר מכן יצאו גם הם בו זמנית בהכרזה עם כל שאר קהילות הערפדים במדינות שהיו בהן טלוויזיות – ולמי אין בימינו? – הייתה זו הכרזה במאות שפות שונות, מפי מאות ערפדים יפי תואר שנבחרו בקפידה.
באותו לילה לפני שנתיים וחצי למדנו אנו, בני האדם הרגילים, שמפלצות תמיד חיו בקרבנו.
"אבל" – זה היה החלק העיקרי בהכרזה – "עכשיו אנו יכולים להיחשף ולחיות אתכם בהרמוניה. כבר אינכם צריכים לחשוש מאתנו. כבר איננו צריכים לשתות מכם כדי לחיות."
כפי שאתם מתארים לעצמכם זה היה לילה עם רייטינג גבוה והשפעה ציבורית עצומה. התגובה הייתה שונה במידה רבה בכל מדינה.
מצבם של הערפדים במדינות האסלאמיות היה הגרוע ביותר. אתם בכלל לא רוצים לדעת מה קרה לדובר המתים-החיים בסוריה, אף שככל הנראה היה המוות של הערפדה האפגנית הרבה יותר גרוע – וסופי. (מה עלה בדעתם כשבחרו באישה? ערפדים יכולים להיות כל כך חכמים, אבל לפעמים הם ממש מנותקים מהעולם סביבם.)
חלק מהמדינות – כמו צרפת, איטליה וגרמניה – סירבו לקבל את הערפדים כאזרחים שווים. מדינות אחרות – כמו בוסניה, ארגנטינה ורוב מדינות אפריקה – שללו מהערפדים כל מעמד חוקי, והעניקו לכל צייד ראשים את הזכות לעשות בהם ככל העולה על רוחו. אבל ארצות הברית, אנגליה, מקסיקו, קנדה, יפן, שוויץ ומדינות סקנדינביה אימצו גישה הרבה יותר סבלנית.
היה קשה לקבוע אם זו הייתה התגובה שלה ציפו הערפדים. מאחר שעדיין נאבקו למצוא מדרך רגל בעולם החיים, הם המשיכו לשמור בסוד כל מידע על צורת הארגון והממשל שלהם, ומה שביל סיפר לי עכשיו היה הכי הרבה ששמעתי על הנושא.
"אז מלכת הערפדים של לואיזיאנה ביקשה ממך לעבוד על פרויקט סודי," אמרתי בנימה נטולת פניות ככל האפשר. "ובגלל זה אתה צמוד למחשב בכל שעה בשבועות האחרונים."
"כן," אמר ביל. הוא נטל את בקבוק ה"דם אמיתי" והריק אותו לגרונו, אבל נותרו בו רק כמה טיפות בלבד. הוא שם פעמיו לכיוון המטבח הקטן (כששיפץ את בית משפחתו הוא לא נגע במטבח, היות שלא היה זקוק לו) ושלף בקבוק נוסף מהמקרר. עקבתי אחר מעשיו באוזניי כשפתח את הבקבוק והכניס אותו למיקרוגל. המיקרוגל סיים לחמם את הבקבוק וביל חזר לחדר. הוא הניח את האגודל שלו על פי הבקבוק וניער אותו.
"אז כמה זמן אתה צריך להשקיע בפרויקט הזה?" שאלתי. לדעתי זו הייתה שאלה מאוד הגיונית.
"כמה זמן שייקח," אמר, בתשובה ממש לא הגיונית. למעשה הוא נשמע ממש מרוגז.
המממ. יכול להיות שירח הדבש שלנו הגיע לסיומו? כמובן שזהו ירח דבש על דרך משל, היות שביל ערפד ואנחנו לא יכולים להינשא באופן חוקי בשום מקום בעולם.
לא שהוא יציע לי.
"טוב, אם אתה כל כך שקוע בפרויקט הזה, אז אני פשוט לא אבוא עד שתסיים," אמרתי באיטיות.
"אולי עדיף, באמת," אמר לאחר הפוגה קלה, והרגשתי כאילו הוא נתן לי אגרוף בבטן. קמתי על רגליי כהרף עין ומשכתי את המעיל שלי מעל בגדי המלצרית למזג אוויר קר שלי – מכנסיים ארוכים שחורים, חולצה ארוכת שרוולים עם צווארון רחב והמילה "מרלוט'ס" מעל השד השמאלי. הפניתי את גבי לביל כדי להסתיר את פניי.
ניסיתי לא לבכות, אז לא הבטתי בו אפילו אחרי שנגע בכתפי.
"אני חייב להגיד לך משהו," אמר ביל בקולו הקר, החלק. קפאתי תוך כדי לבישת כפפות, אבל לא חשבתי שאצליח להביט בו. הוא יכול לדבר עם הגב שלי.
"אם משהו יקרה לי," המשיך (ובשלב זה הייתי צריכה להתחיל לדאוג), "את צריכה לחפש במקום המסתור שבניתי בבית שלך. המחשב שלי אמור להיות שם, יחד עם כמה דיסקים. אל תספרי לאף אחד. אם המחשב לא נמצא במקום המסתור, בואי לבית שלי ותחפשי אותו כאן. בואי לאור היום. בואי חמושה. תיקחי את המחשב וכל דיסק שאת מוצאת ותחביאי אותם בחדר המטמון שלי, כמו שאת קוראת לו."
הנהנתי. הוא יכול לראות את זה גם מאחור. לא סמכתי על הקול שלי.
"אם אני לא חוזר, או אם את לא שומעת ממני תוך, נניח... שמונה שבועות – כן, שמונה שבועות, אז תספרי לאריק כל מה שאמרתי לך היום. ותבקשי ממנו שיגן עלייך."
לא אמרתי כלום. הייתי אומללה מכדי לכעוס, אבל לא ייקח לי זמן רב להגיע לנקודת הפיצוץ. הסכמתי במנוד ראש קטן. חשתי את הקוקו שלי מחכך את עורפי.
"אני נוסע עוד מעט... לסיאטל," אמר ביל. חשתי בשפתיו הקרות נוגעות באזור בעורפי שהתחכך בשיערי.
הוא שיקר.
"נדבר כשאחזור."
איכשהו זה לא נשמע כמו רעיון טוב. איכשהו זה נשמע מבשר רעות.
נדתי פעם נוספת בראשי. הדמעות החלו לזלוג מעיניי ולא רציתי לקחת את הסיכון ולפתוח את הפה. הייתי מעדיפה למות מלהניח לו לראות את הדמעות.
וכך עזבתי אותו בליל דצמבר קר.

למחרת היום, בדרך לעבודה, עשיתי עיקוף מטופש. היה לי מין מצב רוח שכזה שבו הרהרתי כמה הכול מחורבן. למרות לילה כמעט נטול שינה אמר לי משהו בתוכי שאני ככל הנראה יכולה להרוס עוד יותר את מצב הרוח שלי אם אסע בדרך נחל מגנוליה. אז ברור שזה מה שעשיתי. האחוזה העתיקה של משפחת בלפלאוור, בל ריב שמה, שקקה פעילות ככוורת דבורים, אפילו ביום קר ומגעיל. היו שם טנדרים של חברה להדברת מזיקים, של חברה לעיצוב מטבחים ושל קבלן עבודות גג שחנו בכניסה למטבח של הבית שנבנה לפני מלחמת האזרחים. החיים היו חגיגה אחת גדולה לקרוליין הולידיי בלפלאוור, הזקנה ששלטה ביד רמה בשמונים השנים האחרונות בבל ריב, ולפחות במידה מסוימת בבון טון. תהיתי איך פורשיה, עורכת הדין, ואנדי, הבלש, מסתדרים עם כל השינויים האלה בבל ריב. הם גרו עם סבתם (כמו שאני גרתי עם סבתי) כל חייהם. לכל הפחות היה עליהם לחלוק אתה את ההנאה שלה משיפוץ האחוזה.
סבתא שלי נרצחה לפני כמה חודשים.
למשפחת בלפלאוור לא היה כל קשר לזה, כמובן. ולא הייתה כל סיבה שפורשיה ואנדי ישתפו אותי בעושר החדש הזה. למעשה שניהם התחמקו ממני כמו ממגפה. הם היו חייבים לי, והם לא יכלו לסבול את זה. הם פשוט לא ידעו כמה הם חייבים לי.
משפחת בלפלאוור קיבלה ירושה מסתורית מקרוב משפחה ש"מת אי שם באירופה בנסיבות מסתוריות", שמעתי את אנדי מספר לשוטר אחר בזמן ששתו במרלוט'ס. כשמקסין פורטנברי הביאה כמה כרטיסי הגרלה לשמיכת הטלאים של הכנסייה הבפטיסטית גת שמנים היא סיפרה לי שמיס קרוליין סרקה כל רשומה משפחתית שהצליחה למצוא כדי לזהות את מיטיבם, אך עדיין לא עלה בידה לגלות את מקור מזלה הטוב של המשפחה.
אבל נראה שאין לה בעיה לבזבז את הכסף.
אפילו לטרי בלפלאוור, הדודן של פורשיה ואנדי, היה טנדר חדש שחנה בחצר הקראוון שלו. חיבבתי את טרי; הוא נפצע במלחמת וייטנאם ולא היו לו חברים רבים, ולא נטרתי לו טינה על הרכב החדש.
אבל חשבתי על הקרבורטור שנאלצתי להחליף במכונית הישנה שלי. שילמתי על העבודה במלואה, אף ששקלתי לבקש מג'ים דאוני לשלם רק על חצי במקום ואת השאר לפזר לחודשיים הבאים. אבל לג'ים יש אישה ושלושה ילדים. רק היום שקלתי לבקש מהבוס שלי, סם מרלוט, להוסיף לי עוד כמה שעות עבודה בבר. במיוחד עכשיו, כשביל נסע ל"סיאטל" ואין לי בעיה לגור בבר אם יש לסם שימוש בי. בהחלט הייתי זקוקה לכסף.
ניסיתי ככל יכולתי לא לחוש מרירות כשהתרחקתי מבל ריב. נסעתי דרומה ויצאתי מהעיירה, ואז פניתי שמאלה לדרך יונק הדבש לכיוון מרלוט'ס. ניסיתי להעמיד פנים שהכול בסדר; שכאשר ביל ישוב מסיאטל – או מאיפה שלא יהיה – הוא יחזור להיות מאהב חושני ולאהוב אותי ולגרום לי להרגיש שיש לי ערך. שוב ארגיש שאני שייכת לזוג, שאני לא לבד.
כמובן שהיה לי את אחי ג'ייסון, אף שבכל הנוגע לחברות ולקרבה הוא ממש לא נחשב.
אך הכאב בבטני היה ללא ספק כאב של דחייה. הכרתי את ההרגשה היטב, היא הייתה כמו עור שני.
ושנאתי לזחול בחזרה לתוכה.