דברים נעלמים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
דברים נעלמים
מכר
מאות
עותקים
דברים נעלמים
מכר
מאות
עותקים

דברים נעלמים

4.4 כוכבים (46 דירוגים)
ספר דיגיטלי
37
ספר מודפס
65.6 מחיר מוטבע על הספר 82

עוד על הספר

  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: מרץ 2020
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 192 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 12 דק'

נועה גוטר שגיא

נועה גוטר שגיא, ילידת 1972, נולדה וגדלה בירושלים. מתגוררת בעמק חפר. נשואה ואם לשניים, עובדת סוציאלית ומטפלת פרטנית וזוגית.

תקציר

יום שישי אחר הצהריים, ומיכה נוהג מהקריות לתל אביב. פתאום נפתחת הדלת, ואל הרכב מתפרץ צעיר חמוש באקדח. הוא חוטף אותו אל יעד לא ידוע. 

רגעי האימה והפחד הופכים במהירות לניסיון קדחתני של מיכה ושל הקורא לפענח ולהבין מה האיש הזר הזה רוצה ממנו, לאן הוא חוטף אותו ומה יעשה בו. 

זהו לא ספר מתח, אף שיש בו מתח רב. זהו ספר מסע מרתק, צלול ונוגע. מסע פנימה איש–איש אל עצמו, ומסע החוצה – אל הקשר המתפתח בין שני הגברים ברכב.

שתי נשים מצטרפות לסיפור בהמשך הדרך, וכל אחת בקולה הייחודי מאפשרת לקורא היכרות עמוקה וקרובה עם הנפשות הקשורות בדרמה הזאת, שהכתה גלים בכל המעורבים גם שנים הרבה לאחר שהסתיימה הנסיעה.

כך, לאט–לאט, מתפענחת לבסוף הנסיעה עד תומה, עד סופה המפתיע, המטלטל.

נועה גוטר שגיא, סופרת מבטיחה שמפגינה בספרה הראשון כישרון רב. כתיבתה אמיצה ומדויקת, היא מעיזה לגעת בנושאים מורכבים ורגישים, ועושה זאת בחמלה, באהבת חיים ובאופטימיות.

הסיפור מבוסס על מקרה אמיתי שאירע בארץ לפני כעשרים שנה.

פרק ראשון

פרק ראשון
נוסעים
 
 
 
הוא מסתובב אחורה תוך כדי עצירה ברמזור אדום, שולח יד ומחפש מסטיק מנתה בתיק שדחוק בין ארגזים ומזוודות, כשהדלת שלידו נפתחת. ״סע,״ הוא אומר לו, זה שנכנס. ״סע או שאני יורה לך בראש.״ ההוא סוגר את הדלת, מתיישב במושב שלידו, מצמיד אקדח אל עורפו. קר. האור ברמזור, מתברר, כבר ירוק, מאחור צופרים לו, נהגים ישראלים מחורבנים. הוא מחזיר יד ללא מסטיק, תדהמה על פניו.
 
אלוהים אדירים, הוא חושב, הנה הסוף שלי בא. ככה סתם, ערב שבת וחוטף אותי איזה מניאק, ירצח אותי בדרך. אלוהים אדירים. איזה פחד.
 
ההוא מכניס לאוטו ריח בושם ואלכוהול וצווח בקול גבוה מדי, ״אם לא תעשה מה שאני אומר לך, אני עושה אותך נכה ואחר כך הורג אותך. סע!״
 
הוא מנסה לנסוע. לדמיונו קופצת תמונתו של ליפשיץ הנכה מילדותו, מקרטע על גדמי רגליו אל דלפק הדואר, מעוות. מאחור מתגברת צווחת הצפירות חסרת הסבלנות, הרגל רועדת לו על הגז, הוא נוסע מגומגם. מה הוא רוצה ממנו האיש הזה. האם זה על רקע חבלני, לאומני, פלילי?
 
ברקע אקדח.
 
הוא נוסע לאט. האפשרויות טסות במהירות במוחו. הוא יכול לעצור את האוטו ולברוח. הוא יכול לפתוח את הדלת תוך כדי נסיעה ולהתגלגל החוצה; סבא שלו עשה את זה בשואה מרכבת נוסעת, אין סיבה שלא יצליח. הוא יכול לאותת ברמזור הקרוב לזה שמשמאלו, לבקש עזרה. הוא מציץ, הרכב הנוסע לשמאלו הוא משה מילניום אינסטלציה, כולם נהיו מילניום לכבוד שנת אלפיים המתקרבת. עסוק, משה אינסטלציה, ולא מסב אליו מבט. הוא יכול להכניס למניאק אגרוף בפרצוף, לעוור אותו לרגע, להשתלט על האקדח, להעיף אותו מהאוטו. הוא נדהם לגלות שהוא רועד מברכיו ומטה. כל זה טוב לסרטי אקשן כשהוא הצופה ויודע בדיוק מה צריך לעשות. במציאות, מתברר, הוא רועד. הרגל על הקלאץ' לא נשמעת לו, האוטו משתנק וכבה.
 
״אמרתי לך משהו, לא?״ ההוא נובח, ״סע!״ להבהרת טענתו, מכה החוטף שלו באקדח בפיקת הברך הפגועה שלו. איך ידע שזאת הרגל הפצועה? הוא גונח, המום מכאב ומעלבון.
 
מנסה להתניע שוב, חוזר לנסיעה איטית. בירכתי מוחו מאוכזב מעצמו על ההלם, על חוסר האונים. מחלץ שאלה בקול מרוסק: ״לאן אנחנו נוסעים?״
 
״זה לא משנה לך, סע.״
 
״לאן לנסוע? צפונה, דרומה?״ הוא מנסה לחלץ רמז לעתיד לבוא.
 
״איפה אנחנו?״ מתחכם החוטף שלו.
 
בלי להסתכל הוא יודע, מוקף כיעור תעשייתי מהסוג המר, המנוכר. ״בקריות,״ הוא עונה.
 
״יופי.״
 
״אז?״
 
״דרומה.״
 
״לאן?״ הוא עדיין מנסה.
 
״כמה דרומה יש?״ ממשיך החוטף שלו לייסר את עצביו.
 
״הרבה.״
 
״אז זהו. שתוק.״
 
לשתוק? מי הוא שיגיד לו לשתוק? זעם מבעבע מתחיל לייצב את הרעד. הוא, שצלח עם שרון את התעלה, הוא, שעיטור המלחמה והכומתה האדומה מפארים לו את המדף. בעצם לא את המדף, אלא את אחת המזוודות כאן מאחור. הוא, שנהג על אופנוע כבד כשלאף אחד עוד לא היה, שעישן סיגרים וחבש תמיד כובע קאובוי, גם אם ידע שנראה קצת מגוחך, קצת לא מתאים לקריית חיים הצעירה, אבל ככה אהב, הכול בגדול. ונכון, הוא מודה בפני עצמו, שעברו שנים, ונכון שירד מגדולתו, והיום הוא נוהג על יפנית מקומטת לא שלו, והקרחת כמעט מגרדת לו בתקרה הנמוכה מדי. נכון, ובכל זאת, תסריטי קרבות רצים בראשו. הוא מסתכל במראה ומחשב טקטיקות של תקיפה ובריחה משטח ממולכד. בודק בראשו את תכולת האוטו, מה יוכל לשמש כלי נשק. הג'ק מאחורה בבגאז' רחוק מדי. יש לו בקבוק מים מאחוריו, אבל זה לא מספיק. מה עוד? אולי משהו כדי לחנוק? הוא יכול להשתמש בז'קט שלו, אבל הוא מסורבל, לא גמיש, עור דפוק מטורקייה. איך יכול להיות שבכל האוטו העמוס הזה אין משהו שיכול לעזור לו? נזכר איך פעם, לא כל כך מזמן, כשעבד בחברת שמירה, התקשרה אליו דליה אחותו בהיסטריה ואמרה שהיא חזרה הרגע הביתה וגילתה שפרצו לה את הדלת, והיא מפחדת להיכנס ואם הוא יכול לבוא. הוא אמר לה לחכות בתוך האוטו; הבטיח שיגיע מיד, ובנסיעה הדוהרת אליה הרגיש את האדרנלין משקשק לו בעצמות ועושה אותו שוב נחוץ בעולם. כשהגיע נופף לה לשלום, החנה בשקט את האוטו ופרץ פנימה כמו שלמד בצבא, האקדח שהיה אז ברשותו שלוף, והאש־אש־אש רועם לו בראש. זה היה מאוחר מדי. הפורצים כנראה הסתלקו רגע קודם, הבית היה הפוך, והזעם סתם את גרונו. מראה המגירות השפוכות, קרביהן על הרצפה, הטלוויזיה המרוסקת. כל ההרס הזה חנק אותו בחוסר האונים שלו, והתחשק לו להרוג. גם עכשיו בא לו להרוג, אבל האדרנלין שוכב שקט במרתפים. זה הפחד שמשקשק עכשיו בעצמות הזקנות, זה האקדח שלא נמצא בידיים שלו. בעיקר הוא מופתע להיווכח כמה דעתו נודדת, כמה הוא לא מצליח להתרכז, למצוא מוצא.
 
הוא מסתכל אל החוטף שלו, שנראה דרוך וזיפי, נועץ את האקדח עמוק אל תוך רגלו. הוא מפנה את מבטו החוצה ורואה, עוד מעט שקיעה. איך עשר דקות קודם לכן חשב בנועם על שבת הנכנסת, על השינוי המתקרב אל חייו. איך עונג שבת נהפך לסיוט כזה מפתיע. ואיך, הוא חושב בפליאה, האוויר הרך שבחוץ לא מתאים את עצמו למה שמתרחש כאן בתוך האוטו.
 
השמש צובעת את העננים הסמוכים אליה, השמיים נהיים ורודים מתוקים. זאת השעה שהוא הכי אוהב, עולה זיכרון נעים מעברו, כשהוא נוסע אל עתיד שאולי יהיה סופו.
 
כשגרו בבית הגדול היו יוצאים בקיץ לגינה, שוכבים שם על שמיכות הפיקה עם העיתונים של שבת, איילת, הגדולה שלו, מכורבלת בערסל עם איזה ספר של מתבגרות, הקטנות מתנדנדות בנדנדות או משחקות עם החתולים, פונות אליו מדי פעם באבא למה, ואבא תראה, רק כדי לשמור איתו על חוט של שיחה, וניצה מכינה בפנים אוכל. ככל שהשמיים היו מתכהים, ריח הבישול היה מתחזק, עד שהיא הייתה יוצאת ואומרת, יאללה — שבת. וכשהשמש נפרדה מהם כבר ישבו סביב השולחן האליפטי המתגדל לפי צורך, רחוצים ולבושים, ואכלו ארוחת שבת. כמה הוא מתגעגע לזה, ואיך פתאום עולה באפו בבירור ריח שולחן העץ וריח הדחיסות החמצמצה־נעימה של הבית הזה, היחיד שהיה באמת בית.
 
הוא נזכר פתאום, בצניחת אימה של הבטן, שמירב, הבת הקטנה שלו, מחכה לו בשמונה בדירה החדשה, לעזור לו לפרוק, לסדר, לאכול איתו ארוחת ערב, שלא ירגיש לבד. החסדים שהילדים עושים איתך כשאתה מזדקן. ואיך עכשיו יודיע לה שהוא נוסע דרומה אלוהים יודע לאן, ושהוא בסכנת חיים, ואיך יגיד לה לא לבוא לדירה החשוכה הריקה בשכונה המזופתת הזאת. איך יגיד לה בלי להדאיג אותה, ואולי כדאי להדאיג אותה, שתזעיק משטרה. יצטרך למצוא לזה עוד מעט פתרון, להגיד לה לא לצאת. ומה יהיה על כל הציוד שהוא סוחב מאחורה, מה יעשה איתו הרוצח?
 
מה פתאום רוצח ומה פתאום הוא כנוע כל כך, נוסע כמו איזה נהג ריקשה הודי לאן שיגידו לו? מה הוא מתרפס ככה לפני האיש הרזה הזה? מכריח את עצמו שוב להביט בחוטף שלו, בבחינת הכר את האויב, ומוצא גבר צעיר, אולי בן עשרים ושש, ערבי? יהודי? שרידים של פצעי בגרות מכוסים בזיפים קצוצים, שיער מגולח בצד אחד של הראש ושופע מתנפנף בצד האחר, לבוש בג'ינס ובטי שרט ארוכה, לא מתאימה לחום סוף אפריל שבחוץ. בינו ובין הדלת מגולגל מעיל שחור דק, לרגליו ילקוט בית ספר מרופט של מתבגרים, העיניים ממצמצות מול השמש. בידו אקדח.
 
״מה אתה מסתכל, הה?״ ההוא שואל בתוקפנות.
 
״כלום, סתם,״ הוא שומע את עצמו עונה בהתנצלות.
 
״אז אל תסתכל.״ הוא פוקד עליו. ״סע. שלא תעשה לי איזה תאונה פה מרוב שאתה מלטף אותי במבטים.״
 
איכס, איכס.
 
הוא ממשיך לנסוע. מנסה להבין את המבטא, אם הוא מעיד על משהו, אבל הכול נשמע לו רגיל. נורית הדלק מהבהבת לו תקווה. כמה קילומטרים קודם התענג על המחשבה שיפנק לשירי — הבת האמצעית שלו — את האוטו בדלק, שמן ברקס ומים לשפריצרים וכל מה שאבא עושה ובנות תמיד מזניחות. עכשיו זה כבר לא בא בחשבון, אבל אולי זאת הזדמנות לעשות איזה שינוי במצב.
 
אולי יגיד לו, לחוטף, שצריך לעצור בתחנת דלק, ושם ינסה להימלט. יצא החוצה כאילו כדי לשלם או כדי להשתין ויברח. מה הוא יעשה? ירדוף אחריו עם אקדח שלוף באמצע תחנה מלאה אנשים? לא נראה לו. הוא בטח ייתן גז וייסע בחריקת בלמים, ואולי אז המתדלק יעצור אותו, יזמין משטרה.
 
קצת לא נוח לו עם זה שהוא עומד לברוח ולא להילחם, אבל צריך להודות באמת: את התעלה הוא צלח מזמן, היום יצטרך להרים דגל לבן. ומה עם כל מה שבאוטו? הרי כל מה שיש לו בעולם נמצא כרגע באוטו היפני הקומפקטי הזה של בתו האהובה. הוא בודק מהר בראש אם יש שם משהו יקר, אבל לצערו את הדברים היקרים כבר מכר מזמן. יש קצת מזכרות מהחיים הקודמים, ויש כמה מאות דולרים באחת המזוודות.
 
השאלה שכיכבה במשחקי הילדות שלהם זורחת לפניו כמו בסרט ישן — שלומי מצמיד לו אצבע קטנה לרקה ושואל, הבל פיו מדגדג את אוזנו וקולו עמוק ומחוספס — הכסף או החיים? והוא, בקול של רמטכ״ל לעתיד, אומר — הכסף. ברור, בגלל הכבוד, כאילו שהיה להם כסף. אבל הנה, ברגע האמת, מתברר שהוא בוחר בחיים, שילך הכול קיבינימט, רק שיישאר בחיים. הוא נזכר פתאום, לא היה מנחש בכלל שעוד יש לו זיכרונות כאלה. במרטין עדן, הגיבור של ג'ק לונדון, נדמה לו שהיה בן שש עשרה כשקרא את הספר, ותמונה אחת מסוף הספר נחרתה איכשהו בזיכרונו. מרטין עדן רוצה להתאבד, הוא כבר לא זוכר למה, מנסה להטביע את עצמו בים. ועמודים שלמים תיארו את ניסיונו להכריח את הגוף לצלול מטה, להפסיק לנשום, ואת הפליאה שלו שהגוף מסרב לו. הנפש רוצה למות, קצה בחיים, והגוף ממשיך בכל דרך להילחם על עוד טיפה של אוויר. נזכר בזה עכשיו כשהאקדח נעוץ טוב־טוב ברגלו.
 
הרי זאת לא הפעם הראשונה שהוא חושב על המוות. כשהיה צעיר חשב עליו כעל אויב שצריך להביס, והיה לו ברור שיצליח — הוא־הוא גיבור ישראל. אחר כך במשך שנים התחנן, התפלל שלא ייגע בבנותיו הקטנות, הרכות, הנלחמות על גדילתן — סתם כך, מיום ליום. והנה עכשיו, בשנים האחרונות, אחרי שהפסיד הכול, מצא עצמו חושב עליו לפעמים כעל נחמה גדולה, מחוז כיסופים. יצא ששאל את עצמו מה בעצם יש לו להפסיד בעולם הזה, אם לא עשה את שלו והגיע זמנו ללכת. הרי צריך להודות, מכאן והלאה ילך הכול ויתדרדר. הוא יזדקן, בעיות לב, לחץ דם, הרגל הארורה שהוא גורר, כל אלה יהפכו אותו לזקן חלש ולנטל על בנותיו. ומה הוא יוכל להציע להן בתמורה? הרי כסף לדירת שלושה חדרים בראשון לציון מערב אין לו לתת, אז מה יש לו להעניק להן חוץ מכמה זיכרונות טובים של אבא מנגן על אקורדיון ורוקד איתן בסלון רחב הידיים? ולמען מה הוא חי? הפך ברעיון פה ושם סקר אמצעים אפשריים: כדורי אקמול למכביר, האקדח של חברת האבטחה, פסי הרכבת הסמוכים למגוריו, מדהים כמה אפשרויות יש לו לאדם להמית את עצמו, ומצא שזאת מחשבה מנחמת. כמו כשהיה בצבא והיה מדמיין את הפגישה עם ניצה ביציאה הביתה, לפרטי פרטים דמיין אז את ריחה, את מגע העור שלה, את העיניים המטורפות מגעגוע, את הזין העומד שלו, דמיון מוחשי כל כך שהיה עוזר לו לעבור את לילות השמירה הקשים, הבודדים. כמו אז, רק שבשנה האחרונה במקום אהובה מככב לו בסוף המוות — מנחם, מחמם בלילות הקרים. בכל רגע אתה יכול לגמור עם זה, מיכה, הוא אמר לעצמו לא פעם בטון שמרגיעים בו תינוקות בוכים, ולהסתלק מן העולם נטול כאבים ותחושות. איפה שמע פעם על כדורי ציאניד שחיילים היו מצטיידים בהם במלחמה, על כל מקרה. כך גם הוא — המחשבה הזאת הייתה כמו גלולה ורדרדה נעימה מבטיחה בידו, לשעת הצורך, מניה שיוכל לממש בכל רגע שיבחר, אם חלילה הדברים יהיו גרועים ממש.
 
והנה עכשיו, מרטין עדן שכמוהו, האקדח ננעץ בצלעותיו, ומה בעצם אכפת לו? ובכל זאת הוא מפחד, מת מפחד שמא ימות. מגוחך, לא? הוא מרגיש את הפחד מתערבב באלימות שבתוכו — שרק ינסה המצולק המסריח הזה, הוא יפרק לו את הצורה. הוא לא ימות כל כך מהר. והסתירה הזאת מקשקשת לה בראשו בעודו נוסע — המים סוגרים עליו, ליבו וראשו שוקלים לחדול, אבל גופו בועט מעלה־מעלה אל החיים.

נועה גוטר שגיא

נועה גוטר שגיא, ילידת 1972, נולדה וגדלה בירושלים. מתגוררת בעמק חפר. נשואה ואם לשניים, עובדת סוציאלית ומטפלת פרטנית וזוגית.

עוד על הספר

  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: מרץ 2020
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 192 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 12 דק'

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
46 דירוגים
30 דירוגים
9 דירוגים
4 דירוגים
2 דירוגים
1 דירוגים
17/7/2021

ספר טוב, סוחף, אבל בבתי את החלוקה

8/7/2021

כתוב היטב, מחזיק את העלילה ואמין מטוד

21/1/2021

משובח

15/1/2021

דברים נעלמים לקח אותי כנוסעת נוספת למסע מטלטל על אנשים, משפחה, אהבה ופרידה. אני מצפה בכיליון עיניים לספר הבא של נועה גוטר - שגיא. אחד הספרים הטובים שקראתי השנה

11/1/2021

נהדר! ספר מיוחד, אנושי, ישראלי וכובש. מומלץ בחום.

30/10/2020

מקסים

4/10/2020

ספר נפלא. חכם, רגיש, מרתק. כתוב בכנות. חודר לנשמה נקרא בנשימה אחת. הפתיע אותי.

30/9/2020

נהדר!

19/9/2020

ספר מעניין מאד הכתוב היטב, קל לקריאה, משאיר את הקורא במתח לכל אורכו והמביא בדרך זו את הקורא להחשף ולהתמודד עם סוגיות חשובות. הספר מתחיל בפתיחה אלימה ובנוי סביב נושא טרואמתי אך עיקרו נושאים רגשיים מעניינים וחשובים שתאורם ערוך באופן יוצא מן הכלל שללא ספק נובע מניסיונה הרב של הסופרת כמטפלת משפחתית וזוגית. מבחינה טכנית הספר מחולק ל 3 פרקים אשר סיומם של שני הראשונים משאיר את הקורא במתח הנפתר רק בקריאת הפרק הבא המדלג זמן ומקום. בספר שזורים ובולטים שני נושאים חשובים: מבלי לפגוע בעלילה, הסופרת מעלה לאורך כל הספר בצורה מרגשת את הקשר המורכב ביחסים שבין נחטף לחוטף, מעין תסמונת שטוקהולם, אשר נמשך גם לאחר שהחטיפה כבר הסתימה. הנושא השני הוא דינמיקה משפחתית הנוגעת לקשר בין בני זוג ומשמעות היפרדותם על ילדיהם. בניגוד לאווירה הרווחת של ריבוי וקלות הגירושין בשנים האחרונות מעלה הסופרת תוך כדי העלילה כמה סוגיות חשובות: הקושי שהביא את בן הזוג להפרד לא נפתר בהכרח על ידי יצירת קשר חדש, ובמקרים רבים גם קשר זה יסתיים לאחר שנים. שנית, להיפרדות ההורים, גם אם היא הדרך העדיפה, עלולה להיות השפעה קשה ובלתי צפויה על מישהו מהילדים. כאן נוגעת הסופרת בנקודה שלעיתים קרובות לא ערים לה והיא שאופיים של ילדים בין אם מבחינה תורשתית או התפתחותית סביבתית הוא שונה, וכך גם תגובתם ומידת היפגעותם ותגובתם לאירועים בתוך המשפחה ומחוצה לה. לסיכום, ספר מהנה לקריאה ואשר גם משאיר את הקורא עם נושאים למחשבה ולדיון. ממליץ עליו גם לחוגי קריאה.

9/9/2020

ספר נהדר!! קראתי אותו בנשימה אחת עצורה ( גם דמעתי קצת...) כתיבה נפלאה ומרגשת

2/7/2020

נהדר

9/6/2020

מעולה נוגע בלב

3/6/2020

ספר מרגש, מהפנט ומיוחד. ממתינה בקוצר רוח לספר הבא!

29/5/2020

מקסים!

24/5/2020

מהמם! מהפנט, כתוב ברגש רב ואיפוק עם עלילה שלא מרפה לרגע ומחזיקה אותך עמוק בקרביים. אהבתי ובניו

17/5/2020

ספר נפלא. אהבתי מאוד מאוד

8/5/2020

ספר מרתק,מותח,מעורר מחשבה.

26/4/2020

סיפור מסע של שלש דמויות החוות אובדן וכל אחת מהן מתמודדת איתו בדרכה שלה. הכתיבה מצליחה לחבר את הקורא לדמויות ולצלוח יחד איתן את ההתמודדות עם כאב קשה מנשוא. ניכר שהכותבת, כנראה בגלל עיסוקה, מצליחה לגעת בנימי הנפש של הדמויות ושל הקורא כאחד. מתוך העלטה עולה קרן אור בוהקת. מומלץ ביותר

25/4/2020

סיפור מרתק ועלילה סוחפת, אף פעם לא התמגנטתי ככה לספר. הרגשתי ממש נוכחת בכל סיטואציה שסופרה והבנתי כל ניואנס עדין שהיה בה. הניתוח של הדמויות ספציפי ומדויק לסיפור. ממליצה בחום!

18/4/2020

כתיבה נהדרת, מרגשת.

16/4/2020

ספר טוב ורגיש. בעיני כתוב נפלא. ממליצה

8/4/2020

מרגש וקריא מאד. הדמויות כל כך ישראליות ובנויות נכון והקצב של הספר לא נותן לך להניח אותו מהיד . דוז פואה !

29/3/2020

זה ספר שמחבר אותך לתחושות, ריחות ומחשבות מהעבר שלך, ההווה ולכמה מתוך תסריטי החיים הנכונים לך. תלוי במה ואיך תבחר. הספר קולח, מרגש, מותח, ומלא בעוצמה שלא מציפה אותך טרם זמנה, אלא נמסרת לקורא בזמן ובכמות הנכונה. זו הסיבה שקשה להניח אותו מהרגע שהתחלת. את הסופרת נועה היכרתי בילדותי בירושלים, וככה מידי פעם הצטלבנו לזמנים קצרים. את הארומה הירושלמית זיהיתי בכתיבתה, למרות שירושלים רחוקה מגיבורי הספר. ממליץ בחום !

17/3/2020

גילוי נאות: מכיר את נועה ואוהב אותה הרבה. עם זאת, לא הייתי כותב שום דבר אם לא הייתי חושב שמדובר בספר נהדר, קולח, לא תמיד צפוי בהתפתלויות שלו ונוטף אהבת אדם ואמפתיה (כמו הסופרת). פעמים רבות אפשר להריח את הבוסר של הספר הראשון, לא כאן. מדובר ביצירה בשלה ורהוטה, אני רק מקווה שתמשיך לכתוב עוד.

29/3/2025

אנדרייטד. ספר מאוד מאוד יפה.

23/1/2021

ספר מסע שכתוב היטב ומחבר בצורה מעניינת בין הדמויות. נותן לקורא תחושה שהוא חלק מהנסיעה והמחשבות של הגיבורים. מחכים לספר הבא

10/11/2020

סוחף, קוראים בנשימה אחת מפתיע. מומלץ

1/8/2020

ספר לא רע. לא הבנתי למה בהקדמה אומרים שהסוף מפתיע, אבל קריאה מעניינת.

26/6/2020

לא ספר קל. ספר שמפגיש כמעט כל אחד עם תחושות של כשלון, חוסר הצלחה,אשמה. ספר שמביא את המציאות כמו שהיא. ללא קישוטים. במלוא עליבותה ויופיה. על הרגעים הקשים שבה ועל הרגעים הטובים. תיאור נאמן בשפה פשוטה אך מלאה גם יחד, של נפש האדם. מומלץ בחום.

9/6/2020

מצוין

19/5/2020

מדהים!!!!!!!

9/12/2022

לסקירה - https://sivi-the-avid-reader.com/דברים-נעלמים-נועה-גוטר-שגיא/

22/10/2020

לעתים סוחף ולעתים קצת יותר מידי.

23/4/2020

נחמד מאוד - זורם וקליל

30/11/2023

משהו לא עבד לי בספר... המבנה שלו מונע התחברות עמוקה לדמויות ולעלילה. הרעיון נחמד לקחת ידיעה חדשותית ולתת לה רקע והיסטוריה אבל הביצוע חלש וחסר אמירה כלשהי.

15/12/2020

לא התחברתי, קצת רדוד ומובא בצורה לא אמינה למרות שמבוסס על סיפור אמיתי. הרבה תיאורים שלא ממש מוסיפים והרבה התפזרויות. אין עומק בכתיבה, סליחה אבל ממש לא מומלץ

18/9/2020

עוד סיפור .... לא יותר מזה ....

דברים נעלמים נועה גוטר שגיא
פרק ראשון
נוסעים
 
 
 
הוא מסתובב אחורה תוך כדי עצירה ברמזור אדום, שולח יד ומחפש מסטיק מנתה בתיק שדחוק בין ארגזים ומזוודות, כשהדלת שלידו נפתחת. ״סע,״ הוא אומר לו, זה שנכנס. ״סע או שאני יורה לך בראש.״ ההוא סוגר את הדלת, מתיישב במושב שלידו, מצמיד אקדח אל עורפו. קר. האור ברמזור, מתברר, כבר ירוק, מאחור צופרים לו, נהגים ישראלים מחורבנים. הוא מחזיר יד ללא מסטיק, תדהמה על פניו.
 
אלוהים אדירים, הוא חושב, הנה הסוף שלי בא. ככה סתם, ערב שבת וחוטף אותי איזה מניאק, ירצח אותי בדרך. אלוהים אדירים. איזה פחד.
 
ההוא מכניס לאוטו ריח בושם ואלכוהול וצווח בקול גבוה מדי, ״אם לא תעשה מה שאני אומר לך, אני עושה אותך נכה ואחר כך הורג אותך. סע!״
 
הוא מנסה לנסוע. לדמיונו קופצת תמונתו של ליפשיץ הנכה מילדותו, מקרטע על גדמי רגליו אל דלפק הדואר, מעוות. מאחור מתגברת צווחת הצפירות חסרת הסבלנות, הרגל רועדת לו על הגז, הוא נוסע מגומגם. מה הוא רוצה ממנו האיש הזה. האם זה על רקע חבלני, לאומני, פלילי?
 
ברקע אקדח.
 
הוא נוסע לאט. האפשרויות טסות במהירות במוחו. הוא יכול לעצור את האוטו ולברוח. הוא יכול לפתוח את הדלת תוך כדי נסיעה ולהתגלגל החוצה; סבא שלו עשה את זה בשואה מרכבת נוסעת, אין סיבה שלא יצליח. הוא יכול לאותת ברמזור הקרוב לזה שמשמאלו, לבקש עזרה. הוא מציץ, הרכב הנוסע לשמאלו הוא משה מילניום אינסטלציה, כולם נהיו מילניום לכבוד שנת אלפיים המתקרבת. עסוק, משה אינסטלציה, ולא מסב אליו מבט. הוא יכול להכניס למניאק אגרוף בפרצוף, לעוור אותו לרגע, להשתלט על האקדח, להעיף אותו מהאוטו. הוא נדהם לגלות שהוא רועד מברכיו ומטה. כל זה טוב לסרטי אקשן כשהוא הצופה ויודע בדיוק מה צריך לעשות. במציאות, מתברר, הוא רועד. הרגל על הקלאץ' לא נשמעת לו, האוטו משתנק וכבה.
 
״אמרתי לך משהו, לא?״ ההוא נובח, ״סע!״ להבהרת טענתו, מכה החוטף שלו באקדח בפיקת הברך הפגועה שלו. איך ידע שזאת הרגל הפצועה? הוא גונח, המום מכאב ומעלבון.
 
מנסה להתניע שוב, חוזר לנסיעה איטית. בירכתי מוחו מאוכזב מעצמו על ההלם, על חוסר האונים. מחלץ שאלה בקול מרוסק: ״לאן אנחנו נוסעים?״
 
״זה לא משנה לך, סע.״
 
״לאן לנסוע? צפונה, דרומה?״ הוא מנסה לחלץ רמז לעתיד לבוא.
 
״איפה אנחנו?״ מתחכם החוטף שלו.
 
בלי להסתכל הוא יודע, מוקף כיעור תעשייתי מהסוג המר, המנוכר. ״בקריות,״ הוא עונה.
 
״יופי.״
 
״אז?״
 
״דרומה.״
 
״לאן?״ הוא עדיין מנסה.
 
״כמה דרומה יש?״ ממשיך החוטף שלו לייסר את עצביו.
 
״הרבה.״
 
״אז זהו. שתוק.״
 
לשתוק? מי הוא שיגיד לו לשתוק? זעם מבעבע מתחיל לייצב את הרעד. הוא, שצלח עם שרון את התעלה, הוא, שעיטור המלחמה והכומתה האדומה מפארים לו את המדף. בעצם לא את המדף, אלא את אחת המזוודות כאן מאחור. הוא, שנהג על אופנוע כבד כשלאף אחד עוד לא היה, שעישן סיגרים וחבש תמיד כובע קאובוי, גם אם ידע שנראה קצת מגוחך, קצת לא מתאים לקריית חיים הצעירה, אבל ככה אהב, הכול בגדול. ונכון, הוא מודה בפני עצמו, שעברו שנים, ונכון שירד מגדולתו, והיום הוא נוהג על יפנית מקומטת לא שלו, והקרחת כמעט מגרדת לו בתקרה הנמוכה מדי. נכון, ובכל זאת, תסריטי קרבות רצים בראשו. הוא מסתכל במראה ומחשב טקטיקות של תקיפה ובריחה משטח ממולכד. בודק בראשו את תכולת האוטו, מה יוכל לשמש כלי נשק. הג'ק מאחורה בבגאז' רחוק מדי. יש לו בקבוק מים מאחוריו, אבל זה לא מספיק. מה עוד? אולי משהו כדי לחנוק? הוא יכול להשתמש בז'קט שלו, אבל הוא מסורבל, לא גמיש, עור דפוק מטורקייה. איך יכול להיות שבכל האוטו העמוס הזה אין משהו שיכול לעזור לו? נזכר איך פעם, לא כל כך מזמן, כשעבד בחברת שמירה, התקשרה אליו דליה אחותו בהיסטריה ואמרה שהיא חזרה הרגע הביתה וגילתה שפרצו לה את הדלת, והיא מפחדת להיכנס ואם הוא יכול לבוא. הוא אמר לה לחכות בתוך האוטו; הבטיח שיגיע מיד, ובנסיעה הדוהרת אליה הרגיש את האדרנלין משקשק לו בעצמות ועושה אותו שוב נחוץ בעולם. כשהגיע נופף לה לשלום, החנה בשקט את האוטו ופרץ פנימה כמו שלמד בצבא, האקדח שהיה אז ברשותו שלוף, והאש־אש־אש רועם לו בראש. זה היה מאוחר מדי. הפורצים כנראה הסתלקו רגע קודם, הבית היה הפוך, והזעם סתם את גרונו. מראה המגירות השפוכות, קרביהן על הרצפה, הטלוויזיה המרוסקת. כל ההרס הזה חנק אותו בחוסר האונים שלו, והתחשק לו להרוג. גם עכשיו בא לו להרוג, אבל האדרנלין שוכב שקט במרתפים. זה הפחד שמשקשק עכשיו בעצמות הזקנות, זה האקדח שלא נמצא בידיים שלו. בעיקר הוא מופתע להיווכח כמה דעתו נודדת, כמה הוא לא מצליח להתרכז, למצוא מוצא.
 
הוא מסתכל אל החוטף שלו, שנראה דרוך וזיפי, נועץ את האקדח עמוק אל תוך רגלו. הוא מפנה את מבטו החוצה ורואה, עוד מעט שקיעה. איך עשר דקות קודם לכן חשב בנועם על שבת הנכנסת, על השינוי המתקרב אל חייו. איך עונג שבת נהפך לסיוט כזה מפתיע. ואיך, הוא חושב בפליאה, האוויר הרך שבחוץ לא מתאים את עצמו למה שמתרחש כאן בתוך האוטו.
 
השמש צובעת את העננים הסמוכים אליה, השמיים נהיים ורודים מתוקים. זאת השעה שהוא הכי אוהב, עולה זיכרון נעים מעברו, כשהוא נוסע אל עתיד שאולי יהיה סופו.
 
כשגרו בבית הגדול היו יוצאים בקיץ לגינה, שוכבים שם על שמיכות הפיקה עם העיתונים של שבת, איילת, הגדולה שלו, מכורבלת בערסל עם איזה ספר של מתבגרות, הקטנות מתנדנדות בנדנדות או משחקות עם החתולים, פונות אליו מדי פעם באבא למה, ואבא תראה, רק כדי לשמור איתו על חוט של שיחה, וניצה מכינה בפנים אוכל. ככל שהשמיים היו מתכהים, ריח הבישול היה מתחזק, עד שהיא הייתה יוצאת ואומרת, יאללה — שבת. וכשהשמש נפרדה מהם כבר ישבו סביב השולחן האליפטי המתגדל לפי צורך, רחוצים ולבושים, ואכלו ארוחת שבת. כמה הוא מתגעגע לזה, ואיך פתאום עולה באפו בבירור ריח שולחן העץ וריח הדחיסות החמצמצה־נעימה של הבית הזה, היחיד שהיה באמת בית.
 
הוא נזכר פתאום, בצניחת אימה של הבטן, שמירב, הבת הקטנה שלו, מחכה לו בשמונה בדירה החדשה, לעזור לו לפרוק, לסדר, לאכול איתו ארוחת ערב, שלא ירגיש לבד. החסדים שהילדים עושים איתך כשאתה מזדקן. ואיך עכשיו יודיע לה שהוא נוסע דרומה אלוהים יודע לאן, ושהוא בסכנת חיים, ואיך יגיד לה לא לבוא לדירה החשוכה הריקה בשכונה המזופתת הזאת. איך יגיד לה בלי להדאיג אותה, ואולי כדאי להדאיג אותה, שתזעיק משטרה. יצטרך למצוא לזה עוד מעט פתרון, להגיד לה לא לצאת. ומה יהיה על כל הציוד שהוא סוחב מאחורה, מה יעשה איתו הרוצח?
 
מה פתאום רוצח ומה פתאום הוא כנוע כל כך, נוסע כמו איזה נהג ריקשה הודי לאן שיגידו לו? מה הוא מתרפס ככה לפני האיש הרזה הזה? מכריח את עצמו שוב להביט בחוטף שלו, בבחינת הכר את האויב, ומוצא גבר צעיר, אולי בן עשרים ושש, ערבי? יהודי? שרידים של פצעי בגרות מכוסים בזיפים קצוצים, שיער מגולח בצד אחד של הראש ושופע מתנפנף בצד האחר, לבוש בג'ינס ובטי שרט ארוכה, לא מתאימה לחום סוף אפריל שבחוץ. בינו ובין הדלת מגולגל מעיל שחור דק, לרגליו ילקוט בית ספר מרופט של מתבגרים, העיניים ממצמצות מול השמש. בידו אקדח.
 
״מה אתה מסתכל, הה?״ ההוא שואל בתוקפנות.
 
״כלום, סתם,״ הוא שומע את עצמו עונה בהתנצלות.
 
״אז אל תסתכל.״ הוא פוקד עליו. ״סע. שלא תעשה לי איזה תאונה פה מרוב שאתה מלטף אותי במבטים.״
 
איכס, איכס.
 
הוא ממשיך לנסוע. מנסה להבין את המבטא, אם הוא מעיד על משהו, אבל הכול נשמע לו רגיל. נורית הדלק מהבהבת לו תקווה. כמה קילומטרים קודם התענג על המחשבה שיפנק לשירי — הבת האמצעית שלו — את האוטו בדלק, שמן ברקס ומים לשפריצרים וכל מה שאבא עושה ובנות תמיד מזניחות. עכשיו זה כבר לא בא בחשבון, אבל אולי זאת הזדמנות לעשות איזה שינוי במצב.
 
אולי יגיד לו, לחוטף, שצריך לעצור בתחנת דלק, ושם ינסה להימלט. יצא החוצה כאילו כדי לשלם או כדי להשתין ויברח. מה הוא יעשה? ירדוף אחריו עם אקדח שלוף באמצע תחנה מלאה אנשים? לא נראה לו. הוא בטח ייתן גז וייסע בחריקת בלמים, ואולי אז המתדלק יעצור אותו, יזמין משטרה.
 
קצת לא נוח לו עם זה שהוא עומד לברוח ולא להילחם, אבל צריך להודות באמת: את התעלה הוא צלח מזמן, היום יצטרך להרים דגל לבן. ומה עם כל מה שבאוטו? הרי כל מה שיש לו בעולם נמצא כרגע באוטו היפני הקומפקטי הזה של בתו האהובה. הוא בודק מהר בראש אם יש שם משהו יקר, אבל לצערו את הדברים היקרים כבר מכר מזמן. יש קצת מזכרות מהחיים הקודמים, ויש כמה מאות דולרים באחת המזוודות.
 
השאלה שכיכבה במשחקי הילדות שלהם זורחת לפניו כמו בסרט ישן — שלומי מצמיד לו אצבע קטנה לרקה ושואל, הבל פיו מדגדג את אוזנו וקולו עמוק ומחוספס — הכסף או החיים? והוא, בקול של רמטכ״ל לעתיד, אומר — הכסף. ברור, בגלל הכבוד, כאילו שהיה להם כסף. אבל הנה, ברגע האמת, מתברר שהוא בוחר בחיים, שילך הכול קיבינימט, רק שיישאר בחיים. הוא נזכר פתאום, לא היה מנחש בכלל שעוד יש לו זיכרונות כאלה. במרטין עדן, הגיבור של ג'ק לונדון, נדמה לו שהיה בן שש עשרה כשקרא את הספר, ותמונה אחת מסוף הספר נחרתה איכשהו בזיכרונו. מרטין עדן רוצה להתאבד, הוא כבר לא זוכר למה, מנסה להטביע את עצמו בים. ועמודים שלמים תיארו את ניסיונו להכריח את הגוף לצלול מטה, להפסיק לנשום, ואת הפליאה שלו שהגוף מסרב לו. הנפש רוצה למות, קצה בחיים, והגוף ממשיך בכל דרך להילחם על עוד טיפה של אוויר. נזכר בזה עכשיו כשהאקדח נעוץ טוב־טוב ברגלו.
 
הרי זאת לא הפעם הראשונה שהוא חושב על המוות. כשהיה צעיר חשב עליו כעל אויב שצריך להביס, והיה לו ברור שיצליח — הוא־הוא גיבור ישראל. אחר כך במשך שנים התחנן, התפלל שלא ייגע בבנותיו הקטנות, הרכות, הנלחמות על גדילתן — סתם כך, מיום ליום. והנה עכשיו, בשנים האחרונות, אחרי שהפסיד הכול, מצא עצמו חושב עליו לפעמים כעל נחמה גדולה, מחוז כיסופים. יצא ששאל את עצמו מה בעצם יש לו להפסיד בעולם הזה, אם לא עשה את שלו והגיע זמנו ללכת. הרי צריך להודות, מכאן והלאה ילך הכול ויתדרדר. הוא יזדקן, בעיות לב, לחץ דם, הרגל הארורה שהוא גורר, כל אלה יהפכו אותו לזקן חלש ולנטל על בנותיו. ומה הוא יוכל להציע להן בתמורה? הרי כסף לדירת שלושה חדרים בראשון לציון מערב אין לו לתת, אז מה יש לו להעניק להן חוץ מכמה זיכרונות טובים של אבא מנגן על אקורדיון ורוקד איתן בסלון רחב הידיים? ולמען מה הוא חי? הפך ברעיון פה ושם סקר אמצעים אפשריים: כדורי אקמול למכביר, האקדח של חברת האבטחה, פסי הרכבת הסמוכים למגוריו, מדהים כמה אפשרויות יש לו לאדם להמית את עצמו, ומצא שזאת מחשבה מנחמת. כמו כשהיה בצבא והיה מדמיין את הפגישה עם ניצה ביציאה הביתה, לפרטי פרטים דמיין אז את ריחה, את מגע העור שלה, את העיניים המטורפות מגעגוע, את הזין העומד שלו, דמיון מוחשי כל כך שהיה עוזר לו לעבור את לילות השמירה הקשים, הבודדים. כמו אז, רק שבשנה האחרונה במקום אהובה מככב לו בסוף המוות — מנחם, מחמם בלילות הקרים. בכל רגע אתה יכול לגמור עם זה, מיכה, הוא אמר לעצמו לא פעם בטון שמרגיעים בו תינוקות בוכים, ולהסתלק מן העולם נטול כאבים ותחושות. איפה שמע פעם על כדורי ציאניד שחיילים היו מצטיידים בהם במלחמה, על כל מקרה. כך גם הוא — המחשבה הזאת הייתה כמו גלולה ורדרדה נעימה מבטיחה בידו, לשעת הצורך, מניה שיוכל לממש בכל רגע שיבחר, אם חלילה הדברים יהיו גרועים ממש.
 
והנה עכשיו, מרטין עדן שכמוהו, האקדח ננעץ בצלעותיו, ומה בעצם אכפת לו? ובכל זאת הוא מפחד, מת מפחד שמא ימות. מגוחך, לא? הוא מרגיש את הפחד מתערבב באלימות שבתוכו — שרק ינסה המצולק המסריח הזה, הוא יפרק לו את הצורה. הוא לא ימות כל כך מהר. והסתירה הזאת מקשקשת לה בראשו בעודו נוסע — המים סוגרים עליו, ליבו וראשו שוקלים לחדול, אבל גופו בועט מעלה־מעלה אל החיים.

המלצות נוספות