סוף איכילוב

פרק 1:
יש שני סוגים של אנשים בעולם. אלה שהיו בחדר המיון, ואלה שיהיו בחדר המיון.

06:23. שירותים ציבוריים

רוח צוננת, זרם חם.

תענוג.

משה אהב את הרגעים האלה, של סיום משמרת הלילה. את לאות הבוקר החדש. את הכבדות בעפעפיים. מעבר לחומת הבלוקים הגבוהה מכוניות אנשי הבוקר נחפזו במרץ לתפוס חניה, צופרות אלו על אלו באיום. מחוץ לשירותים, במסדרון שמאחורי גבו, שעון הנוכחות צבר פופולריות אחרי לילה של בדידות.

רק המעליות המנומנמות עוד לא התעוררו לחלוטין. הן התענגו על השעה השקטה האחרונה שלהן להיום, יודעות היטב שהפעם הבאה שבה הן ינוחו תהיה בכיוון חצות. הרבה שעות של עליות וירידות. אבל בינתיים עוד היה שקט. יחסית.

רוח צוננת, זרם חם, וניחוחות של אקונומיקה טרייה – לא. משה רחרח בסקרנות. זו לא היתה אקונומיקה. הריח היה אחר, צורב. אלכוהול רפואי? יכול להיות שעובד הניקיון התבלבל?

רגע, זה לא היה העובד הרגיל, משה שם לב. הבוקר זה היה פארוק הלבנוני, משום מה, שבכלל עשה משמרת לילה עם העגלה הכתומה. פארוק אף פעם לא ניקה שירותים. בטח ביקשו ממנו במיוחד, והוא השתמש בחומר הלא נכון.

למי אכפת.

יאללה. כבר כמעט נגמר. כמעט הלכה לעולמה עוד משמרת לילה, ספוגה בעוד זיכרונות מתים, שילכו וייקברו מאחורי עוד כמותם.

כמובן, הלילה הזה היה שונה. אולי זה היה הלילה האחרון שלו כאן. עוד נראה. הוא עוד צריך לעכל את מה שקרה כאן, בשעות האחרונות. אולי הוא רק חלם את זה? משה עצם עיניו והתמסר לתחושה.

"די, חלאס. נגמר", בקע מימינו קולו של סאלים.

משה נאנח. "תן להשתין בשקט".

סאלים השכיל לא לענות, ולרגע קט אחד לא הופרעה קדושת האירוע.

אט אט הלך הזרם וגווע. משה ניער בקפדנות, מנסה לשכנע כל טיפה סוררת לצאת מגופו בטרם יוחזר הציוד למקומו הקבוע. פעם היה מספיק לו לנער פעם אחת. אחר כך, בחלוף השנים, הצטרפו לטקס פעמים נוספות.

הסוגיה הזו הטרידה אותו הרבה לאחרונה. יותר מהשערות הלבנות, זו היתה העדות הממשית ביותר לשנים שהלכו והתקלפו מגופו. בן חמישים ואחת, מי היה מאמין. הוא ידע בדיוק מה קורה שם, למערכת האורולוגית, עם הזמן. אי אפשר לעצור את זה.

"נשאר לך סימן", אמר לו סאלים.

משה העביר יד על כתם הטחינה שהתייבש על החולצה שלו. "זה ירד בכביסה", הוא אמר.

"לא זה. סימן אחר".

משה הרים גבה, וסאלים חייך והצביע על הצוואר שלו. "תראה בראי".

ובאמת, כמו עדות מרשיעה, צועקת, זרח על צווארו סימן מציצה אדום ומתוק למראה. משה נגע בו באצבעותיו, לא מאמין שהמראה אפשרי בכלל. אצלי? דבר כזה?

מילא סאלים, הדון ז'ואן הרשמי של איכילוב, זה שהיה מפיל אחיות על ימין ועל שמאל, וגם על האמצע, וגם סטודנטיות שגרו במעונות שליד ליס, וגם מזכירות רפואיות בגילאים מגוונים. אצל סאלים זה היה מובן ומקובל. כל שבוע סימן אחר, כל שבוע ממישהי אחרת. הוא הרי צעיר, מקסים, חתיך, ו... צעיר.

אבל אצלו? נא. זה באמת קרה?

"אתה חושב שנמצא אותה?" משה העביר נושא.

סאלים צקצק בלשונו.

"אין סיכוי. אם לא מצאנו עד עכשיו..."

בזמנים כתיקונם משה היה מסכים איתו לגמרי. אלא שהלילה הזה היה, כפי שהזכירה לו המציצה המפלילה על צווארו, מיוחד למדי. הם היו חייבים למצוא אותה. הרי לא ייתכן שכל הלילה הזה קרה סתם. לא ייתכן שאחרי כל השעות האחרונות, אחרי כל מה שהוא עבר, הוא יאלץ לחזור לאותו פח הזבל שממנו זחל.

"אני לא מתייאש", הוא שמע את עצמו אומר.

שניהם הלכו לשטוף ידיים, סוחטים סבון אדמדם מהבקבוקים השקופים. זה היה טקס קבוע, כמו כל דבר בכל השנים האחרונות.

"נו די! עוד רגע בוקר. רק אללה יודע לאן היא הלכה", חרץ סאלים, בביטחון של אחד שיודע דבר או שניים על החיים ועל הארגון שבו הוא חי.

"יש לנו עוד חצי שעה. נעשה איסוף. נתחיל מ–" משה התחיל להגיד משהו, ואז עצר. מישהו נכנס אל השירותים.

*

משה זיהה אותו בקלות. זה היה ברוך, אחד החולים שהגיעו בלילה למיון. גם עליו עבר לילה מעניין, משה חייך בלי להניע שריר אחד בפניו.

סאלים ומשה עקבו אחריו בעיניהם דרך הראי. בעיקרון, אסור היה לו בכלל להיות כאן עכשיו. אין כניסה לשירותים בזמן שמנקים אותם. אבל למי אכפת בכלל. בטח לא למשה. לא עכשיו, בכל מקרה.

חוץ מזה, פארוק כבר כמעט סיים. הוא עבר כבר על כל עשרת תאי השירותים, ועכשיו התעסק בפחים.

ברוך צלע מתא לתא, עיקם אף, ובחר את האחרון, הרחוק מכולם.

שני הסניטרים ניגבו ידיים במגבוני הנייר החדשים, זרקו לפח ועזבו את המקום.

*

ברוך שמע את קולותיהם מתרחקים, נאנח והתחיל לרפד את מושב האסלה בשתי שכבות עבות של נייר טואלט. נקי או לא נקי, זה הרי בית חולים, ויותר מזה בית חיידקים. ואחרי הלילה שהוא עבר, חיידקים לא באו לו בטוב.

לאט לאט הוא הרשה לעצמו להירגע, מגלגל מחשבות על התביעה המשפטית שהוא מתכנן. על העיתונות. על הפיצויים. הם עוד ישלמו על זה ביוקר, החארות. ביוקר ביוקר, כוס אומו כל הבית חולים המזוין הזה.

אבל התביעה תחכה קצת, הוא ידע. קודם כל – סיגריה. עכשיו, איפה הוא שם את המרבורו. אה, מאחורה, בג'ינס. ברוך שלף אותה מהכיס והפשיל את המכנסיים בזהירות, בעדינות. הוא התיישב על ריפודי הנייר הנדיבים, הוציא מרבורו אחת, עצם עיניים ותחב אותה בעדינות לזווית הפה. סוף סוף.

שש שעות הוא כבר לא עישן. שש חרא זבל כוס אומו ערס של שעות. סוף סוף סיגרה.

הוא פקח עיניים והביט במדבקת ה"נא לא לעשן" האדומה־לבנה שהודבקה היטב על הדלת הפנימית של תא השירותים. במיוחד עבור אנשים כמותו.

*

"אבל איך, איך, איך היא הלכה?" משה שאל באוויר.

"כשתראה אותה, תשאל אותה".

"היא בטח גם תענה לי".

"כמו שהיא ידעה ללכת, ככה היא תדע גם לדבר".

"אבל איך היא הלכה? איך הי–"

והנה היא. מולם. ממש במרכז המסדרון שמוביל מהשירותים החיצוניים אל הלובי הפנימי של הבניין הישן.

"ואללה הנה היא".

"ואללה ואללה".

משב רוח צונן נוסף עבר במסדרון, מאוורר את זיעת הלילה. הנה היא. לרגע הם עמדו מולה, המומים, וחיוך של שביעות רצון – או הקלה – התפשט על שפתיהם.

פיצוץ אדיר, קרוב מאוד, החריד את המסדרון מאחוריהם.

ולאחריו זעקת כאב קורעת לב.