עיר שסועה לה יחדיו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עיר שסועה לה יחדיו
הוספה למועדפים

עיר שסועה לה יחדיו

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    דניאל מונטרסקו (נולד ב-1971) הוא פרופסור חבר לאנתרופולוגיה באוניברסיטה המרכז-אירופית, פרופסור אורח באוניברסיטת קיוטו ועמית במכון ללימודים מתקדמים במרסיי. הוא בוגר בית הספר הצרפתי ביפו ובעל תואר מוסמך מטעם התוכנית הבינתחומית לתלמידים מצטיינים והחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב. את לימודי הדוקטורט השלים באוניברסיטת שיקגו (2005), ושימש כעמית מחקר במכון האוניברסיטאי האירופי בפירנצה (Marie Curie Fellow) . הוא מנהל בלוג בעיתון הארץ בשם "עיר שסועה לה יחדיו" הנסמך על חייו ומחקריו ביפו בשיתוף עם קבוצה גדלה של כותבים.
    בנוסף למחקרו על ערים ״מעורבות״ בישראל, עבודתו הנוכחית עוסקת בתרבויות יין באזורי גבול באירופה ובישראל, וכן בתנועת התחייה היהודית בערי מרכז אירופה (בודפשט, ברלין וקרקוב), ובמשבר הפליטים האירופי.
    מאמריו פורסמו בכתבי עת מובילים ותורגמו לערבית, לעברית, לצרפתית ולאיטלקית.

    תקציר

    ערים מעורבות בישראל הן זירה למאבק על מרחב וזהות הניטש זה כמאה שנים. בין ערים אלה בולטת יפו בגלל מורכבות יחסיה עם תל-אביב – "העיר שהולידה מדינה". מערך יחסים טעון זה מעלה שאלות פוליטיות, חברתיות ותרבותיות לגבי זהות העיר ועתידה, שעמן מתמודדים התושבים והממשל מאז סיפוחה לתל-אביב ב-1950 ועד היום.
     
    מהי יפו? ״מוזיאון הנכבה״ / ״פנינת נדל״ן״ / ״כלת פלסטין״ / ״כלת הים״ / ״קהילה תורנית מתחדשת״ / ״בולגריה הקטנה״? יפו קרועה בין דימויים וכוחות המלווים אותה לאורך מאה שנות המאבק על הבית. האם יש עתיד לבית בעיר? האם ניתן וראוי ליצור בית משותף? האם יפו תשרוד את הפלישה התל-אביבית והג׳נטריפיקציה הניאו-ליברלית? מה מקומה של העיר בהיסטוריה הלאומית והחברתית של המקום? מה מגבלות הסיפור שניתן לספר על העיר ואנשיה? ״עיר שסועה לה יחדיו״ הוא הספר המקיף הראשון אשר מספר את סיפור העיר בראייה פלסטינית ויהודית משולבת לאחר מחקר היסטורי ואנתרופולוגי שנמשך יותר מעשור.
     
    הספר ראה אור באנגלית תחת השם Jaffa Shared and Shattered בהוצאת אוניברסיטת אינדיאנה ב-2015, וזכה לציון לשבח בפרס ע"ש ג'ורדן שניצר מטעםAssociation for Jewish Studies . מחברו דניאל מונטרסקו הוא גם המתרגם של המהדורה העברית.

    פרק ראשון

    הקדמה למהדורה העברית
     
     
    ערים מעורבות הן זירת מאבק על מרחב וזהות הניטש בישראל מזה כמאה שנים. בין ערים אלה בולטת יפו במורכבות יחסיה עם תל אביב - "העיר שהולידה מדינה". מערך יחסים טעון זה מעלה שאלות פוליטיות, חברתיות ותרבותיות על זהות העיר ועתידה, שעימן מתמודדים התושבים והממשל מאז סיפוחה לתל אביב בשנת 1950 ועד היום. מערך הייצוגים התרבותיים של יפו (״כלת פלסטין״) ממקם אותה בתווך שבין תפיסה רומנטית של עיר בעלת עומק היסטורי ("העיר עמוסת העבר") ובין זיהויה כזירה של אלימות פוליטית ("קוץ ממאיר בלב היישוב הגדול"), בין ראייתה כמקור של זהות וערגה (בעבר הרחוק) ובין היותה סמל של אחרוּת ואיבה (בעבר הקרוב). יפו היא מושא שסוע של פחד ותשוקה.
     
    נולדתי וגדלתי ביפו ד'. בנעורי עברתי לגור בשדרות ירושלים, למדתי בבית הספר הצרפתי (קולז' דה פְרֵר) והייתי מדריך בשבט צופי יפו. קורות משפחתי היו אז פשוט הסיפור הפרטי שלי, מאז הגיעה משפחתי לשכונת מנשייה בראשית שנות החמישים, עם גלי ההגירה הגדולים. הסיפור הפרטי שלי קיבל תפנית עם התבגרותי ומעורבותי ההולכת וגדלה בפעילות חברתית בעיר, וניסיונותי למקם את העיר ודריה במסגרת היסטורית ובהקשר פוליטי. באופן בלתי־נמנע, לא יכולתי שלא לכתוב ״ספר־העיר של בן־המקום״, כפי שבנימין ניסח זאת. אולם ביפו, שבה מעטים הדברים הברורים מאליהם, ודאי לא סוגיית השייכות, נותרתי כמו יפואים רבים, יליד וזר לעיר בעת ובעונה אחת. בתבנית נוף העיר שמתפארת בכך שהיא ״אם הזר״ (אום אלע'ריב), לא הייתי חריג.
     
    ספר זה הוא תוצר של עשרים שנות התעסקות אובססיבית, אישית ואינטלקטואלית, בעיר יפו. היַפומאניה שלי נובעת מחיי בעיר לאורך כמעט שלושה עשורים, לפני שחבשתי את כובע החוקר, ועוד לפני שהבנתי או שהייתי מעוניין בהבנה מעמיקה במיוחד של עיר ילדותי.
     
    כדי לכתוב מנקודת מבט של אחרוּת נדרש ממני להתנתק מרשת הקורים העירונית ולהתבונן בה ממרחק ביקורתי ופיזי. בעשרים השנים האחרונות, יצאתי ללימודים ולעבודה בחו״ל, שבתי ועזבתי את העיר חליפות. התנהלתי כתושב חוזר, יורד ועולה, וכמי ששב לזירת הפשע. את הספר הזה כתבתי מנקודת מוצא ניידת של רצידיביזם אתנוגרפי. השיחות והמפגשים עם תושבי העיר שאת חלקם אני מכיר מילדות, המהווים את מסד הספר, נתנו ביטוי כזה או אחר להבדלים הדדיים עמוקים - דוריים, מעמדיים, תרבותיים ולאומיים - בין השחקנים העירוניים. הבדלים אלה הם שעושים את העיר והם שעזרו לי להתוות את גבולות הזהות והזרות, ואת היחסים שבין האישי והפוליטי. גיליתי בהדרגה שביפו, הזהות נובעת מתוך הזרות.
     
    על סמך תצפית משתתפת, מחקר היסטורי בערבית ובעברית, הצהרות של מנהיגים, ייצוגים תרבותיים פופולריים, אירועים דרמטיים ופעילות של ארגונים שונים בחיי העיר, ביקשתי לבחון את חיי היומיום ואת הדימוי המסוכסך של יפו בתרבות הישראלית. את המתח שבין השאיפה להתמזגות והרצון להיבדלות, או בין בליעה והפרדה מרחבית, מסמן ומנציח המקף המחבר שבין "תל אביב" ו"יפו" בשמה הנוכחי של העיר.
     
    הספר מתמודד עם השאלה כיצד ניתן לספר את סיפור העיר המעורבת על שלל רבדיה. אקדים את האמירה הנחרצת בשיר הידוע ״זוהי יפו״ ואשאל: מהי יפו? האם היא "מוזיאון הנכבה״ / ״פנינת נדל״ן״ / ״כלת פלסטין״ /״כלת הים״ / ״קהילה תורנית מתחדשת״ / ״בולגריה הקטנה״? יפו קרועה בין דימויים וכוחות הפועלים עליה ובה לאורך כמאה שנות מאבק עליה. האם יש עתיד להפוך את העיר לבית ולמי? האם ניתן וראוי ליצור בית משותף? האם יפו תשרוד את הפלישה התל־אביבית והג'נטריפיקציה הניאו־ליברלית? מה מקומה של העיר בהיסטוריה הלאומית והחברתית של המקום? ובעיקר, מה מגבלות הסיפור שניתן לספר על העיר ועל אנשיה? האם ניתן לספר את העיר מבלי לרדד אותה לריבוי הקהילות שמרכיבות אותה, או שמא הריבוי הוא העיר?
     
     
     
    חוויית העיר היא תמיד חלקית, זמנית ומצבית, שכן את העיר לא ניתן לתפוס בכללותה. תיאור גדוש של העיר החומרית על מבניה ורחובותיה, אף הוא אינו מספק. כפי שכתב איטאלו קאלווינו בספרו הערים הסמויות מעין, ״לא מאלה עשויה העיר, אלא מהיחסים בין מידות־חללה לבין אירועי־עברה [...] אולם העיר אינה אומרת את עברה, אלא מכילה אותו כאילו היה רשת קווים של כף־יד, והוא כתוב בקרנות־הרחוב, בסורגי־החלונות, במעקות גרמי־המדרגות, במוטות קולטי־הברקים, בניסי־הדגלים, וכל קטע מחורט אף הוא עצמו בבוא תורו כל כולו בשריטות, בניסורים, בחיתוכים, בפסיקים״.
     
    עיר שסועה לה יחדיו הוא הספר המקיף הראשון המספר את סיפור העיר בראייה משולבת, השוזרת את הנרטיבים הפלסטיני והיהודי, על בסיס מחקר היסטורי ואנתרופולוגי שנמשך שני עשורים. הוא מסופר מתוך השריטות, החתכים והפצע הפתוח שמסרבים להתאחות.
     
    הספר פורסם לראשונה באנגלית ב-2015 כספר אקדמי המיועד לקהל חוקרי מדעי החברה. 1 המהדורה העברית מבקשת לפנות אל הקהל הרחב בכלל ולתושבי יפו בפרט שרואים בעין משתאה כיצד משתנה העיר לנגד עיניהם. הוא כולל פרקים חדשים שנכתבו במיוחד בשיתוף חוקרים וחוקרות אליהם חברתי במהלך העשורים האחרונים. מעל לכול הספר מבקש למלא חוב אישי שלי לעיר ולתושביה.
    דניאל מונטרסקו (נולד ב-1971) הוא פרופסור חבר לאנתרופולוגיה באוניברסיטה המרכז-אירופית, פרופסור אורח באוניברסיטת קיוטו ועמית במכון ללימודים מתקדמים במרסיי. הוא בוגר בית הספר הצרפתי ביפו ובעל תואר מוסמך מטעם התוכנית הבינתחומית לתלמידים מצטיינים והחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב. את לימודי הדוקטורט השלים באוניברסיטת שיקגו (2005), ושימש כעמית מחקר במכון האוניברסיטאי האירופי בפירנצה (Marie Curie Fellow) . הוא מנהל בלוג בעיתון הארץ בשם "עיר שסועה לה יחדיו" הנסמך על חייו ומחקריו ביפו בשיתוף עם קבוצה גדלה של כותבים.
    בנוסף למחקרו על ערים ״מעורבות״ בישראל, עבודתו הנוכחית עוסקת בתרבויות יין באזורי גבול באירופה ובישראל, וכן בתנועת התחייה היהודית בערי מרכז אירופה (בודפשט, ברלין וקרקוב), ובמשבר הפליטים האירופי.
    מאמריו פורסמו בכתבי עת מובילים ותורגמו לערבית, לעברית, לצרפתית ולאיטלקית.

    עוד על הספר

    עיר שסועה לה יחדיו דניאל מונטרסקו
    הקדמה למהדורה העברית
     
     
    ערים מעורבות הן זירת מאבק על מרחב וזהות הניטש בישראל מזה כמאה שנים. בין ערים אלה בולטת יפו במורכבות יחסיה עם תל אביב - "העיר שהולידה מדינה". מערך יחסים טעון זה מעלה שאלות פוליטיות, חברתיות ותרבותיות על זהות העיר ועתידה, שעימן מתמודדים התושבים והממשל מאז סיפוחה לתל אביב בשנת 1950 ועד היום. מערך הייצוגים התרבותיים של יפו (״כלת פלסטין״) ממקם אותה בתווך שבין תפיסה רומנטית של עיר בעלת עומק היסטורי ("העיר עמוסת העבר") ובין זיהויה כזירה של אלימות פוליטית ("קוץ ממאיר בלב היישוב הגדול"), בין ראייתה כמקור של זהות וערגה (בעבר הרחוק) ובין היותה סמל של אחרוּת ואיבה (בעבר הקרוב). יפו היא מושא שסוע של פחד ותשוקה.
     
    נולדתי וגדלתי ביפו ד'. בנעורי עברתי לגור בשדרות ירושלים, למדתי בבית הספר הצרפתי (קולז' דה פְרֵר) והייתי מדריך בשבט צופי יפו. קורות משפחתי היו אז פשוט הסיפור הפרטי שלי, מאז הגיעה משפחתי לשכונת מנשייה בראשית שנות החמישים, עם גלי ההגירה הגדולים. הסיפור הפרטי שלי קיבל תפנית עם התבגרותי ומעורבותי ההולכת וגדלה בפעילות חברתית בעיר, וניסיונותי למקם את העיר ודריה במסגרת היסטורית ובהקשר פוליטי. באופן בלתי־נמנע, לא יכולתי שלא לכתוב ״ספר־העיר של בן־המקום״, כפי שבנימין ניסח זאת. אולם ביפו, שבה מעטים הדברים הברורים מאליהם, ודאי לא סוגיית השייכות, נותרתי כמו יפואים רבים, יליד וזר לעיר בעת ובעונה אחת. בתבנית נוף העיר שמתפארת בכך שהיא ״אם הזר״ (אום אלע'ריב), לא הייתי חריג.
     
    ספר זה הוא תוצר של עשרים שנות התעסקות אובססיבית, אישית ואינטלקטואלית, בעיר יפו. היַפומאניה שלי נובעת מחיי בעיר לאורך כמעט שלושה עשורים, לפני שחבשתי את כובע החוקר, ועוד לפני שהבנתי או שהייתי מעוניין בהבנה מעמיקה במיוחד של עיר ילדותי.
     
    כדי לכתוב מנקודת מבט של אחרוּת נדרש ממני להתנתק מרשת הקורים העירונית ולהתבונן בה ממרחק ביקורתי ופיזי. בעשרים השנים האחרונות, יצאתי ללימודים ולעבודה בחו״ל, שבתי ועזבתי את העיר חליפות. התנהלתי כתושב חוזר, יורד ועולה, וכמי ששב לזירת הפשע. את הספר הזה כתבתי מנקודת מוצא ניידת של רצידיביזם אתנוגרפי. השיחות והמפגשים עם תושבי העיר שאת חלקם אני מכיר מילדות, המהווים את מסד הספר, נתנו ביטוי כזה או אחר להבדלים הדדיים עמוקים - דוריים, מעמדיים, תרבותיים ולאומיים - בין השחקנים העירוניים. הבדלים אלה הם שעושים את העיר והם שעזרו לי להתוות את גבולות הזהות והזרות, ואת היחסים שבין האישי והפוליטי. גיליתי בהדרגה שביפו, הזהות נובעת מתוך הזרות.
     
    על סמך תצפית משתתפת, מחקר היסטורי בערבית ובעברית, הצהרות של מנהיגים, ייצוגים תרבותיים פופולריים, אירועים דרמטיים ופעילות של ארגונים שונים בחיי העיר, ביקשתי לבחון את חיי היומיום ואת הדימוי המסוכסך של יפו בתרבות הישראלית. את המתח שבין השאיפה להתמזגות והרצון להיבדלות, או בין בליעה והפרדה מרחבית, מסמן ומנציח המקף המחבר שבין "תל אביב" ו"יפו" בשמה הנוכחי של העיר.
     
    הספר מתמודד עם השאלה כיצד ניתן לספר את סיפור העיר המעורבת על שלל רבדיה. אקדים את האמירה הנחרצת בשיר הידוע ״זוהי יפו״ ואשאל: מהי יפו? האם היא "מוזיאון הנכבה״ / ״פנינת נדל״ן״ / ״כלת פלסטין״ /״כלת הים״ / ״קהילה תורנית מתחדשת״ / ״בולגריה הקטנה״? יפו קרועה בין דימויים וכוחות הפועלים עליה ובה לאורך כמאה שנות מאבק עליה. האם יש עתיד להפוך את העיר לבית ולמי? האם ניתן וראוי ליצור בית משותף? האם יפו תשרוד את הפלישה התל־אביבית והג'נטריפיקציה הניאו־ליברלית? מה מקומה של העיר בהיסטוריה הלאומית והחברתית של המקום? ובעיקר, מה מגבלות הסיפור שניתן לספר על העיר ועל אנשיה? האם ניתן לספר את העיר מבלי לרדד אותה לריבוי הקהילות שמרכיבות אותה, או שמא הריבוי הוא העיר?
     
     
     
    חוויית העיר היא תמיד חלקית, זמנית ומצבית, שכן את העיר לא ניתן לתפוס בכללותה. תיאור גדוש של העיר החומרית על מבניה ורחובותיה, אף הוא אינו מספק. כפי שכתב איטאלו קאלווינו בספרו הערים הסמויות מעין, ״לא מאלה עשויה העיר, אלא מהיחסים בין מידות־חללה לבין אירועי־עברה [...] אולם העיר אינה אומרת את עברה, אלא מכילה אותו כאילו היה רשת קווים של כף־יד, והוא כתוב בקרנות־הרחוב, בסורגי־החלונות, במעקות גרמי־המדרגות, במוטות קולטי־הברקים, בניסי־הדגלים, וכל קטע מחורט אף הוא עצמו בבוא תורו כל כולו בשריטות, בניסורים, בחיתוכים, בפסיקים״.
     
    עיר שסועה לה יחדיו הוא הספר המקיף הראשון המספר את סיפור העיר בראייה משולבת, השוזרת את הנרטיבים הפלסטיני והיהודי, על בסיס מחקר היסטורי ואנתרופולוגי שנמשך שני עשורים. הוא מסופר מתוך השריטות, החתכים והפצע הפתוח שמסרבים להתאחות.
     
    הספר פורסם לראשונה באנגלית ב-2015 כספר אקדמי המיועד לקהל חוקרי מדעי החברה. 1 המהדורה העברית מבקשת לפנות אל הקהל הרחב בכלל ולתושבי יפו בפרט שרואים בעין משתאה כיצד משתנה העיר לנגד עיניהם. הוא כולל פרקים חדשים שנכתבו במיוחד בשיתוף חוקרים וחוקרות אליהם חברתי במהלך העשורים האחרונים. מעל לכול הספר מבקש למלא חוב אישי שלי לעיר ולתושביה.