רוויזיוניזם, ארכיטקטורה ועירוניות מגויסת בתל-אביב

פתח דבר

זאב ז'בוטינסקי כאזרח העיר הגדולה תל־אביב

"מאורעות הכותל" בשנת תרפ"ט נחשבים לאירוע מכונן, המציין את ראשיתה של תקופה היסטורית חדשה בתולדות היישוב, שהתאפיינה בהחרפת המחלוקות האידאולוגיות, הפוליטיות והתרבותיות בין מחנה הימין הרוויזיוניסטי בהנהגת זאב ז'בוטינסקי לבין המחנה הסוציאליסטי בראשות דוד בן־גוריון.¹ שיאן של מחלוקות אלה היה סמוך לרצח אחד המנהיגים החשובים ביותר של מחנה השמאל הציוני, חיים ארלוזורוב, והן נסובו על סוגיות מדיניות, ולא פחות מכך על שליטה ממשית, כלכלית, תרבותית, תעמולתית ומרחבית, כשהעיר תל־אביב הופכת באותה עת לזירה מרכזית וגועשת של הפגנות ועימותים, שהגיעו לא אחת לקטטות של ממש בין אנשי בית"ר לבין פעילי מחנה הפועלים.²

המחלוקות החריפות בין הימין לבין השמאל מצאו את ביטויָן גם במרחב הארכיטקטוני של תל־אביב, כשבאותה עת הוקמו בה שני מבנים פוליטיים בעלי אופי תעמולתי שאי־אפשר להגזים בחשיבותם בתולדות העיר: "בית ברנר" (1935-1934) — בניין פונקציונלי ומודרניסטי לעילא, שתוכנן על ידי אריה שרון, בכיר האדריכלים הסוציאליסטים הארצישראלים, ונועד לשמש כמטה המרכזי של תנועת הפועלים, ובניין מצודת זאב (1940-1935), שתוכנן על ידי האדריכל הרי לוריה, שזה מקרוב הגיע מאיטליה לארץ־ישראל, ונועד לשמש את תנועת בית"ר והקרנות הלאומיות.³ הארכיטקטורה של בניין זה, שהתיימרה להיות "לאומית", הייתה אנטי מודרנית בעליל, מונומנטלית, מבצרית, אנכרוניסטית, פיגורטיבית ועמוסה בסמלים ובאלמנטים פסאודו־היסטוריים.⁴

כפי שיפורט בגוף הספר, ההיסטוריה של בניין מצודת זאב היא היסטוריה של גיוס היצירה האדריכלית למטרות פוליטיות ותעמולתיות, ובמושגיו של ולטר בנימין — מקרה מובהק של "אסתטיזציה של הפוליטי",⁵ שתוצאתה (כצפוי) הייתה בעייתית בדמות של בניין שהארכיטקטורה האנכרוניסטית שלו "לא ארכיטקטורה", המנוגדת בעליל למגמות המובילות, במיוחד בתל־אביב, עיר חדשה, שמנהיגיה ואדריכליה חרתו על דגלם את נס המודרניות.⁶

יש לציין כי בתיאורים ההיסטוריים השגורים מושמטת כמעט כליל תרומת המחנה הרוויזיוניסטי לניסוח תבניתה האורבנית והארכיטקטונית של תל־אביב, ובכלל זה מושמטת גם פרשת העיצוב הארכיטקטוני של בניין מצודת זאב כאב־טיפוס של סגנון לאומי־ימני.⁷ נימוק שגור לכך הוא טענה, שעל פיה התכנון האורבני וארכיטקטוני של תל־אביב בשנות ה־30 וה־40 נסמך באופן אקסקלוסיבי על פרדיגמות מודרניסטיות, שמקורן ב"באוהאוס" או ב"ווינה האדומה".⁸ נראה, שזאת קביעה פרדוקסלית במיוחד בהקשר של תל־אביב, עיר ליברלית שרוב תושביה ומנהיגיה השתייך דווקא למחנה האזרחי והלאומי־רוויזיוניסטי,⁹ כשחיבור זה, מתמקד בבחינה מחודשת של רעיונות ופרקטיקות ארכיטקטוניות אורבניות ויישוביות, פרי הגותם של אינטלקטואלים, מנהיגים פוליטיים, ואדריכלים ימניים, ביניהם זאב ז'בוטינסקי, אב"א אחימאיר, אורי צבי גרינברג, איתמר בן־אב"י, הרי לוריה, שלמה גפשטיין ואחרים.

מחלוקות נוספות בין המחנות הפוליטיים נתגלעו גם באשר למדיניות יישובית מוסכמת, כשמנהיגי הימין צידדו בקו אופוזיציוני פרו־אורבני מובהק. הנימוק הרוויזיוניסטי לכך היה כפול: עדיפותה של העיר בשל כושרה לקליטה מיידית של המוני עולים, ובנוסף, בפרספקטיבה של התגברות המאבק הצבאי־לאומי, נטען ליתרונה של העיר ביחס ליישובים כפריים שאותם, כך תואר, ניתן לכבוש בקלות יחסית. נראה, שגם בהקשרים צבאיים אלה, עוצב בניין מצודת זאב בצורת מבצר, כמטפורה תעמולתית לכוונה הבית"רית לשינוי אופייה הקוסמופוליטי, הבועתי וה"סורר" של העיר תל־אביב, ולהפיכתה לעיר מורדת ולוחמת המגויסת למאבק הצבאי־לאומי.¹⁰

המסקנה המרכזית של מחקר זה היא, שבחוגי הימין הרוויזיוניסטי בתקופת היישוב, נעשה ניסיון לכינונה של אסכולה לאומית מיתו־ארכיטקטונית ומיתו־אורבנית בעלת מאפיינים מודרניים־שמרניים (Reactionary Modernism).¹¹ יש לציין עם זאת, שמעורבותן של האליטות הבית"ריות בתחומי היצירה האמנותית, הארכיטקטונית והיישובית הייתה מינורית ביחס לזו של המחנה הסוציאליסטי ששלט ללא מצָרים בתחומים אלה ובמוסדות המיישבים, כך שהשפעתה של האסכולה הימנית הייתה ונותרה בעיקר הגותית ורטורית. ואכן, במבט רטרוספקטיבי, ניתן לקבוע שהניסיון הבית"רי, בשנות ה־30 וה־40 של המאה ה־20 לכינונה של אסכולה ארכיטקטונית לאומית אנטי מודרנית ו"להטות את הזרם" לעבר אימוץ של מדיניות יישובית פרו־אורבנית, נחל כישלון חרוץ. רק בדיעבד, בתחילת שנות ה־60 של המאה ה־20, במקביל לדעיכת האתוסים החלוציים־סוציאליסטיים, התפתחה מגמה עירונית עממית, ששיקפה את האכזבה מדפוסי החיים וההזדמנויות המוגבלות שסיפקה העיר הישראלית הסמי־חקלאית והמפורברת לתושביה. תהליך זה הובל על ידי הזירה התל־אביבית, והוא הואץ לאחר "המהפך" הפוליטי ב־1977, וביתר שאת בעקבות תהליכי אמריקניזציה וגלובליזציה ששינו כליל את התמונה החברתית, הכלכלית, והתרבותית המקומית.¹² כך, בדיעבד, הפכו שוב תפיסותיו המוקדמות של זאב ז'בוטינסקי לרלוונטיות, כשממדים פוסט־מודרניסטיים, הדוניסטיים ואינדיבידואליסטים בתורתו רבת הסתירות, משתקפים מחדש באופייה של העיר הגדולה תל־אביב, שבה "כל יחיד הוא מלך".¹³

הערות

1 התקופה הנבחנת היא החל במועד הקמת הצה"ר ב־1925 ועד למותו של זאב ז'בוטינסקי ב־1940. ה"מאורעות", שהחלו בספטמבר 1928, התעוררו לאחר הצבת מחיצה ברחבת הכותל. באוגוסט 1929 שוב התחוללו מהומות סביב סוגיית חופש תפילה ברחבת הכותל. אירועים אלה התפתחו לפרעות עוצמתיות שהתפשטו למקומות רבים בכל רחבי ארץ־ישראל. בשני המקרים, פעילי בית"ר היו אקטיבים במיוחד, לרבות ארגון של הפגנות ותהלוכות שכללו הנפת דגלים ברחבת הכותל. הפגנות ותהלוכות אלה הוגדרו על ידי מחנה השמאל כפרובוקציות מיותרות, שכל מטרתן להתסיס את הזירה הארצישראלית. בתוך: יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929, תל־אביב, 1978; פנחס עופר, "התגבשות משטר המנדט והנחת היסודות לבית לאומי יהודי 1931-1921", בתוך: משה ליסק (עורך), תולדות הישוב היהודי בארץ־ישראל מאז העלייה הראשונה: תקופת המנדט הבריטי, חלק ראשון, ירושלים, תשנ"ד, עמ' 328-223; הלל כהן, תרפ"ט – שנת האפס בסכסוך היהודי־ערבי, כתר, תל־אביב, 2013; שבתי טבת, קנאת דוד, ב', ירושלים ותל־אביב, 1978, עמ' 553-550.

2 תיאור ממצה של מחלוקות אלה ב: מרדכי נאור, ראש בראש – שמונה עימותים ופולמוסים בתולדות היישוב ומדינת ישראל, יד בן־צבי, ירושלים, 2019, עמ'62-37.

3 בית ברנר הוא אחד המבנים המודרניסטיים הארצישראליים החשובים ביותר.בתוך: אריה שרון, "תל־אביב — מאז ועד עתה", גזית, 493, (1984), עמ' 253-249; ערן נוימן (עורך), אריה שרון – אדריכל המדינה, מוזיאון תל־אביב, 2018; Sharon, Arieh, Kibbutz+ Bauhaus – an Architect's Way in a New Land, Karl Kramer Verlag, Stuttgart-Tel Aviv, 1976.

4 בניין מצודת זאב, שבנייתו החלה ב־1936, החליף את בית טרומפלדור, שהיה מבנה חד־קומתי קטן, ששימש לפעילות הבית"רים. בניין זה נהרס לטובת בניין מצודת זאב, שנועד להיות מונומנט פוליטי גרנדיוזי ומרשים במיוחד, אבל קשיים שונים הובילו לכך שבפועל הוא נבנה באופן חלקי בלבד כבניין דו־קומתי קטן ואנונימי שמושמטים ממנו כל סממניו המונומנטליים, הפיגורטיביים והסמליים. בניין מצודת זאב נהרס בתחילת שנות ה־60 של המאה ה־20, ותחתיו הוקם "בית ז'בוטינסקי", שנחשב לאחד ממגדלי המשרדים הראשונים שנבנו בתל־אביב.

5 דיון באסתטיזציה של הפוליטי ובפוליטיזציה של האסתטי יובא בפרק הסיכום, בתוך: ולטר בנימין, יצירת האמנות בעידן השעתוק המודרני, הקיבוץ המאוחד, ספרית פועלים, תל־אביב, 1987.

6 ההיצמדות למודרנה הפכה למדיניות עירונית בהובלת ישראל רוקח והמהנדס העירוני יעקב שיפמן בן־סירה. ראו: נתי מרום, עיר עם קונספציה: מתכננים את תל־אביב, בבל, תל־אביב, 2009; יוסי קליין, יעקב שיפמן בן־סירה – האיש שהינדס את העיר תל־אביב 1951-1929, כרמל, ירושלים (בהכנה לדפוס). בספר זה, מידע ופרספקטיבות חדשות הקשורות לניתוח פעילותו של שיפמן בן־סירה. ראו. בנוסף, תערוכה שאצרתי יחד עם אדריכל ערן טאוויל, הדנה בפועלו של שיפמן בן־סירה, בית האדריכל, יפו, 2018.

7 סקירה מפורטת של ההיסטוריוגרפיה ה"נייטרלית" של תל־אביב תובא בהמשך.

8 שנות ה־90 התאפיינו בדיון מחודש על המורשת הארכיטקטונית מודרנית של תל־אביב. בהקשר זה, נשמרת חשיבות מיוחדת לתערוכה "עיר לבנה — דיוקנה של תקופה", שהתקיימה ב־1994, המתוארת כאחד הגורמים להתבססות הדימוי, שעל פיו "תל־אביב היא מוזיאון הבאוהאוס הפתוח הגדול ביותר בעולם". מיכה לוין, עיר לבנה – דיוקנה של תקופה, תל־אביב, 1994; יואכים שלור, תל־אביב – מחלום לעיר, תל־אביב, 2012, עמ' 177-170; הגדרות אלה עודכנו במהלך הזמן. תחילה נוספה הגדרת השפעת הסגנון הבינלאומי, וכיום טווח ההשפעות והסוגות הורחב עוד יותר. בכל מקרה, השפעתן של הזירות ה"מתקדמות" על מעבר מדגש על ה"יפה" לעבר ה"שימושי והיעיל" הייתה מכרעת.

9 בשנות ה־30 היה דומיננטי הגוש הפוליטי האזרחי־ימני, כשדיזנגוף וסיעתו הקטנה מהווים לשון מאזניים בין המחנות. הרוב האזרחי־ימני היה רוב פוליטי דחוק. אמנם מחנה השמאל היה קטן מהקואליציה שבראשותו של דיזנגוף, אבל הוא היה מגובש ומאורגן היטב, והשפעתו בתחום הכלכלי, החברתי, התרבותי והארכיטקטוני הייתה ניכרת. ראשי העיר עד ל־1948 השתייכו למחנה האזרחי והליברלי. יוצא דופן בהקשר זה היה מנהיג מחנה הפועלים, דוד בלוך, שכיהן כראש עיר במשך שנתיים בלבד (1928-1926). רק לאחר כ־30 שנה, ב־1959, התמנה איש מחנה השמאל, מרדכי נמיר, חבר מפא"י, לכהונת ראש העיר. ראו: חיים פיירברג, "מתל־אביב הקטנה לעיר ללא הפסקה: תרומתם של ראשי העירייה לעיצוב דמותה ואופייה של תל־אביב 2007- 1921", בתוך: ברוך קיפניס (עורך), תל־אביב – יפו מפרבר גנים לעיר עולם, פרדס, חיפה, 2009, עמ' 194-2; מרדכי נאור, ראש בראש – שמונה עימותים ופולמוסים בתולדות היישוב ומדינת ישראל, עמ' 67-32.

10 על האופי ה"בועתי" של תל־אביב נכתב רבות. ראו לדוגמה: מרדכי נאור, "מאיר דיזנגוף — האיש שהמציא את הבועה', בתוך: נאווה שרייבר (עורכת), יחי ראש העיר מאיר דיזנגוף, (קטלוג תערוכה), מוזיאון תל־אביב, תל־אביב, 2009, עמ' 24-17.

11 התזה של מעוז עזריהו מבליטה את השפעת היבטים מיתו־גאוגרפיים בהקשר של ההיסטוריה של תל־אביב. באותו אופן נטען כאן לקיומה של מיתו־ארכיטקורה ומיתו־אורבניות לאומית־ימנית, בתוך: מעוז עזריהו, תל־אביב – העיר האמיתית: מיתוגרפיה היסטורית, מכון בן־גוריון, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן־גוריון בנגב, 2005; ג'פרי הרף מתאר את הכללתם של רכיבים שמרניים בתוצרים מודרניים בזירות הלאומניות באירופה. הדיון בתופעה זו יורחב בפרק הסיכום. יש לציין כי המחקר על השפעותיהן של הזירות הלאומניות והאנטישמיות באירופה על הדפוסים המקומיים עדיין רצוף בסייגים מובנים. Jeffery Herf, Reactionary Modernism:Technology, Culture and Politics in Weimar and the Third Reich, Cambridge University Press, Cambridge, 1984.

12 יוסי קליין, האמריקניזציה של תל־אביב, כרמל, 2011; אורי רם, הגלובליזציה של ישראל, רסלינג, 2005.

13 זאב ז'בוטינסקי, "אוטוביוגרפיה", בתוך: זאב ז'בוטינסקי, כתבים, בעריכת ערי ז'בוטינסקי, ירושלים, תש"ז, עמ' 38. יורחב בהמשך.