פרק ראשון
בריחה
עופר נעמד לפני שולחן גדול מעץ טבעי. גרוטאה זו שימשה בעבר כשולחן מטבח אצל סבתא מלכה. כאשר הסבתא קנתה ריהוט חדש, הביאו את ה"מפלצת" בת ארבע הרגליים העירומות לחדרו המרווח של עופר. אבא קנה מתקן של שלוש מגרות והניחו משמאל, וקלמר מפלסטיק מימין, כדי לשוות לזה דימוי של שולחן
כתיבה.
ילקוטו של עופר היה מונח על השולחן כעת, את חציו של הילקוט ארזה אמו בקפידה רבה וחציו השני הושאר פנוי לאריזתו החופשית של הילד, בן כעשר וחצי. עופר נטל שני ופלים מצופים בשוקולד, ארוזים בנייר כסף, שהביאה לו רינה לפני כשלוש שעות. הוא תחב אותם לתחתית הילקוט, כדי שאימא לא תראה אותם. כמו כן הוסיף לילקוט גרביים וספרים, ואז חלף עופר על פני הראי הגדול, המותקן על הדלת האמצעית של ארונו. באכזבה, הוא שוב נוכח לדעת כי אינו דומה לאבא כלל ועיקר, בשום תו אשר בקלסתר פניו הצרים. אין לו השׂערות הכהות החלקות, המשוכות לאחור, אין לו הקדקוד והמצח הרחבים, לא השפתיים העבות והארוכות ולא עצמות הלחיים הבולטות. מתוסכל, השעין עופר את מצחו על המראה הצוננת, כאילו ביקש ממנה, שתְּשַׁנֶּה משהו.
באותו רגע החלו שתי עיניו של עופר להתקרב זו לזו; כמכושפות, הן התאחדו זו עם זו והתמזגו לעיגול חָשׁוּךְ שהולך וגדֵל, מעמיק ומבעית. כאילו פתאום נֶחפרה בתוך הראי מנהרה ארוכה, אפלה, שחורה, ללא סוף וללא מוצא. עופר ניתק מן הראי באימה. זה מחריד, שחדרו מחובר עם מנהרה מזוויעה כזאת! עופר לא ידע כי זהו מה שיִרְאֶה כל אחד בתנוחה ההיא.
"עופר, אתה מוכן?" קראה טובה מן המטבח.
מונית עצרה ליד בית פינתי בשכונת קטמון בירושלים. הנהג צפר בעוצמה, כתקיעת שופר המפלחת את הלב. טובה שרבבה את ראשה מן החלון בקומה ב': "מייד יורדים!" קראה בקול והגיפה את תריסי החלון.
לנהג לא נותר אלא להמתין. הוא הביט על ה"יהודי הנודד", שעיטר את משקוף המרפסת הפתוחה.
הודות לטיפוח מסור, שילשו העלים את גודלם הטבעי וניסו להסתיר את שתי קשתות התקרה הכתומות, החייכניות, שנבנו בסגנון רומי. מן המרפסת נשׂתרכו מדרגות רחבות משַׁיִשׁ בהיר. היו אלו מדרגות חיצוניות, חשׂופות לשמיים, יוצאות לחזית הבית הדו-קומתי. היא בוודאי אישה עשירה, הרהר הנהג.
טובה כיבתה את כל האורות בדירה, פרט לנורת הפלואורסצנט במטבח. היא תלתה על עצמה, על שמלתה הירוקה הכהה, שני תיקים גדולים וגדושים — את האפור מימין ואת הכחול משמאל, בהצלבה על החזה; היא עזרה לעופר להעמיס את ילקוטו על גבו הצנום, וביד שמאלהּ היא נטלה מזוודה כבדת משקל. עופר, בחולצת המשבצות חומות-לבנות, יצא ראשון. אחר כך העמידה טובה את המזוודה על המדרגה העליונה וגררה כיסא רחב משענת אל מתחת ליָדית של דלת הכניסה מצִדה הפנימי. היא התרגלה להציב את הכיסא באלכסון, בזווית של כשלושים מעלות עם הדלת, כדי שתדע אם מישהו ביקר כאן בהיעדרה. ואז סובבה את המפתח פעמיים, והדלת ננעלה. את המזוזה היא נישקה נשיקת אוויר, ממרחק. הם ירדו במדרגות הצמודות לקיר הדרומי של הבית. המדרגות הובילו לשביל מרוצף שעגן במדרכה.
בעָמדה על המדרגה התחתונה, העיפה טובה מבט לדירת הזוג גוֹלְד. אילו הייתה רואה מישהו בחלון של דירת הקרקע המוצלת והאפלה, הייתה מברכת את שכניה פעם נוספת בברכת "שנה טובה". אך השכנים המבוגרים לא נראו לעין ואת גברת כהן, מן הכניסה הנגדית של הבית, בירכה טובה כבר אתמול. אכן היא מיהרה אל המונית.
"לנתניה!" אמרה לנהג, אפילו שיַעַד הנסיעה היה ברור, כי הלא הזמינה את המונית בטלפון.
"את המזוודה שׂימי בתא המטען," הוא הורה לה ופתח את התא בלחיצת כפתור. הוא הרי לא יקום לעזור לאישה עם מיטלטליה. עופר התיישב ראשון, בקרבת החלון השמאלי, וטובה ישבה ליד החלון הימני עם שני תיקיה בצד רגליה.
טובה נשמה לרווחה. עכשיו היא יכולה קצת לנוח ולפרוק את הלחצים וכאב הראש שאפפו אותה בשעות הקודמות. היה זה יום קשה, ערב ראש השנה של ראשית שנות השישים. אם ניסע במהירות ממוצעת של שבעים קמ"ש, נגיע לנתניה תוך שעתיים ושלושה רבעים, חישבה טובה בליבה.
"אתה יכול קצת לישון," אמרה לעופר. טובה לא חיבקה אותו ולא קירבה אותו אל כתפה. היא נהייתה זהירה. היא נזכרה איך עופר הפתיע אותה בהצהרה תינוקית כבר בהיותו בן שנתיים: כאשר החזיקה אותו בזרועותיה וניסתה להרדימו עם שיר "עופר'יק של אימא..." לפי המנגינה של "דוגית נוסעת", עופר תיקן אותה בתקיפות: "אבא!" ואז פרץ מפיה, בהיסח הדעת, השיר שנית: "עופר'יק של אימא," והינוּקא לא נלאה לתקן: "אבא, אבא!"
טובה מודעת לעובדה, שילד בן עשר וחצי אינו אוהב את גיפופיה של אימא. בכל זאת היא זזה קצת לעברו של עופר בתקווה שהכאב החריף שלו ייספג בכוח הדיפוזיה ביגון הכרוני שלה.
טובה רוצה שהילד יעבור את המשבר הנוכחי בקלות. היא לוקחת אותו אל מקום אחר, אל נוף של ים ודרור, הרחק מן הזיכרונות המלחיצים.
הם נוסעים להתארח בבית חברתה, חווה, לאחר שזו נמצאת בחג בקיבוץ, עם בעלה ובתם הקטנה. טובה החליטה לבלות את ראש השנה בנתניה, כדי להיחלץ מן השאלות הטורדניות של אנשי שכונת קטמון בירושלים ושל המתפללים בבית-הכנסת שם. כבר לפני שנתיים היא התקשתה לגמגם שבעלה "במילואים", כאשר הוא בילה את החגים בצרפת.
המונית החלה לגלוש במורד התלול, וטובה אמרה בליבה את תפילת הדרך. בעצם, טובה התכוונה לנסוע לנתניה באוטובוס. מראש היא קנתה שני כרטיסים ושריינה לעצמה ולעופר שני מקומות באוטובוס הישיר, היוצא בשעה אחת וחצי. כל הצֵידה לשני ימי החג הייתה כבר מוכנה בתיקים, למִן העוף המבושל המוקפא ותפוחי אדמה מבושלים בקליפתם, ועַד בקבוקון יין, תפוחי עץ, רימון ותמרים. ואז באה פרשת המכנסיים הלבנים.
כאשר טובה חזרה מן המכולת עם חלות עגולות טריות, החל עופר לְיַלֵּל שהוא צריך מכנסיים לבנים לחג.
"תקבל מכנסיים לבנים יפים ליום כיפור," הבטיחה טובה, "לראש השנה יש לך מכנסי תכלת מקסימים עם חולצות לבנות יפהפיות."
עופר התחיל למרר בבכי: "לא, אני צריך מכנסיים לבנים לראש השנה, כמו אבא."
"מאיפה לך שאבא לובש בראש השנה מכנסיים לבנים? רק ביום כיפור הוא נוהג לעשות כך," התריסה כנגדו אמו.
"רינה הייתה פה. היא חיטטה בארון ולקחה את המכנסיים הלבנים למחר," ייבב עופר, "וגם אני מוכרח שיהיו לי!"
"רינה הייתה פה?!" השתאתה טובה, "ומה עוד היא לקחה?"
"את גביע הכסף של אבא לקחה מן המזנון," הסביר עופר.
"נו, טוב, זה גביע הכסף שאַרְיֵה קיבל לבר-מצווה שלו," השלימה טובה עם המצב.
עופר זרק את עצמו על הרצפה ותוך בכי תבע מאמו לקנות לו מהר מכנסיים לבנים: "בחנות הבגדים ברחוב עמק רפאים שבקטמון אפשר להשיג אותם," הוא טען.
טובה הציבה לפניו תנאי כדורבנות: "אם נלך לקנות את המכנסיים, לא נספיק לאוטובוס ונשאר בחג פה, בירושלים. תחליט מה אתה רוצה: נסיעה נחמדה או מכנסיים!" ועופר ננעל על קניית המכנסיים...
חלק מהצידה החזירה טובה למקרר, והם יצאו לחנות הבגדים השכונתית. המוֹכרת אמרה שיש לה מכנסיים בגודל הדרוש.
"אז תַראי לנו, שלא נחכה סתם," ביקשה טובה.
"אני עסוקה עם קונים אחרים, ויש לי רק שתי ידיים!" הצהירה המוכרת, שהראתה לקונֶיה אין ספור זוגות גרבי ילדים עם ציורי חיות ופרחים. הלקוחות התלבטו בין ציור לציור, ולדברים לא היה סוף. טובה חזרה וביקשה לראות את המכנסיים, כדי לוודא אם יש בכלל טעם לחכות. אבל המוכרת המשיכה להציע גרביים למיניהם. וכאשר סוף סוף היא הראתה את המכנסיים, התברר שהם היו צרים מדי על עופר.
"אין לי כרגע זוג אחר," הודתה המוכרת, "אבל גם לוּ היה לי, לא הייתי נותנת לו מידה יותר גדולה." ואז פנתה לעופר: "אימא שלך רוצה שתסתובב במכנסיים רחבים כמו "שְׁלוּמְפֶּר", אבל ככה הולכים, צמוד!"
"הם קטנים!" פסקה טובה, "בפסח כבר לא יעלו עליו!"
באותו הרגע, המוכרת החלה לצחוק: "תשמעו, עכשיו, בראש השנה, היא קונה מכנסיים לפסח!"
טובה עמדה על שלה: "אני מרוויחה את הכסף שלי ביושר, ואני חסכונית! לעומת זאת, רמאי מבזבז את הכסף שלו על ימין ועל שמאל, כי מחר ירמה שוב." אבל הזמן החל דוחק. טובה ראתה שכבר לא יספיקו לערוך קניה במרכז העיר, ועופר התעקש שהמוּצר מתאים לו. לבסוף טובה נכנעה. היא חזרה הביתה סחוטה, ועופר הלך בדרך עוקפת.
אך קרַב ה"דווקאיות" לא נסתיים. בבַּית פרץ עופר בבכי מר: "ועכשיו אנחנו צריכים לנסוע לנתניה!"
"מה? אתה סובל ממחלת השכחה?" התפלאה טובה, "הרי סיכמנו: או נסיעה, או מכנסיים!"
עופר שוב נזרק ארצה ובעט ברגליו ברצפה: "אני חייב לנסוע! אני לא יכול להישאר כאן!"
"ככה אני לא מדברת אתך!" הכריזה טובה. "שֵׁב יפה על כיסא ותסביר לי מדוע שכחת את ההסכם שלנו!"
"כי ...כי..." גמגם עופר, "פגשתי את קוֹבי ואת שוּקי והתחלנו לדבר... ואז עבר שם סמי ואמר להם: אל תשׂחקו אתו, ההורים שלו מתגרשים!"
העפעף הימני של טובה החל לקַפֵּץ. איש לא ראה זאת, אך לטובה זה מרט את הלב. "מאיפה הוא יודע?" היא תמהה.
