ארבע שעות ביום
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ארבע שעות ביום
מכר
אלפי
עותקים
ארבע שעות ביום
מכר
אלפי
עותקים

ארבע שעות ביום

4.7 כוכבים (56 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2838מקורי
ספר מודפס
57.6 מחיר מוטבע על הספר 72
תאריך לסיום המבצע 01/08/2025

עוד על הספר

  • הוצאה: הקיבוץ המאוחד
  • תאריך הוצאה: פברואר 2020
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 174 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 54 דק'

אוריין צ'פלין

בשנת 2018 הפיקה סרט תיעודי, 'הסוד בבקבוק'. ספרה הראשון "ארבע שעות ביום – על הלינה המשותפת" יצא לאור בשנת 2020. ספרה השני "משהו קרה לבלה" שיצא לאור ב- 2023.

ראיון "ראש בראש"

תקציר

רבות כבר דובר בחינוך המשותף בקיבוצים, אבל כמעט ולא דובר על האימהוֹת במודל הייחודי הזה. כל תפקידי האימהוּת המסורתיים נמסרו לידיים אחרות: רחצה, הלבשה, האכלה, השכבה לישון והשכמה בבוקר, טיפול בילד חולה. את הכול עשתה המטפלת בבית הילדים, שבידיה הופקדה למעשה הסמכות האימהית.
 
מה מרגישה אמא שפוגשת את ילדיה לזמן קצוב, ארבע שעות ביום? כיצד חוו האימהות הללו את המציאות של הפרידה והניתוק? כיצד הושפע הקשר שלהן עם ילדיהן?
 
בשלושה-עשר מונולוגים מרתקים ומרגשים, המבוססים על שיחות שקיימה אוריין צ'פלין עם נשים בנות דורות שונים מכל התנועות הקיבוציות, נפרשים חייהן כאימהות בקיבוץ.
 
לספר מצורפת אחרית דבר מאת פרופ' אריאלה פרידמן, מחברת הספר "מחוברות – אימהות ובנות".
 
אוריין צ׳פלין, בת קיבוץ שריד. אמא, מרצה לתקשורת המונים, עוסקת בכתיבה תיעודית ועריכת תוכן. יזמית הסרט התיעודי "הסוד בבקבוק".

פרק ראשון

מבוא
 
 
"מה הכי חשוב לך שאדע לפני שאתחיל לתכנן את הבית?" שאל אותי האדריכל ששכרנו לבניית ביתנו. עניתי בלי לחשוב פעמיים: "אני מבקשת שחדרי הילדים יהיו צמודים לשלי".
 
"הפתעת אותי", אמר האדריכל, "אני רגיל לבקשה ההפוכה". לא הבנתי.
 
"הבקשה הנפוצה ביותר של זוגות צעירים בראשית תכנון הבית היא להפריד את חדרי הילדים מחדר ההורים. הצורך בפרטיות זוגית עולה בדרך כלל כבר בפגישה הראשונה", הסביר במשיכת כתפיים וציין בניירותיו את בקשתי.
 
בתום הפגישה הרהרתי בתגובה שלי, שכמו נורתה מפי באופן לא מתוכנן. נזכרתי שלקח לי יותר משנה להעביר כל ילד, בינקותו, מחדר השינה שלנו לחדר משלו. חשבתי על כך שהנקתי תקופה ארוכה מאוד, ועל הקושי שלי לסמוך על ילדיי ולשחרר אותם בלי לדאוג. אחר כך חזרתי להווה ולעתיד, ושכחתי.
 
 
נולדתי וגדלתי בקיבוץ, בבית הילדים, מרחק שביל ארוך, במורד גבעה, מבית ההורים שלי. מרחק שהיה נמתח אף יותר עם רדת הערב, מרחק שלילות סערה חשוכים הפכוהו לדרך מאיימת, כמו במעבה יער רדוף רוחות ומפלצות. לא פעם רצתי את הדרך הזאת, ברגליים יחפות. לעתים קרובות יותר עשיתי את הדרך לבית של סבא וסבתא שלי, בקצה השני של הגבעה. משם לא החזירו אותי מעולם אל מיטתי בבית הילדים. הדלת הייתה נפתחת ובלי שאלות הייתי נעלמת בתוך שמיכת נוצות על הספה של סבא וסבתא בסלון. לפנות בוקר, עוד לפני שהמטפלת באה להעיר את ילדי הגן, אל כוסות של קרום חלב עבה עם מעט שוקו, סבתא הייתה מעירה אותי. לבושה בפיג'מה, הייתי מתגנבת בחזרה אל המיטה בבית הילדים ואיש לא ידע את קורות הלילה שעבר.
 
היום אני חושבת שאולי לא הייתי לבדי בדרך, אולי הדמויות שהתעקשתי לראות מתוך החושך היו של מתגנבי לילה חשאיים נוספים...
 
 
כשנולדו ילדיי, רציתי אותם הכי קרוב שאפשר. בלי גבעה ובלי דרך. מיד אחרי הלידה, עוד בבית החולים, ביקשתי שיהיו אתי, כל הזמן. פעלתי אינסטנקטיבית, לא מתוך מחשבה עמוקה. המחשבה באה רק לאחר שנים, ממרחק גאוגרפי ניכר. רק אז יכולתי להתבונן לראשונה בילדותי בקיבוץ שריד, באמא ובסבתא שלי. הייתי צריכה להתרחק מהן, כמו להרחיק ספר כדי למקד את הראייה כשהעיניים נחלשות, כדי לראות ברור ולהבין אותן, כל אחת באימהותה, בילדות שממנה צמחה לאמא שהפכה להיות, ולזהות את עצמי בתוך השרשרת הזו.
 
בגיל ארבעים וארבע ארזתי שש מזוודות גדולות, ויחד עם משפחתי יצאנו להרפתקת חיים מעבר לים. בעקבות עבודתו של בעלי העתקנו את חיינו לדאלאס, טקסס. חשבנו שבחוויה הזו נממש הזדמנות לראות עולם, ללמוד תרבות ושפה, ואחרי התלבטות קצרה החלטנו, לראשונה בחיינו המשותפים, להעז ולצאת לדרך שלא יכולנו לנחש לאן תוביל.
 
הגענו עם שני ילדים שחונכו בקיבוץ. יפתח בכורי היה בן שלוש־עשרה, ולו, בתי, בת שמונה. ילדים שגדלו בקרבת משפחה גדולה ועוטפת ורצו יחפים בשבילי המקום שבו גדלתי אני, ולפניי גדלו בו אמי וסבתי. ילדיי הכירו אישית כל עובר אורח בשביל, ותושבי המקום הכירו את שמם וידעו למי הם שייכים.
 
שייכות היא מילה מרכזית ביכולת שלי לנסח את הקשר למקום שבו גדלתי. כשנולד בני הבכור, רציתי זאת גם בשבילו. רציתי שיגדל במקום שבו ירגיש שייך, מוגן ומוכר. גם כשגרנו מחוץ לקיבוץ, הקפדנו להסיע את ילדינו להתחנך בגן הילדים שבו גדלתי, באותה החצר, אצל אותה הגננת. שנים אחר כך, כשנפתחה ההזדמנות לבנות בית בהרחבה של קיבוץ שריד, החלטנו לחזור הביתה, לקיבוץ המתחדש, שכבר לא הייתה בו לינה משותפת.
 
לאורך השנים לא באתי חשבון עם החינוך המשותף שבו גדלתי. העדפתי לזכור את הדברים הטובים, לא לחטט, לא לשאול שאלות. הייתי עסוקה מאוד במטלות ההווה ודאגות העתיד. העבר לא העיק עלי.
 
 
ב-2012 הגענו לטקסס, ובערב שבת, כאשר לראשונה בחיינו ישבנו לשולחן כמשפחה גרעינית, "רק" אבא, אמא ושני ילדים סביב שולחן השבת, הציף אותי פחד גדול שאולי טעינו. חששתי שאנחנו מקנים לילדנו את חוויית העולם הגדול, אבל תחושת שייכות לא תהיה להם בתוך הזרות של ארץ רחוקה.
 
בשנה הראשונה השקעתי את כל כולי בסיוע לילדים להיקלט במערכות החינוך. בכל כוחי השתדלתי לשמר הרגלים מהארץ: ארוחות שישי, הדלקת נרות, חגים, שירים וסיפורים. לראשונה מאז נולדו הקדשתי את כל זמני לאימהות ולא לימדתי ועבדתי שעות ארוכות. חוויית הבדידות במקום החדש פינתה לנו זמן להיות ביחד והילדים אהבו לשאול שאלות על ילדותי.
 
מצאתי עצמי "משווקת" לילדיי את חוויות בית הילדים שבקיבוץ כאילו היה זה סיפור הרפתקאות. הייתי רגילה לכך שזה הסיפור שכולם מתעניינים בו - בספרות, בקולנוע ובמחקר. יותר מכל דבר אחר אהבו ילדיי לשמוע על הלילות בבית הילדים, ולא פעם שאלו: "אבל כל זה באמת קרה?"
 
הזמן עבר, וכשהרגשתי שהילדים מצאו את מקומם ורכשו שפה, נרשמתי ללימודים. באחד הקורסים מצאתי את עצמי לומדת לימודי היסטוריה ותרבות אמריקאית בכיתה אחת עם נשים מהגרות מכל העולם. רוב הנשים, כמוני, הגיעו לטקסס בעקבות עבודתו של בן זוגן. רובן ככולן היו בעלות מקצוע ואימהות לילדים. היו שם נשים מרתקות מיפן, פולין, דרום קוריאה, סין, מקסיקו ואפילו עיראק.
 
יום אחד ביקשה המרצה שכל אחת מאתנו, בתורה, תכין מצגת קצרה ובה תספר על ארץ מוצאה, על תרבותה וילדותה. לא ידעתי מה אספר אחרי הסיפורים המרתקים של סלווקה מקראקוב, לונה שברחה מבגדד... כשהגיע תורי אמרתי בפשטות: "אני מישראל, גדלתי בקיבוץ, בבית ילדים".
 
עיני חברותיי נמלאו פליאה. אף אחת מהן לא שמעה על קיבוץ, ודאי שלא על "חינוך משותף". מצאתי את עצמי במרכז תשומת הלב.
 
סיפרתי וסיפרתי בשטף, ובעיקר תפסה את תשומת לבי שאלה אחת ששאלו רבות מהן, כל אחת בתורה: "איך אמא יכולה להשאיר את התינוק שלה עם ילדים אחרים, לבדו, וללכת?"
 
הן לא התעכבו כלל על החוויה הילדית, כל כך הסעירה אותן השאלה האימהית. לראשונה בחיי חשבתי בהקשר הזה על אמא שלי ועל סבתא שלי. לראשונה שאלתי את עצמי מה הן חשו כאימהות צעירות בתוך אורח החיים הזה.
 
בסוף הסיפור שלי, שנמשך הרבה למעלה מהמתוכנן, ניגשה אליי אישה צעירה ממקסיקו ואמרה כשדמעות בעיניה: "אני כל כך לבד כאן, בעלי עובד מהבוקר עד הלילה ואני מגדלת שלושה ילדים קטנים בלי שפה, בלי משפחה. כשסיפרת על הקיבוץ והחינוך המשותף, חשבתי לעצמי כמה הייתי רוצה לחלוק את האימהות שלי עם נשים נוספות".
 
אחרות הגיבו בזעזוע, הייתה מישהי שהסיפור אפילו הצחיק אותה. "זה נשמע לי כמו כת הזויה", היא אמרה מחויכת. היו נשים ששאלו המון שאלות, ולהפתעתי מיעטו להתעכב על זכרונות הילדות שלי. השאלה המרכזית הייתה האימהות.
 
בסופו של השיעור אני עצמי הייתי מבולבלת מעוצמת התגובות. התיישבתי לכתוב לעצמי את הדברים שנאמרו, שלא אשכח, ואז ניגשה אלי מנחת הקבוצה, הניחה יד עדינה על כתפי ושאלה שאלה אחת נוספת, ללא טיפה של ציניות: "אם כך, את מי אהבו האימהות יותר? את ילדיהן או את הסוציאליזם?"
 
השאלה קוממה אותי. ספונטנית, עניתי בכעס שאני לא בטוחה שראוי להציב משוואה כזו. הגבתי כפי שכנראה נהגתי להגיב תמיד, והוספתי: "ככה זה היה, מה הטעם לחטט בעבר..." היא המשיכה לעמוד עוד רגע לצדי, והבנתי שלא הייתה בה כוונה להכעיס.
 
"זה מעניין", היא אמרה. "הקשבתי לך וחשבתי שאפשר ורצוי להביט בזה ממרחק הזמן ולראות מה ניתן ללמוד מכך. אותי כאישה וכאם, מתרבות כל כך רחוקה, זה מסקרן מאוד: איזו תשובה דרך החיים הזאת יכולה לספק לשאלת האימהות המודרנית, להתחבטות הבלתי נגמרת שלי, של חברותיי, של נשים רבות בעולם המערבי, בין קריירה, זוגיות ואימהות?"
 
 
 
ימים רבים חשבתי על השיחה הזו, על כך שנשים מתרבויות שונות, שמעולם לא שמעו על קיבוץ, נסערו מעניין מרכזי אחד: איך פעלו והרגישו האימהות, האם האידיאולוגיה גברה על האינסטינקט, איך מרגישות הנשים הללו בפרספקטיבה של זמן?
 
לא היו לי תשובות, שהרי הכרתי רק את הצד הילדי. חשבתי על כך שאפילו עם אמא שלי מעולם לא ישבתי לשיחה עמוקה בנושא הזה. בעוד שנים בודדות לא יחיו עוד נשים שגידלו כך את ילדיהן, ולכן חשבתי שזה הזמן לשאול ולהקשיב באמת. הפכתי את השאלות של חברותיי הזרות לשאלות שלי, ויצאתי למסע אל סיפורן של האימהות בקיבוץ.
 
 
התחלתי לחפש את האימהות ההן. רציתי לבנות קולאז' מגוון, שיהיו בו נשים מעשורים שונים ומזרמים שונים בתנועה הקיבוצית, נשים שעברו סוגים שונים של ילדוּת טרם היותן אימהות בקיבוץ. לא רציתי סיפור של לילה אחד או קיבוץ אחד, אלא בחינה של אורח חיים ייחודי מהפרספקטיבות של אימהות שונות שכל אחת מהן עשתה כמיטב יכולתה, לפי הבנתה וכוחותיה, כדי להיות אמא.
 
בשיחותיי הארוכות עם האימהות היה חשוב לי לאפשר להן לספר את סיפורן כפי שהן בוחרות, במידת החשיפה הנוחה להן. היו שבחרו לשמור את שמות ילדיהן מחוץ לסיפור, לאפשר להם פרטיות. לעומתן היו כאלה שהרגישו שציון שמות ילדיהן והשיחה על ילדותם זו הזדמנות להעביר להם מסר שלא נאמר עד כה, שאולי היה מכאיב, רגיש או מודחק והנה, בצידוק של מונולוג לספר, הדברים יכולים להיאמר ולהגיע כך גם אליהם. כל אישה ודרכה להיחשף ולספר את סיפורה.
 
כל הזמן הטרידה אותי השאלה: מה עוד לא נאמר? מה חשוב לשאול? רציתי שכל הנשים שאשוחח אתן יספרו את אימהותן בגוף ראשון, בשם מלא. מונולוגים של אימהות בחינוך המשותף, כל אחת והחוויה הפרטית שלה. בלי לשפוט, בלי לבקר, בלי להלל. רציתי לשמוע אותן, לפני שיהיה מאוחר.
 
הרגשתי שיש דחיפות לשוחח עם הנשים לפני שישכחו. המבוגרות ביותר שהצלחתי לראיין הן ילידות שנות העשרים; מעשור זה נותרו מעטות שבכוחן לזכור, להיחשף ולספר על אימהותן. האם הצעירה ביותר היא ילידת ראשית שנות החמישים. ב-1991, כשנחת הטיל הראשון שירה סדאם חוסיין במלחמת המפרץ, חוסלה באחת שיטת הלינה המשותפת באחרוני הקיבוצים בארץ, ועל כן אין אימהות צעירות יותר שגידלו כך את ילדיהן. למעט קיבוץ ברעם שבצפון, עם תום המלחמה כבר עברו כל יתר הקיבוצים ללינה בבתי ההורים. אחת האימהות אמרה לי בציניות: "את ההשפעות של סטאלין השמיד סדאם חוסיין. ככה זכיתי להשכיב את ילדיי לצדי".
 
האם ניתן ללמוד ממודלים חברתיים שנחיו בעבר? האם יש טעם בחיטוט במה שהיה, במי שהיינו? האם יש ערך בריכוז של זכרונות וחוויות סוביקטיביות של נשים שונות שקיימו סוגים שונים של אימהות? האם מה שמספרת אישה בערוב ימיה, בדיעבד, לעצמה, לסביבה, אכן היה כך באמת? ממה מושפע הזיכרון?
 
מה עוד לא נאמר על החינוך המשותף בקיבוצים? האם הקשיבו אי־פעם בתשומת לב לנשים שהיו אימהות בתוך המודל הייחודי הזה? האם ניתנה הדעת על כך שבפועל נלקחו מהנשים הללו כל התפקידים המסורתיים של אימהות? רחצה, הלבשה, האכלה, לקיחת הילד לרופא כשצריך, בדיקות התפתחות, השכבת הילדים לשינה, הזכות להעיר ילד ליום חדש - כל התפקידים הללו היו בידיה של מטפלת בית הילדים. מה חשה אם שסמכותה האימהית הבסיסית איננה בידיה מהרגע הראשון? באיזו מידה הושפע מכך הקשר שהלך ונבנה עם התינוק שלה, עד לבגרותו? עד לרגע שבו יצאתי למסע לאיתור אימהות שיסכימו לשתף אותי בסיפורן, לא עלה על דעתי עד כמה שרירותית הייתה חלוקת התפקידים.
 
נזכרתי במושג "שעת אהבה", שלמעשה לא הייתה אלא חצי שעה ביום שקיבלה כל אם לילד עד גיל שלוש ובה יכלה לצאת ממקום עבודתה ולבלות עם ילדה הפעוט. "שעת אהבה" שבה "מותר" היה לה להקדיש רגעים אינטימיים לילדה הרך, בפרק זמן קצוב וקבוע מראש. בגיל הגן פסקה "שעת האהבה" היומית.
 
חשבתי על כך שהדפוסים היו ממוסגרים מאוד, ידועים מראש, ורציתי להבין אם היו בכך הקלה או קושי וכמה מקום לבחירה אישית היה בתוך אימהותן של הנשים האלה.
 
העיסוק האוניברסלי באימהות הוא חשוב, נחקר ומדובר. שרשרת בל־תינתק בין אם לבתה ואחריה. מה עובר בין הדורות, מה מושפע מהסביבה? האם יש אינסטינקט אימהי? מה מקומן של הבחירה והאידיאולוגיה במודל האימהי של כל אישה ואישה?
 
ככל שהעמקתי בשיחותיי עם הנשים, מצאתי שאין תשובה אחת. אין אימהות אחת, והספר הזה הוא אוסף של תשובות, אישיות מאוד, כנות ומרתקות, שמהן עולות שאלות חדשות והזדמנות לחשיבה נוספת.
 
 
במוקד הספר הזה עומדת חוויית האימהות של נשים שגידלו את ילדיהם באורח חיים ייחודי, שיש מי שיגדירו אותו כ"ניסוי חברתי". כיצד הן תופסות את אימהותן כיום? איך השפיעה השיטה על דפוסי הקשר שלהן עם ילדיהן, אז והיום? איך הן חיות עם הבחירות שעשו, בחירות שהן חלק מזהותן, ומהם הרגשות והערכים שמלווים אותן סביב אימהותן הייחודית? רציתי לדעת איך בתוך אותה שיטה, שהיא תוצר של תנאים היסטוריים ואידיאולוגיה סדורה, פעלו נשים שונות מתוך גישות מגוונות. מה גבר על מה: הציווי האידיאולוגי־חברתי, או הצורך האימהי? האם באו בסתירה?
 
כל הנשים שראיינתי הפכו להיות, קצת, האימהות שלי. מצאתי שאין אם דומה לאחרת, אין חוויה אחידה. יש מסגרת חינוכית זהה, שכל אחת, בזמנה, התנהלה בתוכה כפי שהצליחה. יש להבין את הנסיבות ההיסטוריות והאידיאולוגיות שיצרו את אורח החיים הייחודי הזה, ניסיון ששרד כשלושה דורות ופסק, אורח חיים שאין דומה לו בחברה המודרנית ובתוכו אימהות ייחודית שנדרשה להתאים לתפיסת עולם מובנית ומוצהרת.
 
היה לי דחוף להשמיע את קולן המיוחד והכן של נשים מעשורים שונים, מקיבוצים שונים ברחבי הארץ, שלכל אחת מהן רקע אחר, זכרונות פרטיים מילדותה שלה ומדמות אמה המתרחקת בזמן, חלומות ומחשבות כמוסים על האם שהיא עצמה הפכה להיות. הייתי צריכה לחצות אוקיינוס, להרחיק במקום ובזמן, כדי לחשוב על אמא שלי ועל סבתא שלי לפניה, להקשיב לקולות אימהיים מגוונים ולהבין מעט יותר את האמא שאני.
 
התלבטתי זמן רב אם לפתוח את השיח גם לאבות, שהרי גם להם הייתה התמודדות עם אבהותם בחינוך המשותף. אך לאחר קריאת חומרים העוסקים בהיסטוריה של הקיבוץ ושיחות עם חלק מהנשים, נוכחתי כי בחלוקה השרירותית־התקנונית יוחדו לאימהות בקיבוץ תפקידים אחרים מאלה שניתנו לאבות ולכן יש מקום להקדיש להן מקום משלהן. כמו כן, מאחר שיצאתי לדרך בעקבות בקשה של חברותיי האימהות, בנות תרבויות שונות, החלטתי להסתפק בשיחות עם אימהות בלבד ולהביא לחברותיי את קולותיהן של האימהות שסיקרנו אותן כל כך.
 
 
 
"שומרת לילה בואי לאוריין בגן פשוש"
 
אף פעם לא ישבתי עם אמא שלי לשיחה עמוקה על חוויותיה כאם בחינוך המשותף. גם היא גדלה כך, בדיוק כמוני, באותו הקיבוץ, 23 שנים לפניי. את סבתא שלי, שהגיעה לקיבוץ לבדה, כנערה בת חמש־עשרה שעזבה את בית הוריה בגרמניה ועלתה לארץ עם עליית הנוער, לא השכלתי לשאול ואולי גם לא הייתה משתפת ממילא. החיים היו קשים אתה בהרבה מובנים והיא מיעטה לדבר, הרבתה לעשות. ועכשיו כבר מאוחר. כל מה שאני יודעת על האימהות של כל אחת מהן, כפי שחוותה אותה, הוא תוצר של שברי משפטים וסיפורים קצרים שנאמרו בהזדמנויות שונות. קרום דק של הווה חם ומכבד נמתח מעל, כמו הסכם שבשתיקה: אנחנו לא חוזרות לאחור. אבל כל אחת מהן בתורה, לתפיסתי, יצקה ביחסים עם נכדיה גם את האמא שרצתה להיות. תמיד אפשר לתקן.
 
הבית של סבא וסבתא שלי היה לי, לאחיי ולבני דודיי כמו אי הילדים. בכל שעה משעות היממה יכולנו לפתוח את הדלת ולקבל בו מקלט. אני זוכרת את סבתא בחלוק, ידיה חלקות וחמות. על שולחן האוכל חיכתה עוגת הקוקוס שלה, אחת התחלפה באחרת, תמיד מוכנה עבורנו. הבית של אמא שלי מתפקד כך בדיוק, עבור ילדינו.
 
אני דומה לשתיהן בהרבה מובנים, מרגישה חלק משושלת נשים שמשהו חזק עבר בה בלי מילים, גם בלי לגדול באותו הבית. איזו ברית חזקה של קשר שהוא כנראה לא רק גנטי. כשהתחלתי לראיין את האימהות לספר, לא עלה בדעתי לראיין את אמא שלי. לא נתתי דעתי מדוע. עם הזמן נוכחתי שקל לי לשמוע את נבכי אימהותן של נשים זרות, אבל לא אצליח לעשות זאת עם אמא שלי. כל אחת מהן נתנה בקולה תשובות שיכולתי לדמיין את אמא שלי עונה במקומן. באמצעותן, כך נדמה לי, הרכבתי תמונה מספקת.
 
כשאני מבקרת היום בקיבוץ ילדותי, הולכת עם בתי באותם השבילים שהיא דור רביעי לצעוד עליהם, לראשונה אני הופכת כיוון. אני כבר לא הולכת בהם בזכרוני שלי, מבית הילדים אל חדר ההורים, מראש הגבעה אל שיפוליה, אלא מנסה לדמיין את אמא שלי צועדת במעלה השביל אל בית התינוקות, אם צעירה לבת בכורה. מה הרגישה בדרכה? האם הלכה בצעדים בוטחים, האם השאירה אותי שם בלב שלם? מה חשבה בלילות סערה? בימי מחלה או מלחמה? האם נכנעה לתכתיב חברתי, או שמא בחרה בצורת האימהות שהתאימה לה?
 
אני אדוקה בהחלטתי לא לפתוח עם אמא שלי את השאלות האלה. היא מודעת לכך שאני מראיינת אימהות אחרות ומשתיקתה אני מבינה שלא קל לה החיטוט בכך. אני חשה שיש בה תחושת החמצה אבל אין בי חובה לשמוע אותה אומרת זאת במפורש, אין צורך להכאיב. הניסיון להבין אותה ולדמיין את "תפקידה במחזה", די בו עבורי. הוא מאפשר לי לשמוח באמא שאני ולהבין עכשיו, שנים אל תוך האימהות שלי, ממה נובע הצורך שלי לשמור קרוב את ילדיי, שלא יצטרכו לעבור דרך ארוכה אליי, אל אבא שלהם. ללא מודל של ילדות בבית ההורים, "בראתי" את האימהות שלי מתוך איזה אידיאל שבניתי לעצמי. לכן בחרתי ללקט תשובות מאימהות זרות, ואילו ביני ובין אמא שלי, בינה ובין אמה המתה, יישארו הדממה והבחירה של כל אחת מאתנו לספר לעצמה את הסיפור שהכי קל לה לחיות בתוכו.
 
 
"שומרת לילה, בואי לאוריין בגן פשוש", כך למדתי מגיל רך לקרוא אל החושך, ומהחושך הייתה מגיחה אז אמא של מישהו. אף פעם לא ידעתי מי תבוא, מי תהיה שומרת הלילה התורנית. הובטח לנו תמיד, שהשומרת - שומרת. "היא גם אמא של מישהו", היא תדע לתת מענה לפחדים או מכאובים וישנו גם שומר הלילה, שמסייר חמוש בין השבילים. אנחנו, הילדים, אמורים לחוש שמורים ובטוחים.
 
באפריל 1980, כשהייתי כבת שמונה, פרצה חוליית מחבלים לבית התינוקות בקיבוץ משגב עם.
 
לאחר לילה מורט עצבים הסתיים האירוע הנורא עם תינוק הרוג במיטתו, מזכיר הקיבוץ שנרצח בתוך בית התינוקות וחייל סיירת גולני שנהרג בנסיון הפריצה. סיפור המקרה טלטל את הארץ כולה. בשבילי, כילדה שישנה בבית הילדים, זה היה אישור לכל הפחדים: אף אחד לא יכול לשמור על בית הילדים, אף אחד לא יכול לשמור עליי. המון מחשבות היו לי על הילדים ההם, שעברו ליל אימה הרחק מהוריהם.
 
כשהתחלתי לעסוק בנושא האימהות, רציתי לשמוע את אימהות הלילה ההוא. להקשיב לאימה מצדו האחר של הסיוט, לשמוע מה עבר על אם שבמשך לילה שלם ילדה הפעוט מוחזק בידי חוליית מחבלים חמושה והיא אינה לצדו. חשבתי שאין רגע קיצוני מזה. בחיפושיי מצאתי את נורית, שבתה הקטנה הייתה חטופה באותו לילה מבעית בבית התינוקות, עשר שעות שבהן התממש "אם כל הפחדים ההוריים", והקשבתי לה כאם לילדים, לא עוד מתוך פחדיה של הילדה בת השמונה שהייתי.
 
האם חשבו עד אז על תרחיש קיצוני שכזה?
 
ממה פחדו אימהות בית הילדים, והאם העזו לבטא את פחדיהן?
 
 
עכשיו, כשנמסתי לתוך השיחות והראיונות, נזכרתי במחברת הכתובה שהייתה מונחת בכל בית ילדים בקיבוץ שלי: מחברת שומרת הלילה. בתוכה, על דפי שורות עדינים, כתבו האימהות למטפלות והמטפלות לשומרות הלילה - והן השיבו להן, תיארו את קורות הלילה: כתבי יד של אימהות מתחלפות. כל אחת בתורה הייתה כותבת דו"ח קצר או בקשות והנחיות לגבי ילדי בית הילדים: אם ילד חולה, מתי קיבל תרופה להורדת החום ומה לעשות אם יתעורר. למי יש פחדים, מי סובל מהרטבות לילה, מי רוצה את אמא ומה עושים...
 
רציתי לחפש את מחברות שומרת הלילה של קבוצת "פשוש", קבוצת הילדים שבה גדלתי. חשבתי שאוכל למצוא בתוכן איזו ילדה הייתי, מה כתבה אמא שלי, מה ביקשה עבורי, מה היה. לאכזבתי, המחברות הללו לא נשתמרו. בשנות השבעים של המאה העשרים איש לא חשב שיום אחד יהיה להן ערך היסטורי.
 
קיבוצים מעטים שמרו את המחברות וכשמצאתי אותן בארכיון של אחד מקיבוצי עמק הירדן, ישבתי שעות ארוכות וצללתי עמוק לתוכן. בחרתי לשלב בספר זה עמודים מתוך אחת המחברות משנות השבעים, תוך שינוי שמות הילדים כדי לא לפגוע בפרטיותם. לכאורה כתובים בהן מסרים עניינים, אך בקריאה מעמיקה יותר מצאתי תשובה לשאלה מרכזית שעלתה בי בראשית העיסוק בחומרים: האם היה דפוס אימהי משותף לנשות הלינה המשותפת?
 
מצאתי כי בתוך אותה תפיסת עולם, תחת אותם ציווים חברתיים, ביטאה כל אחת את עצמה: תמצית של אימהות פרוטוקולית. די בבחירת המילים, באופיו של הדיווח, כדי לזהות עולם ריגשי שלם. בחרתי להביא דוגמאות מתוך אותן מחברות: כתבי יד של אימהות מתחלפות. כל אחת מהן פעם אמא, פעם מטפלת, פעם שומרת הלילה. המרואיינות שלי מדברות על אימהותן שהייתה, אבל השורות הכתובות במחברת מביאות את הדבר עצמו כפי שהיה בזמן אמת. המונולוגים הנאמרים היום, לצד ההתכתבויות מן העבר, משלימים תמונה מרתקת של אימהות יוצאת דופן שהיה בה הרבה, וכל כך מעט.

אוריין צ'פלין

בשנת 2018 הפיקה סרט תיעודי, 'הסוד בבקבוק'. ספרה הראשון "ארבע שעות ביום – על הלינה המשותפת" יצא לאור בשנת 2020. ספרה השני "משהו קרה לבלה" שיצא לאור ב- 2023.

ראיון "ראש בראש"

סקירות וביקורות

אמא סדרתית 'ארבע שעות ביום', הכולל שיחות עם נשים שילדיהן גדלו בלינה משותפת, מציג אלטרנטיבה לתא המשפחתי בימים שבהם הפך לחזות הכל

מטפלת בקיבוץ כפר עציון, שנות ה־‭50 ‬ צילום: קלוגר זולטן, לע"מ

אוי לא, רק לא שוב זה, אתם אומרים לנוכח ספר נוסף שעוסק בלינה המשותפת בקיבוצים. די לכם בצרות של אשכנזים, רב לכם דיונים מהמאה ה-‭.20‬ ובכל זאת, 'ארבע שעות ביום', ספרה של אוריין צ'פלין, מבקש לשוב אל הפצע המחוטט הזה, אך הפעם מזווית אחרת, זו של האמהות. כלומר, בהנחה שיש כאן קורבן כלשהו, זו הזווית של המקרבן ולא של הקורבן, וגם, נדבך חשוב - ואופנתי, לא נכחיש - בהוספת ה-‭Her story‬ ל-‭.History‬

‭13‬ מונולוגים של נשים מקובצים בספר, ולפניהם דברי הפתיחה של צ'פלין, בת קיבוץ שריד, שמסבירה את המניע לכתיבתו: תגובותיהן המשתוממות והמזועזעות של נשים מכל העולם שנחשפו לסיפור ילדותה במסגרת סמינר באוניברסיטה, שהתעניינו באספקט האימהי של הלינה המשותפת ולא בשאלת התפתחות הילד. המרואיינות בספר הן ילידות עשורים שונים - משנות ה-‭20‬ ועד שנות ה-‭- 50‬ ושייכות לדורות שונים בהיסטוריה של המפעל הקיבוצי. בין המונולוגים משובצים דפים, בכתב יד, מתוך "מחברת שומרת הלילה", שהיא יומן מתמשך וחילופי הערות ובקשות בין האמהות לבין המטפלות ושומרות הלילה: מי עשה פיפי במיטה, למי יש חום, מי ביקש לקרוא לאמא.

העדויות ייגעו בליבם של כל אם וכל אדם, אבל למרות הניסיון של צ'פלין לגוון בבחירת הדוברות והסיפורים, ועל אף שכל סיפור חיים הוא כמובן עולם ומלואו, התחושה בתום הקריאה אינה מגוונת מספיק. הסיבה לכך נעוצה קודם כל בפורמט: מקבץ המונולוגים המתווכים, שהפך פופולרי בשנים האחרונות, מביא בעל כורחו להשטחה מסוימת של הקול האישי. אלו אינם ראיונות, אלא סיפורים שונים שכתובים שוב ושוב בעט אחד. הסגנון הזה עוזר להנהיר ולהנגיש את הסיפורים, אבל גם הופך אותם למקשה תיאורית אחת. שנית, הרצף המחריד והחוזר על עצמו העולה מן הקריאה, של שואה ושבר, שכול, מקלטים ומחבלים, הופך לבליל ומביא שוב להכרה העגומה שחיי היומיום של העם הזה, רגעי האהבה שלו, האינטימיות שלו, חדרי חדריו, הם כשכבת רובה דקה בין אריחי המלחמות.

מסקנה ברורה עולה מהספר: ריחוק רגשי וניכור היו נחלתם של רבים מילדי שנות ה-‭40‬ עד ה-‭60‬ במפגשיהם עם מבוגרים בני הדור שקדם להם, בין אם היו אלו הורים, מטפלים או מורים. "באחת הפעמים כשבא", מספרת חיה לב איל על אביה החירש-אילם שהצליח לאתרה אחרי שנים, "הוא הוציא תמונה של ערימת גופות, הצביע עליי וזקף שתי אצבעות, שאבין שזה קשור אליי ואליו". עבור חלק מהילדים היה החינוך המשותף מפלט מבתים ומגורלות עגומים בהרבה. "אני לא חושבת שאם הייתי גדלה בבית הוריי הייתי מאושרת יותר. להפך. ילדים בקיבוץ, בתקופה ההיא, קיבלו את מה שהמבוגרים האמינו שהוא הטוב ביותר", מזכירה ברכה בנתור שלו את העובדה שהלינה המשותפת לא נולדה ככלי אידיאולוגי זדוני לריסוק התא המשפחתי, אלא כאופציה להגנה, חימום וקורת גג ראויה ל"דור ההמשך" הנערץ, בשעה שהוריו ישנו באוהלים או בפחונים דולפים.

חלק קטן מהמרואיינות חשות עד היום החמצה שאין דרך לתקנה. אלו הנשים שפגשו מטפלות רחומות פחות, שילדיהן היו זקוקים להן יותר, שהיו חרדתיות יותר או מרדניות יותר. רובן - בין שנאבקו בשיטה ובין שהיו שבעות רצון ממנה - שלמות עם האימהות שלהן. המילים "תפקיד חיי", בהתייחס לאימהות, חוזר בניסוחים שונים. כנראה צדק אלתרמן שכתב ב'חצרו של קיבוץ' כי הלינה המשותפת לא ביטלה את נהר האהבה ההורית, אך הסירה את "אותו קב של קנאה אנוכית-קניינית שדבקה בנימי משפחה". רבים מזדעזעים היום מהתפיסה שהילדים היו "שייכים" לקהילה, ולא להוריהם. אבל האם בעלות של הורים על ילדיהם היא בהכרח טובה יותר?

התקשורת מלאה בתלונות על ההורות המודרנית: על פירוק מוסד הקהילה, על העלות, על העייפות, על החינוך, על הערבוב המתמיד בין חיי העבודה לחיי המשפחה. מחשב שהיה מוזן בכל אלו אולי היה פולט "לינה משותפת" בתור תשובה לכל הבעיות. "הייתי מוקפת בעזרה", "כוחה של קהילה", "מטפלת התינוקות הייתה דמות מלאך", "ידעתי שלא אהיה לבד" הם רק קומץ מהתיאורים החיוביים העולים בספר לגבי הרעיון שנחשב היום כמעט בלתי נתפס באכזריותו וביחסו לאינדיבידואל.

בימים שבהם הופכת המשפחה הגרעינית ליחידה הראשונית, לאטום של החברה הישראלית והעולמית, ואולי גם לזרוע נוספת של מימוש מאוויי השלטון, 'ארבע שעות ביום' מציע דיון רלוונטי באלטרנטיבה לתא המשפחתי, אבל גם בציות למערכת ובאמונה בצדקת הדרך.

שרון קנטור

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

שרון קנטור 7 לילות 17/04/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
איך השפיע הניסוי החברתי שנקרא "לינה משותפת" על האמהות נילי לנדסמן הארץ 18/02/2020 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • הוצאה: הקיבוץ המאוחד
  • תאריך הוצאה: פברואר 2020
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 174 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 54 דק'

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
56 דירוגים
43 דירוגים
9 דירוגים
4 דירוגים
0 דירוגים
0 דירוגים
12/6/2025

ספר מרגש מאוד. קולח ומרתק. יש לי חיבה לתנועה הקיבוצית בשל עברי כנח״לאית ומגורים בקיבוץ. תהיתי תמיד לגבי סוגיית הלינה המשותפת. ואפשר לומר שבהחלט הייתי ביקורתית כלפיה. הספר האיר את עיני בנושא באופן שלא חשבתי קודם. מומלץ בחום

6/12/2024

ספר עוצמתי ,מרגש אותנטי ומרתק, על נושא שנאמרו עליו כבר תלי תילים של מחקרים ומילים.

29/11/2024

מרתק, מרגש, עוצמתי מאוד

30/4/2023

ספר מעניין מאוד, מרגש, נותן מבט אחר

27/6/2022

עדות מרתקת על הלינה המשותפת בקיבוצים מפיהן של אמהות שילדיהן גדלו בבית הילדים. הכותבת מאפשרת להן לספר בקולן את חוויית האמהות שלהן, ללא שיפוט וללא התערבות. התוצאה היא מסמך מרתק ששופך אור על ניסוי חברתי שתוצאותיו עדיין מהדהדות בחברה הישראלית.

1/2/2022

מעניין, מרתק, מעלה הרבה זכרונות, קונפליקטים, כאבי לב ומחשבות...

18/12/2021

נהניתי לקרוא ולהיזכר בחוויות הילדות ואמהות בלינה המשותפת. ממליצה לכל מי שגדלה בקיבוץ או גידלה את ילדיה בלינה המשותפת

8/10/2021

מיוחד ומעניין. התחלתי לקרוא אותו בגלל ההקדמה של המחברת… בתקווה שאכן הדברים נכתבו כפי שנאמרו ויאפשרו הצצה אמיתית לעולם שונה

16/8/2021

הספר מרתק מרגש ומטלטל - נקודת מבט חשובה ביותר על האמהות המושמצות שלנו - מומלץ בחום לכל בוגרי הלינה המשותפת

18/7/2021

עוצר נשימה. התחלתי אתמול בערב ולא יכולתי לעזוב עד לסוף. כן, ישנתי באמצע…:) פן פחות מוכר של הקיבוץ. מאוד שמחתי במחיצות שמירת הלילה בין הפרקים. הן הדגישו את האוטנטיות שקורנת מהסיפורים, שמשקפים את חווית המספרת ולא את דעותיה של הכותבת. מעולה

11/6/2021

קריאה בנשימה עצורה

17/4/2021

ספר מרתק על אימהות, נשים, ההיסטוריה הלאומית והחיים בקיבוץ.

13/3/2021

כמי שחייתה 5 שנים עם חבר קיבוץ שגדל בלינה משותפת תמיד רותקתי מהנושא הזה. הכרתי את הדעות לכאן ולכאן. ללא ספק הספר נתן לי תובנות נוספות ונקודת מבט נוספת ושונה

21/2/2021

אוריין עשתה עבודה מצוינת בהבאת ההיסטוריה באופן חד וברור, ברגישות עם הרבה כבוד והערכה למרואיינות, ובאמירה שכל בוגר הלינה המשותפת, יכול למצוא את עצמו.

9/2/2021

אני גדלתי בחינוך המשותף. לא זוכרת טראומות או סבל, להפך, היה כייף לגדול בחברת ילדים אחרים אך לא בכך עוסק הספר. כאן מוצגת נקודת מבט וקשת של תחושות ורגשות של אמהות שילדיהן גדלו בחינוך המשותף. הספר מעניין לקריאה גם אם כמה מהסיפורים קצת חוזרים על עצמם. אני גידלתי את ילדי כמובן צמוד אלי ואני שואלת את עצמי- האם הייתי יכולה לגדל ילדים בחינוך המשותף? היום הכל כל כך אחרת... בכל מקרה ניראה שהושקעה בספר עבודה רבה.

4/2/2021

כבת קיבוץ ובוגרת לינה משותפת ומשפחתית. הספר ריתק אותי. עדות כנה של החוויה של האמהות שלנו...

10/1/2021

ספר חשוב ומרתק. גדלתי בלינה המשותפת. בשנה האחרונה ני קוראת מדי פעם פוסטים בקבוצה "אפשר להוציא את הקיבוצניקית מהקיבוץ.." ועוברת תהליך בתוכי של הכרה בכך שזו לא היתה ילדות מושלמת ודרך נפלאה לגדול בה- כפי שחונכנו להאמין. היה מעניין ביותר להחשף לאמהות. לקרוא על האם החרדתית שטיילה בלילות, להבין שלא באמת היה זמן איכות זוגי, כי חיי הקיבוץ שאבו את רוב הפנאי. נראה לי שככל שאדם היה משוכנע יותר בצדקת הדרך- היה לילדיו קל יותר להסתגל. מכיוון ששמי לילך, עקבתי אחר הילדה לילך בדפי היומנים של שומרות הלילה. הזדעזעתי כשנכתב שלילך נמצאה רטובה במקלחת, ואז- "לטיפולכם"- האם השומרת באותו לילה התעצלה, והחליטה לא להחליף לילדה פיג'מה וסדינים??? עצוב לי על ילדה שקיבלה מסר- שהרצונות והצרכים שלה לא חשובים. זה אחד התיקונים שנשארו לי לתקן עכשיו, בבגרות, בעקבות הדרך בה גדלנו...

10/8/2020

מרתק

24/7/2020

נוגע ללב.

23/7/2020

ספר מרתק על הורות וגם ילדות בקיבוצים, בימים עברו

9/7/2020

מעניין ומרגש, לא יודעת אם זה מתאים ללא "שותפים" לחווית הלינה המשותפת, אבל אני כן שותפה כילדה וכאמא ולכן נהניתי לקרוא את הספר ולהרגיש בתוך משהו שהיה גדול מאיתנו והותיר בנו המון זכרונות (בכל קשת הרגשות), מחשבות, תהיות ותובנות.

18/6/2020

כבת לחינוך הקיבוצי התרגשתי מאוד לקרוא את הספר

5/6/2020

חכם ויפה.

31/5/2020

ספר מרתק קראתי בנשימה אחת כואב וחשוב

20/5/2020

מאד אהבתי לקרוא אותו. הוא נותן המון חומר למחשבה על כל נושא האימהות. מאד ממליצה לקרוא אותו!

20/4/2020

ספר מצויין המתאר ברגישות את מורכבות הנושא שרחוק מלהיות שחור לבן. הכתיבה מסקרנת קראתי ביממה אחת ולא עזבתי.הרגשתי שאני מכירה כל מרואיינת ונכנסתתלעולמה בדיקנות ולכאבה ושמחותיה

13/4/2020

מרתק. הצצה לאחת התופעות היותר הזויות שהיו כאן, ממש לא מזמן.

27/3/2020

היה מעניין, שמחה שנכתב ושמחה שקראתי אותו. עזר לי להבין טוב יותר את הנושא, שקרוב ללבי, בגלל מכרים שגדלו בלינה משותפת. אשמח להמליץ עליו לחבריי ובכלל.

26/3/2020

מרתק וכואב בו זמנית.

18/3/2020

מרגש, מעניין, כתוב היטב. זהו ספר שעשייתו היא ממש שליחות - תודה!

2/3/2020

מאוד מרגש ומענין. אני הופתעתי כמה אמהות אהבו את השיטה של הלינה המשותפת .

1/3/2020

היה מעניין לקרוא את נקודות המבט האמהיות השונות. לעיתים מרגש ממש. נראה לי שהנשים היו בעיקר מהשמוצ ופחות תקמ..

28/2/2020

ספר נפלא, קראתיו בשקיקה, שקעתי לתוכו שני ערבים ברצף. חוויית הקריאה היתה לי לא פשוטה ורצופה טריגרים רגשיים, אך הספר קולח ומרתק. הערה טכנית - לא ניתן באייפון להגדיל את הכתב בעמודים המצולמים ממחברות שומרת הלילה, וזה קצת חסר לי.

8/2/2020

ספר מרגש ומדויק. עצוב ואופטימי. חוויה מרתקת

31/8/2024

מעניין מאוד, נקודת מבט מעניינת.

5/1/2022

הספר מביא תיעוד חשוב לחיים בקיבוץ של פעם, של אמהות. הכותבת הביאה ראיונות עם בנות קיבוץ שגדלו בחינוך המשותף, נשים שבחרו להגיע לקיבוץ מהעיר מתוך בחירה. אבל ישנה קבוצה גדולה של אמהות שנישאו לבני קיבוץ והגיעו לקיבוץ בשל אהבה לבן קיבוץ ולא לאידיאולוגיה החינוכית תרבותית. הקושי להסתגל לצורת החיים ולחינוך המשותף היה גדול והשאיר צלקות ותחושת חסר אצל האמהות, בשל חוסר ההבנה מצד בן הזוג לקושי (כי הוא גדל בדרך זו והיה לו טוב) והדרישה של החברה הקיבוצית מבת הזוג שהצטרפה לבן זוגה בקיבוץ, להסתגל לחיים הקיבוציים ולקבל את אורח החיים כראה וקדש. אני חוויתי זאת בסוף שנות השבעים תקופה שהייתה בשבילי סוג של טראומה אישית, שלקח לי שנים רבות להשתקם ממנה. הגעתי לקיבוץ לאחר שסיימתי תואר, לאחר שהייתי עצמאית, נהגתי ברכב פרטי, עבדתי לפרנסתי. הגעתי לקיבוץ כי התאהבתי בבן קיבוץ. הוא מסיבות אישיות לא יכל לעזוב את הקיבוץ. יכולות ותעודות הסמכה שרכשתי במהלך השנים מחוץ לקיבוץ לא יכלו לבוא לידי ביטוי, כי הייתה התייחסות של עליונות כלפי כנקלטת חדשה בקיבוץ. מה שלמדת, איך שחיית עד עכשיו פאסה. את מתחילה חינוך מחדש. למדת להיות מורה, תתחילי להיות מטפלת ותלמדי בהדרגה את עקרונותינו. וכאם צעירה פיתחו אצלי תלות וסגידה למטפלות בעלות הניסיון. לא אשכח את העובדה שלא יכולתי להניק את בני מסיבה רפואית ולכן לא היו קוראים לי להאכילו כפי שקראו לנשים מניקות שהאכילו את ילדיהן. הצורך גם שלי היה להיות עם התינוק הרך, לחבק ולהרגיש אותו צורך זה נגדע. אני זוכרת שרציתי להקריא לבני סיפור ב"שעת האהבה" והמטפלת שסיימה ללמוד אצל מלכה הס באורנים , דיקלמה את העובדה שמלכה הס הגדירה את חשיבות סדר היום... ולכן זה לא הזמן להקריא סיפור. אני זוכרת את הסגידה שלי למטפלת בבית התינוקות... התחושה שהועברה לי כאילו לי אין את היכולות להחליט בעבור ילדי, יש מישהו אחר שהוא בר סמכה לטיפול בו. אני זוכרת את הבכי שלי כשהבאתי את ילדי לבית התינוקות בלילה. אני זוכרת את הביקורים הליליים בבית הילדים ואיך שמרוב שרציתי קירבה לילדי הייתי מסניפה את נשימותיו ובדרך זו מעירה אותו; וצריכה לבלות שעות עד שישוב לישון. שעות ה"הקמה" היו שעות שבהן יכולתי לבטא את האמהות ואת הצורך לבית חם באופן אינטימי. הכנתי עוגות, לחמים, ארוחות, טיילנו ברחבי הקיבוץ, שיחקנו עם הילדים והזמן היה עובר ביעף.... כעבור מספר שנים, הצלחתי לשכנע את בן זוגי ולעבור מהקיבוץ לקיבוץ עם לינה משפחתית.

23/12/2021

מעניין למדי

7/1/2021

הקריאה בספר רק חיזקה את תחושתי שלמרות החינוך המשותף והלינה המשותפת הדבר המרכזי והחשוב ביותר לילד הוא הוריו, האווירה בבית ותחושת המשפחתיות שהבית מקרין.אם זה בקיבוץ או אם זה בכל מסגרת אחרת שאינה שיתופית. הספר עורר בי זיכרונות ילדות וזיכרונות של אמא צעירה. עם חלק מהמרואיינות הזדהיתי מאוד, ועל חלקן ריחמתי על שהיו צריכות לחוות אימהות כל כך מתסכלת מבלי יכולת או כח לשנות. אבל בשביל כולן שמחתי שיכלו למצוא בטחון בשגרת בית התינוקות ובית הילדים של ילדיהן.

19/6/2020

מעניין. כתוב היטב

24/3/2020

מעניין ויחודי. אומנם מדבר על אימהות בחינוך המשותף בקיבוץ ,אך מציף קונפליקט אימהי אוניברסלי בין קונפורמיזם לביןיחודיות. הגשת הטקסט האוטנטית, מרגשת מאוד

8/3/2023

נחמד

12/2/2021

ספר מעניין שסובל מבעית עריכה. מאיר שוב את הטראומה של ילדי הקיבוצים שגדלו בלי הורים בלילה

2/4/2020

שטוב שפגשתי בו, שהוא נקרא בצורה שוטפת ומהירה. שכמה שהעולם הזה מוכר לי, תמיד יש חדש ומפתיע ונוגע ללב מאד. נתתי 3 כוכבים כי אין זה ספר -ספר. אבל הרבה תודה לאורין צפלין.

סקירות וביקורות

אמא סדרתית 'ארבע שעות ביום', הכולל שיחות עם נשים שילדיהן גדלו בלינה משותפת, מציג אלטרנטיבה לתא המשפחתי בימים שבהם הפך לחזות הכל

מטפלת בקיבוץ כפר עציון, שנות ה־‭50 ‬ צילום: קלוגר זולטן, לע"מ

אוי לא, רק לא שוב זה, אתם אומרים לנוכח ספר נוסף שעוסק בלינה המשותפת בקיבוצים. די לכם בצרות של אשכנזים, רב לכם דיונים מהמאה ה-‭.20‬ ובכל זאת, 'ארבע שעות ביום', ספרה של אוריין צ'פלין, מבקש לשוב אל הפצע המחוטט הזה, אך הפעם מזווית אחרת, זו של האמהות. כלומר, בהנחה שיש כאן קורבן כלשהו, זו הזווית של המקרבן ולא של הקורבן, וגם, נדבך חשוב - ואופנתי, לא נכחיש - בהוספת ה-‭Her story‬ ל-‭.History‬

‭13‬ מונולוגים של נשים מקובצים בספר, ולפניהם דברי הפתיחה של צ'פלין, בת קיבוץ שריד, שמסבירה את המניע לכתיבתו: תגובותיהן המשתוממות והמזועזעות של נשים מכל העולם שנחשפו לסיפור ילדותה במסגרת סמינר באוניברסיטה, שהתעניינו באספקט האימהי של הלינה המשותפת ולא בשאלת התפתחות הילד. המרואיינות בספר הן ילידות עשורים שונים - משנות ה-‭20‬ ועד שנות ה-‭- 50‬ ושייכות לדורות שונים בהיסטוריה של המפעל הקיבוצי. בין המונולוגים משובצים דפים, בכתב יד, מתוך "מחברת שומרת הלילה", שהיא יומן מתמשך וחילופי הערות ובקשות בין האמהות לבין המטפלות ושומרות הלילה: מי עשה פיפי במיטה, למי יש חום, מי ביקש לקרוא לאמא.

העדויות ייגעו בליבם של כל אם וכל אדם, אבל למרות הניסיון של צ'פלין לגוון בבחירת הדוברות והסיפורים, ועל אף שכל סיפור חיים הוא כמובן עולם ומלואו, התחושה בתום הקריאה אינה מגוונת מספיק. הסיבה לכך נעוצה קודם כל בפורמט: מקבץ המונולוגים המתווכים, שהפך פופולרי בשנים האחרונות, מביא בעל כורחו להשטחה מסוימת של הקול האישי. אלו אינם ראיונות, אלא סיפורים שונים שכתובים שוב ושוב בעט אחד. הסגנון הזה עוזר להנהיר ולהנגיש את הסיפורים, אבל גם הופך אותם למקשה תיאורית אחת. שנית, הרצף המחריד והחוזר על עצמו העולה מן הקריאה, של שואה ושבר, שכול, מקלטים ומחבלים, הופך לבליל ומביא שוב להכרה העגומה שחיי היומיום של העם הזה, רגעי האהבה שלו, האינטימיות שלו, חדרי חדריו, הם כשכבת רובה דקה בין אריחי המלחמות.

מסקנה ברורה עולה מהספר: ריחוק רגשי וניכור היו נחלתם של רבים מילדי שנות ה-‭40‬ עד ה-‭60‬ במפגשיהם עם מבוגרים בני הדור שקדם להם, בין אם היו אלו הורים, מטפלים או מורים. "באחת הפעמים כשבא", מספרת חיה לב איל על אביה החירש-אילם שהצליח לאתרה אחרי שנים, "הוא הוציא תמונה של ערימת גופות, הצביע עליי וזקף שתי אצבעות, שאבין שזה קשור אליי ואליו". עבור חלק מהילדים היה החינוך המשותף מפלט מבתים ומגורלות עגומים בהרבה. "אני לא חושבת שאם הייתי גדלה בבית הוריי הייתי מאושרת יותר. להפך. ילדים בקיבוץ, בתקופה ההיא, קיבלו את מה שהמבוגרים האמינו שהוא הטוב ביותר", מזכירה ברכה בנתור שלו את העובדה שהלינה המשותפת לא נולדה ככלי אידיאולוגי זדוני לריסוק התא המשפחתי, אלא כאופציה להגנה, חימום וקורת גג ראויה ל"דור ההמשך" הנערץ, בשעה שהוריו ישנו באוהלים או בפחונים דולפים.

חלק קטן מהמרואיינות חשות עד היום החמצה שאין דרך לתקנה. אלו הנשים שפגשו מטפלות רחומות פחות, שילדיהן היו זקוקים להן יותר, שהיו חרדתיות יותר או מרדניות יותר. רובן - בין שנאבקו בשיטה ובין שהיו שבעות רצון ממנה - שלמות עם האימהות שלהן. המילים "תפקיד חיי", בהתייחס לאימהות, חוזר בניסוחים שונים. כנראה צדק אלתרמן שכתב ב'חצרו של קיבוץ' כי הלינה המשותפת לא ביטלה את נהר האהבה ההורית, אך הסירה את "אותו קב של קנאה אנוכית-קניינית שדבקה בנימי משפחה". רבים מזדעזעים היום מהתפיסה שהילדים היו "שייכים" לקהילה, ולא להוריהם. אבל האם בעלות של הורים על ילדיהם היא בהכרח טובה יותר?

התקשורת מלאה בתלונות על ההורות המודרנית: על פירוק מוסד הקהילה, על העלות, על העייפות, על החינוך, על הערבוב המתמיד בין חיי העבודה לחיי המשפחה. מחשב שהיה מוזן בכל אלו אולי היה פולט "לינה משותפת" בתור תשובה לכל הבעיות. "הייתי מוקפת בעזרה", "כוחה של קהילה", "מטפלת התינוקות הייתה דמות מלאך", "ידעתי שלא אהיה לבד" הם רק קומץ מהתיאורים החיוביים העולים בספר לגבי הרעיון שנחשב היום כמעט בלתי נתפס באכזריותו וביחסו לאינדיבידואל.

בימים שבהם הופכת המשפחה הגרעינית ליחידה הראשונית, לאטום של החברה הישראלית והעולמית, ואולי גם לזרוע נוספת של מימוש מאוויי השלטון, 'ארבע שעות ביום' מציע דיון רלוונטי באלטרנטיבה לתא המשפחתי, אבל גם בציות למערכת ובאמונה בצדקת הדרך.

שרון קנטור

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

שרון קנטור 7 לילות 17/04/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
איך השפיע הניסוי החברתי שנקרא "לינה משותפת" על האמהות נילי לנדסמן הארץ 18/02/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
ארבע שעות ביום אוריין צ'פלין
מבוא
 
 
"מה הכי חשוב לך שאדע לפני שאתחיל לתכנן את הבית?" שאל אותי האדריכל ששכרנו לבניית ביתנו. עניתי בלי לחשוב פעמיים: "אני מבקשת שחדרי הילדים יהיו צמודים לשלי".
 
"הפתעת אותי", אמר האדריכל, "אני רגיל לבקשה ההפוכה". לא הבנתי.
 
"הבקשה הנפוצה ביותר של זוגות צעירים בראשית תכנון הבית היא להפריד את חדרי הילדים מחדר ההורים. הצורך בפרטיות זוגית עולה בדרך כלל כבר בפגישה הראשונה", הסביר במשיכת כתפיים וציין בניירותיו את בקשתי.
 
בתום הפגישה הרהרתי בתגובה שלי, שכמו נורתה מפי באופן לא מתוכנן. נזכרתי שלקח לי יותר משנה להעביר כל ילד, בינקותו, מחדר השינה שלנו לחדר משלו. חשבתי על כך שהנקתי תקופה ארוכה מאוד, ועל הקושי שלי לסמוך על ילדיי ולשחרר אותם בלי לדאוג. אחר כך חזרתי להווה ולעתיד, ושכחתי.
 
 
נולדתי וגדלתי בקיבוץ, בבית הילדים, מרחק שביל ארוך, במורד גבעה, מבית ההורים שלי. מרחק שהיה נמתח אף יותר עם רדת הערב, מרחק שלילות סערה חשוכים הפכוהו לדרך מאיימת, כמו במעבה יער רדוף רוחות ומפלצות. לא פעם רצתי את הדרך הזאת, ברגליים יחפות. לעתים קרובות יותר עשיתי את הדרך לבית של סבא וסבתא שלי, בקצה השני של הגבעה. משם לא החזירו אותי מעולם אל מיטתי בבית הילדים. הדלת הייתה נפתחת ובלי שאלות הייתי נעלמת בתוך שמיכת נוצות על הספה של סבא וסבתא בסלון. לפנות בוקר, עוד לפני שהמטפלת באה להעיר את ילדי הגן, אל כוסות של קרום חלב עבה עם מעט שוקו, סבתא הייתה מעירה אותי. לבושה בפיג'מה, הייתי מתגנבת בחזרה אל המיטה בבית הילדים ואיש לא ידע את קורות הלילה שעבר.
 
היום אני חושבת שאולי לא הייתי לבדי בדרך, אולי הדמויות שהתעקשתי לראות מתוך החושך היו של מתגנבי לילה חשאיים נוספים...
 
 
כשנולדו ילדיי, רציתי אותם הכי קרוב שאפשר. בלי גבעה ובלי דרך. מיד אחרי הלידה, עוד בבית החולים, ביקשתי שיהיו אתי, כל הזמן. פעלתי אינסטנקטיבית, לא מתוך מחשבה עמוקה. המחשבה באה רק לאחר שנים, ממרחק גאוגרפי ניכר. רק אז יכולתי להתבונן לראשונה בילדותי בקיבוץ שריד, באמא ובסבתא שלי. הייתי צריכה להתרחק מהן, כמו להרחיק ספר כדי למקד את הראייה כשהעיניים נחלשות, כדי לראות ברור ולהבין אותן, כל אחת באימהותה, בילדות שממנה צמחה לאמא שהפכה להיות, ולזהות את עצמי בתוך השרשרת הזו.
 
בגיל ארבעים וארבע ארזתי שש מזוודות גדולות, ויחד עם משפחתי יצאנו להרפתקת חיים מעבר לים. בעקבות עבודתו של בעלי העתקנו את חיינו לדאלאס, טקסס. חשבנו שבחוויה הזו נממש הזדמנות לראות עולם, ללמוד תרבות ושפה, ואחרי התלבטות קצרה החלטנו, לראשונה בחיינו המשותפים, להעז ולצאת לדרך שלא יכולנו לנחש לאן תוביל.
 
הגענו עם שני ילדים שחונכו בקיבוץ. יפתח בכורי היה בן שלוש־עשרה, ולו, בתי, בת שמונה. ילדים שגדלו בקרבת משפחה גדולה ועוטפת ורצו יחפים בשבילי המקום שבו גדלתי אני, ולפניי גדלו בו אמי וסבתי. ילדיי הכירו אישית כל עובר אורח בשביל, ותושבי המקום הכירו את שמם וידעו למי הם שייכים.
 
שייכות היא מילה מרכזית ביכולת שלי לנסח את הקשר למקום שבו גדלתי. כשנולד בני הבכור, רציתי זאת גם בשבילו. רציתי שיגדל במקום שבו ירגיש שייך, מוגן ומוכר. גם כשגרנו מחוץ לקיבוץ, הקפדנו להסיע את ילדינו להתחנך בגן הילדים שבו גדלתי, באותה החצר, אצל אותה הגננת. שנים אחר כך, כשנפתחה ההזדמנות לבנות בית בהרחבה של קיבוץ שריד, החלטנו לחזור הביתה, לקיבוץ המתחדש, שכבר לא הייתה בו לינה משותפת.
 
לאורך השנים לא באתי חשבון עם החינוך המשותף שבו גדלתי. העדפתי לזכור את הדברים הטובים, לא לחטט, לא לשאול שאלות. הייתי עסוקה מאוד במטלות ההווה ודאגות העתיד. העבר לא העיק עלי.
 
 
ב-2012 הגענו לטקסס, ובערב שבת, כאשר לראשונה בחיינו ישבנו לשולחן כמשפחה גרעינית, "רק" אבא, אמא ושני ילדים סביב שולחן השבת, הציף אותי פחד גדול שאולי טעינו. חששתי שאנחנו מקנים לילדנו את חוויית העולם הגדול, אבל תחושת שייכות לא תהיה להם בתוך הזרות של ארץ רחוקה.
 
בשנה הראשונה השקעתי את כל כולי בסיוע לילדים להיקלט במערכות החינוך. בכל כוחי השתדלתי לשמר הרגלים מהארץ: ארוחות שישי, הדלקת נרות, חגים, שירים וסיפורים. לראשונה מאז נולדו הקדשתי את כל זמני לאימהות ולא לימדתי ועבדתי שעות ארוכות. חוויית הבדידות במקום החדש פינתה לנו זמן להיות ביחד והילדים אהבו לשאול שאלות על ילדותי.
 
מצאתי עצמי "משווקת" לילדיי את חוויות בית הילדים שבקיבוץ כאילו היה זה סיפור הרפתקאות. הייתי רגילה לכך שזה הסיפור שכולם מתעניינים בו - בספרות, בקולנוע ובמחקר. יותר מכל דבר אחר אהבו ילדיי לשמוע על הלילות בבית הילדים, ולא פעם שאלו: "אבל כל זה באמת קרה?"
 
הזמן עבר, וכשהרגשתי שהילדים מצאו את מקומם ורכשו שפה, נרשמתי ללימודים. באחד הקורסים מצאתי את עצמי לומדת לימודי היסטוריה ותרבות אמריקאית בכיתה אחת עם נשים מהגרות מכל העולם. רוב הנשים, כמוני, הגיעו לטקסס בעקבות עבודתו של בן זוגן. רובן ככולן היו בעלות מקצוע ואימהות לילדים. היו שם נשים מרתקות מיפן, פולין, דרום קוריאה, סין, מקסיקו ואפילו עיראק.
 
יום אחד ביקשה המרצה שכל אחת מאתנו, בתורה, תכין מצגת קצרה ובה תספר על ארץ מוצאה, על תרבותה וילדותה. לא ידעתי מה אספר אחרי הסיפורים המרתקים של סלווקה מקראקוב, לונה שברחה מבגדד... כשהגיע תורי אמרתי בפשטות: "אני מישראל, גדלתי בקיבוץ, בבית ילדים".
 
עיני חברותיי נמלאו פליאה. אף אחת מהן לא שמעה על קיבוץ, ודאי שלא על "חינוך משותף". מצאתי את עצמי במרכז תשומת הלב.
 
סיפרתי וסיפרתי בשטף, ובעיקר תפסה את תשומת לבי שאלה אחת ששאלו רבות מהן, כל אחת בתורה: "איך אמא יכולה להשאיר את התינוק שלה עם ילדים אחרים, לבדו, וללכת?"
 
הן לא התעכבו כלל על החוויה הילדית, כל כך הסעירה אותן השאלה האימהית. לראשונה בחיי חשבתי בהקשר הזה על אמא שלי ועל סבתא שלי. לראשונה שאלתי את עצמי מה הן חשו כאימהות צעירות בתוך אורח החיים הזה.
 
בסוף הסיפור שלי, שנמשך הרבה למעלה מהמתוכנן, ניגשה אליי אישה צעירה ממקסיקו ואמרה כשדמעות בעיניה: "אני כל כך לבד כאן, בעלי עובד מהבוקר עד הלילה ואני מגדלת שלושה ילדים קטנים בלי שפה, בלי משפחה. כשסיפרת על הקיבוץ והחינוך המשותף, חשבתי לעצמי כמה הייתי רוצה לחלוק את האימהות שלי עם נשים נוספות".
 
אחרות הגיבו בזעזוע, הייתה מישהי שהסיפור אפילו הצחיק אותה. "זה נשמע לי כמו כת הזויה", היא אמרה מחויכת. היו נשים ששאלו המון שאלות, ולהפתעתי מיעטו להתעכב על זכרונות הילדות שלי. השאלה המרכזית הייתה האימהות.
 
בסופו של השיעור אני עצמי הייתי מבולבלת מעוצמת התגובות. התיישבתי לכתוב לעצמי את הדברים שנאמרו, שלא אשכח, ואז ניגשה אלי מנחת הקבוצה, הניחה יד עדינה על כתפי ושאלה שאלה אחת נוספת, ללא טיפה של ציניות: "אם כך, את מי אהבו האימהות יותר? את ילדיהן או את הסוציאליזם?"
 
השאלה קוממה אותי. ספונטנית, עניתי בכעס שאני לא בטוחה שראוי להציב משוואה כזו. הגבתי כפי שכנראה נהגתי להגיב תמיד, והוספתי: "ככה זה היה, מה הטעם לחטט בעבר..." היא המשיכה לעמוד עוד רגע לצדי, והבנתי שלא הייתה בה כוונה להכעיס.
 
"זה מעניין", היא אמרה. "הקשבתי לך וחשבתי שאפשר ורצוי להביט בזה ממרחק הזמן ולראות מה ניתן ללמוד מכך. אותי כאישה וכאם, מתרבות כל כך רחוקה, זה מסקרן מאוד: איזו תשובה דרך החיים הזאת יכולה לספק לשאלת האימהות המודרנית, להתחבטות הבלתי נגמרת שלי, של חברותיי, של נשים רבות בעולם המערבי, בין קריירה, זוגיות ואימהות?"
 
 
 
ימים רבים חשבתי על השיחה הזו, על כך שנשים מתרבויות שונות, שמעולם לא שמעו על קיבוץ, נסערו מעניין מרכזי אחד: איך פעלו והרגישו האימהות, האם האידיאולוגיה גברה על האינסטינקט, איך מרגישות הנשים הללו בפרספקטיבה של זמן?
 
לא היו לי תשובות, שהרי הכרתי רק את הצד הילדי. חשבתי על כך שאפילו עם אמא שלי מעולם לא ישבתי לשיחה עמוקה בנושא הזה. בעוד שנים בודדות לא יחיו עוד נשים שגידלו כך את ילדיהן, ולכן חשבתי שזה הזמן לשאול ולהקשיב באמת. הפכתי את השאלות של חברותיי הזרות לשאלות שלי, ויצאתי למסע אל סיפורן של האימהות בקיבוץ.
 
 
התחלתי לחפש את האימהות ההן. רציתי לבנות קולאז' מגוון, שיהיו בו נשים מעשורים שונים ומזרמים שונים בתנועה הקיבוצית, נשים שעברו סוגים שונים של ילדוּת טרם היותן אימהות בקיבוץ. לא רציתי סיפור של לילה אחד או קיבוץ אחד, אלא בחינה של אורח חיים ייחודי מהפרספקטיבות של אימהות שונות שכל אחת מהן עשתה כמיטב יכולתה, לפי הבנתה וכוחותיה, כדי להיות אמא.
 
בשיחותיי הארוכות עם האימהות היה חשוב לי לאפשר להן לספר את סיפורן כפי שהן בוחרות, במידת החשיפה הנוחה להן. היו שבחרו לשמור את שמות ילדיהן מחוץ לסיפור, לאפשר להם פרטיות. לעומתן היו כאלה שהרגישו שציון שמות ילדיהן והשיחה על ילדותם זו הזדמנות להעביר להם מסר שלא נאמר עד כה, שאולי היה מכאיב, רגיש או מודחק והנה, בצידוק של מונולוג לספר, הדברים יכולים להיאמר ולהגיע כך גם אליהם. כל אישה ודרכה להיחשף ולספר את סיפורה.
 
כל הזמן הטרידה אותי השאלה: מה עוד לא נאמר? מה חשוב לשאול? רציתי שכל הנשים שאשוחח אתן יספרו את אימהותן בגוף ראשון, בשם מלא. מונולוגים של אימהות בחינוך המשותף, כל אחת והחוויה הפרטית שלה. בלי לשפוט, בלי לבקר, בלי להלל. רציתי לשמוע אותן, לפני שיהיה מאוחר.
 
הרגשתי שיש דחיפות לשוחח עם הנשים לפני שישכחו. המבוגרות ביותר שהצלחתי לראיין הן ילידות שנות העשרים; מעשור זה נותרו מעטות שבכוחן לזכור, להיחשף ולספר על אימהותן. האם הצעירה ביותר היא ילידת ראשית שנות החמישים. ב-1991, כשנחת הטיל הראשון שירה סדאם חוסיין במלחמת המפרץ, חוסלה באחת שיטת הלינה המשותפת באחרוני הקיבוצים בארץ, ועל כן אין אימהות צעירות יותר שגידלו כך את ילדיהן. למעט קיבוץ ברעם שבצפון, עם תום המלחמה כבר עברו כל יתר הקיבוצים ללינה בבתי ההורים. אחת האימהות אמרה לי בציניות: "את ההשפעות של סטאלין השמיד סדאם חוסיין. ככה זכיתי להשכיב את ילדיי לצדי".
 
האם ניתן ללמוד ממודלים חברתיים שנחיו בעבר? האם יש טעם בחיטוט במה שהיה, במי שהיינו? האם יש ערך בריכוז של זכרונות וחוויות סוביקטיביות של נשים שונות שקיימו סוגים שונים של אימהות? האם מה שמספרת אישה בערוב ימיה, בדיעבד, לעצמה, לסביבה, אכן היה כך באמת? ממה מושפע הזיכרון?
 
מה עוד לא נאמר על החינוך המשותף בקיבוצים? האם הקשיבו אי־פעם בתשומת לב לנשים שהיו אימהות בתוך המודל הייחודי הזה? האם ניתנה הדעת על כך שבפועל נלקחו מהנשים הללו כל התפקידים המסורתיים של אימהות? רחצה, הלבשה, האכלה, לקיחת הילד לרופא כשצריך, בדיקות התפתחות, השכבת הילדים לשינה, הזכות להעיר ילד ליום חדש - כל התפקידים הללו היו בידיה של מטפלת בית הילדים. מה חשה אם שסמכותה האימהית הבסיסית איננה בידיה מהרגע הראשון? באיזו מידה הושפע מכך הקשר שהלך ונבנה עם התינוק שלה, עד לבגרותו? עד לרגע שבו יצאתי למסע לאיתור אימהות שיסכימו לשתף אותי בסיפורן, לא עלה על דעתי עד כמה שרירותית הייתה חלוקת התפקידים.
 
נזכרתי במושג "שעת אהבה", שלמעשה לא הייתה אלא חצי שעה ביום שקיבלה כל אם לילד עד גיל שלוש ובה יכלה לצאת ממקום עבודתה ולבלות עם ילדה הפעוט. "שעת אהבה" שבה "מותר" היה לה להקדיש רגעים אינטימיים לילדה הרך, בפרק זמן קצוב וקבוע מראש. בגיל הגן פסקה "שעת האהבה" היומית.
 
חשבתי על כך שהדפוסים היו ממוסגרים מאוד, ידועים מראש, ורציתי להבין אם היו בכך הקלה או קושי וכמה מקום לבחירה אישית היה בתוך אימהותן של הנשים האלה.
 
העיסוק האוניברסלי באימהות הוא חשוב, נחקר ומדובר. שרשרת בל־תינתק בין אם לבתה ואחריה. מה עובר בין הדורות, מה מושפע מהסביבה? האם יש אינסטינקט אימהי? מה מקומן של הבחירה והאידיאולוגיה במודל האימהי של כל אישה ואישה?
 
ככל שהעמקתי בשיחותיי עם הנשים, מצאתי שאין תשובה אחת. אין אימהות אחת, והספר הזה הוא אוסף של תשובות, אישיות מאוד, כנות ומרתקות, שמהן עולות שאלות חדשות והזדמנות לחשיבה נוספת.
 
 
במוקד הספר הזה עומדת חוויית האימהות של נשים שגידלו את ילדיהם באורח חיים ייחודי, שיש מי שיגדירו אותו כ"ניסוי חברתי". כיצד הן תופסות את אימהותן כיום? איך השפיעה השיטה על דפוסי הקשר שלהן עם ילדיהן, אז והיום? איך הן חיות עם הבחירות שעשו, בחירות שהן חלק מזהותן, ומהם הרגשות והערכים שמלווים אותן סביב אימהותן הייחודית? רציתי לדעת איך בתוך אותה שיטה, שהיא תוצר של תנאים היסטוריים ואידיאולוגיה סדורה, פעלו נשים שונות מתוך גישות מגוונות. מה גבר על מה: הציווי האידיאולוגי־חברתי, או הצורך האימהי? האם באו בסתירה?
 
כל הנשים שראיינתי הפכו להיות, קצת, האימהות שלי. מצאתי שאין אם דומה לאחרת, אין חוויה אחידה. יש מסגרת חינוכית זהה, שכל אחת, בזמנה, התנהלה בתוכה כפי שהצליחה. יש להבין את הנסיבות ההיסטוריות והאידיאולוגיות שיצרו את אורח החיים הייחודי הזה, ניסיון ששרד כשלושה דורות ופסק, אורח חיים שאין דומה לו בחברה המודרנית ובתוכו אימהות ייחודית שנדרשה להתאים לתפיסת עולם מובנית ומוצהרת.
 
היה לי דחוף להשמיע את קולן המיוחד והכן של נשים מעשורים שונים, מקיבוצים שונים ברחבי הארץ, שלכל אחת מהן רקע אחר, זכרונות פרטיים מילדותה שלה ומדמות אמה המתרחקת בזמן, חלומות ומחשבות כמוסים על האם שהיא עצמה הפכה להיות. הייתי צריכה לחצות אוקיינוס, להרחיק במקום ובזמן, כדי לחשוב על אמא שלי ועל סבתא שלי לפניה, להקשיב לקולות אימהיים מגוונים ולהבין מעט יותר את האמא שאני.
 
התלבטתי זמן רב אם לפתוח את השיח גם לאבות, שהרי גם להם הייתה התמודדות עם אבהותם בחינוך המשותף. אך לאחר קריאת חומרים העוסקים בהיסטוריה של הקיבוץ ושיחות עם חלק מהנשים, נוכחתי כי בחלוקה השרירותית־התקנונית יוחדו לאימהות בקיבוץ תפקידים אחרים מאלה שניתנו לאבות ולכן יש מקום להקדיש להן מקום משלהן. כמו כן, מאחר שיצאתי לדרך בעקבות בקשה של חברותיי האימהות, בנות תרבויות שונות, החלטתי להסתפק בשיחות עם אימהות בלבד ולהביא לחברותיי את קולותיהן של האימהות שסיקרנו אותן כל כך.
 
 
 
"שומרת לילה בואי לאוריין בגן פשוש"
 
אף פעם לא ישבתי עם אמא שלי לשיחה עמוקה על חוויותיה כאם בחינוך המשותף. גם היא גדלה כך, בדיוק כמוני, באותו הקיבוץ, 23 שנים לפניי. את סבתא שלי, שהגיעה לקיבוץ לבדה, כנערה בת חמש־עשרה שעזבה את בית הוריה בגרמניה ועלתה לארץ עם עליית הנוער, לא השכלתי לשאול ואולי גם לא הייתה משתפת ממילא. החיים היו קשים אתה בהרבה מובנים והיא מיעטה לדבר, הרבתה לעשות. ועכשיו כבר מאוחר. כל מה שאני יודעת על האימהות של כל אחת מהן, כפי שחוותה אותה, הוא תוצר של שברי משפטים וסיפורים קצרים שנאמרו בהזדמנויות שונות. קרום דק של הווה חם ומכבד נמתח מעל, כמו הסכם שבשתיקה: אנחנו לא חוזרות לאחור. אבל כל אחת מהן בתורה, לתפיסתי, יצקה ביחסים עם נכדיה גם את האמא שרצתה להיות. תמיד אפשר לתקן.
 
הבית של סבא וסבתא שלי היה לי, לאחיי ולבני דודיי כמו אי הילדים. בכל שעה משעות היממה יכולנו לפתוח את הדלת ולקבל בו מקלט. אני זוכרת את סבתא בחלוק, ידיה חלקות וחמות. על שולחן האוכל חיכתה עוגת הקוקוס שלה, אחת התחלפה באחרת, תמיד מוכנה עבורנו. הבית של אמא שלי מתפקד כך בדיוק, עבור ילדינו.
 
אני דומה לשתיהן בהרבה מובנים, מרגישה חלק משושלת נשים שמשהו חזק עבר בה בלי מילים, גם בלי לגדול באותו הבית. איזו ברית חזקה של קשר שהוא כנראה לא רק גנטי. כשהתחלתי לראיין את האימהות לספר, לא עלה בדעתי לראיין את אמא שלי. לא נתתי דעתי מדוע. עם הזמן נוכחתי שקל לי לשמוע את נבכי אימהותן של נשים זרות, אבל לא אצליח לעשות זאת עם אמא שלי. כל אחת מהן נתנה בקולה תשובות שיכולתי לדמיין את אמא שלי עונה במקומן. באמצעותן, כך נדמה לי, הרכבתי תמונה מספקת.
 
כשאני מבקרת היום בקיבוץ ילדותי, הולכת עם בתי באותם השבילים שהיא דור רביעי לצעוד עליהם, לראשונה אני הופכת כיוון. אני כבר לא הולכת בהם בזכרוני שלי, מבית הילדים אל חדר ההורים, מראש הגבעה אל שיפוליה, אלא מנסה לדמיין את אמא שלי צועדת במעלה השביל אל בית התינוקות, אם צעירה לבת בכורה. מה הרגישה בדרכה? האם הלכה בצעדים בוטחים, האם השאירה אותי שם בלב שלם? מה חשבה בלילות סערה? בימי מחלה או מלחמה? האם נכנעה לתכתיב חברתי, או שמא בחרה בצורת האימהות שהתאימה לה?
 
אני אדוקה בהחלטתי לא לפתוח עם אמא שלי את השאלות האלה. היא מודעת לכך שאני מראיינת אימהות אחרות ומשתיקתה אני מבינה שלא קל לה החיטוט בכך. אני חשה שיש בה תחושת החמצה אבל אין בי חובה לשמוע אותה אומרת זאת במפורש, אין צורך להכאיב. הניסיון להבין אותה ולדמיין את "תפקידה במחזה", די בו עבורי. הוא מאפשר לי לשמוח באמא שאני ולהבין עכשיו, שנים אל תוך האימהות שלי, ממה נובע הצורך שלי לשמור קרוב את ילדיי, שלא יצטרכו לעבור דרך ארוכה אליי, אל אבא שלהם. ללא מודל של ילדות בבית ההורים, "בראתי" את האימהות שלי מתוך איזה אידיאל שבניתי לעצמי. לכן בחרתי ללקט תשובות מאימהות זרות, ואילו ביני ובין אמא שלי, בינה ובין אמה המתה, יישארו הדממה והבחירה של כל אחת מאתנו לספר לעצמה את הסיפור שהכי קל לה לחיות בתוכו.
 
 
"שומרת לילה, בואי לאוריין בגן פשוש", כך למדתי מגיל רך לקרוא אל החושך, ומהחושך הייתה מגיחה אז אמא של מישהו. אף פעם לא ידעתי מי תבוא, מי תהיה שומרת הלילה התורנית. הובטח לנו תמיד, שהשומרת - שומרת. "היא גם אמא של מישהו", היא תדע לתת מענה לפחדים או מכאובים וישנו גם שומר הלילה, שמסייר חמוש בין השבילים. אנחנו, הילדים, אמורים לחוש שמורים ובטוחים.
 
באפריל 1980, כשהייתי כבת שמונה, פרצה חוליית מחבלים לבית התינוקות בקיבוץ משגב עם.
 
לאחר לילה מורט עצבים הסתיים האירוע הנורא עם תינוק הרוג במיטתו, מזכיר הקיבוץ שנרצח בתוך בית התינוקות וחייל סיירת גולני שנהרג בנסיון הפריצה. סיפור המקרה טלטל את הארץ כולה. בשבילי, כילדה שישנה בבית הילדים, זה היה אישור לכל הפחדים: אף אחד לא יכול לשמור על בית הילדים, אף אחד לא יכול לשמור עליי. המון מחשבות היו לי על הילדים ההם, שעברו ליל אימה הרחק מהוריהם.
 
כשהתחלתי לעסוק בנושא האימהות, רציתי לשמוע את אימהות הלילה ההוא. להקשיב לאימה מצדו האחר של הסיוט, לשמוע מה עבר על אם שבמשך לילה שלם ילדה הפעוט מוחזק בידי חוליית מחבלים חמושה והיא אינה לצדו. חשבתי שאין רגע קיצוני מזה. בחיפושיי מצאתי את נורית, שבתה הקטנה הייתה חטופה באותו לילה מבעית בבית התינוקות, עשר שעות שבהן התממש "אם כל הפחדים ההוריים", והקשבתי לה כאם לילדים, לא עוד מתוך פחדיה של הילדה בת השמונה שהייתי.
 
האם חשבו עד אז על תרחיש קיצוני שכזה?
 
ממה פחדו אימהות בית הילדים, והאם העזו לבטא את פחדיהן?
 
 
עכשיו, כשנמסתי לתוך השיחות והראיונות, נזכרתי במחברת הכתובה שהייתה מונחת בכל בית ילדים בקיבוץ שלי: מחברת שומרת הלילה. בתוכה, על דפי שורות עדינים, כתבו האימהות למטפלות והמטפלות לשומרות הלילה - והן השיבו להן, תיארו את קורות הלילה: כתבי יד של אימהות מתחלפות. כל אחת בתורה הייתה כותבת דו"ח קצר או בקשות והנחיות לגבי ילדי בית הילדים: אם ילד חולה, מתי קיבל תרופה להורדת החום ומה לעשות אם יתעורר. למי יש פחדים, מי סובל מהרטבות לילה, מי רוצה את אמא ומה עושים...
 
רציתי לחפש את מחברות שומרת הלילה של קבוצת "פשוש", קבוצת הילדים שבה גדלתי. חשבתי שאוכל למצוא בתוכן איזו ילדה הייתי, מה כתבה אמא שלי, מה ביקשה עבורי, מה היה. לאכזבתי, המחברות הללו לא נשתמרו. בשנות השבעים של המאה העשרים איש לא חשב שיום אחד יהיה להן ערך היסטורי.
 
קיבוצים מעטים שמרו את המחברות וכשמצאתי אותן בארכיון של אחד מקיבוצי עמק הירדן, ישבתי שעות ארוכות וצללתי עמוק לתוכן. בחרתי לשלב בספר זה עמודים מתוך אחת המחברות משנות השבעים, תוך שינוי שמות הילדים כדי לא לפגוע בפרטיותם. לכאורה כתובים בהן מסרים עניינים, אך בקריאה מעמיקה יותר מצאתי תשובה לשאלה מרכזית שעלתה בי בראשית העיסוק בחומרים: האם היה דפוס אימהי משותף לנשות הלינה המשותפת?
 
מצאתי כי בתוך אותה תפיסת עולם, תחת אותם ציווים חברתיים, ביטאה כל אחת את עצמה: תמצית של אימהות פרוטוקולית. די בבחירת המילים, באופיו של הדיווח, כדי לזהות עולם ריגשי שלם. בחרתי להביא דוגמאות מתוך אותן מחברות: כתבי יד של אימהות מתחלפות. כל אחת מהן פעם אמא, פעם מטפלת, פעם שומרת הלילה. המרואיינות שלי מדברות על אימהותן שהייתה, אבל השורות הכתובות במחברת מביאות את הדבר עצמו כפי שהיה בזמן אמת. המונולוגים הנאמרים היום, לצד ההתכתבויות מן העבר, משלימים תמונה מרתקת של אימהות יוצאת דופן שהיה בה הרבה, וכל כך מעט.