נשמות

1 

נהפוך הוא 

 

 

אקדים וארגיע, נשמות יקרות, כי אין בכוונתי לגולל לפניכן את כל קורותיי. נהפוך הוא, אספר רק על יום אחד, היום שבו הקיץ הקץ על ילדותי.

 

כל סיפור ילדוּת נשמע כסיפור אגדה, אבל הילדות שלי גם נראתה כך. בין שני עצי ערער כרעה על צידה בקתת העץ שבה גרנו. בחצר ניצבו מצבות לרוב, אבל תחתן לא נטמנו מתים. הן המתינו לאבי שיסתת עליהן את שמו של המנוח הבא.

 

הבקתה ניצבה בפאתי העיירה חוֹרְבּיצָה. היסטוריונים, טפו, יאמרו שחורביצה לא הייתה ולא נבראה. אבל אם זה כך, חכמים שכמותכם, איפה בדיוק נולדתי, אה? על זה אין לכם תשובה.

 

אמנם לא אוכל לספק קווי אורך ורוחב למיקומה המדויק של חורביצה - בחיידר למדתי תורה, לא גיאוגרפיה, אבל אני יודע לומר שזה איפשהו ברֶץ' פּוֹסְפּוֹליטָה, ממלכת פולין־ליטא, מרחק רכיבה של שלושה ימים מהעיירה שווארצע טוּמְאֶה ומרחק הליכה מהכפר דירוֹבקָה... מה? יש בעיה?! כל אלה שמות אמיתיים, תבדקו אותי! חוץ מזה, מה הקיבעון הזה שיש לאנשים עם עובדות? כבר מתארגן מסע שורשים למחוזות ילדותי? לא. אז תנו לי להמשיך, בבקשה.

 

בשעה שבבתים אחרים צהלו ושמחו לרגל חג הפורים, אצלנו בבית התחוללה סערה. לטשתי עיניים בהוריי, שחגו כתרנגולים ששים אלי קרב... רק רגע. סליחה. זה לא כל כך פשוט לספר, מסתבר.

 

בכל פעם שחלקתי זיכרון מילדותי בחורביצה של המאה ה-17 והשתמשתי בגוף ראשון, לעגו לי או התרחקו ממני. פעם אפילו הכו אותי. אוי, נשמות, בעטו בי ללא רחמים וגם שברו לי את היד. ולכן, מתוך הגנה עצמית, אספר על ילדותי בגוף שלישי. יש בכך גם ממידת הצדק: מרחק עצום שורר ביני היום לבין הילד שהייתי. הילד גֵץ, כך קראו לי אז, רחוק ממני יותר מאשר זרים גמורים. זרים עוד עשויים לסבול אותי, אבל גֵץ יכול רק להתאכזב, היו לו ציפיות מעצמו, כלומר, ממני.

 

אם כן, בשנת 1600 ומשהו, בבקתה רעועה בפאתי חוֹרבּיצָה, הילד גץ לטש עיניים בהוריו שחגו כתרנגולים ששים אלי קרב. מאמע מלכהל'ה זקרה את אפה הבולבוסי כנגד אפו השופרי של טאטע פֶּרֶץ.

 

מלכהל'ה בורכה בשיער חלמוני, גבות בהירות ועיניים תכולות, גוונים שלא שיקפו כיאות את נשמתה המפוחמת. פֶּרֶץ, לעומתה, נצבע בצבעים עזים, החל בזקנו האדמוני וכלה בעורו הנחושתי, הצרוב, כאילו שהה זמן רב מדי בתנור הרחם של אימו.

 

טאטע פֶּרֶץ צווח בקולו הנשי: "זאג מיר בחרם, מלכהלע, איך פֿרעג דיר דאָס לעצטע מאָל: וווּ איז עס?!"

 

אוי, מאַמע־לושן! לו רק ניתן לי לכתוב ביידיש את הפרק הזה של ילדותי. לצערי, כל שנותר לי מהלשון ההיא הוא צל של טעם. הייתי מוסר אותו בשמחה, אפילו בנשיקה, אבל מי תתנשק איתי, נשמות?

 

אם כן, טאטע פֶּרֶץ צווח בקולו הנשי: תגידי לי תחת שבועה, מלכהל'ה, אני שואל אותך בפעם האחרונה: איפה זה?

 

הוא הפך על פיו כל חפץ שנקלע בדרכו בחיפושו אחר תער הגילוח. מלכהל'ה עקבה בעיניה אחרי מעשי בעלה ולבסוף התפרצה: "הלוא כתוב: לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם, וְלֹא תַשְׁחִית —" אך היא לא זכתה להשלים את הציטוט.

 

"שקט את! מצטטת לי מהכתוב..." לעג לה פרץ. "היית צריכה להיוולד גבר!"

 

"ואתה - אישה!" הכריזה בסנטר זקור.

 

בסמוך לגץ הצטנפה על רצפת העפר גיטל בת השבע. אצבעותיה טרחו על קליעת צמה, ומפיה בקע מלמול סתום, "דְר־דְר־דְר, גְר־גְר־גְר." אם גץ הופנט אל קרב הענקים, אחותו הקטנה כמו הייתה בעולם אחר. משהשלימה את חלת הצמה הזהובה, חשפה חניכיים ורודות ובוהקות, נטולות שיניים קדמיות, תחבה אותה לפיה ולעסה אותה בתיאבון.

 

"איפה התער הארור?" סחט פֶּרֶץ את זקנו בכל כוחו, פלא שלא נתלש. "אם לא אמצא אותו אתלוש את זקני באצבעותיי, שערה אחר שערה, בי נשבעתי!"

 

"כל גברי העיירה מסרקים את זקניהם לכבוד החג," התלוננה מלכהל'ה. "רק הגבר שלי נשבע לתלוש אותו."

 

"בפורים מצווה להרבות שמחה," השיב פרץ.

 

"אי אפשר להרבות שמחה בלי לחטוא?"

 

"לגלם את אסתר המלכה זה לא חטא. אפשר להציג את סיפור המגילה בלי אסתר? כמובן שלא."

 

"בפורים שעבר צבי־הירש היה אסתר, ומה הוא עשה, אתה זוכר? כיסה את הזקן במטפחת ואמר שהמלכה סובלת מכאב שיניים."

 

"צבי־הירש יכול לכסות את כל הפרצוף, מצידי!" פרץ פתח קופסת עץ והמטיר מתוכה שלל פטריות מיובשות.

 

"מה יש לתער להתחבא בין פטריות?!" ספקה מלכהל'ה את כפיה.

 

מבחוץ נשמעה געייה מחרידה. הפרה גססה. על לשונה הוורודה והרכה, שבה לא פעם התפתה גץ לנעוץ את אצבעו, הופיעו כיבים אדומים. רגליה כשלו, עיניה שקעו בחוריהן ועורה דבק בעצמותיה.

 

"גץ, רוצה לטעום?" הושיטה גיטל לאחיה את צמתה הנוטפת. גץ סילק אותה מעליו בגועל.

 

"לעבוד הוא בקושי עובד, אבל הצגות יש לו חשק לעשות," התלוננה מלכהל'ה בפני אוזן בלתי נראית.

 

"אני לא עובד?" שיתף פרץ גם הוא את המאזין הנעלם. "מנין היבלות על האצבעות שלי, אם לא מהפטיש שירשתי מאבא שלה!"

 

הפטיש היה פטיש הסתתים שבעזרתו חקק פרץ את כתובות המצבות. מלכהל'ה איגדה בחבל את הזרדים היבשים שפיזר בעלה ופתחה במונולוג:

 

"מאז שהעסק עבר לידיך," אמרה, "נדמה שהיהודים הפסיקו למות. כשאבי, זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב, היה בחיים, עמדו אצלנו בתור לקנות מצבות. אפילו גוי הגיע אליו! כן, גם הגויים מתים, השם ירחם, אבל הגוי ההוא בעוונותיו ביקש לסתת על מצבתו קו על קו, צלב! ואבי סירב — אבל איך סירב? תשאל איך סירב. סירב ככה שהם עוד התחבקו בסוף! אבלים שבורי לב היו שואלים את אבי, רֶבּ יצחק, אתה מאמין בתחיית המתים? והוא היה אומר, אם יהודים קמים מהשולחן אחרי הטשולנט של שבת — הם יקומו גם מהקבר כשיבוא היום! והם היו צוחקים, אבלים טריים היו צוחקים! זה אבא שלי. ואתה, מה?"

 

"אני לא אבא שלך, לשמחתי. אני בעלך, לצערי," סינן פרץ בעודו זוחל על ארבע בחיפושיו, עיניו ממצמצות ואפו מרחרח.

 

באצבעותיה החלשות משכה גיטל קצה בד כחלחל שבצבץ מבין עצי ההסקה שנערמו ליד התנור. גץ, שהבחין במעשיה, שלף בקלות את האוצר והכריז: "מצאתי!" גיטל ניסתה למחות, אבל איש לא שמע אותה על רקע צהלותיו של אב המשפחה, שלפת בשתי ידיו את ראש בנו הקטן והדביק נשיקה קולנית למצחו.

 

נשמות יקרות, גם בכותבי שורות אלו אני יכול להריח את הזיעה שלו, ריח בצלים ואבן, וטובה לי צחנתו מאלפי בשמים.

 

פרץ בחן את התער הנכסף באלומת האור הקלושה שחדרה מבחוץ. זהרורים טיילו על פני הכתלים כגחליליות. הוא ניגש אל עביט הרחצה וטבל בו את ראשו, מזקן ועד גבות. הוא דמה לשד נהרות נוטף מים כשאמר בקול שקט: "כולם החוצה."

 

"פרץ, זה חטא!" התחננה אליו אשתו ושלפה את הנשק הסודי. "למען הנשמה הטהורה של איציקל."

 

איציקל, רק הוא היה חסר. אפילו היום, ארבע מאות שנה אחר כך, משתלטת עליי אימה ילדותית עם אזכור שמו. איציקל יצא מרחם אימו לפני גץ וגיטל, אך הספיק לשהות בעולמו של הקדוש ברוך הוא פחות מיממה. על פי ההלכה, מי ששהה בעולם פחות משלושים יום מכונה נֵפֶל, ועל כן יש לטמון אותו באדמה ללא גלעד ואסור להתאבל עליו, לא לומר קדיש ולא לשבת שבעה, כמו לא חי מעולם. תגידו לי אתן, נשמות, איך זה לא חי מעולם, אם השמיע קול בכי? אני אומר, מי שבכה - חי.

 

על אודות איציקל שתקו יותר משדיברו ולכן אין לי אלא להטליא את קורותיו של אחי המת מחוטים רופפים של שמועות, מלמולים בהקיץ ומעשייה מדירת שינה שהציע הֶשֶל הכובען העיוור, כשעוד היה רק כובען ולא עיוור.

 

התינוק המת אמנם נטמן בחשאי, אבל שַמָש רחמן גילה להורים האבלים את מקום הקבורה הסודי, לצד השביל המוביל מכוורות הדבורים אל חורשת האלונים. לא חלפו ימים ספורים ובניגוד לכל המקובל, הועמדה במקום מצבה ועליה התנוסס הכיתוב: איציקל, תנצב"ה. עד אז לא נשמע כדבר הזה, שם חיבה על מצבה. שם חיבה ותו לא.

 

לא קשה לנחש מי העניק לנֵפֶל את שמו. לסבי מצד אימי קראו יצחק, אוהביו קראו לו איציקל. ומי סיתת במקצועיות שכזאת את השם על האבן — גם זאת הבינו כולם, האב האבל, פרץ סתת המצבות. אלא שזמן קצר לאחר מכן הגיע מה שכולם כינו העונש משמיים. המצבה נבקעה לשניים ומתחת לה נתגלתה גומה ריקה. איציקל נעלם.

 

הבריות האמינו שהקדוש ברוך הוא התרעם על העבירה ולקח אליו את התינוק. קרובי המשפחה טענו כי חיית פרא עקרה מהאדמה בטפריה את הרך המת. אבל הֶשֶל הכובען העיוור, שעוד לא היה עיוור אבל עדיין היה כובען, שב מדירוֹבקָה, הכפר הסמוך, ובפיו סיפור מהלך אימה. בכנסייה שם מוצג לראווה בארון פתוח שלד תינוק, ומאמינים מנשקים את רגליו. הכומר אמר שמדובר בעולל נוצרי שהיהודים רצחו כדי להשתמש בדמו לאפיית המצות לפסח. השל היה סמוך ובטוח שהשלד הוא לא אחר מאשר הנֶפֶל של מלכהל'ה שהוצא מקברו.

 

חורביצה כולה הייתה כמרקחה. קרובי המשפחה האשימו את הֶשֶל הכובען בדמיונות שווא והמליצו לו לבלוע חופן גרגירי חוזרר, הטובים כנגד קדחת. אילו האמינו הגויים שיהודים רצחו תינוק נוצרי, אמרו, חורביצה הייתה עולה באש כנקמה. הֶשֶל לא נותר חייב, הוא הסביר שיושבי דירובקה לא מאשימים בהכרח את החורביצאים. לא חסרות עיירות יהודיות בקרבת מקום שאפשר לטפול עליהן את עלילת הדם. האש עוד תגיע גם לחורביצה, מה חשבתם? הוא אמר בביטחון של נביא זעם. ובינתיים, עסקיו של פרץ הלכו והידרדרו, כי מי רוצה לשכב תחת מצבה שהתקין מי שהמתים כבר התקוממו נגד מעשה ידיו. אבלים טריים העדיפו לרכוב על סוס במשך יומיים לעיירה היהודית הקרובה, רק לא להשתמש בשירותיו של פרץ.

 

אוח, נשמות, כמה קל להחליק אל בור הבערות. כשנולד גץ, איציקל היה כבר שנתיים מת, אך סיפורו של הֶשֶל עדיין חי והועבר מפה לאוזן. אחת מהאוזניים הללו הייתה שייכת לגץ הקטן. הסיפור הפך את עולמו: האומנם שלד אחיו מוצג בכנסייה? ואם היהודים משתמשים בדם למצות, מדוע המצות אינן אדומות? איך מרגישים כשמנשקים רגליים של שלד? ולמה בבית הכנסת בחורביצה לא מציגים שלדים בארונות?

 

באחד הלילות חלם גץ שהוא עצמו הוצג בבית התפילה שבדירובקה, וכשהגויים באו ובחנו אותו הוא התעורר לחיים מקיפאונו וצעק: שמע ישראל, אדוניי אלוהינו, אדוניי אחד, והגויים? הם נבהלו עד מוות, כולם.

 

"למען נשמתו של איציקל," התחננה מלכהל'ה באותו בוקר פורים מאוחר לפני בעלה המנופף בתער. "לא למעני, למען איציקל..."

 

גץ וגיטל ידעו שהילד המת היה יקר לה מילדיה החיים.

 

"שלא תעזי להגות את השם הזה!" התרעם פרץ. הוא מתח את זקנו בידו האחת ובידו האחרת הגביה את התער. "גֵץ, קח מפה את הנשים, אחרת אשסף לעצמי את הגרון."

 

בידיים רכות של בן תשע גרר גץ את אימו ואת אחותו החוצה. הוא משך באפו, שגם הוא היה בן תשע, ובקול של ילד של בן תשע אמר: "נו, מאמע..."

 

נשמות יקרות, הוא אמר נו ואמר מאמע, אבל אני כאמור זנחתי את הניסיון לדבר באוזניכן בלשון היהודית. אנסה לפחות לשחזר את האור שהציף את חצר הבית באותו בוקר חורפי. אור שכזה, מה לעשות, כבר אין בעולם.

 

היה זה אור מאה שבע־עשרי גאה, אור שזוהרו לא עומעם מאז שהבורא אמר "יהי". עת יאיר — יתרוצצו האנשים כנמלים, עת יכבה — יידומו כאבנים. האור ההוא שלט על העבודה בשדות, בשווקים, על התפילות בבתי הכנסת ובכנסיות. אור שלא ידע את אימת החשמל, שטרם נכווה מפנסי הגז, שלא התחרה בנורות הליבון, שלא סונוור משלטי הניאון. אור שצחק ללפידים המנסים להפוך לילה ליום. אור אלוהי, שווה לכולם, לנוצרים וליהודים, לעשירים ולעניים, אור טוב, אור יפה, אין כזה אור יותר. מוזר שאפשר להתגעגע לאור.

 

כשיצאו החוצה מיהרה מלכהל'ה אל בת בריתה היחידה — הפרה הגוועת. בימות החורף דרו בהמות הבית תחת קורת גג אחת עם בני האדם. אבל הפרה שלנו סירבה להיכנס פנימה גם כשחבטו בה במקלות. מלכהל'ה אמרה שהפרה ברייה רגישה והיא מוכרחה להביט מעלה ולראות שמיים, בבית היא נחנקת.

 

השמש כבר עמדה באמצע השמיים, לא נותר רמז לשלג שירד ימים ספורים קודם לכן והאוויר היה זך וצונן, מדגדג בנחיריים. להקת ירגזים צהובי בטן נחרדה מבין ענפי עץ התפוח העקר שבחצר והתעופפה כגוף אחד מעל למצבות. גץ נכנס לסככת הסיתות ובעט ביתד שהתגוללה על האדמה. גיטל הקטנה ניסתה לחקות אותו ומעדה.

 

רק רגע, נשמות, אתן אולי מדמיינות ילדה בסגנון המאה העשרים ואחת, תוצר של מזון מעובד וחיסונים, עם שיניים של משחת שיניים, שיער של שמפו וציפורניים של חיה טורפת, בת ענקים עם מודעוּת יתרה וגחמות, אבל גיטל לא הייתה כזאת, לא ולא. האנשים במאה ההיא היו נמוכים יותר. מה גרם למין האנושי לגבוה? מזון? רפואה? גנטיקה? אם תשאלו אותי, זה רק האגו, ה'אני' שהלך ותפח ממאה למאה, זקף את הגו והרחיק בין חוליות עמוד השדרה.

 

בכל אופן, גיטל בת השבע הייתה בגובהה של חמנית צעירה. גופה השביר כאילו נשזר מגבעולים, עורה שקוף וקולה דק. אבל בכייה היה חזק, "בכי של חזן", כפי שכינה אותו אביה, לאו דווקא בחיבה.

 

כדי להימלט מקול ההתנשפויות שעוד עלה מהבית, נענה גץ לתחינותיה של גיטל "להגיד לה אותיות" כדי שתוכל להצביע עליהן על פני המצבות. הוא אמר פ', והוא אמר נ', והיא הורתה באצבע שלופה ובלשון נשוכה. קריאה בעיניים לא תשתווה לנגיעה באצבעות בבליטות ובשקעים של האותיות המסותתות.

 

המצבות ועליהן האותיות יועדו לעניים. הן נשאו כתובת אחידה מוכנה מראש: פ"נ, פה נטמן, "איש תם וישר" או "אישה חשובה וצנועה" — אף שפרץ טען שקשה למצוא ביניהם תמימים, ישרים, חשובים או צנועים. מתחת לאלה הושאר מקום לשם הנפטר ולקשרי המשפחה שלו, פלוני בן אלמוני, אשת מאן דהוא, וכן לתאריך הלידה והמוות. בתחתית האבן נחקקו חמש האותיות ההולמות כל יהודי באשר הוא: תנצב"ה, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים. על כך חלמו כולם: להיות צרורים יחד בצרור אחד. עד ביאת המשיח, כמובן.

 

היהודי היחיד שפחד מביאת המשיח היה פרץ. רק זה היה חסר לו, שהמתים יקומו לתחייה ויסקרו את המצבות שהעמיד להם. אין ספק שהתלונות לא יאחרו לבוא: זה לא מה שסיכמנו, צורת האותיות, העיטורים, מיקום הפסוק. אחרית הימים תהיה קיצו האמיתי של סתת המצבות.

 

"תראה, גץ," הצביעה גיטל. בין המצבות היה מוּטל ירגזי שגודלו לא עלה על אגרוף של ילד בן תשע. עורפו בהק בצבע זית, כנפיו השחורות היו חדות כתער, אך מקורו היה שמוט, נוצות החזה הצהובות היו מרוטות, וחרקים קטנים רחשו סביב חרוזי עיניו המאובנות.

 

"מת," הודיע גץ לאחותו. הילדים בהו בגווייה. מהבית עוד עלו אנחות הכאב של אביהם. גץ כרע על ברכיו וחפר באצבעותיו בור קבר קטן. מעולם לא שמע על מצבה שעליה כתוב: פה נטמן ירגזי. גם לא: פה נטמן קיפוד, או נמלה. מצבה לנמלה, זה הצחיק אותו. גיטל שאלה מדוע הוא צוחק והוא לא ענה, כי בטרם הספיק להביא למנוחת עולם את הירגזי יצאה ממפתן הבית אישה, שכל מה שמוכר בה היה מבהיל לא פחות מכל מה שהיה חדש בה. כשהתקרבה ובאה אל הילדים, פרצה גיטל בבכי החזן המפורסם שלה.

 

"שא, גיטל, זה אני, זה טאטע!"

 

לחייו הדלוקות של פרץ נזרעו חתכים שגרם התער הקהה. בלא זקן, אפו נדמה עצום. מעל לסנטר העירום נעו שפתיו הבשרניות כזוג חלזונות שנטשו את קונכייתם. כל תו ותו בו נראה מגונה וטמא. הוא דמה לאחת מאותן כלות צעירות שהרו בנות שתים־עשרה ופניהן תפחו במקביל לכרסותיהן.

 

"מצחיק, לא?" שאל פרץ, אך גיטל סירבה לצאת ממסתורה, מאחורי אחת המצבות. הפרה הפיקה ממקום מרבצה המהום עמום ומבשר רעות.

 

"אישה, רואה?" פנה פרץ לאשתו. "עשיתי את זה והשמיים לא נפלו!"

 

"אוי," פלטה מלכהל'ה. היה זה ה"אוי" המפורסם של האימהות היהודיות מאז ומעולם, אוי שהוא נאום שלם, כתב האשמה, שיר קינה.

 

"אני נראה שוב כמו הצעיר ששידכו לך, זוכרת את פרץ הנער שרעד מתחת לחו—"

 

היא התקרבה אליו ובלי הכנה מוקדמת החטיפה לו סטירה מצלצלת.

 

"קינדערלאך," פנתה לילדים בקול נמוך. "קחו את משלוח המנות ומסרו אותו בעצמכם לגבאי ההֶקְדֵש. גץ, התחרשת? קדימה, אתם הולכים לבד, טאטע שלכם לא הולך לשום מקום כשהוא נראה ככה. גם לא לקריאת המגילה בערב. נצא ידי חובה בבית."

 

בילדות, כשכל נימי הנשמה דקים כעשן, יש בכוחם של הורינו להרחיב את נשמתנו או להשפילה עד עפר. הבעת העלבון שנרשמה על פניו המגולחות של פרץ לאחר שסטרה לו אשתו נחרטה בליבו של גץ לעד.

 

"מה אתם עומדים, לא שמעתם את אימא שלכם?" הוסיף פרץ בקול סדוק. "לכו כבר, זוזו!"

 

נשמות יקרות, אני משער שגם לכן יש אבא או אימא. תסכימו איתי שמדובר בטיפוסים בעייתיים.