סיפור שמתחיל בסוף
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סיפור שמתחיל בסוף
מכר
מאות
עותקים
סיפור שמתחיל בסוף
מכר
מאות
עותקים

סיפור שמתחיל בסוף

3 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 424 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 4 דק'

תמי ארד

תמי ארד היא מחברת רבי-המכר "העיקר שתהיי מאושרת" ו"סיפור שמתחיל בסוף", וספר הילדים "לחלום עם נמרים". לשעבר בעלת טור בעיתון "כלכליסט". בת זוגו של הנווט השבוי רון ארד.

תקציר

יום אחד מתהפכים חייה של דניאלה. גונן, בן זוגה הטייס, צלל עם מטוסו למדבר והיא מוצאת את עצמה לבדה עם בנה הקטן. היא שוקעת באבלה וכאבה ומתקשה להסתגל למציאות החדשה. גונן נוכח דרך קבע בדמיונה והיא משוחחת אתו ונאחזת באהבתו.

אלא שהחיים חזקים יותר. בתהליך כאוב ומתיש דניאלה נחלצת מתהומות הייאוש ושם ממתינים לה שני גברים אוהבים. האחד בלתי צפוי ומיוחד, והאחר – שקול, עקבי ומצליח. במי מהם תבחר? מה תעדיף בחייה החדשים – את ההרפתקה או את הקבוע והמוכר?

זה אינו סיפור של אלמנות וגם לא של שכול, אלא של התחדשות בתנאים קשים, כמעט בלתי אפשריים, ושל התעצמות אישית. הוא משורטט בידיה של תמי ארד עד לפרטיו הקטנים והמשמעותיים ביותר, בכנות רבה ובחיוּת, ויש בו כאב וגם נחמה.

תמי ארד היא מחברת רב - המכר " העיקר שתהיי מאושרת " וספר הילדים "לחלום עם נמרים". בעלת טור בעיתון "כלכליסט ". 

פרק ראשון

פרק ראשון


ארבעה ימים חלפו מאז ההצצה הבלתי אחראית שלה מחלון המטבח. היא ראתה אז את יאיר ואת מפקד הבסיס. קצין לא מוכר התלווה אליהם, מאוחר יותר התברר לה שהוא רופא חדש במרפאה. הם לא באים אלי, הדפה את החרדה שכרסמה בה. זיעה קרה שטפה אותה, מהשׂיער שצנח על פניה ועד האצבע הקטנה ברגל. כשסיימה לתלות כביסה החליפה חולצה. היא הייתה בטוחה שהוציאה חולצה נקייה מהארון, אבל החולצה שעליה רטובה כמו החולצות שתלתה.
הפנייה של המיצובישי נטעה בה תקווה. הם נעצרו ליד הבית של דגן ונועה מטייסת 202. זו לא עברית נכונה, אבל לעת עתה זו המציאות. בשיכון משפחות הזיהוי נעשה על פי הבעל והטייסת. היא הכירה היטב את סיפור המורשת שהסתובב בשיכון על "ההיא", שראתה מבעד לחלון בשׂורת איוב מתקרבת. "ההיא" - כך כונתה בסיפור שעבר בשיכון משפחות מדור לדור - הייתה משוכנעת שהמשלחת באה אליה. במהלך השנים נשמט שְמה, אך הצבע האדום של המכונית של "ההיא" תויק בזיכרון השיכון. צמיגי מכונית המבשרים עוד לא הכריעו היכן יותירו את טביעת האצבע המרשיעה, אבל ההיא לא התכוונה לאפשר להם להכתים אותה בציון הקטלני, והסתלקה. כשהם התדפקו על דלת ביתה של השכנה ממול, ההיא ומכוניתה כבר הספיקו להתרחק מהבסיס.
דניאלה שמעה אותם עולים במדרגות, המדרגה השלישית המתנדנדת הכריזה על מבקרים עוד לפני שצלצלו בפעמון. הוא הבטיח שבסוף השבוע יקַבע אותה במלט.
"דניאלה, תפתחי לנו." השעה הייתה שבע בערב. גולדה, הטַרַנטֶה שלה, הסגירה אותה: היא בבית. מאוחר מכדי לברוח. פעמון הכניסה צלצל שוב. "דניאלה, את כאן?" היא שמעה את קולו של נעמן מפקד הבסיס, עצרה את נשימתה ואימצה את יותם אל לבה. בהבנה הילדית שלו הוא שיתף פעולה עם אימא במשחק המחבואים. אבל הם לא משחקים, הם עומדים ללכוד אותה. ברגע שתפתח את הדלת היא לא תוכל לסגור אותה בחזרה - זה מסוג התובנות שמבינים עוד לפני שיודעים. היא נצמדה לקיר, התרחקה מהפתח. היא מוכרחה להגן על האוזניים. היא חייבת למצוא דרך לאטום אותן - אילצה את עצמה להיות פרקטית, לשם שינוי. רק כך היא לא תשמע, זו הדרך ההגיונית היחידה להתגונן. אבל ידיה אחזו ביותם.
"דניאלה, אנחנו צריכים לדבר," הפציר בה קולו של יאיר. היא שומעת. לא, היא לא תפתח להם. להתרחק מהדלת, דחק בה אינסטינקט ההישרדות. הקיר אחז בגבה בידי גבס צוננות, גישש אחר גופה שרעד, התכווץ ונדחס אל עצמו עד שכרעה על ברכיה בלי טיפת אוויר.
"דניאלה..."
יותם חשב שהמשחק הסתיים והחל קורא: "אבא, אבא!" הוא חמק מזרועותיה ונעמד מול הדלת החתומה וציוצי צהלה בפיו.
היא לא פתחה להם את הדלת. יאיר קרע את הרשת ונכנס דרך חלון חדר השינה. מצא אותה יושבת על הרצפה, צמודה לקיר הסמוך לדלת הכניסה, מכווצת, רועדת, מחפה בידיה על ראשה. "לא, אל תגידו כלום," היא מלמלה כשקרב אליה. היא ביקשה להצטמצם עוד לתוך עצמה, וכשהרופא ויאיר גחנו מעליה אטמה את אוזניה, הצמידה את העיניים לברכיים וזעקה בקולו של הגיהינום.
מטח יריות הכבוד נורה, ורגליה איבדו את תחושת המגע עם הקרקע. יאיר, שהבחין בדמותה המיטלטלת, תמך בה מאחור. מיכל, חברתה הטובה, קירבה את בקבוק המים לשפתיה אך גרונה סירב לקלוט את הטיפות הזרות. "לגימה אחת," לחשה לה, אך היא הפנתה את ראשה ממנה. מיכל חיבקה את מותניה, ליטפה את שער ראשה הלח, בכתה גם היא וניגבה את שתיהן.
הרגבים החלו להיערם על הארון העטוף בדגל וקומתה הגבעולית התקמטה עוד, שתוכל לבחון את מרכיבי האדמה מקרוב, לטעום את טעמו של העפר שהותז על קברו. עוד ניסיון להשקות אותה נחסם בשפתיה. היא רצתה לומר להם שיניחו לה עם המים, היא לא צמאה, היא לא מבינה מה דחוף להם להשקות אותה, וכל ניסיון כזה זולג ומתנקז אל הקרע שקרעו בחולצתה ולא רק לשם, כבר כל צווארה רטוב, אך שפתיה נעו ונדמה היה שקולה נמוג מתוך חולשה או צינון, שזכה מן ההפקר וקיבל חיזוק מתוך רפיון איבריה.
מאות ליוו את רס"ן גונן גולן בדרכו האחרונה. הם חלפו באיטיות על פני שדרות האיקליפטוסים שניטעו בצדי הכביש לפני מלחמת ששת הימים, להגן על הנוסעים מפני צליפותיהם של הסורים. שורה ארוכה של מכוניות נעו לאִטן בפקק מתוכנן וסובלני, שהנהג הישראלי מוכן להשלים אתו רק כשהשיירה עושה את דרכה לבית עלמין.
הקיבוצניקים יודעים להפיק הלוויות. אחד החברים הפנה את המכוניות הרבות אל מגרש חניה מאולתר בפאתי הקיבוץ. אורנים מחודדי פנים וברושים זקופים חמורי סבר הצדיעו למסע ההלוויה שהזדחל בשדרה אל תוך הקיבוץ. בכניסה לבית הקברות קיבל את המתאבלים עץ שִקמה כפוף ושׂבע שנים שנדמה כי הרכין עוד את צמרתו. אגס קַלֶרי וערבה בוכייה יחלקו אתו מעתה את המקום החדש שלו. שלווה מוריקה המתינה לו. שתייה קלה הונחה על שולחנות מתקפלים, וכיסאות פלסטיק המיועדים לאירועים משמחים יותר הובאו מהמחסן.
יהודה עם המשקפיים העגולים, בן כיתה של גונן, ייבב על חליל צד בטונים עולים ויורדים שהזכירו את היללות של שׂרוּליק כשביקש לצאת החוצה ולא נענה. שרוליק היה החתול של גונן.
"הבאתי לך חתול," אמר ערב אחד כשחזר מהטייסת עם גור חתולים מכוער.
"אבל אני שונאת חתולים."
"איך אפשר לשנוא את שרוליק?" הוא אמר בקול מתיילד והניח בחיקה את החתול, שדמה יותר לעכבר. היא עמדה לצרוח, אבל הבעת פניו הרגה את הצעקה עוד לפני שרטטו מיתרי הקול בגרונה.
עתה, אף לא חתול אחד נראה בסביבה. נדמה שגם הציפורים התעופפו מהמקום והותירו את הבמה לחזן הצבאי, שירעיד לבדו את צמרות העצים שכבר החלו להתנועע חרש כמו חבורת מתפללים עם כוונה.
ריחו החזק של הרוזמרין הנישא באוויר התבולל בניחוחות הסתיו העומדים לפנות את מקומם לחורף. היא אוהבת את החורף, גונן אוהב את הקיץ, אהב את הקיץ, היא אהבה את החורף.

"את לא תתפרקי בהלוויה שלי." הם חזרו מהלווייתו של תום, שהתרסק בים. זעקות השבר של קרן חברתו מעל הקבר הטרי קרעו את השקט ההרואי. דניאלה חשבה שאין שום דבר הרואי בלא לבכות על חבר מת. היא הביטה בקלסתרים ארוכים, דוממים, מחופים בכובעי קצינים, דרגות כסופות חקוקות בארונות כחולים, נישאות על כתפיים שחוחות, מדי דקרון מגוהצים בקפדנות, כנפיים מזדקרות על לבבות אצורים. זו הפעם הראשונה שהוא אמר משהו אחרי הלוויה של חבר.
"אתה לא הולך לשום מקום בלעדי. איך אני אוכל לחיות בלי הנשיקה שלך בבוקר, ומי יאמר לי שאני יפה שלו, ומי יעשה לי ילדים? שלא תעז למות!" היא נצמדה אליו, אימצה לחיקה את חום גופו ונשמה את ניחוח הווייתו, שידבק במעילו עוד ימים רבים אחרי שמטוסו יעלה בלהבות והיא תתעטף בעיזבון הגלימה הגסה שהותיר על הקולב בכניסה לבית.
"אני אוהַב אותך גם כשארחף לי בין העננים," הוא הקניט אותה למחרת, כשלא הפסיקה לנדנד לו שלא יטוס.
"אני שונאת אותך." היא מצצה את שפתיו בתשוקה, בקולה החורק של המיטה שלהם. ואיך תמיד ברגע הקריטי הוא נזכר שצריך לשמן אותה. נשימתה המואצת והבל פיה בריח הדרים של משחת השיניים שלה עוררו את איבריו, שלהבו את חושיו. הוא הכריח את עצמו להשתחרר ממנה.
"דניתי, אני מאחר לתדריך," התחיל להתנשף. הוא לא יכול לאחר, הוא סמ"ט א', ויאיר הוא פדנט כפייתי. היא נעמדה ליד הדלת, שילבה את ידיה על חזה וקימטה את שפתיה במראֶה שאין לסרב לו. רק אחרי שנשבע לה שהוא לא מצוּות לטוס הסכימה לאפשר לו לצאת.
הם דיברו אותו יום כל שעתיים. היא בדקה שהוא לא מפר את ההבטחה שלו.
"דניתי, יש לי עוד המון תוכניות בשבילנו, את מוכנה להירגע?" אמר בייאוש כשנקרא בפעם השלישית למרכזייה בטייסת, אחרי שכיבה את הנייד והשאיר אותו בתאו האישי.

הוריו של גונן עזבו את המשק לפני שנים. אורית ורענן, זוג תל אביבים, הכירו מילדות אבל רק בנח"ל נהפכו לזוג. אורית נהגה להתבדח ולומר שהשם של גונן ניתן לו באספת חברים. הם ביקשו לקבור אותו באדמת הקיבוץ שעל שמו נקרא, ודניאלה לא התנגדה. באותה שעה ההחלטה היחידה שהייתה מסוגלת לקבל נגעה לפעילות הנשימה שעליה לבצע. כל שאיפת אוויר הכאיבה לה. המחשבה שהוא כבר אינו נושם ננעצה בלבה כלהב של חרב. רק אז נזכרה שאחרי שנישאו, הוא ביקש לחזור לאדמת העמק. זה לא בדיוק מה שרציתָ לעשות במשק, מחשבותיה זלגו על לחייה, אבל אני לא בטוחה שתוכל במצבך להשתלב בענף אחר. קילוחי כעסה נמהלו בזרימת התוגה והגעגוע. עוד חופן אדמה יותז מן המעדר, שיכסה את השקערורית שנותרה על המישור כאילו מעולם לא היה בשר ודם כמו העומדים מעליו ומציצים בו מבעד לגושי העפר, מתקשים להשלים עם שינוי מצב הצבירה שלו בן לילה - דומם כאחת האבנים שעוד מעט יטילו על צל קורתו הטרייה.
סיפרו לי שהתרסקת ממש לפני השקיעה. ואני לא הרגשתי כלום, לא תחושה מוקדמת, לא רטט זעיר. להפך, הייתה לי שמחה קטנה כזו בלב כשהקצפתי על גופו של האפרוח שלנו סבון מבושם והוא התמוגג בצחוקו התינוקי המתגלגל. אמרת שאי אפשר לעמוד בפני הצחוק שלו, אמרת שצחוק כזה יכול להשיב מתים לחיים, אז איך זה שאתה מת? עטפתי אותו במגבת הצהובה עם הקפוצ'ון שמסתיר לו את העיניים, וניחוח סבון התינוקות נהה אחרינו לחדר כמו הילה.
באותה שעה כבר ריחפת בריק הכחול, שניות לפני שהתכסה במרבד ארגמני לקראתך. חיפשת את הצוהר לעולם האחר כשמסכת החמצן נקרעה מפניך. לא שמעתי את אוושת נשימתך האחרונה, לא התנשקנו נשיקה רטובה, לא ראיתי אם ליקקת את השפתיים כמו שאתה תמיד עושה. כך לא נפרדים. וגולדה, שצריכה טיפול? זוכר שבפעם האחרונה קיבלת החלטה פה אחד שאסור לי להיכנס למוסכים? אמרת שהם מצליחים לשכנע אותי להחליף חצי מכונית. ולא הספקתי לספר לך שיותם טעם מנגו ששלחה אחות של מיכל עם ההורים שלה. הם באו לבקר והתאהבו בילד שלנו, והוא חיסל חצי מנגו ענקי. הילד מטורף על הפרי, כמוך.
והגעת מאוחר ולא החלפת את הציפה. כבר סיכמנו שמוטת כנפיך ארוכה יותר, אתה יודע שאני שונאת להחליף ציפות, ויש לי עוד תוכניות בשבילך, מלבד להחליף מצעים. תפסיק עם התעלולים הילדותיים. תגיד שרק רצית לראות מי בא, אני מכירה את ההומור הזה שלך, להציץ באנשים כשהם לא רואים, זה לא מצחיק אותי עכשיו. אולי תצא משם?
בין המלווים הרבים בלטו לובשי המדים למיניהם. הצבע הכחול שלט אך בהחלט לא היה בלעדי. ייצוג נכבד היה ללוחמים מחיל הים, חברים של ניר, אחיה של דניאלה. מפקד השייטת הנוכחי ומבחר קצינים בכירים מחילות היבשה תפסו מקומות במעגל הרחוק יותר.
מפקד חיל האוויר ספד לטייס המוכשר. אם מוכשר, אז למה התרסק? בלעה בכעס את הדמעות שהואילו להידחס אל בית הבליעה העולה על גדותיו ומפכפך בקולות משתנקים. ואחרי מפקד חיל האוויר נשא דברים גם יאיר, מפקד הטייסת, והיא כבר לא הצליחה לשמוע דבר ממה שאמר כי הייתה עסוקה בניגוב האף והעיניים, ונדמה היה לה שגם האוזניים שלה לחות ואולי בגלל זה היא לא שומעת.
דניאלה, עטופה במעיל הטייסים שלו, מיאנה לעזוב את התלולית שצימחה בן רגע שדה של פרחים, שצמח מחוץ לגבולות הזמן והעונות. והשדה צמח לגובה, עלים ופרחים נאנחו מכובדם של אלה שהונחו אחריהם. זר לבן של חתונה נצמד לגלגל פרחים של גרברות, ורדים ורודים של אהבה לצד זר כלניות אדומות מפוקחות, וזר של צבעונים כתומים מושלמים שאולי הם בכלל פרחים מלאכותיים, וזר של פרחי בר מתורבתים, וזר ענקי של חמניות עם פנים מלאות ורכות שנחו על האדמה כמו ערמה של שמשות מפויסות שבאו לנחם. שעירים, דוקרניים, חיוניים, עדיין מלבלבים, מזייפים עליצות צבעונית, נחים בצפיפות צייתנית, עטורים בסרטים שחורים, ואלה שהושלכו בודדים כאילו באו לחפות על החלקים המתים שנפערו ולא הצליחו.
מבטים מכמירי לב ממתינים בשתיקה בתור המשתרך אליה. מחבקים, מנשקים, מוחים דמעה. עיני הדבש שלה נצבעו באודם ושמורותיהן תפחו, מכוסות במשקפי ג'קלין קנדי. היא לא רואה מי עומד מולה, נושק ללחייה, מלטף את כתפיה, מעמיס עליהן מילים מנחמות. היא לא רואה דבר. מאמינה שאם תלך עכשיו, חלום הבלהות יתגשם והמציאות הבלתי נתפסת תעוט על חייה כלהקת נשרים המזנבת אחר השאריות.
היא רוצה לחבק אותו, להרגיע, להגן עליו מפניהם, היא לא באמת יודעת מפני מי. אולי מפני מה שיקרה לו, קרה לו. על מה חשבת כשהבנת שזה הסוף? כאב לך, כואב לך? סבלת? פחדת, אתה פוחד? היא שואלת בעבר ובהווה, כאילו ביקשה לתמרן בין החיים שהיו לו לפני פחות מ-24 שעות לבין מה שהוא עכשיו, או בעצם מה שהוא לא עכשיו.
הדמעות זורמות מעיניה כמו יובלים תאבי חיים הנובעים תחת עדשות משקפיה. אני יודעת שאתה לא מבין איך זה קרה דווקא לך, אני בטוחה שיש הסבר. כולם אומרים שאתה טייס מעולה, אל תרגיש רע עם עצמך. היא מנסה לעודד כמו בימים שהיה חוזר מדוכא קצת - אירועים נדירים, ולכן היא זוכרת איך הילכה סביבו על קצות האצבעות בניסיון להבין מה קלקל לו את היום. אתה לא אוהב לדבר כשמשהו לא מסתדר לך, אני מכירה את השתיקות שלך ואני מקשיבה. אני אמשיך להקשיב, אהוב שלי, שלא תחשוש שהמוות יצליח להפריד בינינו. לפני רגעים אחדים עוד היית כאן. אתה מצליח לשמוע משהו? בהתה בגבעת הפרחים שצמחה על תלולית העפר.
באותה שעה שיחק לו יותם בן השנתיים בחדוות ילדים נטולת פחדים ודאגות בפעוטון של שיכון המשפחות בבסיס חיל האוויר. המטפלות הרעיפו חום על העולל היתום והתאמצו להסתיר מפניו את סערת נפשן.
השמים רומזים שגשם עומד לרדת. עננים אפורים לוחשים לענן שחור. מתנפחים, מתנשפים, חובקים זרועות גסות, פושטים על כל השמים, סוגרים על בית הקברות מכל הכיוונים.
מתאים לגונן להפיק סערה, חשבה, וחזרה בה. לא. הוא היה בוחר שמים בהירים עם ענני נוצה.
נתנו להם להיפרד בלי הפרעה, אבל הזמן אזל. מצא לו זמן להתרסק, בתחילת החורף, והיא סובלת מקור. כפות רגליה הקפואות כל כך רגילות להיצמד לכפות רגליו החמימות מתחת לשמיכת הפוך שלהם.
בלילות הכוננות שלו היא מתעוררת כל שלוש שעות, מציצה בשעון, המספרים זוהרים שעוד לילה, וכשהיא כבר נרדמת יותם מתעורר.
לאחר הפצרות רבות היא הסכימה לשוב לבית הקטן שבקצה השיכון.
מיכל יושבת במושב האחורי, לצדה, בעוד היא בוהה אל מעבר לזגוגית. הגשם נוקש על שמשת החלון והיא תולה זוג חריצים מטפטפים בזכוכית המתנקה ונרטבת חליפות, באיקליפטוסים רחבי הנוף, באספלט הכביש הסדוק המתגלגל תחת צמיגי המכונית המובילה אותה במסע האבל שלה.
איך הוא קטע כך את חייה, את חייו, בעצם את חייה. היא לא יכולה לחיות בלעדיו, היא לא מסוגלת להבין איך היא מצליחה לנשום. הריאות שלה שואפות את האוויר בניגוד לרצונה. המזגן מחמם וקר לה להחריד. בחילה וסחרחורת מתערבבים. יריב עוצר בצד הדרך. היא יורדת מהמכונית להקיא. היא לא אכלה דבר מאז אתמול.
השמים נתקבעו בסבר פנים אפור. היא לא יודעת מה באמת צבע השמים. היא רק יודעת שהשמש לא יכולה להמשיך לזרוח. הוא הבטיח שיאהב אותה בכל מצב.

תמי ארד

תמי ארד היא מחברת רבי-המכר "העיקר שתהיי מאושרת" ו"סיפור שמתחיל בסוף", וספר הילדים "לחלום עם נמרים". לשעבר בעלת טור בעיתון "כלכליסט". בת זוגו של הנווט השבוי רון ארד.

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 424 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 4 דק'
סיפור שמתחיל בסוף תמי ארד

פרק ראשון


ארבעה ימים חלפו מאז ההצצה הבלתי אחראית שלה מחלון המטבח. היא ראתה אז את יאיר ואת מפקד הבסיס. קצין לא מוכר התלווה אליהם, מאוחר יותר התברר לה שהוא רופא חדש במרפאה. הם לא באים אלי, הדפה את החרדה שכרסמה בה. זיעה קרה שטפה אותה, מהשׂיער שצנח על פניה ועד האצבע הקטנה ברגל. כשסיימה לתלות כביסה החליפה חולצה. היא הייתה בטוחה שהוציאה חולצה נקייה מהארון, אבל החולצה שעליה רטובה כמו החולצות שתלתה.
הפנייה של המיצובישי נטעה בה תקווה. הם נעצרו ליד הבית של דגן ונועה מטייסת 202. זו לא עברית נכונה, אבל לעת עתה זו המציאות. בשיכון משפחות הזיהוי נעשה על פי הבעל והטייסת. היא הכירה היטב את סיפור המורשת שהסתובב בשיכון על "ההיא", שראתה מבעד לחלון בשׂורת איוב מתקרבת. "ההיא" - כך כונתה בסיפור שעבר בשיכון משפחות מדור לדור - הייתה משוכנעת שהמשלחת באה אליה. במהלך השנים נשמט שְמה, אך הצבע האדום של המכונית של "ההיא" תויק בזיכרון השיכון. צמיגי מכונית המבשרים עוד לא הכריעו היכן יותירו את טביעת האצבע המרשיעה, אבל ההיא לא התכוונה לאפשר להם להכתים אותה בציון הקטלני, והסתלקה. כשהם התדפקו על דלת ביתה של השכנה ממול, ההיא ומכוניתה כבר הספיקו להתרחק מהבסיס.
דניאלה שמעה אותם עולים במדרגות, המדרגה השלישית המתנדנדת הכריזה על מבקרים עוד לפני שצלצלו בפעמון. הוא הבטיח שבסוף השבוע יקַבע אותה במלט.
"דניאלה, תפתחי לנו." השעה הייתה שבע בערב. גולדה, הטַרַנטֶה שלה, הסגירה אותה: היא בבית. מאוחר מכדי לברוח. פעמון הכניסה צלצל שוב. "דניאלה, את כאן?" היא שמעה את קולו של נעמן מפקד הבסיס, עצרה את נשימתה ואימצה את יותם אל לבה. בהבנה הילדית שלו הוא שיתף פעולה עם אימא במשחק המחבואים. אבל הם לא משחקים, הם עומדים ללכוד אותה. ברגע שתפתח את הדלת היא לא תוכל לסגור אותה בחזרה - זה מסוג התובנות שמבינים עוד לפני שיודעים. היא נצמדה לקיר, התרחקה מהפתח. היא מוכרחה להגן על האוזניים. היא חייבת למצוא דרך לאטום אותן - אילצה את עצמה להיות פרקטית, לשם שינוי. רק כך היא לא תשמע, זו הדרך ההגיונית היחידה להתגונן. אבל ידיה אחזו ביותם.
"דניאלה, אנחנו צריכים לדבר," הפציר בה קולו של יאיר. היא שומעת. לא, היא לא תפתח להם. להתרחק מהדלת, דחק בה אינסטינקט ההישרדות. הקיר אחז בגבה בידי גבס צוננות, גישש אחר גופה שרעד, התכווץ ונדחס אל עצמו עד שכרעה על ברכיה בלי טיפת אוויר.
"דניאלה..."
יותם חשב שהמשחק הסתיים והחל קורא: "אבא, אבא!" הוא חמק מזרועותיה ונעמד מול הדלת החתומה וציוצי צהלה בפיו.
היא לא פתחה להם את הדלת. יאיר קרע את הרשת ונכנס דרך חלון חדר השינה. מצא אותה יושבת על הרצפה, צמודה לקיר הסמוך לדלת הכניסה, מכווצת, רועדת, מחפה בידיה על ראשה. "לא, אל תגידו כלום," היא מלמלה כשקרב אליה. היא ביקשה להצטמצם עוד לתוך עצמה, וכשהרופא ויאיר גחנו מעליה אטמה את אוזניה, הצמידה את העיניים לברכיים וזעקה בקולו של הגיהינום.
מטח יריות הכבוד נורה, ורגליה איבדו את תחושת המגע עם הקרקע. יאיר, שהבחין בדמותה המיטלטלת, תמך בה מאחור. מיכל, חברתה הטובה, קירבה את בקבוק המים לשפתיה אך גרונה סירב לקלוט את הטיפות הזרות. "לגימה אחת," לחשה לה, אך היא הפנתה את ראשה ממנה. מיכל חיבקה את מותניה, ליטפה את שער ראשה הלח, בכתה גם היא וניגבה את שתיהן.
הרגבים החלו להיערם על הארון העטוף בדגל וקומתה הגבעולית התקמטה עוד, שתוכל לבחון את מרכיבי האדמה מקרוב, לטעום את טעמו של העפר שהותז על קברו. עוד ניסיון להשקות אותה נחסם בשפתיה. היא רצתה לומר להם שיניחו לה עם המים, היא לא צמאה, היא לא מבינה מה דחוף להם להשקות אותה, וכל ניסיון כזה זולג ומתנקז אל הקרע שקרעו בחולצתה ולא רק לשם, כבר כל צווארה רטוב, אך שפתיה נעו ונדמה היה שקולה נמוג מתוך חולשה או צינון, שזכה מן ההפקר וקיבל חיזוק מתוך רפיון איבריה.
מאות ליוו את רס"ן גונן גולן בדרכו האחרונה. הם חלפו באיטיות על פני שדרות האיקליפטוסים שניטעו בצדי הכביש לפני מלחמת ששת הימים, להגן על הנוסעים מפני צליפותיהם של הסורים. שורה ארוכה של מכוניות נעו לאִטן בפקק מתוכנן וסובלני, שהנהג הישראלי מוכן להשלים אתו רק כשהשיירה עושה את דרכה לבית עלמין.
הקיבוצניקים יודעים להפיק הלוויות. אחד החברים הפנה את המכוניות הרבות אל מגרש חניה מאולתר בפאתי הקיבוץ. אורנים מחודדי פנים וברושים זקופים חמורי סבר הצדיעו למסע ההלוויה שהזדחל בשדרה אל תוך הקיבוץ. בכניסה לבית הקברות קיבל את המתאבלים עץ שִקמה כפוף ושׂבע שנים שנדמה כי הרכין עוד את צמרתו. אגס קַלֶרי וערבה בוכייה יחלקו אתו מעתה את המקום החדש שלו. שלווה מוריקה המתינה לו. שתייה קלה הונחה על שולחנות מתקפלים, וכיסאות פלסטיק המיועדים לאירועים משמחים יותר הובאו מהמחסן.
יהודה עם המשקפיים העגולים, בן כיתה של גונן, ייבב על חליל צד בטונים עולים ויורדים שהזכירו את היללות של שׂרוּליק כשביקש לצאת החוצה ולא נענה. שרוליק היה החתול של גונן.
"הבאתי לך חתול," אמר ערב אחד כשחזר מהטייסת עם גור חתולים מכוער.
"אבל אני שונאת חתולים."
"איך אפשר לשנוא את שרוליק?" הוא אמר בקול מתיילד והניח בחיקה את החתול, שדמה יותר לעכבר. היא עמדה לצרוח, אבל הבעת פניו הרגה את הצעקה עוד לפני שרטטו מיתרי הקול בגרונה.
עתה, אף לא חתול אחד נראה בסביבה. נדמה שגם הציפורים התעופפו מהמקום והותירו את הבמה לחזן הצבאי, שירעיד לבדו את צמרות העצים שכבר החלו להתנועע חרש כמו חבורת מתפללים עם כוונה.
ריחו החזק של הרוזמרין הנישא באוויר התבולל בניחוחות הסתיו העומדים לפנות את מקומם לחורף. היא אוהבת את החורף, גונן אוהב את הקיץ, אהב את הקיץ, היא אהבה את החורף.

"את לא תתפרקי בהלוויה שלי." הם חזרו מהלווייתו של תום, שהתרסק בים. זעקות השבר של קרן חברתו מעל הקבר הטרי קרעו את השקט ההרואי. דניאלה חשבה שאין שום דבר הרואי בלא לבכות על חבר מת. היא הביטה בקלסתרים ארוכים, דוממים, מחופים בכובעי קצינים, דרגות כסופות חקוקות בארונות כחולים, נישאות על כתפיים שחוחות, מדי דקרון מגוהצים בקפדנות, כנפיים מזדקרות על לבבות אצורים. זו הפעם הראשונה שהוא אמר משהו אחרי הלוויה של חבר.
"אתה לא הולך לשום מקום בלעדי. איך אני אוכל לחיות בלי הנשיקה שלך בבוקר, ומי יאמר לי שאני יפה שלו, ומי יעשה לי ילדים? שלא תעז למות!" היא נצמדה אליו, אימצה לחיקה את חום גופו ונשמה את ניחוח הווייתו, שידבק במעילו עוד ימים רבים אחרי שמטוסו יעלה בלהבות והיא תתעטף בעיזבון הגלימה הגסה שהותיר על הקולב בכניסה לבית.
"אני אוהַב אותך גם כשארחף לי בין העננים," הוא הקניט אותה למחרת, כשלא הפסיקה לנדנד לו שלא יטוס.
"אני שונאת אותך." היא מצצה את שפתיו בתשוקה, בקולה החורק של המיטה שלהם. ואיך תמיד ברגע הקריטי הוא נזכר שצריך לשמן אותה. נשימתה המואצת והבל פיה בריח הדרים של משחת השיניים שלה עוררו את איבריו, שלהבו את חושיו. הוא הכריח את עצמו להשתחרר ממנה.
"דניתי, אני מאחר לתדריך," התחיל להתנשף. הוא לא יכול לאחר, הוא סמ"ט א', ויאיר הוא פדנט כפייתי. היא נעמדה ליד הדלת, שילבה את ידיה על חזה וקימטה את שפתיה במראֶה שאין לסרב לו. רק אחרי שנשבע לה שהוא לא מצוּות לטוס הסכימה לאפשר לו לצאת.
הם דיברו אותו יום כל שעתיים. היא בדקה שהוא לא מפר את ההבטחה שלו.
"דניתי, יש לי עוד המון תוכניות בשבילנו, את מוכנה להירגע?" אמר בייאוש כשנקרא בפעם השלישית למרכזייה בטייסת, אחרי שכיבה את הנייד והשאיר אותו בתאו האישי.

הוריו של גונן עזבו את המשק לפני שנים. אורית ורענן, זוג תל אביבים, הכירו מילדות אבל רק בנח"ל נהפכו לזוג. אורית נהגה להתבדח ולומר שהשם של גונן ניתן לו באספת חברים. הם ביקשו לקבור אותו באדמת הקיבוץ שעל שמו נקרא, ודניאלה לא התנגדה. באותה שעה ההחלטה היחידה שהייתה מסוגלת לקבל נגעה לפעילות הנשימה שעליה לבצע. כל שאיפת אוויר הכאיבה לה. המחשבה שהוא כבר אינו נושם ננעצה בלבה כלהב של חרב. רק אז נזכרה שאחרי שנישאו, הוא ביקש לחזור לאדמת העמק. זה לא בדיוק מה שרציתָ לעשות במשק, מחשבותיה זלגו על לחייה, אבל אני לא בטוחה שתוכל במצבך להשתלב בענף אחר. קילוחי כעסה נמהלו בזרימת התוגה והגעגוע. עוד חופן אדמה יותז מן המעדר, שיכסה את השקערורית שנותרה על המישור כאילו מעולם לא היה בשר ודם כמו העומדים מעליו ומציצים בו מבעד לגושי העפר, מתקשים להשלים עם שינוי מצב הצבירה שלו בן לילה - דומם כאחת האבנים שעוד מעט יטילו על צל קורתו הטרייה.
סיפרו לי שהתרסקת ממש לפני השקיעה. ואני לא הרגשתי כלום, לא תחושה מוקדמת, לא רטט זעיר. להפך, הייתה לי שמחה קטנה כזו בלב כשהקצפתי על גופו של האפרוח שלנו סבון מבושם והוא התמוגג בצחוקו התינוקי המתגלגל. אמרת שאי אפשר לעמוד בפני הצחוק שלו, אמרת שצחוק כזה יכול להשיב מתים לחיים, אז איך זה שאתה מת? עטפתי אותו במגבת הצהובה עם הקפוצ'ון שמסתיר לו את העיניים, וניחוח סבון התינוקות נהה אחרינו לחדר כמו הילה.
באותה שעה כבר ריחפת בריק הכחול, שניות לפני שהתכסה במרבד ארגמני לקראתך. חיפשת את הצוהר לעולם האחר כשמסכת החמצן נקרעה מפניך. לא שמעתי את אוושת נשימתך האחרונה, לא התנשקנו נשיקה רטובה, לא ראיתי אם ליקקת את השפתיים כמו שאתה תמיד עושה. כך לא נפרדים. וגולדה, שצריכה טיפול? זוכר שבפעם האחרונה קיבלת החלטה פה אחד שאסור לי להיכנס למוסכים? אמרת שהם מצליחים לשכנע אותי להחליף חצי מכונית. ולא הספקתי לספר לך שיותם טעם מנגו ששלחה אחות של מיכל עם ההורים שלה. הם באו לבקר והתאהבו בילד שלנו, והוא חיסל חצי מנגו ענקי. הילד מטורף על הפרי, כמוך.
והגעת מאוחר ולא החלפת את הציפה. כבר סיכמנו שמוטת כנפיך ארוכה יותר, אתה יודע שאני שונאת להחליף ציפות, ויש לי עוד תוכניות בשבילך, מלבד להחליף מצעים. תפסיק עם התעלולים הילדותיים. תגיד שרק רצית לראות מי בא, אני מכירה את ההומור הזה שלך, להציץ באנשים כשהם לא רואים, זה לא מצחיק אותי עכשיו. אולי תצא משם?
בין המלווים הרבים בלטו לובשי המדים למיניהם. הצבע הכחול שלט אך בהחלט לא היה בלעדי. ייצוג נכבד היה ללוחמים מחיל הים, חברים של ניר, אחיה של דניאלה. מפקד השייטת הנוכחי ומבחר קצינים בכירים מחילות היבשה תפסו מקומות במעגל הרחוק יותר.
מפקד חיל האוויר ספד לטייס המוכשר. אם מוכשר, אז למה התרסק? בלעה בכעס את הדמעות שהואילו להידחס אל בית הבליעה העולה על גדותיו ומפכפך בקולות משתנקים. ואחרי מפקד חיל האוויר נשא דברים גם יאיר, מפקד הטייסת, והיא כבר לא הצליחה לשמוע דבר ממה שאמר כי הייתה עסוקה בניגוב האף והעיניים, ונדמה היה לה שגם האוזניים שלה לחות ואולי בגלל זה היא לא שומעת.
דניאלה, עטופה במעיל הטייסים שלו, מיאנה לעזוב את התלולית שצימחה בן רגע שדה של פרחים, שצמח מחוץ לגבולות הזמן והעונות. והשדה צמח לגובה, עלים ופרחים נאנחו מכובדם של אלה שהונחו אחריהם. זר לבן של חתונה נצמד לגלגל פרחים של גרברות, ורדים ורודים של אהבה לצד זר כלניות אדומות מפוקחות, וזר של צבעונים כתומים מושלמים שאולי הם בכלל פרחים מלאכותיים, וזר של פרחי בר מתורבתים, וזר ענקי של חמניות עם פנים מלאות ורכות שנחו על האדמה כמו ערמה של שמשות מפויסות שבאו לנחם. שעירים, דוקרניים, חיוניים, עדיין מלבלבים, מזייפים עליצות צבעונית, נחים בצפיפות צייתנית, עטורים בסרטים שחורים, ואלה שהושלכו בודדים כאילו באו לחפות על החלקים המתים שנפערו ולא הצליחו.
מבטים מכמירי לב ממתינים בשתיקה בתור המשתרך אליה. מחבקים, מנשקים, מוחים דמעה. עיני הדבש שלה נצבעו באודם ושמורותיהן תפחו, מכוסות במשקפי ג'קלין קנדי. היא לא רואה מי עומד מולה, נושק ללחייה, מלטף את כתפיה, מעמיס עליהן מילים מנחמות. היא לא רואה דבר. מאמינה שאם תלך עכשיו, חלום הבלהות יתגשם והמציאות הבלתי נתפסת תעוט על חייה כלהקת נשרים המזנבת אחר השאריות.
היא רוצה לחבק אותו, להרגיע, להגן עליו מפניהם, היא לא באמת יודעת מפני מי. אולי מפני מה שיקרה לו, קרה לו. על מה חשבת כשהבנת שזה הסוף? כאב לך, כואב לך? סבלת? פחדת, אתה פוחד? היא שואלת בעבר ובהווה, כאילו ביקשה לתמרן בין החיים שהיו לו לפני פחות מ-24 שעות לבין מה שהוא עכשיו, או בעצם מה שהוא לא עכשיו.
הדמעות זורמות מעיניה כמו יובלים תאבי חיים הנובעים תחת עדשות משקפיה. אני יודעת שאתה לא מבין איך זה קרה דווקא לך, אני בטוחה שיש הסבר. כולם אומרים שאתה טייס מעולה, אל תרגיש רע עם עצמך. היא מנסה לעודד כמו בימים שהיה חוזר מדוכא קצת - אירועים נדירים, ולכן היא זוכרת איך הילכה סביבו על קצות האצבעות בניסיון להבין מה קלקל לו את היום. אתה לא אוהב לדבר כשמשהו לא מסתדר לך, אני מכירה את השתיקות שלך ואני מקשיבה. אני אמשיך להקשיב, אהוב שלי, שלא תחשוש שהמוות יצליח להפריד בינינו. לפני רגעים אחדים עוד היית כאן. אתה מצליח לשמוע משהו? בהתה בגבעת הפרחים שצמחה על תלולית העפר.
באותה שעה שיחק לו יותם בן השנתיים בחדוות ילדים נטולת פחדים ודאגות בפעוטון של שיכון המשפחות בבסיס חיל האוויר. המטפלות הרעיפו חום על העולל היתום והתאמצו להסתיר מפניו את סערת נפשן.
השמים רומזים שגשם עומד לרדת. עננים אפורים לוחשים לענן שחור. מתנפחים, מתנשפים, חובקים זרועות גסות, פושטים על כל השמים, סוגרים על בית הקברות מכל הכיוונים.
מתאים לגונן להפיק סערה, חשבה, וחזרה בה. לא. הוא היה בוחר שמים בהירים עם ענני נוצה.
נתנו להם להיפרד בלי הפרעה, אבל הזמן אזל. מצא לו זמן להתרסק, בתחילת החורף, והיא סובלת מקור. כפות רגליה הקפואות כל כך רגילות להיצמד לכפות רגליו החמימות מתחת לשמיכת הפוך שלהם.
בלילות הכוננות שלו היא מתעוררת כל שלוש שעות, מציצה בשעון, המספרים זוהרים שעוד לילה, וכשהיא כבר נרדמת יותם מתעורר.
לאחר הפצרות רבות היא הסכימה לשוב לבית הקטן שבקצה השיכון.
מיכל יושבת במושב האחורי, לצדה, בעוד היא בוהה אל מעבר לזגוגית. הגשם נוקש על שמשת החלון והיא תולה זוג חריצים מטפטפים בזכוכית המתנקה ונרטבת חליפות, באיקליפטוסים רחבי הנוף, באספלט הכביש הסדוק המתגלגל תחת צמיגי המכונית המובילה אותה במסע האבל שלה.
איך הוא קטע כך את חייה, את חייו, בעצם את חייה. היא לא יכולה לחיות בלעדיו, היא לא מסוגלת להבין איך היא מצליחה לנשום. הריאות שלה שואפות את האוויר בניגוד לרצונה. המזגן מחמם וקר לה להחריד. בחילה וסחרחורת מתערבבים. יריב עוצר בצד הדרך. היא יורדת מהמכונית להקיא. היא לא אכלה דבר מאז אתמול.
השמים נתקבעו בסבר פנים אפור. היא לא יודעת מה באמת צבע השמים. היא רק יודעת שהשמש לא יכולה להמשיך לזרוח. הוא הבטיח שיאהב אותה בכל מצב.