ענק האזמרגד של די-סיאונה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ענק האזמרגד של די-סיאונה
מכר
מאות
עותקים
ענק האזמרגד של די-סיאונה
מכר
מאות
עותקים

ענק האזמרגד של די-סיאונה

4.3 כוכבים (4 דירוגים)

עוד על הספר

תקציר

אבי אליסון, הבעלים המיוחסת והעוקצנית של קבוצת המירוצים "בושר", אינה הטיפוס של מתיאו די-סיאונה, הפלייבוי האגדי. אך בבעלותה של אבי ישנו דבר מה שהוא צריך – ענק אזמרגד שבו סבו חושק מאוד – ואם הקסם האישי הקטלני שלו לא יצליח להשיג לו את מבוקשו, תמיכה כספית בקבוצה שלה לבטח תעשה את המלאכה...
בזמן שהם עוברים מדובאי למילאנו ומשם למונטה קרלו, מתיאו מתלהב מהריגושים של עולם המירוצים ומהקסם המפתיע שהוא מגלה באבי התמימה. אבל הוא גם מבין שלא יוכל פשוט ליטול את ענק האזמרגד ולהסתלק...
 
 
המורשת של די-סיאונה
 
במשך קרוב לשישים שנה המיליארדר האיטלקי, ג'ובאני די-סיאונה, הסתיר סוד, ועכשיו, בהתקרבו אל אחרית ימיו, הוא רוצה שנכדיו ידעו את האמת על הירושה שהוא מותיר להם.
 
הוא שולח למסע, כל אחד מהם, לאתר את "המאהבות האבודות" – אוסף של מזכרות אהבה סמליות המהוות את העדות היחידה שנותרה לזהותו האבודה, להיסטוריה האבודה שלו, לאהבה שאבדה לו.
 
עם כל פריט שנאסף, האחים די-סיאונה עושים צעד אחד נוסף שמקרב אותם אל האמת,
תוך שהם יוצאים למסע מלא תשוקה, שאיש מהם לא היה יכול לחזות מראש...
 
המורשת של די-סיאונה
 
סידרה של שמונה ספרים של מיטב הסופרות:
קרול מרינלי, מיה בלייק, רייצ'ל תומאס, קייטלין קרוז,
שרון קנדריק, קייט יואיט, ג'ניפר הייוורד, מייסי ייטס.
 
כל אחד מהספרים ניתן לקריאה כספר בפני עצמו. ספר זה הינו הראשון בסידרה.

פרק ראשון

פתח דבר
 
מתיאו די-סיאונה היה מודע יותר מדי לכל המגרעות שלו.
לא היה לו שום צורך לשמוע אותן מפורטות באוזניו.
שוב.
מאחר שזומן אל סבו, ג'ובאני, מתיאו מצא את עצמו נוהג בתחושה של חשש מעיק, לעבר אחוזת די-סיאונה – הבית המפואר, גדול הממדים, הממוקם על החוף הצפוני של לונג איילנד, הידוע גם כחוף הזהב. 
אחרי מות הוריו של מתיאו, ג'ובאני לקח לביתו את שבעת היתומים שבנו, בניטו, ואשתו, אנה, הותירו אחריהם. עבור מתיאו, שהיה אז רק בן חמש, המקום הגדול והמפואר הזה הפך להיות ביתו. 
כיום הוא כבר התגורר בדירת פנטהאוז במנהטן, כשכל האורות הנוצצים וכל קו הרקיע של העיר, שאינה ישנה לעולם, פרושים תחת רגליו.
אבל המקום הזה נותר עדיין הבית שלו.
לטוב או לרע, זהו המקום שבו המשפחה שהתפרקה והתפזרה מוסיפה עדיין להיפגש מדי פעם בפעם, או לפחות, זה המקום שאליו כולם שבים.
ועכשיו, מתיאו היה בטוח שהוא זומן לשם כדי לקבל הטפת מוסר.
עוד אחת.
סוף השבוע האחרון של מתיאו היה פרוע במיוחד, אפילו בסטנדרטים הלא מרוסנים שלו. כלי התקשורת, שהמתינו בציפייה לנפילתו, עקבו אחרי כל מהלך שלו. הם לא יכלו לחכות לרגע שבו אחד מבני די-סיאונה יתרסק ממש, כך שהם קיוו לדווח בקולי קולות על מיליון הדולר שמתיאו הפסיד בלאס וגאס, במוצאי שבת. הם לא טרחו לדווח, כמובן, על כך שהוא השיב לעצמו את הסכום הזה ואף הכפיל אותו עד עלות השחר. אבל מה שהכי הפריע לו היה שעיתון בעל שם יוקרתי מאוד פרסם כתבה כל כך נוקבת אודותיו.
בהגיעו למנהטן בבוקר, אחרי שעבר ממטוסו הפרטי אל המכונית שהמתינה לו, הוא בדק את החדשות – הכותרת שהוא ראה בראשן היתה זאת שמפניה הוא חרד יותר מכל.
 
ההיסטוריה חוזרת על עצמה!
 
היתה שם תמונה שלו, יוצא מהקזינו, לא מגולח, כששערו צונח על עיניו. בתמונה ניכר היטב שהוא לא במיטבו בדיוק. על זרועו היתה איזו בלונדינית.
מלבד התמונה הזאת, היתה עוד אחת נוספת, שצולמה לפני שלושים שנה בערך, בדיוק בשנה שבה הוא נולד. 
בניטו די-סיאונה יצא מהקזינו, לא מגולח, עם אותו שיער שחור חלק, שצנח על אותן עיניים כחולות עמוקות, וגם לבושו לא היה לגמרי מסודר. על זרועו היתה היפהפייה הבלונדינית המתבקשת, שלא היתה אמו של מתיאו.
מתיאו לא חשב שאביו היה זוכר בכלל את זהותה של הבלונדינית, בעוד שמתיאו זכר תמיד את כל המאהבות שלו.
זאת של מוצאי שבת נקראה לייסי, והיא היתה יפהפייה עוצרת נשימה.
מתיאו העריץ נשים.
נשים דקיקות, נשים מלאות וגדולות, וכל מה שביניהן. למתיאו היתה תשוקה מיוחדת לגרושות טריות – הוא למד שהן ממש שמחות על ההזדמנות להפיח רוח חדשה בלהבת התשוקה שכמעט נשכחה כליל.
מתיאו טרח להבהיר להן תמיד בצורה מובנת שהוא נמצא פה רק כדי לעשות חיים, ולא לאורך זמן, ולעולם הוא לא נשאר עם אף אחת די זמן בשביל לבגוד.
הכתבה הוסיפה ותיארה את קווי הדמיון המשותפים בין האב לבין צעיר בניו – לקיחת הסיכונים, סגנון החיים ההולל והמנוון – והזהירה שמתיאו צועד בדרך אל אותו גורל שמצא את אביו בסוף – הרוג במכונית שהתרסקה אל עמוד של תמרור, כשאשתו לצדו, ואף היא נהרגה באותה תאונה.
לא, מתיאו ממש לא ציפה בקוצר רוח לשיחה עם סבו. הרי בכל זאת, ג'ובאני הירבה להגיד את אותו הדבר שנאמר בכתבה.
הוא נסע אל תוך האחוזה הענקית כשמבטו שלוח הישר קדימה במקום להתבונן בפאר המקיף אותו, כי המקום הזה לא נשא בחובו זיכרונות מאושרים רבים מדי.
אבל עדיין, זה היה הבית שלו, וכשהוא החנה את המכונית והחל לצעוד אל פתח הבית הגדול שבו גדלו האחים לבית די-סיאונה, הוא תהה איזו קבלת פנים מצפה לו. מתיאו קפץ לביקור לעתים קרובות למדי, ולקח את ג'ובאני לאכול איתו במועדון שלו, לעתים קרובות ככל שרק הזדמן לו.
הוא הקיש בדלת, רק מתוך נימוס, אבל מיד אחר כך פתח אותה בעצמו במפתח שהיה לו, ונכנס.
"זה מתיאו," הוא קרא בקול תוך פתיחת הדלת, וחייך כשראה את אלמה, מנהלת משק הבית, שעמדה על גבי סולם.
"אדון מתיאו!" אלמה לא שמעה כנראה את נקישתו בדלת, כי היא קפצה בהפתעה מסוימת. היא עבדה על סידור פרחים גדול בהול הכניסה לבית, והתכוונה למהר ולרדת מהסולם, אך הוא סימן לה להמשיך במעשיה.
"איפה הוא?" שאל מתיאו.
"בחדר העבודה שלו. אתה רוצה שאגש להודיע לסיניור ג'ובאני שאתה פה?"
"לא. אני פשוט אלך אליו." מתיאו גילגל עיניים. "אני מאמין שהוא ממתין לי."
אלמה העניקה לו חיוך קטן, ומתיאו פירש אותו כחיוך של רחמים. מובן שגם היא ראתה בבוקר את הכותרת של העיתון, כשהביאה אותו אל ג'ובאני ביחד עם ארוחת הבוקר שלו. 
"מה שלומו?" שאל מתיאו, כמו שנהג לעשות בדרך כלל.
"הוא רוצה לדבר איתך בעצמו," השיבה אלמה, ומתיאו קימט את מצחו לשמע תשובתה המעורפלת.
הוא צעד לאורך המסדרון הארוך ונעצר מחוץ לדלת מעץ המהגוני של חדר העבודה של סבו. הוא לקח נשימה עמוקה, לחשל את נפשו, ואז הקיש בדלת. כשקולו של סבו קרא אליו להיכנס, הוא נענה לו.
"היי!" אמר מתיאו בפתחו את הדלת.
מבטו נשלח, לא אל ג'ובאני כי אם העיתון המקופל שנח על שולחנו של הסבא, ותוך כדי סגירת הדלת, מתיאו כבר קבע את נימת הדברים. "אני ראיתי את זה כבר, ובאמת שאין לי שום צורך בהטפה."
"מה בכלל יוצא לי מלהטיף לך, מתיאו?" השיב ג'ובאני.
מתיאו הרים את מבטו לשמע קולו העייף של סבו, ומה שהוא ראה גרם לליבו לצנוח באימה. ג'ובאני נראה לא רק חיוור מאוד אלא ממש חלש ושברירי. שערו היה צחור כשלג, ועיניו הכחולות, שהיו מאירות בדרך כלל, נראו היום דהויות מאוד, ומתיאו שינה פתאום את דעתו – לפתע הוא השתוקק לשמוע הטפה עכשיו! הוא רצה לדעת שסבו זימן אותו לכאן כדי לצלות אותו על אש קטנה, להגיד לו שהוא חייב להתחיל להתבגר, להתמסד ולחדול ממנהגיו ההדוניסטיים. הכל, רק לא מה שלהרגשתו הנוראית ציפה לו כעת.
"ביקשתי אותך לבוא לפה כדי לספר לך..." פתח ג'ובאני ואמר, אבל מתיאו לא רצה לשמוע את זה. בהיותו אשף הסחת הדעת, הוא הרים את העיתון מהשולחן של סבו והחל לפתוח אותו. 
"בכל ההשוואות שלהם, הם שוכחים פרט מידע אחד משמעותי מאוד-מאוד," אמר מתיאו. "עליו היתה מוטלת אחריות."
"אני יודע שהיתה," אמר ג'ובאני. "אבל גם לך יש אחריות. אחריות על עצמך, מתיאו. אתה צועד לעבר צרות צרורות. האנשים שאיתם אתה מתרועע. הסיכונים שאתה לוקח..."
"הם הסיכונים שאני בוחר לקחת," קטע אותו מתיאו. "אבא שלי היה נשוי, והיו לו שבעה ילדים כשהוא מת." הוא נעץ את אצבעו בתצלום. "טוב, לפחות שבעה שבהם הוא הכיר בצורה רשמית!"
"מתיאו!" אמר ג'ובאני. כל זה לא התנהל כפי שהוא התכוון שיתנהל. "שב, בבקשה."
"לא!" הוא התווכח – לא עם סבו אלא עם עצמו. "כמה שהם לא משווים אותי אליו, הם דואגים להשמיט תמיד את העובדה שלי אין אישה וילדים. לעולם לא אגרום לאף אחד לעבור את הגיהנום שהוא העביר אותנו."
לעולם לא.
זאת ההחלטה שמתיאו קיבל לפני זמן רב מאוד.
הוא רווק, ורווק הוא גם יישאר.
ג'ובאני הביט בנכדו וחש שהוא דואג לגורלו.
כריזמטי ותאב חיים, מתיאו לא רק התנהג לפעמים כמו אביו, הוא גם נראה כמוהו. לשניהם היו אותן עיניים כחולות כהות, אותו אף ישר, ואפילו השיער של שניהם צנח קדימה בצורה דומה.
ג'ובאני, מסיבותיו שלו, מעולם לא היה קרוב מדי אל בנו. הוא לא אמר לאף אחד מדוע זה היה כך; זה היה סוד שהוא התכוון לקחת עמו אל קברו.
בעקבות המוות של בניטו ואנה, מתיאו בן החמש, ההעתק המושלם של אביו, היה עבור ג'ובאני תזכורת מוחשית מדי של בניטו, ובמקום ללמוד מטעויות העבר, ג'ובאני חזר עליהן ושמר מרחק גם מנכדו.
מתיאו עשה ככל העולה על רוחו, ואישיותו הכובשת לא נתקלה בשום התנגדות כמעט. כשהוא עזב את לימודיו בקולג', אחרי שנה אחת בלבד, התפתחה מריבה נוראית. מתיאו הכריז שהוא לא צריך ללמוד דבר אודות עולם העסקים – שלשחק בבורסה זה משהו שנמצא בגנים שלו, ושהוא מעדיף להקים קרן גידור במקום לשבת ולשמוע הרצאות – וג'ובאני אמר לנכדו שהוא בדיוק כמו אבא שלו, ושהוא חושש שמתיאו צועד באותה הדרך של אביו. האשמות הוטחו, כאלה שמתיאו לא היה צריך לשמוע כלל, ובטח שלא מסבו.
כבר היה מאוחר מדי לחנך אותו. ג'ובאני צעק על הבחור הצעיר, ומתיאו השיב לו מלחמה.
"אתה לא עשית מעולם שום ניסיון!" זאת היתה ההזדמנות היחידה שמתיאו העניק אי פעם למישהו, להבחין בכאב שהוא נשא עמו. "מעולם לא נלחמת למעני," הוא צעק אז. "אתה הנחת לי לשוטט בבית הגדול הזה ולעשות כרצוני. אל תעמיד עכשיו פנים כאילו שאכפת לך." אכן, מילים קשות נאמרו, ויחסיהם נשאו מאז את צלקות אותו היום.
"שב, מתיאו," אמר ג'ובאני.
מתיאו לא עשה כפי שהתבקש.
בהיותו טרוד בגלל מראהו של סבו, ומודאג בקשר לסיבת היותו שם היום, במקום לשבת הוא צעד לעבר החלון. הוא השקיף אל מרחבי האחוזה, אל מה שהיה בעבר מגרש המשחקים שלו. סבתו של מתיאו הלכה לעולמה עוד לפני לידתו, כך שבאחיותיו הקטנות טיפלה רק אלגרה, אחותו הגדולה, בשעה שכל אחיו הגדולים נשלחו ללמוד בפנימיה.
מתיאו, לעומת זאת, נשאר פחות או יותר ברשות עצמו.
"אתה זוכר איך נהגתם לבקר אצלי כילדים, כשההורים שלכם היו עדיין בחיים?" שאל ג'ובאני.
"אני לא חושב על התקופה ההיא," השיב מתיאו.
הוא השתדל מאוד לא לחזור אחורה במחשבותיו.
"אתה היית ממש קטן, כמובן. יכול להיות שאתה לא יכול לזכור..."
הוא זכר יותר מדי טוב את החיים לפני שהאחים די-סיאונה באו להתגורר פה. הוא זכר עדיין, בבהירות מכאיבה, את המריבות שיכלו להתפרץ בכל רגע נתון ואת מידת הכאוס של חייהם. מובן שאז הוא לא הבין בכלל שגם סמים מעורבים בכל המתרחש. מתיאו ידע רק שהמשפחה שלו חיה ממש על סף תהום.
סף תהום מאוד מפואר ונוח.
"מתיאו," ג'ובאני קטע את מחשבותיו הקודרות. "אתה זוכר איך נהגתי לספר לכם את הסיפור על 'המאהבות האבודות'?"
"לא." מתיאו משך בכתפיו לבטל את כל נושא השיחה. בהביטו החוצה, לעבר האגם, מבטו נפל על עץ כל כך גבוה, שבטנו התהפכה בהיזכרו איך הוא טיפס עליו וגם נפל ממנו. ענף בלם את נפילתו. אילולא זה, סביר להניח שהוא היה מוצא אז את מותו.
איש לא ראה את זה קורה, ואיש לא ידע על כך. 
אלמה, מנהלת משק הבית, נזפה בו על כתמי הדשא שהיו על בגדיו, ושאלה אותו מה קרה.
"מעדתי ליד האגם," הוא השיב לה.
חזהו וראשו היו חבולים, וליבו הלם עדיין בחוזקה, אם כי בחיים הוא לא היה אומר את זה לאלמה. 
לשקר היה הרבה יותר קל.
תחושת הנפילה ליוותה את מתיאו מאז ועד עצם היום הזה, אבל זה לא היה הדבר היחיד שבו הוא נזכר בעומדו שם, בוהה החוצה דרך החלון. היה גם זיכרון אפל אחד, אותו הוא לא חלק מעולם עם אף אחד, זיכרון שהיה מסוגל עדיין לגרום לזיעה קרה לבצבץ על עורו – התחינה שלו בפני אביו, שיאט, שייקח אותו בבקשה, בחזרה הביתה.
מאז ועד היום, מתיאו לא חשף יותר שום פחד.
זה לא מביא אותך לשום מקום. אם כבר, זה מעודד את מי שניצב מולך להמשיך לעשות מה שמציק לך.
"בטח אתה זוכר," התעקש ג'ובאני. "המאהבות האבודות..."
"ממש לא." הוא נד בראשו.
"אם כך, אני אזכיר לך."
כאילו שאני צריך לשוב ולשמוע את זה, חשב מתיאו! אבל הוא לא אמר דבר אלא הניח לזקן לדבר.
"אל תשאל אותי מאיפה הם הגיעו לידיי, כי לבן-אדם זקן מותר שיהיו לו הסודות שלו..." פתח ג'ובאני ואמר. מתיאו נותר עומד, בפנים חסרות כל הבעה, בעת שסבו סיפר את הסיפור שלו. "אבל כשהגעתי לאמריקה, היו בבעלותי כל מיני פריטים קטנים. המאהבות האבודות שלי. הם היו יקרים ללבי יותר מכפי שתוכל להעריך אי-פעם, אבל כדי לשרוד, אני נאלצתי למכור אותם. המאהבות האבודות שלי, אהבת חיי, הכל אנחנו חייבים לפריטים הללו." ג'ובאני השתתק לרגע, והביט בפניו החיוורים והלא מגולחים של מתיאו, שלסתותיו היו קפוצות כעת. "אתה כן זוכר."
"לא." מתיאו כבר התחיל להתרגז עכשיו. "אמרתי לך שלא." הוא שנא להתבוסס בעבר, ולא היה לו שום חשק לערוך היום מסע בעקבות הזיכרונות. "מתחשק לך לצאת קצת מהבית?" הוא הציע. "אנחנו יכולים לצאת לסיבוב במכונית. אני יכול לקחת אותך למועדון שלך..."
"מתיאו," ג'ובאני קטע אותו. הוא ידע שמתיאו רק מנסה לשנות נושא. הוא אהב מאוד את הנכד שלו. למרות כל הבעיות שהיו להם, מתיאו הוסיף לבוא לעתים קרובות ולקחת אותו לבלות מחוץ לבית. הוא רק לא נתן לאף אחד להתקרב אליו ממש, ידע ג'ובאני.
ג'ובאני היה חייב לתקן את המצב כל זמן שזה עדיין באפשרותו. "יש משהו שאני צריך לספר לך."
"קדימה, בוא נצא לנסיעה..." לחץ מתיאו. הוא לא רצה להיות שם, והוא לא רצה לשמוע את מה שידע שסבו עומד לספר לו.
"אני הולך למות, מתיאו."
ג'ובאני הביט בנכדו כדי לראות איך הוא מגיב, אבל בכל מקרה, מתיאו לא חשף את רגשותיו האמיתיים אף פעם.
"כולנו הולכים למות," השיב מתיאו בניסיון להמעיט בחשיבות הבשורה הקשה, למרות שליבו הלם בכוח בחזהו. הוא השתדל מאוד לכפות על עצמו להתכחש לאמיתות הדברים.
לא היה לו שום רצון לנהל את השיחה הזאת.
הוא לא היה מסוגל לחשוב על כך שסבו לא יהיה יותר, ושהמשפחה תשוב ותתכנס ללוויה נוספת. תמונת ארונות המתים של הוריו, עם הילדים הצועדים אחריהם, הופיעה בזמנו בכל העיתונים והירחונים, ולא יצאה לו מהראש מאז ועד היום.
הוא לא רצה שסבו ימות.
"הלוקמיה חזרה," אמר ג'ובאני.
"מה בנוגע לטיפול שעברת?" שאל מתיאו. לפני שבע-עשרה שנים הם כמעט איבדו את ג'ובאני. הם היו צריכים למצוא תורם של מוח עצם, וכל הנכדים נבדקו אך אף אחד מהם לא היה מתאים. זה היה הרגע שבו האח הבכור, אלסנדרו, התוודה על כך שהוא ידע כי לאביהם יש בן נוסף. הם הצליחו לאתר את נאט, והוא התגלה כתורם מתאים. "אין אפשרות שנאט..."
"השתלת מוח עצם לא באה בחשבון, ואני לא בטוח שטיפול הוא הדבר שנכון לנסות לעשות בשלב הזה," אמר ג'ובאני. "הרופאים אומרים שאנחנו יכולים לקוות לעצירה של המחלה, אבל אם זה לא יקרה מעצמו, אז מדובר בכמה חודשים. המציאות היא שנותרה לי שנה אחת, במקרה הטוב ביותר."
"אתה יודע כמה אני שונא את המציאות," אמר מתיאו, והזקן חייך.
"נכון."
ומתיאו הירבה באמת לברוח מהמציאות – לבתי קזינו, למועדונים, לפעילויות אתגריות מסוכנות, ובכך שהוא לא הפסיק לדחוק ממש עד לקצה, גם את גופו וגם את קרן הגידור שלו.
כמה שג'ובאני היה רוצה להיות מסוגל לקחת בחזרה את המילים הנוקבות שאמר, כמה הוא הצטער על כך שלא טיפל יותר טוב באיש המורכב הזה שמולו. נכון, ישנם קווי דמיון רבים מאוד בין מתיאו לאביו, אבל יש לו גם תכונות נוספות – מתיאו ניחן בטוב לב טבעי, שנעדר לגמרי אצל בניטו, טוב לב נדיר שתמיד הסב לג'ובאני גאווה רבה. ולמרות שמתיאו היה תמיד על קוצים, מבחינות מסוימות הוא היה האדם הסבלני ביותר שג'ובאני הכיר. כשבריאותו הידרדרה, כשכוחו הלך ופחת, זה היה מתיאו שהוסיף לבוא ולהוציא אותו מהבית, מתיאו שהתאים בקלות את קצב צעדיו לזה שלו, האיטי יותר, וצעד לצדו כשהוא מניח לג'ובאני ללהג בלי סוף, כמו שהוא עשה זה עתה.
"מתיאו, יש משהו שאני רוצה שתעשה בשבילי. יש משהו שאני צריך אם ברצוני ללכת לקבר בהרגשה שאני שלם עם עצמי."
מתיאו לקח נשימה והכין את עצמו למה שהיה בלתי נמנע. הנה מגיעה ההטפה! הוא היה בטוח שהוא עומד לשמוע שעליו לתקן את דרכיו, להירגע ולהתמסד, כך שפניו הזדעפו כשהזקן הבהיר לו במילים למה הוא מתכוון.
"אני רוצה שתביא לי פריט אחד מהמאהבות האבודות שלי."
מתיאו הסתובב והביט בסבו, ותהה בליבו אם הזקן יצא סוף-סוף מדעתו. "על מה לעזאזל אתה מדבר?"
"המאהבות האבודות שלי!" ג'ובאני פתח את אחת המגירות בשולחנו, ומתיאו ראה ניצוץ של התלהבות מבליח בעיניו של הזקן כשהוא הוציא מהמגירה תצלום. ידו של ג'ובאני רעדה כשהוא הושיט אותו למתיאו.
"הענק הזה הוא חלק מהמאהבות האבודות שלי."
מתיאו הביט בתמונה. זה היה ענק משובץ בהרבה אבני אזמרגד, והיה פשוט יפהפה. "זהב לבן?" הוא שאל, וג'ובאני נד בראשו.
"פלטינה."
אבני האזמרגד היו מדהימות – בגודל של ביצי אדום החזה, והן נצצו והיפנטו. הן היו כל כך יפהפיות, שאפילו התצלום שלהן גרם למתיאו לשלוח אצבע ולהעביר אותה עליהן. "אנחנו חשבנו שזה היה סתם סיפור עלילה שנהגת לספר לנו, ושהיה מדובר בכמה מטבעות נחושת עתיקים או משהו כזה."
"אז אתה כן זוכר!"
מתיאו הודה בכך בחצי חיוך. "כן. אני זוכר איך סיפרת לנו את הסיפור הזה." הוא פלט שריקה חרישית כששב והביט בענק. "זה בוודאי שווה..." בדרך כלל הוא היה טוב בהערכת מחירים של דברים כאלה, אבל הפעם זה פשוט נבצר ממנו. "מיליונים?" הוא העריך.
"לפחות."
"מי המעצב?" הוא שאל. "איזו פירמה של צורפים...?"
"לא ידוע," מיהר ג'ובאני להשיב ומתיאו הזדעף בגלל שלא יכול להיות שתכשיט יפהפה שכזה יהיה קיים מבלי שתהיה לו שום היסטוריה ידועה.
"זה מה שאיפשר לך להתחיל את דרכך?" הוא שאל. עכשיו הוא כבר הבין מעט יותר טוב. משפחת די-סיאונה התחילה כאימפריית ספנות, אבל כיום השם לגמרי גלובלי. אם ג'ובאני מכר פריט יפהפה שכזה, מתיאו היה מסוגל להבין איך זה קרה. אבל מאיפה בחור צעיר מסיציליה הצליח להשיג פריט כזה?
אבל ג'ובאני לא שש לשתף בפרטים נוספים כשמתיאו לחץ וביקש תשובות נוספות.
"כל רצוני הוא שתמצא את זה בשבילי," אמר ג'ובאני. "אין לי מושג מאיפה להתחיל. אני מכרתי אותו לאיש בשם רוץ', לפני איזה שישים שנה. מאז זה החליף ידיים עוד כמה פעמים." מתיאו ראה שסבו מתחיל להילחץ, והבין שהענק הזה היה ממש יקר לליבו.
"מאיפה בכלל השגת אותו?" הוא שב ושאל.
"אל תשאל אותי מאיפה הם הגיעו לידיי, כי לבן-אדם זקן מותר שיהיו לו הסודות שלו..." אמר ג'ובאני, ומתיאו שב וחייך חצי חיוך.
עכשיו הסיפור העתיק נראה פתאום הרבה יותר הגיוני.
"מתיאו, אני רוצה את הענק הזה. בכל מחיר. תוכל למצוא ולהביא לי אותו?"
מתיאו הביט בסבו.
כמה הוא היה רוצה להיות מסוגל להיפתח אליו, לספר לאיש הזקן כמה הוא חשוב לו, להגיד לו שהוא מבין כמה קשות היו כל השנים הללו בשבילו. אבל מתיאו לא היה מסוגל לתת לאף אחד יותר מאשר את החיוך שלו או את גופו, וגם את זה בהלוואה בלבד. מה שנמצא בתוך ראשו היה סגור על מנעול ובריח.
אז הוא רק הינהן.
את זה הוא כן יהיה מסוגל לעשות.
"אתה יודע שכן, אני אמצא לך אותו."
ג'ובאני קם מהכיסא, ניגש אל מתיאו וכרך את זרועותיו בחיבוק סביב נכדו. כמה שהיה חבל לו על כך שלא הרבה לעשות את זה יותר, לפני כל השנים הללו.
רק לרגע קט, מתיאו הניח לעצמו להיות מחובק, אלא שאז הוא התעשת ונסוג לאחור.
"נו, אז קדימה, בוא," הוא אמר בהכניסו את התצלום לכיס הז'קט שלו.
"לאיפה?"
"למועדון שלך," אמר מתיאו וקירקש במפתחות שלו, אך אז שינה את דעתו. 
סבו עמד למות.
בשום פנים הוא לא ינהג היום.
ג'ובאני זימן את הנהג שלו.

עוד על הספר

ענק האזמרגד של די-סיאונה קרול מרינלי
פתח דבר
 
מתיאו די-סיאונה היה מודע יותר מדי לכל המגרעות שלו.
לא היה לו שום צורך לשמוע אותן מפורטות באוזניו.
שוב.
מאחר שזומן אל סבו, ג'ובאני, מתיאו מצא את עצמו נוהג בתחושה של חשש מעיק, לעבר אחוזת די-סיאונה – הבית המפואר, גדול הממדים, הממוקם על החוף הצפוני של לונג איילנד, הידוע גם כחוף הזהב. 
אחרי מות הוריו של מתיאו, ג'ובאני לקח לביתו את שבעת היתומים שבנו, בניטו, ואשתו, אנה, הותירו אחריהם. עבור מתיאו, שהיה אז רק בן חמש, המקום הגדול והמפואר הזה הפך להיות ביתו. 
כיום הוא כבר התגורר בדירת פנטהאוז במנהטן, כשכל האורות הנוצצים וכל קו הרקיע של העיר, שאינה ישנה לעולם, פרושים תחת רגליו.
אבל המקום הזה נותר עדיין הבית שלו.
לטוב או לרע, זהו המקום שבו המשפחה שהתפרקה והתפזרה מוסיפה עדיין להיפגש מדי פעם בפעם, או לפחות, זה המקום שאליו כולם שבים.
ועכשיו, מתיאו היה בטוח שהוא זומן לשם כדי לקבל הטפת מוסר.
עוד אחת.
סוף השבוע האחרון של מתיאו היה פרוע במיוחד, אפילו בסטנדרטים הלא מרוסנים שלו. כלי התקשורת, שהמתינו בציפייה לנפילתו, עקבו אחרי כל מהלך שלו. הם לא יכלו לחכות לרגע שבו אחד מבני די-סיאונה יתרסק ממש, כך שהם קיוו לדווח בקולי קולות על מיליון הדולר שמתיאו הפסיד בלאס וגאס, במוצאי שבת. הם לא טרחו לדווח, כמובן, על כך שהוא השיב לעצמו את הסכום הזה ואף הכפיל אותו עד עלות השחר. אבל מה שהכי הפריע לו היה שעיתון בעל שם יוקרתי מאוד פרסם כתבה כל כך נוקבת אודותיו.
בהגיעו למנהטן בבוקר, אחרי שעבר ממטוסו הפרטי אל המכונית שהמתינה לו, הוא בדק את החדשות – הכותרת שהוא ראה בראשן היתה זאת שמפניה הוא חרד יותר מכל.
 
ההיסטוריה חוזרת על עצמה!
 
היתה שם תמונה שלו, יוצא מהקזינו, לא מגולח, כששערו צונח על עיניו. בתמונה ניכר היטב שהוא לא במיטבו בדיוק. על זרועו היתה איזו בלונדינית.
מלבד התמונה הזאת, היתה עוד אחת נוספת, שצולמה לפני שלושים שנה בערך, בדיוק בשנה שבה הוא נולד. 
בניטו די-סיאונה יצא מהקזינו, לא מגולח, עם אותו שיער שחור חלק, שצנח על אותן עיניים כחולות עמוקות, וגם לבושו לא היה לגמרי מסודר. על זרועו היתה היפהפייה הבלונדינית המתבקשת, שלא היתה אמו של מתיאו.
מתיאו לא חשב שאביו היה זוכר בכלל את זהותה של הבלונדינית, בעוד שמתיאו זכר תמיד את כל המאהבות שלו.
זאת של מוצאי שבת נקראה לייסי, והיא היתה יפהפייה עוצרת נשימה.
מתיאו העריץ נשים.
נשים דקיקות, נשים מלאות וגדולות, וכל מה שביניהן. למתיאו היתה תשוקה מיוחדת לגרושות טריות – הוא למד שהן ממש שמחות על ההזדמנות להפיח רוח חדשה בלהבת התשוקה שכמעט נשכחה כליל.
מתיאו טרח להבהיר להן תמיד בצורה מובנת שהוא נמצא פה רק כדי לעשות חיים, ולא לאורך זמן, ולעולם הוא לא נשאר עם אף אחת די זמן בשביל לבגוד.
הכתבה הוסיפה ותיארה את קווי הדמיון המשותפים בין האב לבין צעיר בניו – לקיחת הסיכונים, סגנון החיים ההולל והמנוון – והזהירה שמתיאו צועד בדרך אל אותו גורל שמצא את אביו בסוף – הרוג במכונית שהתרסקה אל עמוד של תמרור, כשאשתו לצדו, ואף היא נהרגה באותה תאונה.
לא, מתיאו ממש לא ציפה בקוצר רוח לשיחה עם סבו. הרי בכל זאת, ג'ובאני הירבה להגיד את אותו הדבר שנאמר בכתבה.
הוא נסע אל תוך האחוזה הענקית כשמבטו שלוח הישר קדימה במקום להתבונן בפאר המקיף אותו, כי המקום הזה לא נשא בחובו זיכרונות מאושרים רבים מדי.
אבל עדיין, זה היה הבית שלו, וכשהוא החנה את המכונית והחל לצעוד אל פתח הבית הגדול שבו גדלו האחים לבית די-סיאונה, הוא תהה איזו קבלת פנים מצפה לו. מתיאו קפץ לביקור לעתים קרובות למדי, ולקח את ג'ובאני לאכול איתו במועדון שלו, לעתים קרובות ככל שרק הזדמן לו.
הוא הקיש בדלת, רק מתוך נימוס, אבל מיד אחר כך פתח אותה בעצמו במפתח שהיה לו, ונכנס.
"זה מתיאו," הוא קרא בקול תוך פתיחת הדלת, וחייך כשראה את אלמה, מנהלת משק הבית, שעמדה על גבי סולם.
"אדון מתיאו!" אלמה לא שמעה כנראה את נקישתו בדלת, כי היא קפצה בהפתעה מסוימת. היא עבדה על סידור פרחים גדול בהול הכניסה לבית, והתכוונה למהר ולרדת מהסולם, אך הוא סימן לה להמשיך במעשיה.
"איפה הוא?" שאל מתיאו.
"בחדר העבודה שלו. אתה רוצה שאגש להודיע לסיניור ג'ובאני שאתה פה?"
"לא. אני פשוט אלך אליו." מתיאו גילגל עיניים. "אני מאמין שהוא ממתין לי."
אלמה העניקה לו חיוך קטן, ומתיאו פירש אותו כחיוך של רחמים. מובן שגם היא ראתה בבוקר את הכותרת של העיתון, כשהביאה אותו אל ג'ובאני ביחד עם ארוחת הבוקר שלו. 
"מה שלומו?" שאל מתיאו, כמו שנהג לעשות בדרך כלל.
"הוא רוצה לדבר איתך בעצמו," השיבה אלמה, ומתיאו קימט את מצחו לשמע תשובתה המעורפלת.
הוא צעד לאורך המסדרון הארוך ונעצר מחוץ לדלת מעץ המהגוני של חדר העבודה של סבו. הוא לקח נשימה עמוקה, לחשל את נפשו, ואז הקיש בדלת. כשקולו של סבו קרא אליו להיכנס, הוא נענה לו.
"היי!" אמר מתיאו בפתחו את הדלת.
מבטו נשלח, לא אל ג'ובאני כי אם העיתון המקופל שנח על שולחנו של הסבא, ותוך כדי סגירת הדלת, מתיאו כבר קבע את נימת הדברים. "אני ראיתי את זה כבר, ובאמת שאין לי שום צורך בהטפה."
"מה בכלל יוצא לי מלהטיף לך, מתיאו?" השיב ג'ובאני.
מתיאו הרים את מבטו לשמע קולו העייף של סבו, ומה שהוא ראה גרם לליבו לצנוח באימה. ג'ובאני נראה לא רק חיוור מאוד אלא ממש חלש ושברירי. שערו היה צחור כשלג, ועיניו הכחולות, שהיו מאירות בדרך כלל, נראו היום דהויות מאוד, ומתיאו שינה פתאום את דעתו – לפתע הוא השתוקק לשמוע הטפה עכשיו! הוא רצה לדעת שסבו זימן אותו לכאן כדי לצלות אותו על אש קטנה, להגיד לו שהוא חייב להתחיל להתבגר, להתמסד ולחדול ממנהגיו ההדוניסטיים. הכל, רק לא מה שלהרגשתו הנוראית ציפה לו כעת.
"ביקשתי אותך לבוא לפה כדי לספר לך..." פתח ג'ובאני ואמר, אבל מתיאו לא רצה לשמוע את זה. בהיותו אשף הסחת הדעת, הוא הרים את העיתון מהשולחן של סבו והחל לפתוח אותו. 
"בכל ההשוואות שלהם, הם שוכחים פרט מידע אחד משמעותי מאוד-מאוד," אמר מתיאו. "עליו היתה מוטלת אחריות."
"אני יודע שהיתה," אמר ג'ובאני. "אבל גם לך יש אחריות. אחריות על עצמך, מתיאו. אתה צועד לעבר צרות צרורות. האנשים שאיתם אתה מתרועע. הסיכונים שאתה לוקח..."
"הם הסיכונים שאני בוחר לקחת," קטע אותו מתיאו. "אבא שלי היה נשוי, והיו לו שבעה ילדים כשהוא מת." הוא נעץ את אצבעו בתצלום. "טוב, לפחות שבעה שבהם הוא הכיר בצורה רשמית!"
"מתיאו!" אמר ג'ובאני. כל זה לא התנהל כפי שהוא התכוון שיתנהל. "שב, בבקשה."
"לא!" הוא התווכח – לא עם סבו אלא עם עצמו. "כמה שהם לא משווים אותי אליו, הם דואגים להשמיט תמיד את העובדה שלי אין אישה וילדים. לעולם לא אגרום לאף אחד לעבור את הגיהנום שהוא העביר אותנו."
לעולם לא.
זאת ההחלטה שמתיאו קיבל לפני זמן רב מאוד.
הוא רווק, ורווק הוא גם יישאר.
ג'ובאני הביט בנכדו וחש שהוא דואג לגורלו.
כריזמטי ותאב חיים, מתיאו לא רק התנהג לפעמים כמו אביו, הוא גם נראה כמוהו. לשניהם היו אותן עיניים כחולות כהות, אותו אף ישר, ואפילו השיער של שניהם צנח קדימה בצורה דומה.
ג'ובאני, מסיבותיו שלו, מעולם לא היה קרוב מדי אל בנו. הוא לא אמר לאף אחד מדוע זה היה כך; זה היה סוד שהוא התכוון לקחת עמו אל קברו.
בעקבות המוות של בניטו ואנה, מתיאו בן החמש, ההעתק המושלם של אביו, היה עבור ג'ובאני תזכורת מוחשית מדי של בניטו, ובמקום ללמוד מטעויות העבר, ג'ובאני חזר עליהן ושמר מרחק גם מנכדו.
מתיאו עשה ככל העולה על רוחו, ואישיותו הכובשת לא נתקלה בשום התנגדות כמעט. כשהוא עזב את לימודיו בקולג', אחרי שנה אחת בלבד, התפתחה מריבה נוראית. מתיאו הכריז שהוא לא צריך ללמוד דבר אודות עולם העסקים – שלשחק בבורסה זה משהו שנמצא בגנים שלו, ושהוא מעדיף להקים קרן גידור במקום לשבת ולשמוע הרצאות – וג'ובאני אמר לנכדו שהוא בדיוק כמו אבא שלו, ושהוא חושש שמתיאו צועד באותה הדרך של אביו. האשמות הוטחו, כאלה שמתיאו לא היה צריך לשמוע כלל, ובטח שלא מסבו.
כבר היה מאוחר מדי לחנך אותו. ג'ובאני צעק על הבחור הצעיר, ומתיאו השיב לו מלחמה.
"אתה לא עשית מעולם שום ניסיון!" זאת היתה ההזדמנות היחידה שמתיאו העניק אי פעם למישהו, להבחין בכאב שהוא נשא עמו. "מעולם לא נלחמת למעני," הוא צעק אז. "אתה הנחת לי לשוטט בבית הגדול הזה ולעשות כרצוני. אל תעמיד עכשיו פנים כאילו שאכפת לך." אכן, מילים קשות נאמרו, ויחסיהם נשאו מאז את צלקות אותו היום.
"שב, מתיאו," אמר ג'ובאני.
מתיאו לא עשה כפי שהתבקש.
בהיותו טרוד בגלל מראהו של סבו, ומודאג בקשר לסיבת היותו שם היום, במקום לשבת הוא צעד לעבר החלון. הוא השקיף אל מרחבי האחוזה, אל מה שהיה בעבר מגרש המשחקים שלו. סבתו של מתיאו הלכה לעולמה עוד לפני לידתו, כך שבאחיותיו הקטנות טיפלה רק אלגרה, אחותו הגדולה, בשעה שכל אחיו הגדולים נשלחו ללמוד בפנימיה.
מתיאו, לעומת זאת, נשאר פחות או יותר ברשות עצמו.
"אתה זוכר איך נהגתם לבקר אצלי כילדים, כשההורים שלכם היו עדיין בחיים?" שאל ג'ובאני.
"אני לא חושב על התקופה ההיא," השיב מתיאו.
הוא השתדל מאוד לא לחזור אחורה במחשבותיו.
"אתה היית ממש קטן, כמובן. יכול להיות שאתה לא יכול לזכור..."
הוא זכר יותר מדי טוב את החיים לפני שהאחים די-סיאונה באו להתגורר פה. הוא זכר עדיין, בבהירות מכאיבה, את המריבות שיכלו להתפרץ בכל רגע נתון ואת מידת הכאוס של חייהם. מובן שאז הוא לא הבין בכלל שגם סמים מעורבים בכל המתרחש. מתיאו ידע רק שהמשפחה שלו חיה ממש על סף תהום.
סף תהום מאוד מפואר ונוח.
"מתיאו," ג'ובאני קטע את מחשבותיו הקודרות. "אתה זוכר איך נהגתי לספר לכם את הסיפור על 'המאהבות האבודות'?"
"לא." מתיאו משך בכתפיו לבטל את כל נושא השיחה. בהביטו החוצה, לעבר האגם, מבטו נפל על עץ כל כך גבוה, שבטנו התהפכה בהיזכרו איך הוא טיפס עליו וגם נפל ממנו. ענף בלם את נפילתו. אילולא זה, סביר להניח שהוא היה מוצא אז את מותו.
איש לא ראה את זה קורה, ואיש לא ידע על כך. 
אלמה, מנהלת משק הבית, נזפה בו על כתמי הדשא שהיו על בגדיו, ושאלה אותו מה קרה.
"מעדתי ליד האגם," הוא השיב לה.
חזהו וראשו היו חבולים, וליבו הלם עדיין בחוזקה, אם כי בחיים הוא לא היה אומר את זה לאלמה. 
לשקר היה הרבה יותר קל.
תחושת הנפילה ליוותה את מתיאו מאז ועד עצם היום הזה, אבל זה לא היה הדבר היחיד שבו הוא נזכר בעומדו שם, בוהה החוצה דרך החלון. היה גם זיכרון אפל אחד, אותו הוא לא חלק מעולם עם אף אחד, זיכרון שהיה מסוגל עדיין לגרום לזיעה קרה לבצבץ על עורו – התחינה שלו בפני אביו, שיאט, שייקח אותו בבקשה, בחזרה הביתה.
מאז ועד היום, מתיאו לא חשף יותר שום פחד.
זה לא מביא אותך לשום מקום. אם כבר, זה מעודד את מי שניצב מולך להמשיך לעשות מה שמציק לך.
"בטח אתה זוכר," התעקש ג'ובאני. "המאהבות האבודות..."
"ממש לא." הוא נד בראשו.
"אם כך, אני אזכיר לך."
כאילו שאני צריך לשוב ולשמוע את זה, חשב מתיאו! אבל הוא לא אמר דבר אלא הניח לזקן לדבר.
"אל תשאל אותי מאיפה הם הגיעו לידיי, כי לבן-אדם זקן מותר שיהיו לו הסודות שלו..." פתח ג'ובאני ואמר. מתיאו נותר עומד, בפנים חסרות כל הבעה, בעת שסבו סיפר את הסיפור שלו. "אבל כשהגעתי לאמריקה, היו בבעלותי כל מיני פריטים קטנים. המאהבות האבודות שלי. הם היו יקרים ללבי יותר מכפי שתוכל להעריך אי-פעם, אבל כדי לשרוד, אני נאלצתי למכור אותם. המאהבות האבודות שלי, אהבת חיי, הכל אנחנו חייבים לפריטים הללו." ג'ובאני השתתק לרגע, והביט בפניו החיוורים והלא מגולחים של מתיאו, שלסתותיו היו קפוצות כעת. "אתה כן זוכר."
"לא." מתיאו כבר התחיל להתרגז עכשיו. "אמרתי לך שלא." הוא שנא להתבוסס בעבר, ולא היה לו שום חשק לערוך היום מסע בעקבות הזיכרונות. "מתחשק לך לצאת קצת מהבית?" הוא הציע. "אנחנו יכולים לצאת לסיבוב במכונית. אני יכול לקחת אותך למועדון שלך..."
"מתיאו," ג'ובאני קטע אותו. הוא ידע שמתיאו רק מנסה לשנות נושא. הוא אהב מאוד את הנכד שלו. למרות כל הבעיות שהיו להם, מתיאו הוסיף לבוא לעתים קרובות ולקחת אותו לבלות מחוץ לבית. הוא רק לא נתן לאף אחד להתקרב אליו ממש, ידע ג'ובאני.
ג'ובאני היה חייב לתקן את המצב כל זמן שזה עדיין באפשרותו. "יש משהו שאני צריך לספר לך."
"קדימה, בוא נצא לנסיעה..." לחץ מתיאו. הוא לא רצה להיות שם, והוא לא רצה לשמוע את מה שידע שסבו עומד לספר לו.
"אני הולך למות, מתיאו."
ג'ובאני הביט בנכדו כדי לראות איך הוא מגיב, אבל בכל מקרה, מתיאו לא חשף את רגשותיו האמיתיים אף פעם.
"כולנו הולכים למות," השיב מתיאו בניסיון להמעיט בחשיבות הבשורה הקשה, למרות שליבו הלם בכוח בחזהו. הוא השתדל מאוד לכפות על עצמו להתכחש לאמיתות הדברים.
לא היה לו שום רצון לנהל את השיחה הזאת.
הוא לא היה מסוגל לחשוב על כך שסבו לא יהיה יותר, ושהמשפחה תשוב ותתכנס ללוויה נוספת. תמונת ארונות המתים של הוריו, עם הילדים הצועדים אחריהם, הופיעה בזמנו בכל העיתונים והירחונים, ולא יצאה לו מהראש מאז ועד היום.
הוא לא רצה שסבו ימות.
"הלוקמיה חזרה," אמר ג'ובאני.
"מה בנוגע לטיפול שעברת?" שאל מתיאו. לפני שבע-עשרה שנים הם כמעט איבדו את ג'ובאני. הם היו צריכים למצוא תורם של מוח עצם, וכל הנכדים נבדקו אך אף אחד מהם לא היה מתאים. זה היה הרגע שבו האח הבכור, אלסנדרו, התוודה על כך שהוא ידע כי לאביהם יש בן נוסף. הם הצליחו לאתר את נאט, והוא התגלה כתורם מתאים. "אין אפשרות שנאט..."
"השתלת מוח עצם לא באה בחשבון, ואני לא בטוח שטיפול הוא הדבר שנכון לנסות לעשות בשלב הזה," אמר ג'ובאני. "הרופאים אומרים שאנחנו יכולים לקוות לעצירה של המחלה, אבל אם זה לא יקרה מעצמו, אז מדובר בכמה חודשים. המציאות היא שנותרה לי שנה אחת, במקרה הטוב ביותר."
"אתה יודע כמה אני שונא את המציאות," אמר מתיאו, והזקן חייך.
"נכון."
ומתיאו הירבה באמת לברוח מהמציאות – לבתי קזינו, למועדונים, לפעילויות אתגריות מסוכנות, ובכך שהוא לא הפסיק לדחוק ממש עד לקצה, גם את גופו וגם את קרן הגידור שלו.
כמה שג'ובאני היה רוצה להיות מסוגל לקחת בחזרה את המילים הנוקבות שאמר, כמה הוא הצטער על כך שלא טיפל יותר טוב באיש המורכב הזה שמולו. נכון, ישנם קווי דמיון רבים מאוד בין מתיאו לאביו, אבל יש לו גם תכונות נוספות – מתיאו ניחן בטוב לב טבעי, שנעדר לגמרי אצל בניטו, טוב לב נדיר שתמיד הסב לג'ובאני גאווה רבה. ולמרות שמתיאו היה תמיד על קוצים, מבחינות מסוימות הוא היה האדם הסבלני ביותר שג'ובאני הכיר. כשבריאותו הידרדרה, כשכוחו הלך ופחת, זה היה מתיאו שהוסיף לבוא ולהוציא אותו מהבית, מתיאו שהתאים בקלות את קצב צעדיו לזה שלו, האיטי יותר, וצעד לצדו כשהוא מניח לג'ובאני ללהג בלי סוף, כמו שהוא עשה זה עתה.
"מתיאו, יש משהו שאני רוצה שתעשה בשבילי. יש משהו שאני צריך אם ברצוני ללכת לקבר בהרגשה שאני שלם עם עצמי."
מתיאו לקח נשימה והכין את עצמו למה שהיה בלתי נמנע. הנה מגיעה ההטפה! הוא היה בטוח שהוא עומד לשמוע שעליו לתקן את דרכיו, להירגע ולהתמסד, כך שפניו הזדעפו כשהזקן הבהיר לו במילים למה הוא מתכוון.
"אני רוצה שתביא לי פריט אחד מהמאהבות האבודות שלי."
מתיאו הסתובב והביט בסבו, ותהה בליבו אם הזקן יצא סוף-סוף מדעתו. "על מה לעזאזל אתה מדבר?"
"המאהבות האבודות שלי!" ג'ובאני פתח את אחת המגירות בשולחנו, ומתיאו ראה ניצוץ של התלהבות מבליח בעיניו של הזקן כשהוא הוציא מהמגירה תצלום. ידו של ג'ובאני רעדה כשהוא הושיט אותו למתיאו.
"הענק הזה הוא חלק מהמאהבות האבודות שלי."
מתיאו הביט בתמונה. זה היה ענק משובץ בהרבה אבני אזמרגד, והיה פשוט יפהפה. "זהב לבן?" הוא שאל, וג'ובאני נד בראשו.
"פלטינה."
אבני האזמרגד היו מדהימות – בגודל של ביצי אדום החזה, והן נצצו והיפנטו. הן היו כל כך יפהפיות, שאפילו התצלום שלהן גרם למתיאו לשלוח אצבע ולהעביר אותה עליהן. "אנחנו חשבנו שזה היה סתם סיפור עלילה שנהגת לספר לנו, ושהיה מדובר בכמה מטבעות נחושת עתיקים או משהו כזה."
"אז אתה כן זוכר!"
מתיאו הודה בכך בחצי חיוך. "כן. אני זוכר איך סיפרת לנו את הסיפור הזה." הוא פלט שריקה חרישית כששב והביט בענק. "זה בוודאי שווה..." בדרך כלל הוא היה טוב בהערכת מחירים של דברים כאלה, אבל הפעם זה פשוט נבצר ממנו. "מיליונים?" הוא העריך.
"לפחות."
"מי המעצב?" הוא שאל. "איזו פירמה של צורפים...?"
"לא ידוע," מיהר ג'ובאני להשיב ומתיאו הזדעף בגלל שלא יכול להיות שתכשיט יפהפה שכזה יהיה קיים מבלי שתהיה לו שום היסטוריה ידועה.
"זה מה שאיפשר לך להתחיל את דרכך?" הוא שאל. עכשיו הוא כבר הבין מעט יותר טוב. משפחת די-סיאונה התחילה כאימפריית ספנות, אבל כיום השם לגמרי גלובלי. אם ג'ובאני מכר פריט יפהפה שכזה, מתיאו היה מסוגל להבין איך זה קרה. אבל מאיפה בחור צעיר מסיציליה הצליח להשיג פריט כזה?
אבל ג'ובאני לא שש לשתף בפרטים נוספים כשמתיאו לחץ וביקש תשובות נוספות.
"כל רצוני הוא שתמצא את זה בשבילי," אמר ג'ובאני. "אין לי מושג מאיפה להתחיל. אני מכרתי אותו לאיש בשם רוץ', לפני איזה שישים שנה. מאז זה החליף ידיים עוד כמה פעמים." מתיאו ראה שסבו מתחיל להילחץ, והבין שהענק הזה היה ממש יקר לליבו.
"מאיפה בכלל השגת אותו?" הוא שב ושאל.
"אל תשאל אותי מאיפה הם הגיעו לידיי, כי לבן-אדם זקן מותר שיהיו לו הסודות שלו..." אמר ג'ובאני, ומתיאו שב וחייך חצי חיוך.
עכשיו הסיפור העתיק נראה פתאום הרבה יותר הגיוני.
"מתיאו, אני רוצה את הענק הזה. בכל מחיר. תוכל למצוא ולהביא לי אותו?"
מתיאו הביט בסבו.
כמה הוא היה רוצה להיות מסוגל להיפתח אליו, לספר לאיש הזקן כמה הוא חשוב לו, להגיד לו שהוא מבין כמה קשות היו כל השנים הללו בשבילו. אבל מתיאו לא היה מסוגל לתת לאף אחד יותר מאשר את החיוך שלו או את גופו, וגם את זה בהלוואה בלבד. מה שנמצא בתוך ראשו היה סגור על מנעול ובריח.
אז הוא רק הינהן.
את זה הוא כן יהיה מסוגל לעשות.
"אתה יודע שכן, אני אמצא לך אותו."
ג'ובאני קם מהכיסא, ניגש אל מתיאו וכרך את זרועותיו בחיבוק סביב נכדו. כמה שהיה חבל לו על כך שלא הרבה לעשות את זה יותר, לפני כל השנים הללו.
רק לרגע קט, מתיאו הניח לעצמו להיות מחובק, אלא שאז הוא התעשת ונסוג לאחור.
"נו, אז קדימה, בוא," הוא אמר בהכניסו את התצלום לכיס הז'קט שלו.
"לאיפה?"
"למועדון שלך," אמר מתיאו וקירקש במפתחות שלו, אך אז שינה את דעתו. 
סבו עמד למות.
בשום פנים הוא לא ינהג היום.
ג'ובאני זימן את הנהג שלו.