איך לעצור את הזמן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
איך לעצור את הזמן
מכר
מאות
עותקים
איך לעצור את הזמן
מכר
מאות
עותקים

איך לעצור את הזמן

4.6 כוכבים (45 דירוגים)

עוד על הספר

  • שם במקור: How To Stop Time
  • תרגום: אביגיל בורשטיין
  • הוצאה: כנרת זמורה דביר
  • תאריך הוצאה: יולי 2019
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 336 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 36 דק'

מאט הייג

מאט הייג כתב חמישה רומנים למבוגרים, ביניהם רב-המכר The Humans, שהופיע ב- World Book Night ב-2014, ומשפחת רדלי, שנבחר למועדון הספרים של ערוץ 4 הבריטי והמצביעים בחרו בו כמנצח הסדרה ב-2011.
הוא כתב גם לילדים ולבני הנעורים ויצירותיו תורגמו לשלושים שפות. זהו ספר העיון הראשון שלו, אשר שהה 46 שבועות בצמרת רשימות רבי-המכר בבריטניה.
למידע נוסף על הספר והמחבר בקרו ב- : www.matthaig.com.

תקציר

טום הזרד חזר לפני זמן קצר ללונדון, עירו הישנה, כדי להשתקע בה ולהפוך למורה להיסטוריה בתיכון. ביום הראשון שלו בבית הספר הוא פוגש מורה שובת לב לצרפתית, שמוקסמת ממנו. אבל לטום יש סוד מסוכן. הוא אולי נראה כמו גבר רגיל בן ארבעים ואחת, אבל הודות לתסמונת נדירה הוא חי כבר מאות שנים. טום חי את ההיסטוריה – הוא הופיע עם שייקספיר, חצה את האוקיינוסים עם קפטן קוק ושתה קוקטיילים עם פיצג'רלד. עכשיו הוא משתוקק לחיים רגילים.
לרוע מזלו, לאגודת האלבטרוס - הקבוצה החשאית שמגינה על אנשים כמו טום - יש כלל אחד: לעולם לא להתאהב. כשזיכרונות כואבים מעברו לצד המנהיג המעורער של האגודה מאיימים לשבש את חייו החדשים ואת תחילתו של הרומן, מסתבר שהדבר היחיד שנאסר עליו הוא מה שיכול להציל אותו. טום יצטרך להחליט אחת ולתמיד אם להישאר תקוע בעבר או לחיות סוף־סוף בהווה.
איך לעצור את הזמן הוא סיפור אהבה חוצה תקופות על גבר אבוד בזמן, האישה שעשויה להציל אותו, והחיים השלמים שנדרשים כדי ללמוד לחיות. נרכשו הזכויות לעיבוד קולנועי שלו. 
 
מאט הייג הוא סופר ועיתונאי אנגלי שפירסם עד כה עשרים ספרים למבוגרים וילדים, רבי־מכר עטורי שבחים ופרסים. ספריו תורגמו ליותר מ־30 שפות, ומקצתם עובדו לקולנוע.
 
"רומן מקורי להפליא גדוש תובנות פילוסופיות... צפויה לכם קריאה מענגת של טקסט שנון, חריף ונוקב." | הוושינגטון פוסט 
"הייג מתבונן בעין חדה ובוחנת על החיים העכשוויים... הדיאלוג שלו איתם ייחרט בלבכם." | הניו יורק טיימס
"כתיבה מופלאה מנקודת המבט של אאוטסיידר רגיש וכאוב, החושפת את יופיים הבלתי נסבל של החיים הפשוטים." | הגרדיאן

פרק ראשון

לא פעם אני נזכר במה שהנדריך אמר לי, לפני יותר ממאה שנה, בדירתו בניו יורק.
"הכלל הראשון הוא לא להתאהב," הוא אמר. "יש כללים נוספים, אבל זה הכי חשוב. לא להתאהב. לא להיות מאוהב. לא לחלום בהקיץ על אהבה. אם תקפיד על זה, יהיה בסדר."
מבעד לעשן המתאבך מהסיגר שבפיו, צפיתי על סנטרל פארק ועל העצים שנעקרו בהוריקן והיו מוטלים על האדמה.
"אני מפקפק בכך שאתאהב שוב," אמרתי.
הנדריך חייך כמו השֵד שהיה לפעמים. "יופי, מובן שמותר לך לאהוב אוכל ומוזיקה ושמפניה וימי שמש נדירים באוקטובר. מותר לך לאהוב נוף מפלים וריח ספרים ישנים, אבל אהבת אנשים היא מחוץ לתחום. אתה שומע אותי? אל תיקשר לאנשים, ונסה להרגיש מעט ככל האפשר כלפי כל מי שאתה פוגש. אחרת תצא אט־אט מדעתך..."
 
חלק ראשון
החיים בין בַּריוֹמָאים
 
 
אני זקן.
זה הדבר העיקרי שאני צריך לספר לכם. והדבר שהכי סביר שלא תאמינו לו. אילו ראיתם אותי, ודאי הייתם מניחים שאני בן ארבעים פחות או יותר, אבל הייתם טועים טעות גסה.
אני זקן — זקן כמו שעצים יכולים להיות זקנים, או צדפות או ציור מימי הרנסנס.
כדי שתבינו על מה מדובר: נולדתי לפני יותר מארבע מאות שנה, בשלושה במרס 1581, בחדר של הורי בקומה השלישית של שאטו צרפתי קטן, שהיה אי־אז הבית שלי. כנראה היה יום חמים יחסית לעונה, ואמא שלי ביקשה מהמיילדת שתפתח את כל החלונות.
"אלוהים חייך אליך," אמרה אמי. אבל אני מתאר לעצמי שהיא נמנעה מלהוסיף ש — בהנחה שהוא קיים — הוא מזעיף אליי פנים מאז.
אמא שלי מתה לפני זמן רב מאוד. אני, לעומת זאת, לא.
העניין הוא שיש לי תסמונת.
זמן רב ראיתי בה מחלה, אבל מחלה היא לא באמת המילה המתאימה. מחלה מרמזת על חולי וגסיסה. עדיף לומר שיש לי תסמונת. נדירה, אבל לא בלעדית. תסמונת שאיש מלבד הלוקים בה לא יודע עליה.
היא לא מופיעה באף ירחון רפואי רשמי. אפילו שם רשמי אין לה. הרופא המכובד שהעניק לה שם לראשונה, הרחק בשנות התשעים של המאה התשע־עשרה, קרא לה "אנאריה", אבל מסיבות שיתבהרו בהמשך, המידע מעולם לא הגיע לציבור הרחב. התסמונת מתפתחת סביב גיל ההתבגרות. מה שקורה אחר כך הוא, ובכן, לא הרבה. בתחילה ה"לוקה" בתסמונת לא יבחין בה. אחרי הכול, מדי יום ביומו אנשים מתעוררים ורואים במראה את אותם הפנים שראו שם אתמול. יום אחר יום, שבוע אחר שבוע ואפילו חודש אחר חודש, אנשים לא משתנים במידה בולטת לעין.
אבל עם חלוף הזמן, בימי הולדת ובציוני דרך שנתיים אחרים, אנשים מתחילים להבחין שאינך מזדקן.
האמת היא שאני לא ממש מפסיק להזדקן. אני מזדקן, רק הרבה יותר לאט. קצב ההזדקנות בין הלוקים באנאריה משתנה מעט, אך הוא בדרך כלל עומד על 1:15. לפעמים מדובר בשנה לכל שלוש־עשרה או ארבע־עשרה שנים, אבל במקרה שלי זה קרוב יותר לחמש־עשרה.
כך שאיננו בני אלמוות. המוחות והגופים שלנו אינם שרויים בקיפאון, אלא ש — לפי התיאוריות העכשוויות במדע המשתנה תדיר — היבטים שונים של תהליך ההזדקנות: התנוונות מולקולרית, הקשר הצולב בין תאים ברקמה, המוטציות התאיות והמולקולריות (כולל החשובה שבהן, בגרעין הדנ"א) קורים בקצב אחר.
שערי יאפיר. אולי אתקרח. ככל הנראה אסבול מדלקת מפרקים ניוונית ואובדן שמיעה. עיניי ילקו בזוקן ראייה. בסופו של דבר אסבול מירידה במסת השריר ומאובדן תנועתיות.
משום־מה האנאריה נוטה לחזק את מערכת החיסון ולהגן עליך מפני זיהומים ויראליים וחיידקיים רבים (לא כולם), אבל בסופו של דבר גם זה מתחיל לדעוך. אני לא רוצה לייגע אתכם בפרטים מדעיים, אבל נראה שבשנות השיא של חיינו, מח העצם שלנו מייצר יותר תאי גזע המטופואטים — אלו שאחראים לתאי הדם הלבנים — אם כי חשוב להבין שזה אינו מבטיח הגנה מפני פציעות או תת־תזונה, וגם שזהו תהליך שיש לו סוף.
אז אל תחשבו עליי כעל ערפד סקסי, שתקוע לנצח בשיא גבריותו. אם כי חייבים להודות שאתה אכן מרגיש תקוע כשהחזוּת שלך מזדקנת בעשור בלבד בין מותו של נפוליאון לבין האדם הראשון שנוחת על הירח.
אחת הסיבות לכך שלא יודעים עלינו היא שרוב האנשים לא מוכנים להאמין בכך.
בני אדם, ככלל, פשוט לא משלימים עם דברים שאינם תואמים את השקפת עולמם. אז אמנם אין בעיה שאומר, "אני בן ארבע מאות שלושים ותשע," אבל התגובה בדרך כלל תהיה, "השתגעת?" או "אתה מלאך המוות?"
עוד סיבה לכך שלא יודעים עלינו היא שאנחנו מוגנים. על ידי מין אגודה שכזאת. כל מי שמגלה את הסוד שלנו ומאמין בו, נוטה לחוש שחייו הקצרים ממילא התקצרו עוד יותר. אז הסכנה לא מגיעה רק מאנשים רגילים.
היא גם מבפנים.

מאט הייג

מאט הייג כתב חמישה רומנים למבוגרים, ביניהם רב-המכר The Humans, שהופיע ב- World Book Night ב-2014, ומשפחת רדלי, שנבחר למועדון הספרים של ערוץ 4 הבריטי והמצביעים בחרו בו כמנצח הסדרה ב-2011.
הוא כתב גם לילדים ולבני הנעורים ויצירותיו תורגמו לשלושים שפות. זהו ספר העיון הראשון שלו, אשר שהה 46 שבועות בצמרת רשימות רבי-המכר בבריטניה.
למידע נוסף על הספר והמחבר בקרו ב- : www.matthaig.com.

עוד על הספר

  • שם במקור: How To Stop Time
  • תרגום: אביגיל בורשטיין
  • הוצאה: כנרת זמורה דביר
  • תאריך הוצאה: יולי 2019
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 336 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 36 דק'

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
45 דירוגים
31 דירוגים
12 דירוגים
2 דירוגים
0 דירוגים
0 דירוגים
4/1/2022

סוחף וכתוב מצויין. אפשר היה לעבות קצת יותר את דמותו של הנדריך ואת הקונפליקט בין הדמויות, אבל גם ללא זה נהניתי ממנו מאוד. מומלץ

1
3/4/2020

הספר הכי מדהים ומעורר מחשבה שקראתי. מיוחד במינו

1
27/11/2019

ספר מעולה, מעורר מחשבה מה אם אני הייתי זוכה להזדקן לאט, להראות בת 30 במשך 400 שנה, יותר טוב מלהיות ערפד:).
הספרים של מא הייג מאד מעניינים...

1
13/6/2024

מקסים וקסום

10/5/2024

ספר שמשאיר אותך מלא מחשבה. מעולם לא קראתי ספר שרציתי לשמור כל ציטוט בו. כתוב לעילא ולעילא, מרגש, מצחיק, זורק את הקורא לכל כך הרבה תקופות מעניינות. פשוט חווית קריאה חד פעמית🩷

28/1/2024

ספר מהמם! רעיון שפותח את התודעה, כתוב זורם ומעניין כל הזמן כיף לקרוא!

1/5/2023

מעולה! ספר סוחף מלא במחשבות מעניינות ופילוסופיות, על אהבה, חיים וזמן ממליצה בחום

9/1/2022

ספר מעולה.מרחיב אופקים.

27/12/2021

מרתק מעניין ומעמיק

22/12/2021

ספר לאוהבי הדימיון של מאט הייג שמחבר בעלילה מרתקת בין העבר, הווה ועתיד תוך כדי מציאת תובנותיו שלו! אני נהנתי! אהבתי ! תיהנו :)

28/9/2021

נהניתי מאוד מהרעיון, מהמעברים בין התקופות, מהמשפטים של מונטיין, מהתובנות ומהכתיבה היפה שמושכת לא לעזוב עד הסוף

17/9/2021

ספר מהנה ומעורר מחשבה

12/8/2021

ספר כייפי מאוד, קליל וזורם עם רעיון יפה.

2/8/2021

נהניתי מאד משאיר הרבה מקום לחשיבה על מהות החיים ומרכיב הזמן. כתוב היטב וזורם

3/4/2021

מרתק. כייף לקרוא. מקורי ומעניין. ספר מעולה

2/2/2021

מקסים ומעורר מחשבה

10/1/2021

ספר מצוין.מאוד נהנתי לקרוא..

9/1/2021

מצוין

28/11/2020

מעניין, סוחף

28/8/2020

מעולה , עמוק ומרתק

8/5/2020

פשוט וואו! מרתק, מעורר מחשבה וכתוב נפלא!

17/1/2020

בתחילהקצת מייגע ולא מובן. אחכ מצטלל והולך. מעניין, אחר.תובנות ברורות מראש, אבל כתוב לעילא

20/7/2019

נתקלתי בספר הזה במקרה , ואני שמחה שבחרתי לרכוש אותו. עלילה מרתקת, מלווה בהיסטוריה , ואהבה וכל כל הרבה יסודות שמגישים לך ספר טוב שאי אפשר להניח מהיד. מרגש ומקסים!

28/8/2019

ספר מענג, מחמם, פרח צבעוני של ספר בעולם של ספרים עבשים שאחד דומה למישנהו, חידוש, קצת הסטוריה ב'קטנה'. נהניתי ממנו כמו שנהנים מצפייה בסרט ישן עם נפח ולא משהו דו מימדי.
ממליצה בחם גדול.

1
12/2/2025

ספר מרגש שיותר משהוא מספר על ההיסטוריה הוא מספר על בני אדם. על הרצון לחיות למרות הכל ועל היופי שבמציאת הדברים הקטנים.

25/9/2024

היה לי קצת קשה להיכנס לסיפור, ההתחלה לא תפסה אותי, אבל אחרי הרבע הראשון כבר התאהבתי בדמויות ובסגנון הכתיבה. הסיפור מרגש וכתוב יפה, יש גם קצת מתח ודמויות מעניינות. בקיצור, מומלץ.

3/2/2024

מדהים ומעורר מחשבה

11/11/2021

שונה

25/6/2021

מקסים רעיון יפה

28/9/2020

ספר חמוד וקליל לקריאה. לוקח קצת זמן להיכנס לסיפור, כי הוא מסופר באופן לא כרונולוגי, אבל בשלב מסוים הוא זורם. עם זאת, הסיפור שבבסיסו קטן ויותר מרגיש כמו תרגיל פילוסופי על זמן. הוא מעביר את הזמן בכיף, אבל לדעתי לא משאיר חותם משמעותי אחרי הקריאה.

14/9/2024

רעיון מעניין, עלילה מעניינת לפרקים, אך מתישהו הספר התחיל להתיש ולשעמם אותי. לטעמי, הספר נופל מ-״ספריית חצות״ - רומן אחר של אותו הסופר

איך לעצור את הזמן מאט הייג
לא פעם אני נזכר במה שהנדריך אמר לי, לפני יותר ממאה שנה, בדירתו בניו יורק.
"הכלל הראשון הוא לא להתאהב," הוא אמר. "יש כללים נוספים, אבל זה הכי חשוב. לא להתאהב. לא להיות מאוהב. לא לחלום בהקיץ על אהבה. אם תקפיד על זה, יהיה בסדר."
מבעד לעשן המתאבך מהסיגר שבפיו, צפיתי על סנטרל פארק ועל העצים שנעקרו בהוריקן והיו מוטלים על האדמה.
"אני מפקפק בכך שאתאהב שוב," אמרתי.
הנדריך חייך כמו השֵד שהיה לפעמים. "יופי, מובן שמותר לך לאהוב אוכל ומוזיקה ושמפניה וימי שמש נדירים באוקטובר. מותר לך לאהוב נוף מפלים וריח ספרים ישנים, אבל אהבת אנשים היא מחוץ לתחום. אתה שומע אותי? אל תיקשר לאנשים, ונסה להרגיש מעט ככל האפשר כלפי כל מי שאתה פוגש. אחרת תצא אט־אט מדעתך..."
 
חלק ראשון
החיים בין בַּריוֹמָאים
 
 
אני זקן.
זה הדבר העיקרי שאני צריך לספר לכם. והדבר שהכי סביר שלא תאמינו לו. אילו ראיתם אותי, ודאי הייתם מניחים שאני בן ארבעים פחות או יותר, אבל הייתם טועים טעות גסה.
אני זקן — זקן כמו שעצים יכולים להיות זקנים, או צדפות או ציור מימי הרנסנס.
כדי שתבינו על מה מדובר: נולדתי לפני יותר מארבע מאות שנה, בשלושה במרס 1581, בחדר של הורי בקומה השלישית של שאטו צרפתי קטן, שהיה אי־אז הבית שלי. כנראה היה יום חמים יחסית לעונה, ואמא שלי ביקשה מהמיילדת שתפתח את כל החלונות.
"אלוהים חייך אליך," אמרה אמי. אבל אני מתאר לעצמי שהיא נמנעה מלהוסיף ש — בהנחה שהוא קיים — הוא מזעיף אליי פנים מאז.
אמא שלי מתה לפני זמן רב מאוד. אני, לעומת זאת, לא.
העניין הוא שיש לי תסמונת.
זמן רב ראיתי בה מחלה, אבל מחלה היא לא באמת המילה המתאימה. מחלה מרמזת על חולי וגסיסה. עדיף לומר שיש לי תסמונת. נדירה, אבל לא בלעדית. תסמונת שאיש מלבד הלוקים בה לא יודע עליה.
היא לא מופיעה באף ירחון רפואי רשמי. אפילו שם רשמי אין לה. הרופא המכובד שהעניק לה שם לראשונה, הרחק בשנות התשעים של המאה התשע־עשרה, קרא לה "אנאריה", אבל מסיבות שיתבהרו בהמשך, המידע מעולם לא הגיע לציבור הרחב. התסמונת מתפתחת סביב גיל ההתבגרות. מה שקורה אחר כך הוא, ובכן, לא הרבה. בתחילה ה"לוקה" בתסמונת לא יבחין בה. אחרי הכול, מדי יום ביומו אנשים מתעוררים ורואים במראה את אותם הפנים שראו שם אתמול. יום אחר יום, שבוע אחר שבוע ואפילו חודש אחר חודש, אנשים לא משתנים במידה בולטת לעין.
אבל עם חלוף הזמן, בימי הולדת ובציוני דרך שנתיים אחרים, אנשים מתחילים להבחין שאינך מזדקן.
האמת היא שאני לא ממש מפסיק להזדקן. אני מזדקן, רק הרבה יותר לאט. קצב ההזדקנות בין הלוקים באנאריה משתנה מעט, אך הוא בדרך כלל עומד על 1:15. לפעמים מדובר בשנה לכל שלוש־עשרה או ארבע־עשרה שנים, אבל במקרה שלי זה קרוב יותר לחמש־עשרה.
כך שאיננו בני אלמוות. המוחות והגופים שלנו אינם שרויים בקיפאון, אלא ש — לפי התיאוריות העכשוויות במדע המשתנה תדיר — היבטים שונים של תהליך ההזדקנות: התנוונות מולקולרית, הקשר הצולב בין תאים ברקמה, המוטציות התאיות והמולקולריות (כולל החשובה שבהן, בגרעין הדנ"א) קורים בקצב אחר.
שערי יאפיר. אולי אתקרח. ככל הנראה אסבול מדלקת מפרקים ניוונית ואובדן שמיעה. עיניי ילקו בזוקן ראייה. בסופו של דבר אסבול מירידה במסת השריר ומאובדן תנועתיות.
משום־מה האנאריה נוטה לחזק את מערכת החיסון ולהגן עליך מפני זיהומים ויראליים וחיידקיים רבים (לא כולם), אבל בסופו של דבר גם זה מתחיל לדעוך. אני לא רוצה לייגע אתכם בפרטים מדעיים, אבל נראה שבשנות השיא של חיינו, מח העצם שלנו מייצר יותר תאי גזע המטופואטים — אלו שאחראים לתאי הדם הלבנים — אם כי חשוב להבין שזה אינו מבטיח הגנה מפני פציעות או תת־תזונה, וגם שזהו תהליך שיש לו סוף.
אז אל תחשבו עליי כעל ערפד סקסי, שתקוע לנצח בשיא גבריותו. אם כי חייבים להודות שאתה אכן מרגיש תקוע כשהחזוּת שלך מזדקנת בעשור בלבד בין מותו של נפוליאון לבין האדם הראשון שנוחת על הירח.
אחת הסיבות לכך שלא יודעים עלינו היא שרוב האנשים לא מוכנים להאמין בכך.
בני אדם, ככלל, פשוט לא משלימים עם דברים שאינם תואמים את השקפת עולמם. אז אמנם אין בעיה שאומר, "אני בן ארבע מאות שלושים ותשע," אבל התגובה בדרך כלל תהיה, "השתגעת?" או "אתה מלאך המוות?"
עוד סיבה לכך שלא יודעים עלינו היא שאנחנו מוגנים. על ידי מין אגודה שכזאת. כל מי שמגלה את הסוד שלנו ומאמין בו, נוטה לחוש שחייו הקצרים ממילא התקצרו עוד יותר. אז הסכנה לא מגיעה רק מאנשים רגילים.
היא גם מבפנים.

המלצות נוספות