בעולם מושלם

1

אם אתם קוראים את זה, אתם עתידים למות!

ג'יזל הניחה את היומן על הספה, שם מצאה אותו, ויצאה עם המשפך בידה. הטמפרטורה בחוץ כבר נסקה לשלושים מעלות, אבל רוח הבוקר נשבה כעת מן המערב וחלפה בערוץ על שלל ניחוחותיה. ג'יזל שאפה אותה לקִרבה, כרעה ברך והביטה מתחת לאבנים שחצצו בין הגן למדשאה.
חודש חלף מאז שהיתה לאישה נשואה ולאם חורגת.
בתוך פיסת צל קטנה נחבאו סיגליות שנשזרו זו בזו לכדי מעגל בצבעים בהירים של תכלת וסגול. קטנות, עדינות, קטיפתיות, מרצדות. אילו היו להן קולות, אמרה לעצמה, היו מצחקקות.
היא הבחינה בהן לראשונה כמה ימים קודם לכן, בשעה שגרפה צמחים נבולים מהגן. מבטה נמשך אל כתם הצבע הזה שבין העלים הדהויים ושאר שיירי הקיץ הפזורים על הקרקע, והיא כרעה על ברכיה, ספרה את הפרחים (עשרים ושלוש, עשרים וארבע, עשרים וחמש), ואז כיסתה אותם שוב.
באורח פלא הצליחו הסיגליות הללו לשמור על חיוניותן במרוצת הקיץ המלובן ולמרות הבצורת. הקיץ החם והיבש ביותר זה מאה שנה. אולי מאז ומעולם. אין ספק שמגיע להן יחס מיוחד. אם אלוהים לא מעניק להן יחס כזה, הרי זה תפקידה של ג'יזל.
ואכן, מאז יצאה ג'יזל כל יום עם המשפך, ובכל פעם הופתעה לגלות שהסיגליות הללו עדיין חיות, נחבאות בסדק המוצל.
אבל היא ידעה שהן לא ישרדו זמן רב - כעת צפויים ימים חמים יותר, יבשים יותר - ולכן, אחרי שהשקתה אותן באותו בוקר, קטפה אחת מהן. היא כיסתה את השאר ונכנסה הביתה עם הפרח הקטוף, שמה אותו בתוך קצת מים קרים בכוסית ויסקי מלאס־וגאס והניחה אותה על הדלפק במטבח. היא צעדה לאחור כדי להתענג על המראה, ואמרה בלבה שהמחווה הנשית הקטנה הזאת במטבח מוצאת חן בעיניה (מארק ישוב הביתה מחר, וישמח על כך שהיא לכאורה משתקעת כאן, מתחילה להרגיש בבית, מקשטת אותו כאילו היה ביתה שלה). ואז היא הפנתה את גבה אל הפרח, יצאה מהמטבח אל חדר השינה כדי להציע את המיטה, ושמעה אותה צורחת.
צרחה גבוהה, נוקבת, מחרידה, יַלדָתית, שסימרה את כל השׂערות שעל זרועותיה של ג'יזל וכיסתה את עורפה בדוֹק קריר של זיעה. היא הסתובבה במהירות, בלב פועם, ומיהרה אל המטבח, ידה מכסה את פיה, לראות מה קרה.
הסיגלית, כמובן, לא צרחה. היא ניצבה בשקט במקום שבו ג'יזל הניחה אותה, כפופה מעל שפת הכוסית. לאמיתו של דבר, היא נראתה מובסת אף יותר מכפי שנראתה קודם - ראשה מורכן בהכנעה כאילו היא ממתינה בסבלנות לגרזן.
לא ייתכן שהיא צרחה.
זאת היתה שרה, ששמעה זה עתה לחרדתה שבריטני ספירס מתה.

***

איש לא אמר עדיין את המילה אֶפּידֶמיָה, או את המילה פַּנדֶמיָה. איש לא קרא לזה מגֵפה.
הכול התחיל במוסד סיעודי בפיניקס, אריזונה, שנה קודם לכן. המחלה קטלה שבע אחיות וסניטרים, אבל פסחה באורח פלא על הדיירים הזקנים. היו תושבים שהסתלקו מפיניקס בעקבות זאת - הקדימו את חופשותיהם, אטמו בקרשים את בתיהם, שהו בבקתות בהרים, נסעו לקרובי משפחה - אבל זו לא היתה מנוסה המונית. נדמה היה שהשפעת נבלמת, מעיקה פחות. בתחילה הוטחה האשמה בשטיחים החדשים במוסד הסיעודי, ואז בתעלות האִוורור המזוהמות, שעטלף מת נמצא בהן.
העטלף נחנט. אחר־כך נשרף לאפר. אנשי התברואה הגיעו בסרבליהם הכתומים ולקחו בשקית ניילון את מה שנשאר ממנו.
ואז מתו הרחק מפיניקס, ככל הנראה מן השפעת, כמה ידוענים - כוכבת בטלנובלה, שיין מקדֶרמוֹט, ג'ינה לי נוֹלֶן, ובתה של שחקנית שקיבלה תפקיד שולי בסופרנוס שנים רבות קודם לכן - ואף שֶׁמותם של אנשים אלמונים לא פורסם, אמרו השמועות כי חנויות הפרחים אינן מצליחות לעמוד בנחשול ההזמנות. שירות הפרחים העולמי שינה את התחייבותו מ"משלוח בו ביום" ל"משלוח בתוך יומיים - ככל הניתן!", ונאמר שאנשים קונים באינטרנט אנטיביוטיקה ותרופות אנטי־ויראליות בכמויות חסרות תקדים - גל רכישות שהוליד מחסור. אבל רק ההיסטריים ביותר מנעו מילדיהם ללכת לבית־הספר או עזבו את המדינה.
בעקבות הידבקותו של נוסע במטוס שבו הוטסה גופה של אחד מקורבנות השפעת, נקבע חוק שלפיו חייבת חברת התעופה ליידע את הנוסעים המיועדים לטיסה שבה מובילים גופה. אבל מכיוון שהיתה זו עת מלחמה, הטסת גופות היתה שכיחה כל־כך עד שהחוק החדש כמעט לא השפיע על העדפות הנוסעים. חברות התעופה הורו לדיילים ולדיילות להאריך בהוראות הבטיחות כדי להסיח את דעתם של הנוסעים מן הסבלים המעמיסים ארונות מתים לתוך בטן המטוס; אבל הנוסעים, שממילא לא התעניינו מעולם בהוראות הבטיחות, נעצו בסבלים מבטים קודרים, ולעתים הצמידו את פניהם לחלון כדי לראות טוב יותר.
למיטב ידיעתה של ג'יזל, איש לא דרש העברה לטיסה אחרת בגלל גופה בבטן המטוס, וככלל, אנשים לא הרבו לדבר, בפומבי או בינם לבין עצמם, על שפעת פיניקס, אף שהציבור לא הפסיק לדבר בהתרגשות על מוזרותה של השנה האחרונה.
היתה זו שנה של מזג אוויר הפכפך, שלל מִמטרֵי מטאורים, וגילויים של מינים חדשים, שהכול האמינו שנכחדו מזמן, ביערות הגשם ובאוקיינוסים. היתה זו שנה שעוררה מחשבות על אפוקליפסה בראשיהם של אלו שנטו לאסוציאציות כאלה, ונדמה שמספרם של אנשים אלה הלך וגדל.
כתמי שמש. רעידות אדמה. סופות הוריקן וטורנדו.

***

יותר משנה קודם לכן, בתקופה שנראתה לה כעת כחיים אחרים, שחיה אישה אחרת, ישבה ג'יזל בבר במלון באטלנטה וצפתה בערוץ מזג האוויר. החזאית (בלונד מחומצן, חליפה ורודה־בוהקת) החזיקה בידה גלובוס מסתובב וניבאה התעצמות של גחמות האקלים על פני כדור הארץ.
בכל רחבי העולם!
זה קרה בחודש מרס, שהגיח לָעולם באותה שנה כמו - כך אמרו - אריה הנרדף על ידי טלה.
קפטן דוֹרְן דיבר אליה, וג'יזל הסבה את מבטה מהטלוויזיה. היא החזיקה בידה כוס יין ולגמה ממנה כשהרגל של הכוס מתנדנדת בין אצבעותיה, כפי שהחזאית החזיקה את כדור הארץ.
"תרשי לי להזמין לך כוס יין נוספת?" שאל הטייס.
ג'יזל היתה לבושה במדים - חצאית עיפרון מגוהצת, גרבוני משי וחולצת תכלת - וכנפי הנחושת הזעירות נפרשו מעל לבה כאילו הוא ניחן ביכולת לעוף. היא נעלה נעליים יפהפיות שקנתה כמה שבועות קודם לכן במדריד, בחנות נעליים בסגנון מיושן בלב העיר. מוכר עם זקנקן ושפמפם שחור ודק הביט בה כשפסעה בנעליים האלה על רצפת העץ ואמר, פרפקטוֹ!
כעת היא ישבה על הכיסא בבר ואחת מרגליה התנודדה באִטיות על גבי האחרת - ג'יזל ניסתה להירגע אחרי הערב הנורא שעבר עליה בהמתנה במסלול ההמראה, כשנתקעו בסופת גשם איומה עד שבסופו של דבר הוחזר המטוס לשער. עכשיו היתה השעה כמעט חצות. ובעוד קפטן דורן ממתין לתשובתה על הכיסא שלידה, החליקה אחת מאותן נעליים יפהפיות, זו שהתנדנדה בקצה הרגל העליונה, וצנחה מרגלה אל הרצפה.
בתוך פחות משנייה הוא היה על הרצפה, מתחתיה, ואחז בנעל כאילו הוא בוחן אותה באור העמום ששרר בבר, ואז הוא הנעיל אותה בלחישה מהירה על רגלה, ואנשי העסקים שישבו בשולחן הסמוך צחקו ומחאו כפיים. היא הסמיקה, וקפטן דורן קם על רגליו, החליק את מכנסיו, קד לעברה קידה קטנה ומנומסת והתיישב.

באותו לילה מלאו לג'יזל שלושים ושתיים שנה.
היא שימשה שושבינה שש פעמים.
בכל פעם הופתעה מחדש כשביקשו ממנה לשמש שושבינה. לאמיתו של דבר היו לה חברות מעטות, ואף אחת מהן לא נמנתה עם אותן שש כלות. אבל דיילות קושרות קשרים בקלות, והיכרויות נהפכו במהירות לקשרי ידידות עזים - חניית ביניים שהתארכה, סופת שלג, נחיתה איומה - ואחר־כך הסתיימו באותה קלות ובאותה מהירות.
"את פשוט נראית טוב בשמלה מכוערת," אמר לה אחד החברים שלה כשג'יזל תהתה בקול רם מדוע היא נקראת לדגל שוב ושוב.
אולי זה נכון.
היו לה רגליים חטובות, מותניים צרים, שיער בלונדיני שגלש עד כתפיה. הצלמים בחתונות תמיד גילו בה עניין מיוחד, סימנו לה לעמוד ליד העוגה, ביקשו ממנה לכרוע ברך ליד הכלה ולהחזיק את שובל התחרה.
היא לבשה סאטן ירוק, ושיפון צהוב, ומשהו ורוד ונוקשה. היא קשרה סרטים בשׂערה, או אספה אותו בסיכה כלפי מעלה, או הניחה לו ליפול על כתפיה. אחת הכלות ביקשה משושבינותיה לענוד כתר עם יהלומים מזויפים, ואף שג'יזל לא ראתה כתר כזה מאז מופע מחול בכיתה ב' - מפצח האגוזים - היא נענתה לבקשה, וגם זינקה בצייתנות כדי לתפוס כל אחד מהזֵרים שהתעופפו מעל פרצופה, שהביט למעלה כאשר המצלמות הבזיקו.
דודיהן השתויים של הכלות מזמזו אותה, ואחיהן החסונים מעכו אותה על רחבת הריקודים. אחת מאמותיהן של הכלות לקחה אותה הצִדה ושאלה, "ג'יזל יקירה, מתי כבר נזכה לחגוג בחתונה שלך?" וג'יזל רק חייכה ומִצמצה.
"תמיד שושבינה," אמרה לה אִמהּ כמה פעמים, "לעולם לא כלה."
"אמא, אני..."
"את לא צריכה להסביר לי," אמרה אמה. "נראה לך שאם היתה לי הזדמנות להינשא שוב הייתי עושה את זה?"
"לא," גמגמה ג'יזל, כאילו היתה זו שאלה אמיתית. זו לא היתה שאלה. אחרי שהעיפה את אביה של ג'יזל מן הבית יחד עם בינגו, הכלב הקטן שהוא הביא הביתה, אספה אמה של ג'יזל את התצלומים מחתונתם והבעירה אותם בזה אחר זה בחצר. ג'יזל הביטה בה מהחלון שמעל כיור המטבח. אמה לא הרפתה מהתמונות עד שאלה הצטמקו ונהפכו לעטלפים זעירים, ואז לאפר.
גברים.
היא כבר קברה את החברה שהיתה אמורה להיות השושבינה שלה, ואת אביה שהיה אמור ללווֹת אותה אל המזבח בכנסייה. כאשר מישהי שאלה אותה אם היא רוצה להכיר את בן־דודה הרופא, או את ידידו הביישן של בעלה, היתה ג'יזל משיבה בשלילה מנומסת. היא היתה עסוקה, וסיפרה לעצמה ולכל העולם שכבר אין לה שום ציפיות.
כשלא עבדה היא יזמה פרויקטים שונים - סריגת קְרוֹשֶׁה או קניית יומנים מתוך כוונה לכתוב בהם. לה עצמה, בביתה השכור, לא נדרשו אלא צלחות ספורות, ספלים ספורים, בשעה שחיי מכריה נהיו עמוסים להפליא, ספוגי משמעות ורוויי תוכן. כמה מהכלות התגרשו, וג'יזל הזמינה להן מרגריטה כשההליכים הסתיימו. היא השתתפה כמה פעמים בחתונות פרק ב' בבתי־משפט ובבתי־קזינו. היא שמרה על ילדיהן בשעה שהן נאבקו בבעליהן־לשעבר על הסדרי משמורת. לילה אחד היא נשארה ערה עד מאוחר עם דיילת אחרת שבנה המתבגר נעלם.
"בחיים אל תעשי ילדים," אמרה לה חברתה אנג'לה והחזיקה את ספל התה שלה בכוח כה רב, עד שהעצמות והשרירים הקטנים בידה זהרו באור הטלוויזיה כאילו הוארו מבפנים. ג'יזל שמעה כלב נובח בהמשך גוש הבניינים. הוא נשמע מפוחד וזועם בעת ובעונה אחת. "את צריכה לשמוח שאין לך ילדים, ג'יזל," אמרה אנג'לה, ומיד נראתה נבוכה בשל דבריה, אבל גם מבולבלת מכדי לתקן את עצמה. שתיהן ידעו למה היא מתכוונת.
כשהבן חזר הביתה כעבור כמה ימים, מקועקע ופירסינג נעוץ בשפתו, טלפנה אנג'לה לג'יזל ואמרה, "כשגמרתי לנשק אותו אמרתי לו שארצח אותו."
המחשבה שלעולם לא תדע מה פירושה של אהבה כזו לילד נסכה בג'יזל הקלה ושברון לב בעת ובעונה אחת.
פעם, בפירנצה, באוטובוס בדרך חזרה לנמל התעופה, היא זכתה לראות אהבה כזאת. היא ישבה מאחורי נערה יפהפייה שצמה שחורה ונוצצת ירדה על גבה. מחוץ לחלון האוטובוס עמדה אישה והתבוננה. לא היה לה ספק שזוהי אמה של הילדה. לשתיהן היו אותן עיניים, אותן עצמות לחיים. הילדה הצמידה את ידה לחלון האוטובוס, והאֵם הצמידה יד אל לִבה, וכשהאוטובוס התרחק הצמידה ג'יזל מבלי משים את ידה שלה לשמשה, ואהבתה של האם נישאה אליהן - אש בוערת, נחשולים עצומים של אהבה, קתדרלות שלמות מלאות בנרות מרצדים, סופות הוריקן וטורנדו, הגירה אנושית מסיבית של אהבה. ג'יזל רצתה להמשיך להסתכל אבל עיניה נעצמו כאילו מעצמן.

***

השנִים, כמו בנה של אנג'לה, ברחו. אבל בניגוד לבן ההוא, הן מעולם לא חזרו, לא שונות ולא כפי שהיו.
"את רק בת עשרים ותשע... שלושים... שלושים ואחת... שלושים ושתיים," אמרו שש הכלות. "אין סיבה שתרימי ידיים."
אבל ככל שחלפו השנים פחתה תדירות פגישותיה עם הכלות. הן היו כל־כך עסוקות. כל־כך עסוקות! בשלב מסוים כבר לא היה לה על מה לשוחח איתן בטלפון, אפילו כשמצאו זמן פנוי להחזיר לה שיחה, אפילו כשלא שמעה מעבר לקו ילד צורח או ממתין להוריו שיאספו אותו - בזרועותיהם או ברכב השטח שלהם.
מלבד זאת, פרנסתה היתה כרוכה בנסיעות. היא לא פגשה אנשים בשכונה שלה כי שהותה בדירה היתה תמיד חפוזה - לילה או שניים לכל היותר. כל הדברים שנשים עושות כדי להתיידד, כדי לפגוש גברים - חוגים, מכון כושר, ביקורים בכנסייה - לא היו בהישג ידה. היא התאמנה בחדרי כושר במלונות. היא אכלה במסעדות במלונות. היא ישנה במיטות במלונות, שם, לעתים, בשעת לילה מאוחרת, היתה מעלעלת בספר התנ"ך המונח ליד המיטה במלון.
פעם, בהולידיי אין בפיטסבורג, היא נתקלה בספר תנ"ך שבו ננעצה עבורה סימנייה וחלק מהטקסט הודגש:
וָאֶשְׁמַע קוֹל גָּדוֹל מִן־הַהֵיכָל אֹמֵר אֶל־שִׁבְעַת הַמַּלְאָכִים, לְכוּ הָרִיקוּ אֶת־שֶׁבַע קַעֲרֹת חֲמַת הָאֱלֹהִים אָרְצָה.* "הֵיי, אתם מקשיבים?" נכתב באותיות רישיות קטנות ואדומות בשולי הדף.
[* חזון יוחנן, טז, 1. תרגום דעליטש.]
ג'יזל החזירה את הספר לשידה וסגרה את המגֵרה. היא הרגישה כאילו אִכזבה מישהו (המלאכים? אלוהים?) אבל היתה עייפה מכדי להקדיש לתנ"ך את תשומת הלב הראויה.

***

מאות המראות ונחיתות, ומפעם לפעם גם הקאות במעברים. לפעמים היה תורה של ג'יזל לשפוך קפה טחון על הקיא בשעה ששאר הדיילות עמדו בקדמת המטוס, סתמו את אפיהן וגלגלו עיניים.
היו מאות עצירות ביניים ועיכובים, ואז, באותו ערב סחוף רוחות בחודש מרס, עברו עליה שבע שעות על מסלול ההמראה באטלנטה בשעה שהמטוס התנודד כמטורף בחשכה וגשם הצליף במלוכסן על החלונות. בסופו של דבר בוטלה הטיסה והמטוס הוחזר לשער.
זאת היתה טיסה בתפוסה מלאה - קופסת סרדינים - ורבים מן הנוסעים היו מבוגרים. היתה שם אישה עם פנס בעין, שישבה בשתיקה לצדו של גבר קפוץ אגרופים. היה שם גם סטודנט, ותחת מושבו חתול בכלוב פלסטיק ורוד. החתול השמיע יללות מעוררות רחמים, והבחור, שהיה מעורר רחמים לא פחות, הציץ שוב ושוב מתחת למושבו, מבט מודאג על פניו, ואמר, "הכול בסדר, בִּינְקי. זאקי כאן."
באותו הלילה הוטל על ג'יזל להתרוצץ במעבר ולהורות לכל מי שינסה להסיר את חגורת הבטיחות כדי ללכת לשירותים שעליו להתיישב ולהיחגר שוב.
"למה?" ביקשו כולם הסבר.
"הקימה מהכיסא לקראת ההמראה אסורה בהחלט," אמרה.
"אבל אנחנו לא ממריאים לשום מקום. המטוס עומד."
הצדק היה איתם.
דומה היה שמזג האוויר בחוץ, סביב המטוס, נעשה עוין יותר ויותר, כמו אנרגיה מצטברת בעלת רצון משלה. מזג האוויר לא התעניין בשאלה אם יש לנוסעים טיסות המשך, אם יש ביניהם אנשים שצריכים ליטול תרופות, אם פגישות ברחבי העולם יתבטלו וחופשות ייהרסו עוד לפני שהתחילו.
תינוק החל לצרוח, ואז הצטרפה לצרחות ילדה קטנה עם אף מחודד, לבושה בחצאית בלט סגולה. אִמה רכנה וחיבקה אותה. כשעברה לידן הביטה ג'יזל והבינה שהאֵם מנסה לחנוק את הילדה או להיאבק איתה, אבל כמו אצל הבחור וחתולו, גם כאן נלחשו מילות חיבה מטופשות תוך כדי מעשה.
בכיסא שלפני האֵם וילדתה הסיר גבר בגיל העמידה את הפיאה מראשו והניח אותה בכעס בחיקו. הוא ליטף אותה בידו הימנית והעביר בכעס את ידו השמאלית על ראשו הקירח.
ואז, כאילו מישהו ריסס את המטוס בצינור כיבוי, החל הגשם להכות בדופן המטוס. הרוח טלטלה אותם בעוצמה הולכת וגוברת. נשימה כבדה עלתה מקרב הנוסעים - אנחות עמוקות, בכי כבוש. ג'יזל התקשתה לכבוש את הדחף להכריז שזו אינה אשמתה. זה מזג האוויר. זו חברת התעופה. יש חוקים קשוחים ותקנות ברורות. לא אני המצאתי אותם. אבל היא ידעה שעל הכרזות כאלה היא צפויה לנזיפה:

גברת מקנייט היקרה, הובא לידיעתנו וכו' וכו וכו'. בערב הנדון וכו' וכו'... לסיכום, ברצוננו להזכירך שתפקידך אינו למצוא חן בעיני הנוסעים אלא לשמור על הבטיחות, על הסדר ועל מראית עין מקצועית של שלווה...

אבל ההליכה במעבר כשעליה לספוג את המבטים הנעוצים בה היתה קשה מנשוא. זה כבר קרה לה בעבר, כמובן, אבל איך אפשר להתרגל לדבר כזה?
כשקולו של קפטן דורן נשמע סוף־סוף ברמקולים, והוא אמר שהם חוזרים לטרמינל, עלה מקהל הנוסעים קול שנשמע כמעין תמהיל של זעקת ייאוש ואנחת רווחה. ג'יזל אמרה לעצמה שקול דומה עשוי בוודאי לעלות מקהל הממתין לחדשות בעקבות התמוטטות מִכרֶה, ושומע שאחד מתוך חמישים הכורים הלכודים נמצא חי. היא ניסתה לחייך כאשר צעדה במעבר, אבל הנוסע היחיד שבכלל הביט בה לא החזיר לה חיוך, ואישה זקנה הושיטה את ידה ותפסה את ג'יזל במפרק ידה.
ג'יזל נעצרה והביטה במפרק ידה הנתון בידה הגרמית של האישה, ואז בפניה של הזקנה, שלא אמרה דבר אבל נעצה בג'יזל מבט מלא זעם צרוף ורוגז רב כל־כך, עד שהרעד שחולל מבטה בג'יזל לא שכך עד שאחרון הנוסעים ירד מהמטוס.
"מה אמרה לך המכשפה?" שאל ג'רמי. הוא מרח כל־כך הרבה שפתון, עד ששפתיו נצצו באור מהתקרה. קודם לכן היא פזלה אליו כשמרח את השפתון, שוב ושוב, כשהם ישבו חגורים זה לצד זה במושבים שמאחורי המחיצה בזמן שהמטוס הסתובב לאחור.
"כלום," אמרה ג'יזל.
וזאת היתה האמת.
אבל לעיניה של הזקנה היה צבע כחול צונן. שׂערה היה לבן לגמרי. היא שנאה את ג'יזל. ההבעה שעל פניה הִבהירה זאת באופן ברור כל־כך, עד שכל דיבור היה מיותר. שִׂנאתה קרנה על ג'יזל בעוצמה רבה כל־כך, עד כי ג'יזל חשה שהיא יכולה לקרוא את מחשבותיה של האישה הזקנה, לשמוע את קולה בתוך ראשה. והוא אמר:
את חושבת שאת יכולה לחיות את חייך בהעמדת פנים, ובחיוך, ולהתנהג כאילו כל זה לא קשור אלייך, נכון?
אבל את לא יכולה.
קללה.
כישוף.
אחר־כך, בבר במלון, כשקפטן דורן השפיל את עיניו אל רגליה השלובות על הכיסא הגבוה כמה סנטימטרים מרגליו שלו, לגמה ג'יזל מהיין והתאמצה לגרש ממחשבותיה את הזקנה ואת העין הרעה שעשתה לה.
"איזה חיים," אמר והרים את כוסו מולה.
היא קירבה את הכוס שלה בעדינות אל כוסו שלו, והכוסות השמיעו צליל קלוש מאוד - הצליל המהוסה של פעמון זכוכית זעיר המצלצל על צווארו של חתול, שאולי מתגולל כעת בעשב העסיסי תחת שמש חמה בארץ רחוקה.