פרק 1
מיטל
האולם היה מלא מאוזן לאוזן. לא כל יום מגיע לארץ אדם במעמדו. מסביב לחדר ניצבו שורות שורות של כיסאות, שסודרו בצורת ח' קטנה בתוך ח' בינונית בתוך ח' גדולה. במרכז הרחבה היה פרוש שטיח גדול ועליו סודרו שורות של כריות, שנועדו לישיבה על הרצפה. אנשים רבים כבר תפסו את מקומם. האולם התמלא במהירות, למרות שההרצאה עמדה להתחיל רק כשעה מאוחר יותר. אנשי הצוות, לבושים כולם בלבן, עמלו כדי להוסיף עוד ועוד כיסאות ולצופף קצת יותר את אלו שישבו על הרצפה.
חבורה של מוסיקאים ישבה על במה מאולתרת מול הקהל. הם ניגנו מוסיקה שקטה ונעימה, שהכניסה אותי מיד לאווירה רגועה. היום העמוס שעבר עלי נשטף בזרם הצלילים. המירוץ המטורף של חיי היום יום היה כלא היה. הלהקה כללה נגן חליל, נגנת כינור, שתי זמרות, בחור שמנגן בגיטרה, שני מתופפים ועוד אחד שהקיש בעדינות על קסילופון. אחת מהזמרות ניגנה במקביל גם על כלי נגינה הודי, שנראה כמו שילוב של אורגן ואקורדיון. היום אני יודעת שהכלי הזה נקרא הרמוניום. המוסיקה הרוחנית שהם ניגנו נקראת "באג'אנס" והיא מעין להקת חימום להרצאתו של מורה רוחני, הנקראת בהודו "סאטסאנג".
ביום הרצאתו של הבאבא, לא ידעתי הרבה על הודו. ג'וני ואני הגענו למקום כאורחי הכבוד של סיוון, אחייניתי האהובה. סיוון היא תופעה מיוחדת בחיי. היא מהווה עבורי מן שילוב מרתק של בת, חברה טובה, מדריכה, מטופלת ומְרַפאה. עד אותו הרגע, כמעט כל מה שידעתי על הודו ניזון מסיפוריה של סיוון. היא ביקרה בתת־היבשת ההודית כבר מספר פעמים. וכל פעם חזרה עוד יותר מוקסמת מהפעם שקדמה לה. אמא שלה אף פעם לא התחברה לצד הרוחני שלה. דווקא אני, "הדודה״, האחות הצעירה של אמהּ, תמיד הצלחתי להבין לליבה. היא הייתה ילדה מיוחדת מהיום שבו נולדה. אותי היא תמיד הקסימה. את הוריה, הצליחה להרשים הרבה פחות.
עד מהרה הגיחה סיוון מאי־שם וניצבה לצידנו. ג'וני מיד רכן אליה לנשק את לחיה. ג'נטלמן אנגלי במלוא מובן המילה. סיוון הייתה לבושה כרגיל בלבן והיא החזירה לג'וני נשיקה וחיוך רחב. אחר אחזה בידי והובילה אותנו למקום ישיבה מרכזי, קרוב מאוד לבמה. רק אז ראיתי שבמרכז הבמה ניצבה כורסא רחבה, מעין כיסא המלך, עליה הונחה תמונתו של הגורו.
בתמונה הוא נראה שונה לחלוטין ממה שהשתקף מסיפוריה של סיוון. חשבתי שאני עומדת לפגוש אדם מבוגר, אם לא זקֵן ממש, בעל תווי פנים הודיים טיפוסיים וזקָן ארוך ולבן. בפועל, האדם שנשקף אליי מהתמונה היה גבר נאה, בשנות הארבעים לחייו, עם שיער ארוך ועור בהיר למדי. ניתן היה לייחס לו מוצא הודי, אך הוא נראה אדם עשיר ומכובד. עיניו היו מוצפות בחיוך שעל שפתיו. מבט עיניו נראה כמו שילוב של רכות ועוצמה. בצילום הוא נראה אדם טוב במיוחד.
מה לא שמענו מסיוון על הגורו שלה! ג'וני היה מקשיב לסיפוריה בחיוך משועשע. הוא אף פעם לא התחבר לסיפורי הנפלאות שלה על הודו ועל האשראם. אולם, ג'וני תמיד היה נכון להקשיב. גם לה וגם לאחרים. ג'וני הוא נשמה טובה. לא שופט ולא פוסל אף אחד. ועדיין, מתחפר בעולמו המעשי והמסודר. שם הוא שולט בחומר ומרגיש בבית.
אחרי שהנחנו את התיקים שלנו על הכיסאות השמורים רק לנו, סיוון המשיכה להוביל אותנו בעקבותיה. היא רצתה להכיר לנו את הגורו שלה, באופן אישי ועוד לפני ההרצאה. איזה כבוד נפל בחלקנו. לרגע נבהלתי. לא ידעתי כיצד יש להתייחס ל"מורה מואר", כפי שהיא תיארה אותו לא פעם.
"שום דבר״, הרגיעה אותי סיוון. "אין לו אגו בכלל. לא מחפש כבוד או מעמד. הוא בן אדם מדהים. את תתאהבי בו מיד".
ואכן, "המורה המואר" שלה היה הרבה פחות רישמי מהמשוער. הוא דיבר אנגלית טובה מאוד, עם מבטא יותר בריטי מאשר הודי. ג'וני קרא את הביוגרפיה שלו לפני המפגש וידע, שהוא נולד בלונדון ועבר להודו עם הוריו בגיל שש. הבאבא שייך לקסטה הגבוהה ביותר בהודו הנקראת "ברהמין". כבן למשפחה הודית מאוד מכובדת, הוא נשלח על ידי הוריו לקבל הכשרה דתית באשראם. מאוחר יותר רכש השכלה רחבה והשלים תואר אקדמאי באוקספורד. הנתון הזה הרשים את ג'וני הרבה יותר מתורתו, משנתו או מספר האוהדים המערביים שלו. מוצאו הבריטי גרם לג'וני להרגיש, שאולי הוא שווה משהו. ג'וני עצמו הוא ציוני ידוע, אך מוצאו הבריטי מאוד ניכר. גם הוא נשלח ללמוד בבית ספר בריטי בלונדון ועלה לארץ בימי נעוריו.
המפגש המוקדם בינינו היה מאוד קצר. ועם זאת, הוא הביט בעיניי בחום אינסופי ואמר שהוא מאוד שמח שהגעתי. הוא ציין שסיוון סיפרה לו עלי רק דברים טובים והוא כבר מחכה לראות אותי אצלו באשראם. לא נעים היה לי לומר להוד־רוממותו שאני לא בכיוון בכלל. סיוון היא האשראמיסטית היחידה במשפחה. אני מטופלת בתאומים, בן ובת, עסוקה מאוד ותמיד ממהרת. אפילו בחופשות קשה לי להירגע. לא סביר להניח שאגיע בקרוב להודו. ואם כן, זה יהיה לדרמסאלה, עמק פארוואטי והרי ההימלאיה. באותו הזמן, חיי האשראם לא קסמו לי בכלל. רציתי לבקר בברצלונה, ליסבון ומיצרי גיברלטר.
חזרנו למקומנו וגילינו שאנחנו מכירים כמה פרצופים בקהל. מספר חברים "יוצאי הודו" של סיוון ישבו על הכריות וחייכו אלינו בסיפוק ניכר. הופתעתי לראות את המורה שלי לפילאטיס בקהל. ג'וני פגש חבר שמשחק איתו כדורסל. הפגישות הללו נערכו בעיקר בעיניים. בתוך האולם, הנוכחים התבקשו לשמור על השקט היאה למעמד.
מסתבר שהגענו למפגש מאוד מיוחד. היום, לאחר מספר שאלות ותשובות מהקהל, ייערך טקס ברכות מיוחד.
בתור אחת שלא נכחה באף מפגש עם אורח זר מהודו, זו הייתה בשבילי בעיקר התנסות מעניינת. כל החושים שלי נכנסו לפעולה. הייתי פתוחה ומוקסמת מכל מה שראו עיניי.
נזכרתי שסיוון סיפרה לי פעם על זמר מנטרות מדהים, שהגיע לאשראם מאוסטרליה. אשראם זה מקום רוחני, לכן אסור להכניס למקום אלכוהול, סמים או בשר. וגם הסקס אסור בתחומי האשראם. הרעיון הוא להיות יותר עם עצמך מאשר עם האחרים. לעשות מדיטציה ויוגה, לשיר מנטרות לשלום ואחווה ולהתחבר פנימה. אולם, בפועל, חיי החברה באשראם הם שם דבר. אנשים התיידדו שם באופן חזק במיוחד, כמו שותפים לאיזה סוד פרטי, שמוכָּר לכולם.
הנושא המוסיקלי באשראם שלה היה מאוד מפותח. כולם קיבלו שיעורי פיתוח קול ואף למדו לנגן, אם רק רצו בכך. צוות הנגנים השתפר בהדרגה. חלק מהמדיטציות היו מלוות במוסיקה חיה. בערבים, עם סיום הפעילות, מותר היה להתכנס כדי לנגן יחד. ואז פרץ הרומן האפלטוני שלה עם זמר המנטרות האגדי, לטענתה. הקול שלו היה מטייל חופשי בתוכה, מצ'אקרת הכתר ועד קצה זנבה. הוא כאילו ליטף את המנטרות, נהם אותן, עשה איתן אהבה. היא כל כך התלהבה מהידע הרוחני שלו. היו להם שיחות עומק, שמאוד העשירו אותה. לפעמים היה לי קשה להבדיל בין משנתו של האוסטרלי לזו של הבאבא. הסיפורים על שניהם התערבבו אצלי בראש מדי פעם. בסוף היא חזרה לארץ והוא חזר לאוסטרליה, עד הפעם הבאה.
הסתכלתי סביב. אף אחד מהמוסיקאים שעל הבמה לא יכול היה לענות לתיאור של זמר המנטרות שלה. סיוון עצמה נראתה מאושרת. ממש שמחה בחלקה. היא הייתה כל כך מוקסמת מהבאבא שלה. כנראה שכבר הצליחה לשכוח את הגבר, שפעם שבר את ליבה.
הנגנים הפסיקו את מלאכתם. בחורה לבושה לבן עלתה על הבמה ונטלה את המיקרופון. היא הסבירה לנו את כללי המשחק. בסיום המפגש יערך טקס ריפוי וזימון שלום ואחווה. כל מי שמעוניין לקבל ברכה, להצליח בפרויקט למען הקהילה, לקבל ריפוי או לשלוח ריפוי לקרוב משפחה, יוכל להיעזר בטקס ולהתחיל לחייך לעולם.
עם סיום דבריה, כל הקהל קם על רגליו. הבאבא נכנס באיטיות אל תוך האולם, כשהוא מחייך ומצמיד את כפות ידיו אל ליבו לאות ברכה. אנשים בודדים ניגשו אליו וקיבלו ממנו הנהון או חיוך אוהד. לאט לאט הוא הגיע לבמה והתיישב על הכורסא המיועדת לכך. הנוכחים התיישבו במקומותיהם בעקבותיו, אך לא הסירו עדיין את ידיהם מלוח ליבם. הוא הסתכל על הנוכחים במבט מלא משמעות. חיוך מסוים לא מש מעיניו. העיניים שלו זרחו בשמחה. הוא נראה מרוצה מכל מה שראו עיניו. סיוון אמרה פעם שכולו אהבה טהורה. עכשיו הבנתי למה התכוונה. הנוכחות שלו באמת הייתה מרשימה.
הוא סימן בידו לאחד המסייעים בלבן. זה נטל את המיקרופון הנייד והעביר אותו הלאה. בחור צעיר קיבל לידיו את המיקרופון. הייתה לו שאלה בוערת אל הבאבא. מפגש עם מורה רוחני בהודו מתרחש בצורת שאלות ותשובות. הגורו יכול להרצות על נושא מסוים או לחילופין רק לענות על שאלות מהקהל.
מסתבר שהמפגשים הללו נערכים בתל אביב כל ערב כמעט, בתקופת שהותו של הגורו בארץ. הבחור לא הספיק לשאול את שאלתו במפגש הקודם, ומחר הוא כבר חייב לחזור לירושלים. הדבר הובא לידיעתו של הבאבא מבעוד מועד, וזה אִפשר לו לפתוח את הסאטסאנג.
"סמיילינג באבא, איך אפשר לדעת מהי ההחלטה הנכונה? אני מתלבט כרגע בין שתי הצעות עבודה. וזה משגע אותי. לא נותן לי מנוחה". הבחור מסיים את דבריו. עיניו מדלגות בעצבנות בין הגורו לבין נעליו. גם לצדדים הוא פוזל מדי פעם.
הגורו קולט את הדקויות שלפניו, אך נותר נינוח ורגוע. הוא מסתכל על הבחור בחיוך אוהד.
"חשוב לקבל החלטות ממקום מאוד רגוע", הוא אומר באנגלית. בחורה שיושבת לידו על הבמה מתרגמת לעברית את דבריו. בשביל ג'וני התרגום הוא מיותר, אך אחרים בקהל זקוקים לתרגום הסימולטני.
"מתח ולחץ הם לא מדריכים טובים במיוחד. לכן, כדאי קודם כל להירגע. בואו נשאף יחד הרבה אוויר ונירגע".
הוא עוצר את דבריו, עוצם את עיניו היפות. ריסי עיניו ארוכים במיוחד. הוא נראה כמעט מאופר. האם ייתכן שהוא מאופר? הוא נראה זורח.
אני עושה כמוהו. עוצמת את העיניים. שואפת הרבה אוויר. מקשיבה להדרכה המחבקת שלו. משהו בתוכי מתחיל להתמוסס בהדרגה. הכתפיים נשמטות מטה. שרירי הפנים הולכים ונרגעים. אני בטוחה שג'וני לא עוצם שום עיניים. רק מביט, רואה ויודע. אין לי בעיה עם ג'וני. הוא טיפוס מאוד רגוע. אני היא הלחוצה שבחבורה. תמיד יש לי אלף ואחת משימות על הראש והמון דברים שכדאי לבצע.
"לפעמים אנחנו מייחסים חשיבות רבה מדי להחלטות שלנו", חוזר הבאבא לדבר אל הנוכחים. "מייחסים לכל דבר קטן חשיבות עליונה, כאילו מדובר בעניין של חיים ומוות. בואו נסתכל על החלטות מהצד היפה שלהן. החלטות הן מצב של בחירה וכל בחירה מביאה איתה את הברכות שלה. לפי הפילוסופיה ההודית, אין הפרדה בין טוב לרע. הכול לטובה. והכול בידי ֹשָמַיִם, בסופו של דבר".
השואל לא ממתין לסיום דבריו. של הגורו. הוא רוצה את התשובה שלו כאן ועכשיו.
"מבחינתי״, הוא אומר בהתרסה, "זה לא בידי ֹשָמַיִם, אלא בידיים שלי. אני הוא זה שצריך לקבל את ההחלטה. וגם לשאת בתוצאות שלה. עם כל הכבוד לֹשָמַיִם, אני פה והם שם". הוא מסמן בידיו לכיוון הארץ והֹשָמַיִם, כמו שמסמנים בליל הסדר, כששרים "אחד אלוהינו, שבֹשָמַיִם ובארץ".
כל הקהל צוחק, כאילו שמע הרגע בדיחה טובה. הגורו מצידו ממשיך לשטוח את משנתו, כאילו השואל לא אמר שום דבר.
"הכול עניין של אמונה. אמונה בעצמך, אמונה ביקום ואמונה בתהליך החיים. האם אתה יכול לדמיין לרגע שאלוהים הוא טוב והוא איתך? רוצה בטובתך? שאלוהים הוא החבר הכי טוב שלך?"
"לא״, עונה השואל במהירות, חד וחלק.
"יש לנטוש את הרעיון שאלוהים נפרד ממך. התחושה שאלוהים הוא דיין, שופט ומוציא לפועל של גזר הדין — היא שגויה מיסודה. אתה התגלמות של הדִיוַויין* ואלוהים מצוי ביחד איתך. אין כאן הפרדה בין שופט לנאשם. אתם צוות. הבורא כאן כדי לסייע לך לחוות חיים של שמחה והגשמה".
הוא מביט בשואל בעיניים טובות ורכות, כמו סבא רחום, החס על נכדיו. אך הבחור אינו מתרכך ואומר בפשטות: "אולי אלוהים איתך, מר באבא. איתי הוא מעולם לא היה".
"רוב הדתות מציגות את הבורא בתור אל־מעניש. אצלנו בהודו אנשים מאמינים בקרמה. הם מפחדים מהקרמה הרעה שהם עלולים לצבור. החלטה טובה היא נטולת פחד. בנצרות אנשים מאמינים שצריך לרוץ לכומר ולהתוודות על החטאים, כדי שאלוהים יסלח להם על חטאיהם. אולי הפעם הוא יחוס עליהם, יעלים עין מהמעשים שלהם ולא יעניש אותם. הם מקווים שהאל לא ימצה איתם את הדין. שילך לפי בית הלל ולא לפי בית שמאי, כמו שאומרים אצלכם".
הקהל שוב מצחקק בהבנה. זה מראה על רמת קשב גבוהה. אף אחד לא ממצמץ. כולם מקשיבים ומנסים לעכל את הנאמר.
"הרעיון הזה שאלוהים טוב ומייטיב קיים גם ביהדות. הקבליסטים מאמינים שהכול מֹשָמַיִם והכול לטובה".
"אז מה?" עונה לו השואל בחוצפה.
"אני נולדתי הינדי וקיבלתי חינוך דתי לפי כתבי הקודש ההינדים. אתה אולי שולט יותר בסיפורי התנ"ך".
* Divine - אלוהי, נשגב.
"אני לא״, ממשיך השואל להתנגד, בלי להקשיב בכלל. "אני לא מאמין בסיפורי התנ"ך הטיפשיים..."
הגורו מתעלם ממנו. "צריך להבין דבר אחד״, הוא אומר בהתלהבות. "לאלוהים אין דת. אין רק דרך אחת להתחבר לנשגב. לכל דת יש את היופי שלה. כל דת היא טובה וגם הֵיעדר דת זה מצוין. אם אתה רוצה לשפר את תהליך קבלת ההחלטות שלך, כדאי לך להתקרב לבורא..."
"אבל אני לא מאמין בבורא״, נכנס השואל שוב לתוך דבריו של הגורו המואר. בהודו, התנהגות כזו נחשבת מאוד חצופה. איש אינו קוטע מורה רוחני דגול באמצע דבריו. אנשים מייחסים כבוד אינסופי לבאבא שהם באו לשמוע. הישראלים לא יודעים זאת או מצפצפים על הכללים. אנחנו הרי יודעים הכול יותר טוב מכולם. מה זאת אומרת. אנחנו העם הנבחר. אלוהים בחר בנו מכל העמים והטיל עלינו להיות אור לגויים. אף אחד לא יבלבל אותנו עם עובדות ומושגים.
הגורו, שרגיל ליחס הרבה יותר אוהד, אינו מתרגש. הוא ממשיך לשטוח את משנתו בשלווה, בסבלנות אין קץ. מסתכל על השואל בחיוך מהול בחמלה. הוא אינו מוותר בקלות ושומר על קו מחשבה רצוף ומגובש.
"אולי אתה לא מאמין באלוהי היהודים, שרוצה שתצום ביום כיפור. אולם, הוכח כבר לא פעם, שכל אחד מאמין במשהו. לא חשוב במה. וזה מספיק טוב בשביל התחלה".
הוא לוקח אוויר. ממתין להתפרצות הבאה. זו מאחרת לבוא הפעם. מהצד השני נשמעת שתיקה.
"כשאסון עומד להתרחש, אנשים מכל העולם נושאים את עיניהם לֹשָמַיִם ואומרים תפילה. הם אתיאיסטים. לא מאמינים בכלום. ועדיין, ברגע האמת, הם מבקשים עזרה. עזרה ממי? זו שאלה טובה. ממישהו. ממשהו. משהו שהוא בתוכנו אבל גם גדול מאיתנו בעשרה מספרים.
״חשוב לרגע, במה אתה כן מאמין. להגיד 'אני לא מאמין' זה קל מדי. וגם לא יעזור לך לקבל החלטות טובות יותר בחיים. דווקא התרחבות, התחברות למשהו שיכול לסייע לך, תיטיב איתך. נסה לקבל כרגע את המשפט הזה. נסה להאמין שיש כוח כלשהו, שיכול לסייע לך לקבל החלטות בשלווה.
"מתח הוא לא מדריך טוב וגם לא פחד. בורא אוהב, תומך, סולח ומפרגן, זמין עבורך בכל רגע נתון. בין אם אתה טוען שאתה מאמין בו ובין אם לא, הוא מאמין בך. בוא נניח רגע בצד את כל מה שאתה לא, ונתמקד לרגע ברעיון ההזוי, שהבורא הזה באמת קיים והוא רוצה לעזור לך. מה אכפת לך. בוא נשחק משחק. נסה להתרגל לרעיון הזה ותראה כמה הוא מרגיע. הלב נפתח ומתמלא אהבה. כן, אהבה היא הפתרון. כשמאמינים שהבורא הוא טוב ומיטיב, קשה להתכחש לו. אין כל צורך בכך. אלוהים נמצא בך ובכל אחד מאיתנו. הוא יצר אותנו בצלמו. לכן, מאחר ואנחנו חלק מהדִיוַויין, חלק מהיקום שהוא ברא, כדאי שנהיה מסונכרנים עם כל מה שנמצא. אנחנו לא יודעים מה יהיה, לכן אנחנו מבקשים נקודת מבט רחבה יותר. אנו מבקשים ידע מעולמות עליונים. מאלו שפשוט טיפסו על הר גבוה יותר. הם רואים כרגע את כל המפה הטופוגרפית, מכאן עד ירושלים ועד בכלל".
הוא קם על רגליו והזמין את הצעיר להצטרף אליו לבמה. כשזה היסס, הגורו הגדול ירד מהבמה וניגש עד למקום בו עמד הבחור. רק אז ראיתי שזה רועד. עיניו היו מוצפות בדמעות. רגליו כאילו מוסמרו לרצפה. הוא לא נע ולא נד גם כשהגורו התקרב אליו. שקט הושלך בחדר. זבוב לא זז. סמיילי הניח את שתי ידיו על ראשו של הבחור ומלמל דבר מה. בכיו של הבחור רק גבר. הגורו לחש משהו על אוזנו. אי אפשר היה לשמוע במה המדובר. אפשר היה רק לנחש שהוא נושא עבורו תפילה. הבחור התאושש. מסייעת זריזה הניחה בכף ידו מטפחת. הוא קינח את אפו והחל להירגע.
"כולם מוזמנים לעצום את העיניים״, חזר סמיילינג לדבר אל מאמיניו. באותה הזדמנות הוא אסף את גלימתו הלבנה והתקדם חזרה אל עבר הבמה.
"חשבו על החלטה כלשהי שאתם צריכים לקבל. עכשיו שימו בצד את כל הדעות הקדומות שיש לכם בנוגע לעניין. שימו בצד את דעת החברה בנושא המדובר. שחררו את התארים שרכשתם. את המעמד אליו הגעתם. את הגיל שלכם והמין אליו אתם משתייכים. היפטרו מהתפקיד שלכם כ'אבא של' או 'הבן של' או 'מנהל' או 'עובד זוטר' או כל דבר חיצוני, שיכול להגדיר אתכם במונחי סטטוס. שימו בצד את השיפוט, הביקורת, הידיעה כיצד הדברים צריכים להתנהל בעולם. התמקדו רק במהות הפנימית שלכם. הסירו מליבכם כל דאגה. ועכשיו הסתכלו פנימה. מה נשאר? מה אומרת האמת הפנימית שלכם? נסו לשמוע את השקט שנותר. מתוך השקט הזה, המושג במדיטציה, עולה התשובה הנכונה".
הוא נותן לשקט לעבוד. נותן לנו את הזמן להיות בתוך החלל. אני מסוקרנת לדעת מה קורה מסביב. פוקחת את העיניים בזמן שכולם עוצמים אותן. ההחלטה שרציתי לקבל נראית בעיניי שולית. כרגע, יותר מעניין אותי לצפות בנעשה מאשר לקבל איזו החלטה בענייני עבודה. כיף לי סתם כך להיות נוכחת שם, בלי תפקיד או משימה.
"האם אתה שומע דבר מה?" הוא שואל את הבחור, שנשאר לעמוד באותו מקום בו עמד כל הזמן.
"אני שומע שקט. אני מרגיש סוג של... מנוחה".
פתאום הבחור מתחיל לצחוק. צחוק לא נשלט מתפשט על פניו. מסייע בלבן עוזר לו לצחוק לתוך המיקרופון, כדי שכולנו נשמע. צחוקו מתגבר. מעשה קסם ממש. תוך זמן קצר הבחור עבר קשת שלמה של רגשות. התחיל בשילוב של כעס, טינה והתרסה, המשיך דרך עצב ודמעה והתגלגל עד כדי צחוק משוחרר. הוא נראה כמעט מאושר.
"מצוין״, אמר לו הגורו, "המשך כך". בקהל עבר רחש של צחוק רך. "מה אתה מרגיש לגבי ההחלטה שלך?"
"החלטתי לעשות הפוך ממה שכולם אומרים״, הוא אומר בחיוך.
כולם צוחקים. סמיילינג באבא מחייך בסיפוק. אני מציצה בשעון. רואה שכבר מאוחר. התאומים ודאי כבר חזרו הביתה. מעניין מה הם עושים עכשיו. אני מתפתה לשלוח להם הודעת הרגעה. במחשבה שניה, מוותרת על הכוונה. הם כבר ילדים גדולים. לא יקרה שום דבר אם נתקשר אליהם רק בסיום המפגש. משהו בתוכי השתחרר. קשה אפילו לומר מה.
