1
הזדחלתי בצאתי ממשרד המנהלת לעבר ענני אמצע החורף של דרום קליפורניה. כעס, השפלה ותיעוב עצמי אפפו כל פיסה מנשמתי ופרשו חופת ייאוש שכבר הייתי נואשת לפוגג מעלי.
מוטלת כמו סלע בתחתית הר.
הרגע התחוור לי שתיכון אול סיינטס לא מתכוון לחדש את החוזה שלי כמורה בשנה הבאה, אלא אם אתעשת ואצליח לחולל נס כלשהו שיהפוך את התלמידים שלי ליצורים קשובים. המנהלת פולוהיל אמרה שהפגנתי אפס סמכותיות, ושנושא הספרות שלימדתי נמצא בפיגור. נוסף על כל הצרות, בשבוע שעבר קיבלתי הודעה שעלי לעזוב את הדירה שלי עד סוף החודש הבא. בעל הבית החליט לשפץ אותה ולחזור להתגורר בה.
חוץ מזה, הפרטנר שלי לסֶקס שאותו שלפתי מאתר היכרויות מפוקפק, זה עתה סימס לי שלא יוכל להגיע לפגישה הראשונה שלנו פנים־אל־פנים מפני שאמו לא מסכימה לתת לו את המכונית שלה הערב.
הוא בן עשרים ושש.
וגם אני.
האפשרות להיות בררנית היא מותרות אשר אישה שלא ראתה זין אמיתי כבר ארבע שנים, באמת לא יכולה להרשות לעצמה.
ולמעשה, לבד מכמה קטעים קצרצרים, מעולם לא היתה לי מערכת יחסים. בכלל. עם אף אחד. בַּלֶט תמיד היה במקום הראשון. לפני הגברים ולפני עצמי. במשך זמן־מה ממש חשבתי שזה מספיק. עד שפתאום זה כבר לא הספיק.
מתי הכול השתבש?
אני יודעת מתי — מיד אחרי שהתחלתי את לימודי בקולג'. לפני שמונה שנים התקבלתי לג'וליארד ועמדתי להגשים את החלום שלי להפוך לרקדנית מקצועית. זה מה שעבדתי עבורו כל חיי. הורי לקחו הלוואות כדי לממן את תחרויות הריקוד שלי. חבר נחשב הסחת דעת בלתי רצויה, והתמקדתי אך ורק בניסיון להתקבל ללהקת מחול יוקרתית מניו יורק או אירופה ולהפוך לפרימה בלרינה. ריקוד היה החמצן שלי.
כשנפרדתי לשלום מהמשפחה שלי ונופפתי לעברם מעבר לנקודת הבידוק בנמל התעופה, הם איחלו לי את האיחול המסורתי, "תשברי רגל". שלושה שבועות לאחר תחילת הסמסטר הראשון שלי בג'וליארד אכן שברתי רגל. שברתי אותה בתאונה מוזרה על המדרגות הנעות בדרכי אל הרכבת התחתית.
זה לא רק חיסל את קריירת החלומות שלי ואת התוכנית שרקמתי כל חיי, אלא גם שלח אותי לארוז את החפצים ולחזור לדרום קליפורניה. אחרי שנה של מרירות ורחמים עצמיים שבה פיתחתי מערכת יחסים קבועה עם החבר הראשון (והאחרון) שלי — בחור בשם ג'ק דניאלס — הורי שיכנעו אותי לעשות הסבה להוראה. אמא שלי היתה מורה. אבא שלי היה מורה. אחי הבכור היה מורה. הם אהבו ללמד.
אני שנאתי ללמד.
זאת היתה השנה השלישית שלי בהוראה, והשנה הראשונה — ואם לשפוט לפי הביצועים שלי אז גם האחרונה — בתיכון אול סיינטס בטודוס סנטוס, קליפורניה. המנהלת פולוהיל היתה אחת הנשים המשפיעות ביותר בעיירה. הכלבתיות המצוחצחת שלה היתה יוצאת דופן. והיא תיעבה אותי לחלוטין מהיום הראשון. ימַי בחסותה היו ספורים.
כשהתקרבתי לעבר הפורד פוקוס בת השתים־עשרה שלי שחנתה מול הלקסוס שלה והריינג' רובר המפלצתי של בנה (כן, היא קנתה לבן שלה, תלמיד י"ב, ג'יפ יוקרתי, לעזאזל. למה בן שמונה־עשרה צריך מכונית כזאת? אולי כדי לספק את האגו הענק שלו?), האמנתי שהמצב שלי פשוט לא יכול להיות גרוע יותר.
אבל טעיתי.
נכנסתי אל המכונית שלי והתחלתי לנסוע לאחור במגרש החניה שהיה כמעט ריק, משייטת לעבר שני הסמלים היוקרתיים לזין קטן. בדיוק באותו רגע מר "גר עם אמא שלו" סימס לי שוב. האור הירוק הבזיק עם — יש לי את המכונית. מוכנה להרעיד אותה? מלווה בכשלושת אלפים סימני שאלה.
דעתי הוסחה.
התעצבנתי.
ונתקעתי היישר בג'יפ של הבן של המנהלת פולוהיל.
נחנקת מאחורי ההגה ומשתנקת באימה, הטחתי את ידי על הלב כדי לוודא שהוא לא ינתר החוצה מגופי. שיט. שיט. שיט! החבטה שמילאה את אוזני וטילטלה את המכונית שלי לא הותירה שום מקום לספק.
עשיתי לג'יפ שלו את מה שקיאנו ריבס עשה לסרט דרקולה. פשוט הרסתי אותו.
האדרנלין שלי החל לזנק במנגנון "הילחם או ברח", ולרגע קצר שקלתי ללחוץ על דוושת הגז, לאמץ זהות בדויה ולהימלט מהמדינה למסתור במערה איפשהו בהרי אפגניסטן.
איך אני הולכת לשלם על הנזק? הההשתפות העצמית שלי היתה בשמים, ובבית חיכתה לי הודעה על פיגור בתשלום פרמיית הביטוח האחרונה. אני בכלל מכוסה? המנהלת פולוהיל תהרוג אותי.
גייסתי את כל האומץ שלי וקילפתי את התחת המפוחד שלי מהמושב. מבחינה טכנית, הג'יפ השחור והיוקרתי של ג'יימי כלל לא היה אמור לחנות במגרש החניה של המורים. אבל האמת היא שג'יימי פולוהיל התחמק מהרבה צרות שלא היה אמור לחולל הודות למראה שלו, לסטטוס החברתי שלו ולהורים העוצמתיים שלו.
הקפתי את המכונית וגיליתי שאחורי המכונית הזולה שלי מעכו את צד הריינג' רובר שלו והשאירו בור בגודל של אפריקה.
עכשיו ברור בהחלט שהמצב לא יכול להיות גרוע יותר.
אבל טעיתי. שוב.
בעודי מתכופפת מטה, בחנתי את ההרס מבלי לשים לב לכך שהשמלה החומה שלי באורך הברך הסתחררה באוויר וחשפה את תחתוני התחרה החדשים שלי. חשבתי שאין איש במגרש החניה. וזה לא שאני הולכת להשוויץ בהם הלילה בפני מר "גר עם אמא שלו".
"הו, לא, לא, לא..." מיררתי בנשימה עצורה.
ואז שמעתי נהמה גרונית. "בפעם הבאה שאת מתכופפת קדימה ככה, העלמה ג'י, תוודאי שאני לא עומד מאחורייך, או שהאירוע ייחקק בנשיונל ג'יאוגרפיק: כשהטורפים תוקפים."
הזדקפתי במקומי לאט וסידרתי את משקפי על גשר האף, מזעיפה פנים לעבר ג'יימי פולוהיל וסוקרת אותו מכף רגל ועד ראש.
ג'יימי נראה כמו פרי אהבתם של ריאן גוסלינג וצ'אנינג טאטום, ואני לא ממציאה את זה. (הערת שוליים, זה יכול להיות רעיון מצוין לרומן רומנטי להומוסקסואלים. בכל מקרה, אני בטוח אקרא אותו.) שיער בלונדיני בגון החול, קשור בקוקו קטן מבולגן, עיניים בצבע כחול עמוק וגוף של חשפן ממין זכר. ברצינות, הנער הזה היה כל כך חטוב, ששרירי החזה שלו היו בגודל של כדורי באולינג, לעזאזל. הוא היה קלישאה מהלכת של מלך הנשף בסרטים של שנות התשעים. שחקן כדורסל שמשך את תשומת הלב של כל הבנות בתיכון אול סיינטס.
ועכשיו העיניים שלו היו נעוצות בי בעודו צועד לעבר המכונית החבוטה שלו.
הוא לבש חולצת טריקו אפורה ארוכה וצמודה שהבליטה את שרירי הדו־ראשי שלו, מכנסי ג'ינס כהים צמודים ונעליים גבוהות יקרות וחסרות טעם. היו לו כמה חבורות על הזרוע ועין כחולה שהתחילה להחלים. ידעתי איפה הוא חטף את זה. השמועה אמרה שהוא והחברים המפגרים שלו מרביצים זה לזה בסופי שבוע במשחק של מועדון קרב שהם קראו לו התרסה, והחבר'ה מסביב קראו לו תאתגר אותי.
אני מניחה שהעושר שלו לא הגן עליו מפני אלימות. תהיתי אם אמו ידעה על תאתגר אותי.
רגע, האם הוא שאל אותי שאלה על התפוז שלי? או אולי על שריר העכוז שלי?
"אוהו, מישהו זיין אותי פה." הוא עצר במרחק סנטימטרים ספורים מהמכוניות שלנו, ועל שפתיו עלה חיוך זדוני. זה נראה כאילו שתי המכוניות שלנו הומסו זו לתוך זו. כאילו הג'יפ שלו ילד את המכונית המכוערת שלי דרך הדופן, ועכשיו בת זוגו של הג'יפ (הלקסוס של המנהלת פולוהיל) תובעת בדיקת אבהות.
הייתי מורה של ג'יימי, והוא אחד התלמידים המעטים שיכולתי לסמוך עליהם שלא יצעקו/יצרחו/יתייחסו חרא לאחרים בשיעור ספרות. הוא לא היה תלמיד טוב בשום מצב, אבל היה עסוק מדי עם הטלפון הנייד שלו מכדי לעשות בעיות בשיעור שלי.
"אני מצטערת..." פלטתי אנחה כאובה, וכתפי נשמטו בתבוסה.
הוא הרים את שולי חולצתו ועיסה את שרירי הבטן המושלמים שלו, מתמתח בעצלנות ומפהק בו בזמן. "נראה לי שדפקתי את המכונית שלך, העלמה גרין."
רגע... מה?
"אתה..." כיחכחתי בגרוני והסתכלתי סביב כדי לוודא שזה לא איזה תעלול. "אתה דפק... זאת אומרת, התנגשת במכונית שלי?"
"כן. נתקעתי ישר בתחת שלך. ואני מתכוון מטאפורית, כמובן." הוא כרע על ברכיו ועיווה את פניו לעבר החיבור בין שני הרכבים שלנו. הוא העביר את כף ידו השזופה על הצבע המבריק של הג'יפ שלו.
ג'יימי גרם לזה להישמע כאילו הוא זה שדפק את המכונית שלו במכונית שלי. לא היה לי מושג למה. הוא אפילו לא היה בתוך המכונית שלו. הוא רק צעד לכיוונה. אולי הוא רוצה לסחוט אותי?
ראיתי בעצמי מורה מכובדת בעלת מצפון מוסרי. אבל גם מישהי שהיתה מעדיפה לא להצטרך להתרחץ בים ולא להצטרך לישון במכונית שלה. וזה בדיוק מה שיהיה עלי לעשות כדי לשרוד את המכה הכספית אם אודה באשמתי בתאונה הזאת.
"ג'יימס..." נאנחתי ולָפַתי את שרשרת הזהב עם תליון העוגן שענדתי סביב הצוואר.
הוא ניענע את ראשו והרים את ידו באוויר. "אז דפקתי לך את הנסיעה. לפעמים קורים דברים מחורבנים. תני לי לפצות אותך."
על. מה. אתה. מדבר. לעזאזל?
לא ידעתי איזה משחק הוא משחק, רק ידעתי שהוא בטח יותר טוב בזה ממני. אז באורח טיפוסי למלודי גרין, הסתובבתי וצעדתי היישר לעבר המכונית שלי. למעשה, ברחתי מהסיטואציה בהתאם לפחדנית הקטנה שהייתי.
"אוהו, לא כל כך מהר." הוא ציחקק, תפס אותי במרפק וסובב אותי לעברו.
עיני נורו אל כף ידו הנוגעת בעורי. הוא הוריד אותה, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. שלל פרפרים הסתערו בקפיצות על בטני, ועורי סמר בתשוקה. הייתי מגורה ומוטרדת בידי אחד התלמידים שלי.
רק שג'יימי לא היה סתם תלמיד. הוא גם היה אליל סקס.
רכילות במסדרונות התיכון הוכיחה את זה. היו עליו די סיפורים שיכלו להתחרות באורך כל יצירותיו של שייקספיר, לעזאזל. וזה לא הדבר היחיד שהיה ארוך ומרשים בבחור הזה, אם השמועות אכן נכונות.
פולוהיל גרם לי להרגיש לא בנוח כמעט כמו אמא שלו. ההבדל היחיד היה שהיא עוררה בי פחד בזמן שהוא נגע בנקודה הכי רגישה שלי. הוא עורר בי מבוכה.
אולי זה מפני שהעיניים שלי תמיד נדדו לעברו כשלימדתי שיעור ספרות בכיתה שלו. כמו עש שנמשך ללהבה — תמיד הבחנתי בו, גם בעל כורחי. וחששתי שהוא ידע את זה. ידע שאני מסתכלת עליו בדרך שאני לא אמורה להסתכל עליו.
לא כמו מורה.
אלא כמו אישה.
"אמרתי שדפקתי לך את האוטו." העיניים הכחולות שלו בהקו בעוצמה.
למה הוא עושה את זה? ולמה לעזאזל אכפת לי? הילד הזה קיבל יותר דמי כיס מכל החסכונות שלי גם יחד. אם הוא רוצה לכפר על זה, אני פשוט צריכה לקבל את זה.
האם הוא רוצה העלאה בציון? היה לי ספק בכך. ג'יימי היה תלמיד י"ב, כבר עם רגל אחת בחוץ. שמעתי שהתחת העשיר שלו השיג לו מקום באוניברסיטה מצוינת בטקסס (ראו ערך: אמי היקרה), שם הוא ישחק פוטבול ובטח יזיין את דרכו לסוג של שיא גינס עולמי כזונה ממין זכר.
"נכון," אמרתי ובלעתי רוק. "וברגע זה אני מאחרת. בבקשה זוז מהדרך שלי."
עינינו ננעצו בחוזקה אלה באלה לשמע השקר. הרגשתי שאני חופרת בור. בור שלתוכו אשליך טון של חרא אפל ולוהט. כָּרַתי עסקה עם שרץ של השטן. למרות שהייתי גדולה ממנו בשמונה שנים, ידעתי מי הוא.
הוא היה אחד מארבעת ההוטהולס.
נסיך מפונק ומרוכז בעצמו, בן להורים עשירים ששלט בעיירה.
ג'יימי צעד עוד צעד לעברי, גופו מרפרף על גופי. הבל פיו נשב על פני. מסטיק בטעם מנתה, אפטרשייב ודוק זיעה גברית שגרמו לי סחרחורת משונה. הייתי כל כך לא מוכנה לזה שפני התעוו.
צעדתי צעד לאחור.
הוא צעד צעד לפנים.
הוא הרכין את ראשו מטה וקירב את שפתיו אל שפתי. למרבה האימה חשתי פיק ברכיים.
"אני חייב לך," הוא מילמל בקול אפל. "ואדאג שנפרע את החוב הזה. בהקדם. בהקדם האפשרי."
"אני לא צריכה את הכסף שלך," עניתי במהירות, והרחם שלי דיגדג בחמימות צמרית.
עיניו המהפנטות התרחבו, והוא הבזיק לעברי חיוך מלא גומות. "אני לא הולך לתת לך כסף."
איך מישהו צעיר כל כך יכול להיות יהיר ובטוח כל כך בעצמו? הרגשתי איך אגודלו מרפרף על בטני, כמעט לא נוגע בה. בהתגרות. וגורם לי לרעוד מבעד לשמלה הדקיקה. כאילו הוא דחף את כל האגרוף שלו לתוכי ותקף את פי בפיו.
ליקקתי את שפתי ומיצמצתי בתדהמה.
לכל הרוחות.
אלוהים אדירים, מי היה מאמין.
ג'יימי פולוהיל התחיל איתי. במצח נחושה. במגרש החניה. לעיני כול.
לא הייתי טרול מכוער. אחרי הכול, עדיין היה לי גוף של רקדנית, עיניים ירוקות, שיזוף קליפורני יפה ותלתלים רכים בצבע אגוז. אבל לא בדיוק בעלת מראה של מעודדת שנותנת לצופים תמורה על כספם.
מעדתי לאחור והחנקתי יבבה. הרגשתי את הדופק שלי בכל הגוף, כולל העפעפיים. "זה מספיק, ג'יימס, תנהג בזהירות, ובבקשה תדאג להכין את השיעורים שלך למחר," היתה לי החוצפה לומר.
נכנסתי בחזרה אל הפורד שלי, ואז נתקעתי שוב בטעות בריינג' רובר שלו. נמלטתי מהזירה כשאני מורחת את השפשוף המכוער לשריטה ארוכה ורחבה. מהמראה הפנימית הסתכלתי עליו בזמן שזקר לעברי גבות בקריאת תיגר.
נסעתי משם מהר כל כך שהתלתלים שלי הפכו לרעמה דרמטית עד שחניתי מתחת לבניין שלי.
בבית נזרקתי על הספה מול הטלפון וחיכיתי שהמנהלת פולוהיל תתקשר לומר שהיא מפטרת אותי ומתכוונת לתבוע אותי על כל סנט שהיה לי. או במקרה שלי, שלא היה לי.
חלפו שעות ארוכות, אבל שיחת הטלפון לא הגיעה. נכנסתי למיטה ועצמתי עיניים כבר בעשר בערב, אבל לא הצלחתי להירדם. כל מה שהצלחתי לחשוב עליו היה החמור המהמם ההוא, ג'יימי פולוהיל.
איך הוא הדיף את הריח הכי גברי ולוהט שאי־פעם הרחתי.
איך הוא נראה כמו הדבר הכי ענוג בעולם כששיפשף את שרירי הבטן המסוקסים והשזופים שלו.
איך הוא עזר לי לצאת ממצב מחורבן בלי להניד עפעף, בידיעה שאמו קרוב לוודאי היתה מוחצת אותי על זה, ועכשיו... הוא רצה משהו בחזרה.
על הנייר הוא עדיין היה ילד, אבל כל חלק אחר בו הרגיש גבר לכל דבר ודבר.
זה היה כל כך לא הגיוני, כל כך מורט עצבים, כמעט מרתיח.
הבוקר התעוררתי בתחושה שאני שונאת את כל בני פולוהיל.
אבל אחרי האירוע הזה, אי־אפשר להכחיש זאת — היה לפחות בן פולוהיל אחד שרציתי להתיידד איתו. מאוד.
