הספר “שני עצים בירושלים״ הוא סיפור על שני מעגלים; שני מעגלים של מעשי מופת וגבורה של בני זוג גרמנים, שבמלחמת העולם השנייה פעלו בנפרד וביחד במרחק של 1,000 קילומטר זה מזה.
מעגל אחד הובל על ידי דונטה הלמריך, ברלינאית שהקיפה את עצמה ברשת של אנשים אנטי-נאצים בברלין, שאפשרו לה להוציא אל הפועל את יוזמות ההצלה שהובילה בחוכמתה, בכריזמה שלה ובאומץ ליבה.
מעגל אחר הובל על ידי אברהרד הלמריך, שהגיע לדרוהוביץ׳ שבאוקראינה כקצין בצבא הגרמני, שירת במשך שלוש שנים כראש המינהל החקלאי האזורי והפעיל בעוז רוח רשת של הצלה ואספקת מזון ליהודים ולפרטיזנים שבסביבה.
שני המעגלים פעלו בנפרד, אבל גם בשיתוף. הקשר ביניהם מרגש. אברהרד הלמריך שלח לדונטה צעירות יהודיות מצוידות בניירות “אריים״, ודונטה מצאה להן עבודה בבתי משפחות בברלין כעוזרות בית פולניות או אוקראיניות אריות. זהותן האמיתית מעולם לא התגלתה, וכולן שרדו את המלחמה. מרגשים גם החיבור ביניהם והעובדה שכל אחד מהם קיבל בזכות עצמו עץ בשדרת חסידי אומות העולם בירושלים.
ספרה של קורנליה שמלץ-יקובסן, שהוא עדות אישית למאורעות שקרו בדרוהוביץ׳ שבאוקראינה ובברלין, פורסם בגרמניה בשנת 2002. חשבתי שחשוב שהוא יראה אור גם בעברית משני טעמים: האחד, כדי לומר תודה למשפחת הלמריך לדורותיה ולאנשים האלמונים שעזרו להם ולהביע צער על המחיר האישי הכבד שהם שילמו; והאחר, כדי שתהיה גם בעברית עדות למה אנשים יכולים לעשות בזמנים קשים, כשהם מונעים על ידי ערכי מוסר וצדק.
ובנימה אישית: אבי, נפתלי בקנרוט, יזם והוביל מעגל נוסף ונפרד בדרוהוביץ׳, שגם הוא התקיים במקביל ובשיתוף פעולה עם מעגל ההצלה של אברהרד הלמריך. אברהרד מצא חווה נטושה (היראווקה), וזו אפשרה לו לספק מקומות עבודה ומקומות מחבוא ליהודים. מעגל זה כלל אספקת ירקות טריים ומותרות אחרות לגרמנים בדרוהוביץ׳ ואפשר העסקה של יהודים רבים, ובכך גם את הצלתם. אבי יזם את החלפת הזהות היהודית שלו לזהות ארית (כפי שמתואר בפרק 27 בספר), כדי שיוכל להמשיך ולסייע ליהודים רבים שהתחבאו ביערות בסביבה, גם אחרי חיסול מחנות העבודה. עזרתו של אברהרד הלמריך הייתה מהותית. גם אני, כמו ניצולים אחרים שהספר מתאר, חב את חיי לארהרד הלמריך.
הקדמה
יוזף יופה2
יד ושם, ירושלים. ביום מחניק וחם באפריל 1987 הוקירה מדינת ישראל אישה גרמנייה ששמה דונטה הלמריך, ונטעה עץ על שמה בשדרת חסידי אומות העולם. דונטה, שמתה שנה לפני כן, הייתה כעת אחת מחסידי אומות העולם; אחת מאותם 525 גרמנים שסיכנו את חייהם כדי להציל יהודים בזמן השואה. בעלה של דונטה, אברהרד, קיבל את התואר המכובד 19 שנים קודם לכן. בתם קורנליה, מחברת הספר ודמות ציבורית בגרמניה, ייצגה את האם בטקס נטיעת העץ.
שתי ילדות קטנות באו לקראתה, כל אחת עם זר פרחים ביד: “תודה רבה להורים שלך על שהצילו את החיים של סבתא שלנו״. המילים המעטות האלה, כמעט כמו פתק התודה של ילד מחונך ומנומס, מספרות את כל הסיפור. הוא התחיל בגרמניה של היטלר בשנות הארבעים של המאה העשרים ונגמר ביום חם זה, עם הענקת מדליה ששמה של דונטה חרוט עליה בצד ציטוט אייקוני מהתלמוד: “מי שמציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו״ (סנהדרין, פרק ד׳).3
לא היו אנשים רבים בגרמניה הנאצית שהצילו נפש אחת, שלא לדבר על עשרות אנשים, כפי שהצילו ההורים של קורנליה, אברהרד ודונטה. קצת יותר מ-500 אנשים הוכרו על ידי מדינת ישראל. כל הסיפור נשמע כמו הגרסה המקורית של הסרט “רשימת שינדלר״ של סטיבן שפילברג משנת 1993. אברהרד ניהל חווה בדרוהוביץ׳, עיר קטנה בגליציה. בחווה גידלו ירקות ופירות עבור הרוצחים, הגסטפו ומשטרת הביטחון. בקורטוב של הומור שחור, המחברת מצטטת את אחד הניצולים, לאופולד לוסטיג: “היו שם יותר עובדים מאשר עגבניות״. לוסטיג שימש מאוחר יותר פרופסור באוניברסיטת הארוורד.
זו הייתה חווה רק באופן רשמי. למעשה, זה היה מקום מסתור מציל חיים עבור כמה מאות צעירים יהודים שלא נשלחו למחנות ההשמדה כל זמן שהם זרעו, קטפו וקצרו. אבל לכמה זמן? איכשהו היה צריך להבריח את “מתים מהלכים״ אלה מידם של אנשי הגסטפו. כאן דונטה, שגרה בברלין, נכנסת לתמונה.
“צינור החיים״ התחיל בדרוהוביץ׳ והסתיים בבירת הרייך השלישי, 600 מיילים בכיוון צפון-מערב. לתוך צינור החיים נכנסו נשים יהודיות צעירות ויצאו משרתות ועוזרות בית “אריות״, שאחרי מנוחה בבית הלמריך בברלין נשלחו בשמות בדויים, מצוידות במסמכים מזויפים, לשמש עוזרות בית עבור משפחות גרמניות. וזה לא היה הכול. ענפים שונים של “הרכבת התת-קרקעית״ (אם נשתמש במונח אמריקני מתקופת מלחמת האזרחים) הובילו להונגריה ולחלקים אחרים של פולין, והסיעו גברים צעירים למקום בטוח. כך, אם נחזור לתלמוד, העולם ניצל 250 פעם, הישג לא רע בשביל זוג אנשים אמיצים, למעשה גיבורים.
למה הוכרו ההלמריכים כצדיקים? על פי המסורת היהודית, העולם יכול לשרוד רק אם בכל דור נולד צדיק אחד, שאולי אפילו אינו יודע שהוא נמנה עם הנבחרים. למען צדיקים אלה, אומרת האגדה, אלוהים מציל את העולם גם אם המין האנושי נשבה בברבריות שאינה ניתנת לתיקון.
ההלמריכים לא ידעו שהם נמנים עם הצדיקים. כנראה גם לא היה אכפת להם. הם עשו מה שהחובה המוסרית דרשה מהם. הבת קורנליה נזכרת: “אבא שלי החליט שעדיף לילדיהם שיהיו להם הורים מתים מאשר הורים פחדנים״. האם הוסיפה: “אם שנינו נציל רק שני אנשים, נהיה בתיקו עם היטלר״. (למעשה הם עלו על זה בהרבה — עם תשואה נפלאה.) איך יכלה דונטה להאכיל ולשבץ את האורחים “הארים״ שלה? בין 80 מיליון הגרמנים היו צדיקים אחרים, אומנם אלמונים, שיצרו “מערכת בלתי נראית של מסייעים״. האנשים האלה ידעו אבל לא בגדו. יתרה מזאת, הם נתנו אוכל (שהיה מוקצב בקפידה) וסיפקו מחסה לנמלטים שאבא אברהרד חטף ממלתעותיו של מוות בטוח.
הספר של קורנליה שמלץ-יקובסן הוא לא רק על “שני עצים בירושלים״, אלא על “השורשים״ שלהם בברלין הנאצית, ועל כל האנשים הרגילים האלה שלא הוקסמו מהפנטזיה החולנית של אירופה נקייה מיהודים, ושלמרות אימת עונשים נוראיים ביותר, עשו את מה שההגינות מחייבת. קורנליה שאלה את עצמה לאורך כל חייה: “מה אני הייתי עושה?״ ואף על פי שהספר הזה הוא הצהרת אהבה להוריה, היא נמנעת מרגשנות מזויפת, מהעמדת פנים ומהטפה מוסרית. היא פשוט עונה על השאלה שלה בריאליזם מפוכח וצנוע: “אני לא יכולתי לענות על זה״.
מה אנחנו היינו עושים, בייחוד במשך 12 שנות הסיוט הנאצי, כשגילויי “צדק״, “טוב לב״ או פשוט “חמלה״ סיכנו את האנשים בעינויים של הגסטפו או אפילו במוות? רק אנשים חסרי אינטליגנציה, טיפשים ו/או שקרנים יתרברבו: “הייתי עושה את הדבר הנכון״. אחוז ענק מ-80 מיליון הגרמנים לא עשה כן. לכן הספר “שני עצים בירושלים״ חשוב כל כך — אף שהספרות על הזוועות של היטלר ממלאת ספרייה קטנה.
דונטה ואברהרד “עשו״ את הדבר הנכון. הם היו גיבורים במסורת הקלאסית, שני אנשים שעשו “מעשים שלא נשמעו כמותם״ בכך שסיכנו את חייהם. אבל הספר “שני עצים בירושלים״ הוא יותר מסיפור מוסר מהגיהינום. הסיפור הוא גם היסטוריה במיטבה. הוא נכתב “מלמטה למעלה״, ואנשים רגילים עומדים במרכזו. הוא נכתב על ידי עיתונאית מיומנת (ומנהיגה פוליטית) בעלת עין חדה לפרטים צבעוניים וגם לרקע ההיסטורי. מה שהיא ראתה או שמעה במעורפל בתור ילדה קטנה, היא רוקמת לנרטיב קר-רוח אך נוגע ללב שהוא גם מאיר עיניים וגם מרתק — “ספר חובה״ לכל מי שרוצה להבין את הפרק האפל ביותר בהיסטוריה האנושית.
מובן שלסיפור הזה אין סוף שמח. איך יכול להיות לו סוף שמח בצל העובדה שגרמניה הנאצית כמעט הצליחה להשמיד את יהדות אירופה? לא היו מספיק שינדלרים והלמריכים; הפער בין הצדיקים לרוצחים ההמוניים נשאר ענקי. אין סוף שמח, אלא קוונטום של נחמה שנקרא לו “צדק והכרה״. הוא מגיע בצורת לוחית ושני עצים בשדרת חסידי אומות העולם ביד ושם. סמלים אלה יזכירו לעולם את שני הצדיקים “שהצילו יהודים במחיר סיכון חייהם״. ואם התלמוד צודק, הם הצילו גם את העולם כולו.
2 עורך השבועון “די צייט״ ומרצה אורח במדעי המדינה באוניברסיטת סטנפורד.
3 במקור כתוב: “וכל המקים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו הקים עולם מלא״.
1
גבר אחד מגיש לי שתיל קטן וירוק מעבר לשפת הערוגה שבה אני עומדת. אני מסירה בזהירות את אריזת הניילון מגוש השורשים, מניחה אותו בעדינות בקרקע המוכנה ומהדקת את האדמה סביב. בפיסת האדמה הצרה כבר גדלים עצים קטנים אחרים, ולפני כל עץ מותקנת לוחית קטנה עם שם. מישהו מושיט לי דלי מים כדי שאזליף קצת על העץ הקטן, ובדלי נוסף משקה טילו, בני בן ה-15, את עץ הזית, שהוא בקושי ענף דק. באותו רגע אני מקווה בכל ליבי שהוא יגדל וישגשג וייתן יום אחד צל ופירות. אני חושבת על דונטה, אימא שלי, האישה שהעץ הזה ננטע לזכרה. כל כך הרבה אנשים התכנסו כאן לכבודה, אולי ארבעים איש. אני מודעת לנוכחותם, אבל לא יכולה לזהות את פניהם כרגע. הכול מעורפל; הטיסה לתל אביב, הבדיקות הקפדניות בנמל התעופה, הנסיעה לכאן. אני כל כך מבולבלת וכל כך חם היום, ביום זה באפריל 1987. אני רוצה להוריד את הז׳קט השחור שלי.
אנחנו ביד ושם. הוא נמצא בקצה ירושלים, על הר הרצל. מהגבעה שאנחנו עומדים עליה רואים את הנוף התנ״כי שמעבר להרי יהודה. המקום הזה שקט ורגוע, אף על פי שבכניסה דיברו וצחקו בקול רם הרבה צעירים וצעירות במדי צה״ל. מקור השם “יד ושם״ הוא בתנ״ך. פירוש השם הוא מצבת זיכרון. זה אתר הזיכרון הישראלי ליהודים שנרצחו בשואה. הכנסת חוקקה את הקמתו בשנת 1953. שדרת חסידי אומות עולם נחנכה במאי 1963. תואר הכבוד “חסיד אומות העולם״ מוענק למצילים לא-יהודים של יהודים נרדפים. השדרה היא בעצם חורשה שבה ניטעו בצפיפות שלושה סוגי עצים מקומיים: עצי חרוב, עצי זית ועצי אורן. כאלפיים עצים כבר ניטעו לזכר אנשים שהצילו יהודים בתקופת השואה. לפני שנים אחדות נגמר המקום. המצילים שנודע עליהם מאוחר יותר קיבלו הכרה על ידי לוחית שנושאת את שמם ומותקנת על אחד מקירות ההנצחה שנבנו קרוב לחורשה. עד תחילת שנת 2013 הוענק כבוד זה ל-525 מצילים גרמנים. הם גם קיבלו הכרה במוזיאון השואה בוושינגטון ארצות הברית, ושמם מופיע שם על לוח גדול.
השמות על הלוחיות מתחת לעצים ביד ושם מספרים על קבוצה קטנה של אירופאים אמיצים — פולנים, אוקראינים, צ׳כים, צרפתים, בלגים, הולנדים, איטלקים, גרמנים, דנים ועוד, שעשו את הדבר המובן מאליו: הם עזרו לאנשים בצרה, והחרדה המתמדת לחייהם לא יצאה כשידה על העליונה.
כשהייתי ביד ושם היה ד״ר מרדכי פלדיאל יו״ר מחלקת “חסידי אומות העולם״. הוא חתום על המכתב שבו נמסר למשפחה שלי על הכבוד שהוענק לנו. אחרי טקס שתילת העץ הוא הוביל אותנו לבניין מלבני, למעשה אולם גדול ולא מואר. הטקס שנערך שם היה מרשים וגם מדכא. הלהבה הקטנה שלנו בוערת בחדר החשוך. מדריכים את בני ואותי איך ללבות את האש בעזרת ידית ברזל. אנחנו משתדלים מאוד לעשות את זה כראוי. הלהבה מתרוממת בחדר. אי אפשר להתחמק מהסמליות — אסור לאבד תקווה לעולם!
אחרי הטקס נתנו לנו תעודה וקופסת עץ קטנה. בפנים היה תליון שעליו חרוטים שם אימי והמשפט “מי שמציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו״. המשפט הזה מהתלמוד חרוט בצרפתית, כי בשנת 1963, כשהתחילו להעניק את אותות ההוקרה, צרפתית הייתה השפה הרשמית השנייה בישראל.
השביל הקצר החוצה את החול הצהוב אל אולם ההנצחה נראה לי ארוך מאוד. במציאות ההליכה אורכת לא יותר מחמש דקות. בדרך אנו עוברים ליד עצים נוספים ואני מנסה לקרוא את השמות על הלוחיות. “אברהרד הלמריך, גרמניה״, כתוב על עץ חרוב גדול, זה העץ לזכר אבי. יש סיפור מיוחד מאחורי העובדה שזוג נשוי קיבל כאן הוקרה, לא רק בעץ אחד אלא בשניים, ולא באותו זמן — 19 שנים מפרידות בין שני הטקסים.
אבא שלי שתל את העץ שלו בעצמו במרץ 1968, שנה לפני מותו. הוא בא לשם כך מניו יורק, לשם היגר בשנת 1949. אימא חייתה עוד 17 שנים אחריו. הודיעו לה על הכוונה להעניק לה את אות ההוקרה אבל היא לא יכלה לבוא ולקבל אותו באופן אישי. שתלנו את עץ הזית הקטן לזכרה, קצת אחרי יום השנה הראשון למותה, ביום השואה בשנת 1987. על הלוחית מתחת לעץ השני של משפחתי בשדרת “חסידי אומות עולם״ כתוב: “דונטה הלמריך, גרמניה״. שני העצים עומדים במרחק של פחות משלושים מטרים זה מזה.
לאימא שלי היו רגשות מעורבים כלפי כבוד מהסוג הזה. היא גם קצת לגלגה על כך. היא אמרה: “ממתי מכבדים אנשים על התנהגות נורמלית?״ בעיניה האחרים היו הלא-נורמליים — הברברים, הרוצחים, המלשינים ומשתפי הפעולה.
אחרי הטקס בחדר המחניק והחם, ד״ר פלדיאל לוקח אותנו לחדר עם תקרה גבוהה, למסיבת עיתונאים שלא הייתי מוכנה לקראתה. אני מדברת על ההורים שלי, על רגשותיי כלפיהם כשהייתי ילדה קטנה. אני מספרת לכתבים שהתאספו מה שאחי ואחיותיי המבוגרים ממני, החברים של הוריי ואימא שלי סיפרו לי על הדברים שקרו. אני מנסה להסביר שבאותם ימים לא יכולת להציל אף אחד בלי עזרה של אחרים; אנשים שהיו בסוד העניינים, או אחרים שחשדו שקורה משהו אבל שתקו. אני מספרת להם על אנשים שהכינו מקום לינה לכמה לילות ועל אלו שהכניסו כמה תפוחי אדמה נוספים וקילו דג לסל הקניות של אימא, ועל אלה שתרמו סוודר עבה. בזמן המלחמה, אם קיבלת דברים “מתחת לשולחן״, זה אומר שזה לא היה לגמרי חוקי.
אחרי מסיבת העיתונאים, טילו ואני מוזמנים על ידי המלווים שלנו לארוחת צהריים במסעדה בעיר. האווירה חגיגית. מוקצים לנו כיסאות על במה מאולתרת עם שגריר גרמניה דאז, ד״ר וילהלם האס, וישראלי אחד ובנו הצעיר. רק כשאנחנו במסעדה אני באמת רואה את האנשים השונים ומברכת אותם לשלום. שתי ילדות ניגשות אליי, הן בנות שמונה ותשע, וכל אחת מגישה לי זר פרחים קטן ואומרת: “תודה רבה להורים שלך על שהצילו את חיי סבתא שלנו״. הן אומרות את זה כמו ילדות מחונכות, כאילו זה היה פשוט “תודה על ההזמנה״. אישה מבוגרת מספרת לי שהיא גרה איתנו בבית בשדרות ווסטאנד בברלין עם מסמכים מזויפים ואחר כך עלתה לפלשתינה. הישראלי שישב לידי, גבר בגילי, מספר את הסיפור של אבא שלו, שבסיכון מחושב נהפך ל״ארי״. אבי ואביו הגנו על אנשים, הסתירו והצילו אותם בשנות הארבעים הנוראיות האלה, כשבפולין שלט מה שנקרא Generalgouvernement. זכרתי את שם אביו. זה היה המהנדס נפתלי בקנרוט. מאוחר יותר הוא ויתר על השם הזה ובחר בשם “ברוניצקי״ בשבילו ובשביל כל מי שניצל ממשפחתו — שם שקשור לזוועות שעליהן אספר בהמשך.
לכל אחד מהם היה סיפור לספר, סיפור שלו, או של קרובים, או של חברים, סיפורים שהשאירו אותך ללא מילים. היה לי קשה להגיד משהו. הרי לא אני הצלתי אותם. אף על פי שכל חיי שאלתי את עצמי “מה אני הייתי עושה?״ מעולם לא הצלחתי להשיב על שאלה זו.
הסיפור על אנשים “רגילים״ אלה, האזרחים, שעזרו בגרמניה בשני חלקיה, המזרחי והמערבי, מעולם לא זכה להכרה מלאה.
אולי יהיה נכון יותר לומר שהגרמנים דחקו את זה מהתודעה הקולקטיבית שלהם. אוסקר שינדלר היה חריג אחד, שהתפרסם בזכות הסרט “רשימת שינדלר״ של סטיבן שפילברג. 25 שנים אחרי סוף המלחמה החלה ממשלת הרפובליקה הפדרלית לחפש מצילים גרמנים. ללא תהודה רחבה בציבור, היא העניקה את ה-Bundesverdienstkreuz לכמאתיים אנשים. אבל כמה שנים מאוחר יותר ויתרה הממשלה על הניסיון לחפש אחר עוזרים אחרים באופן פעיל. מאז היא פועלת רק בעקבות מידע שמגיע מצד שלישי. רק לפני שנים אחדות, באיחור רב, החל להיערך מחקר מעמיק בנושא.
המיתוס שלא הייתה דרך שלישית אלא ציות או מוות, ללא חלופה, החזיק מעמד במשך שנים. עבור משתפי הפעולה ועבור אלה שהפנו את מבטם, זה היה נוח ומנחם להאמין שאפילו שהיה קומץ גיבורים וקדושים מעונים, כולם כאחד שילמו בחייהם. בכל שנה אנחנו מכבדים את זכר הגברים מ-20 ביולי, ואנחנו נזכרים באימה בסטודנטים הצעירים והאמיצים של “הוורד הלבן״. אנחנו קוראים לבתי ספר על שמם ומעריצים את זקיפות הקומה שלהם, ובצדק.
אך אלה שסיכנו את עצמם על ידי התנגדות יום-יומית מציבים אתגר בפני כל מי שטענו השכם והערב שלא הייתה אפשרות של בחירה תחת הטרור של הדיקטטורה הנאצית, ואפילו מעוררים בהם בושה. למרות זאת, כן היה בזמן משטר האלימות והמלשינים אחוז קטן של אזרחים שבחרו לנהוג אחרת, ושהיו חסינים לשקרים, מפחד הרדיפות ומהאיומים. הם היו השמרים של החברה התרבותית.
איזה מין אנשים הם אלה, שהמערכות האתיות והמוסריות שלהם נשארות שלמות, שעומדים בפרץ בלתי משוחדים, שיודעים אפילו במצבים גבוליים מה נכון לעשות ומה לא, ושיש להם אומץ לב להתנהג בהתאם?
