רבים מצעירינו, ולא רק הם, נוהגים לעשן חשיש בשעות הפנאי שלהם. והחשיש עדיין לא חוקי. לעשן אולי חצי מותר, אבל למכור אסור. כדי לספק מוצר כה מבוקש ללקוחות כה רבים יש להניח את קיומם של מוכרים. הרבה מוכרים, אלפים. האחרון בשרשרת המוכרים הוא דג רקק, זה שמוכר את הסחורה ללקוחות הקטנים. הבנאדם. הבנאדם הוא לרוב אחד שמעשן בעצמו וזקוק למימון. ככה זה מתחיל. יושב לו הבנאדם לעתיד, נקרא לו ירון, בסלון ביתו, מכין לו סיגריה וחושב לעצמו שהעסק יקר מאוד. הבנאדם שלו מוכר לו בכך וכך ומן הסתם מרוויח מהעניין. מעניין מאיפה הוא קונה, מהרהר לו ירון לפני שנהפך בעצמו לבנאדם, מעניין מאיפה הבנאדם שלי קונה ובכמה. מעניין גם איזה עונש יקבל אם יתפסו אותו, עד כמה לא נעים זה יהיה. ברור שזה יהיה לא נעים, השאלה היא רק עד כמה. חושב ירון: כן, ניקח את הסיכון. מעכשיו, הוא אומר לעצמו בגאווה, הבנאדם - זה אני. בהשפעת החשיש המחויכת אפשר אפילו לקחת את הפחד מהמשטרה ולהפוך אותו למרגש, לאיזה פלוס. אם כי מנגד, פרנויית החשיש הידועה פועלת לסיכול ההנאה מהריגוש.
כדי להתחיל צריך הבנאדם למצוא קודם כול את הבנאדם שלו. זה לא קל. כדי למצוא אותו צריכים להתקיים כמה תנאים בסיסיים: הראשון שבהם הוא מזל. השני הוא קשרים, ולא עם כאלה שמלשינים למשטרה. השלישי הוא אומץ והרביעי יכול לככב גם בראש הרשימה: כסף. כדי להרוויח כסף צריך שיהיה לך כסף. מאיפה יביא המעשן ששואף להפוך לבנאדם כי אין לו מספיק כסף לממן את התחביב, מאיפה יביא הלוזר עלוב הנפש מספיק כסף כדי להראות לבנאדם של הבנאדם? בכזה מקרה על אותו אחד להיזכר אולי בכל מיני אנשים שהוא מעדיף לשכוח: למשל בהורים שלו. או באחים, אם יש. אולי אפילו בחבר או שניים. ולשקר להם. שוב. ולבקש מהם. שוב. כאן אין אפשרות לומר להם: תנו לי איזה סכום לא צנוע עכשיו ואחר כך, כשעסקי הסמים שלי ישגשגו, אחזיר לכם הכול עם תוספת. אז משקרים. אמא חושדת. קשה לבוא עוד פעם עם הסיפור של האוטו שהתקלקל כי היא באמת חושדת. תמיד כשהוא מבקש ממנה כסף היא בטוחה שזה לסמים. והיא צודקת כמובן. על אבא ("לך תעבוד יא מטומטם ותעוף לי מהעיניים") אין מה לדבר. האח מאוד מצליח. יש לו ג'וב סודי בשירות הציבורי (כלומר במשרד הביטחון) והוא הולך לתיאטרון כל ערב על חשבון הציבור, והגרוע מכול: הוא באמת נהנה מההצגות האלה. לאח הזה יש כסף והוא אפילו היה שמח לתת אותו לבנאדם לעתיד, כדי להוכיח לו את עליונותו על אותו אח לא יוצלח ושטוף חשיש. אבל אותו לא יוצלח אמר לו בארוחת חג אחת שהוא אידיוט שמוכר נשק לפושעי מלחמה ובערבים לועס תרבות מהתחת, וכולם שמעו. מאז הם לא מדברים. נותרו החברים. באמת יש אחד עם כסף. והוא גם מאוד אוהב לעשן. חושב לו ירון איש העסקים, אפוף באדי החשיש המתוק: נשתף אותו. נציע לו להשתתף. הוא ישלם את הרוב ואז נעיף אותו מהוונטורה ונמשיך לבד. וזה מצליח. ההוא משלם את הרוב, מקבל את המעט ובכל זאת מרוצה עד השמים. וירון סוף סוף הופך לבנאדם. הסחורה בבית. הוא קונה משקל מדויק בשוק הפשפשים, מאה שקל מוציא על זה, ומתחיל למכור לחברים. לחברים שלו יש חברים וגם להם יש חברים וכך בתוך זמן לא רב הוא יוצר לעצמו חוג לקוחות נאה, לא גדול מדי, כי ירון הוא בנאדם צנוע ששלוות נפשו יקרה לו מאוד.
ירון הבנאדם הוא גם משורר. הוא יושב לו בסלון דירתו, מעשן סמים וכותב שירים. מה יכול להיות טוב מזה? הוא שואל את עצמו. והתשובה היא: כלום. שום דבר לא יכול להיות יותר טוב מזה. בידו האחת סיגריה ובשנייה העט. הוא כותב שירים. לפעמים אפילו שניים בלילה. לפעמים יותר. את השירים הוא כותב בכורסת המשוררים שלו, מין כורסה ענקית שמצא פעם ברחוב והעלה הביתה בכוחות על־אנושיים. החתולים לא הספיקו להשתין עליה, הוא השביע את עצמו שוב ושוב, מתנשף, כשהעלה את הכורסה לדירתו שבקומה השנייה. ברגע שהכניס אותה הביתה היא השתלבה יפה כל כך בנוף שלא היה כמעט צורך להזיז אותה עד הסלון. בחיי אלוהים, הוא כתב על זה שיר. היא נסעה כמעט בעצמה בדיוק למקום הנכון, זה קרה לפני כארבע שנים, ומאז לא זזה משם. גם הוא בקושי זז משם. ירון יושב בכורסתו וכותב שירים. בערבים הוא יושב שם על תקן של הבנאדם, מוכר ביוקר את מה שקנה קודם יותר בזול, מתפרנס מההפרש. בשני עיסוקיו הוא גאה. בשני עיסוקיו הוא מעניק שירות חשוב, לדעתו. בלב נחמץ הוא רואה כמה לחשיש יש יותר ביקוש מאשר לשיריו, שאין להם ביקוש בכלל. אין להשוות בכלל בין הדברים. לכן זו שאיפתו המשוררית: לכתוב שירים שישפיעו כמו משב נפלא של רוח או החשיש המצוין שהוא מוכר. זה חלומו הגדול. להשפיע. על זה הוא הוזה כשהוא שרוע מסטול על כורסתו הזהובה שאף חתול, הוא עדיין מקווה, לא הספיק להשתין עליה לפני שאסף אותה מהרחוב: שאנשים, לקוחות, יתקשרו לא כדי לקנות בופים אלא בשביל השירים שלו. תשמע בנאדם, הוא מפנטז לעצמו שיחה דמיונית, יש לך אולי איזה שיר בשבילי? מחר אני פוגש את ההורים שלי, את ההורים האיומים שלי, מחר הם באים אלי הביתה לעשות אינספקציה ולסקור מה הספקתי להשיג בחיי הריקניים, ואני חייב איזה שיר שלך כדי לעבור את הביקור הזה בשלום. ירון המשורר, בהזייתו, שומר על שתיקה שירית. בחייך, בנאדם! מתחנן ההוא. הוא ממש רוצה. ירון נועץ בקיר מבט קפוץ. קשה להיות משורר כה מבוקש! צלצול הטלפון מנער את המשורר השקוע בכורסתו.
"אהלן," אומר איזה לקוח, "אפשר לבוא?"
אבל ברור שהוא רוצה חשיש ולא שיר.
ירון אומר לו, "בוא." ואז: "אני תמיד כאן, אתה יודע. בכורסה."
ההוא אומר, אחרי שתיקה קצרה: "כן, אני יודע." ואז: "יאללה, אז אני בדרך, כן?"