שולי ספיר

ליאת שנאה את הבית שלנו. היא שנאה את השכונה, את בתיה המזעזעים בכיעורם ואת כל מי שגר בה. לזכותה ייאמר שהיא שנאה גם אותי, ששתלתי אותה בתוך כל אלה. למבקר אמרה שהיא בכלל לא אוהבת אותי. היא אמרה שגם אותה קניתי. למה אני כאן? שאלה באומללות. אבל זה היה גורלה. היא שכנה בביתי כמו רהיט יפה, שבויה בארמון מהמכוערים שיש, עם משרתת אנטיפתית ומוסר כליות נורא, שזה הדבר שממנו כולם בורחים.

הבלונדה היא צעירה נחשקת, וולגרית ועשירה שחיה עם ליאת, אינטלקטואלית מדוכדכת, בבית מפואר. הן מנהלות מערכת יחסים פרוורטית ויציבה, ולכן זה רק טבעי שהשאיפות הספרותיות של הבלונדה נראות לליאת מגוחכות. אבל הבלונדה מתייחסת ברצינות לשאיפותיה: היא נטפלת למבקר ספרות מזדקן ומר נפש ומפתה אותו לעזור לה לעשות את צעדיה הראשונים בתחום. בסיפור השני ליאת נכנסת יום אחד לסופר ומתאהבת שם בשחר, גנן יפהפה ומיוסר.
שני סיפורי אהבה מפתיעים ונוגעים ללב בספר חד ופרוע, שנון ומרענן. ליאת והבלונדה הוא ספרה השני של שולי ספיר.

[ישראל, 2019]

רבים מצעירינו, ולא רק הם, נוהגים לעשן חשיש בשעות הפנאי שלהם. והחשיש עדיין לא חוקי. לעשן אולי חצי מותר, אבל למכור אסור. כדי לספק מוצר כה מבוקש ללקוחות כה רבים יש להניח את קיומם של מוכרים. הרבה מוכרים, אלפים. האחרון בשרשרת המוכרים הוא דג רקק, זה שמוכר את הסחורה ללקוחות הקטנים. הבנאדם.

הבנאדם הוא לרוב אחד שמעשן בעצמו וזקוק למימון. ככה זה מתחיל. יושב לו הבנאדם לעתיד, נקרא לו ירון, בסלון ביתו, מכין לו סיגריה וחושב לעצמו שהעסק יקר מאוד. הבנאדם שלו מוכר לו בכך וכך ומן הסתם מרוויח מהעניין. מעניין מאיפה הוא קונה, מהרהר לו ירון לפני שנהפך בעצמו לבנאדם, מעניין מאיפה הבנאדם שלי קונה ובכמה. מעניין גם איזה עונש יקבל אם יתפסו אותו, עד כמה לא נעים זה יהיה. ברור שזה יהיה לא נעים, השאלה היא רק עד כמה. חושב ירון: כן, ניקח את הסיכון. מעכשיו, הוא אומר לעצמו בגאווה, הבנאדם ־ זה אני.