מבוא
סופת שברון הלב מצליפה כמו הוריקן. תחזית מקדימה של סימנים מבשרי רע מתריעה לעתים מפני בואה. פעמים רבות היא מפתיעה אותנו: שיחה שמקבלת תפנית מבהילה, או הודעת טקסט בלתי־צפויה בעת שאנו עסוקים בענייני היום. כך או כך, כשהסופה מכה, נחיתתה קשה. הרוח מערבלת את תחושת הביטחון ואת תחושת הוודאות שלנו. הגשם הקפוא מרטיב את כל הפינות הנסתרות של הווייתנו, החל באותו חלק בנו שהוא איש מקצוע מיומן וכלה בחלק שהוא בן זוג מסור, אמן נלהב, או בליין של סופשבוע. אנחנו ממצמצים אל העולם מבעד למשקפיים הצבועים בכאב רגשי, חוששים שהעננים הקודרים לעולם לא יתפזרו. לעומת הוריקנים אמיתיים, לשברון הלב אין עין סערה שבה שורר שקט — הוא לא מציע כל הקלה ולא מותיר מקומות מפלט. לכן אנחנו חשופים, ספוגים ואומללים עד שהוא חולף.
הרגשות והתחושות האלה מוכרים לרובנו — כמעט כל אחד ואחד מאיתנו חווה או יחווה שברון לב בשלב מסוים בחייו, בין אם בגלל אהבה רומנטית ובין אם בשל אובדן. מכיוון ששברון הלב נפוץ כל כך, מפליא שכמעט איננו מכירים דרכים לרפא אותו. מפליא עוד יותר, בהתחשב בהיכרות האישית שלנו עם הסבל הרגשי שהוא משית, שהחברה מתייחסת כלפי שברון הלב בזלזול מוחלט.
אנחנו נוטים לקשר שברון לב עם דבר־מה שקורה לצעירים, לתמימים או לחסרי הניסיון — בני נוער ובחורים ובחורות שעדיין לא חשו את כובד האחריות הבוגרת על כתפיהם. מבוגרים אמיתיים אמורים להתמודד עם אירועים כאלה כמו עם כל מכשול או אכזבה אחרים — בבגרות ובסטואיות. שברון הלב נטוע עמוק בקטגוריה של כדורגל וחלב שנשפך — הוא פשוט לא משהו שבוכים עליו, או כך אנו סבורים.
כלומר, עד שלבנו שלנו נשבר.
כשזה יקרה ניזכר במהירות ששברון הלב מכאיב בגיל מבוגר לא פחות מכפי שהכאיב בנעורינו — שהוא מעורר לא פחות כאב רגשי משתק ופוגם בחשיבה ובתפקוד שלנו בדיוק באותם אופנים. כמו כן, עדיין נצטרך להתמודד עם המציאות המצערת שבניגוד לחוויות שחווינו בנעורינו בתיכון, איננו זוכים להבנה, לתמיכה ולחמלה.
חוסר הרצינות שבו אנחנו מתייחסים לשברון לב משתקף בעובדה שהמושג עצמו איבד מעוצמתו. אנחנו מכריזים שאנו "שבורי לב" כשקבוצת הספורט שאנחנו אוהדים מפסידה במשחק חשוב, כשאגרטל הבדולח שירשנו מסבתא מחליק מידינו ומתרסק על הרצפה, או כשהגיבורה ברומן האהוב עלינו מאכזבת אותנו ואינה בוחרת בנער העל־טבעי שמחזר אחריה. אף על פי שהאירועים הללו מאכזבים ומצערים, איש מאיתנו לא יבלבל בינם לבין הסבל שאנחנו חשים כשלבנו נשבר באמת.
אין לטעות בשברון לב אמיתי, לא בעוצמת הכאב שהוא גורם ולא בהשתלטותו המוחלטת על נפשנו ועל גופנו. אנחנו חושבים רק על זה. אנחנו מרגישים רק את זה. שום דבר אחר לא מעניין אותנו ולעתים קרובות אנחנו מרגישים שלא נוכל לעשות שום דבר חוץ מאשר לחוות את תחושות הכאב, הצער והאובדן העצומות.
לבבות שבורים לובשים צורות רבות, אבל בספר הזה בחרתי להתרכז בשני סוגים של שברון לב שרב המשותף ביניהם: שברון לב רומנטי ושברון לב הנובע מאובדן של חיית מחמד אהובה. הסיבה לבחירה הזאת היא שבחוויות האלה טמונה מורכבוּת שהיא קשה במיוחד לשבורי הלב: הן מלוות בתחושה של אֵבֶל כבד שעדיין לא נחשבת בחברה חשובה כמו גירושים רשמיים, למשל, או כמו אובדן של קרוב משפחה מדרגה ראשונה. כיוון שכך, נשללות מאיתנו ההכרה, התמיכה והאהבה שזוכים לה מי ששברון הלב שלהם נחשב משמעותי.
כשהורה, ילד או בן זוג ילכו לעולמם, קרוב לוודאי שנקבל תמיכה ואהדה גם ממוסדות ולא רק מבני אדם. מעסיקים יביעו בפנינו את צערם ויציעו לנו הבנה וחופשת אֵבֶל כשאחד מהורינו ימות. הם לא יעשו זאת כשכלבנו האהוב ימות, אף על פי שיש אנשים שבעבורם מות כלבם קשה לא פחות ולפעמים אף יותר. בדומה לכך, קרוב לוודאי שהבוס יגלה הרבה יותר הבנה לביצועינו הירודים אם נסביר לו שאנחנו בעיצומו של תהליך גירושים מאשר אם נתוודה שאנחנו מתאבלים על אובדן של מערכת יחסים קצרה, גם אם היתה אינטנסיבית וחשובה.
מה שמסבך את העניינים עוד יותר הוא שהיעדר האמפתיה כלפינו משתקף לעתים קרובות בגישה שלנו עצמנו. רבים מאיתנו סובלים מכאב רגשי ובה־בעת מבקרים את עצמנו על שאנחנו חשים כאב. אנחנו מאמינים שלא בצדק שעלינו "להישאר רגועים ולהמשיך בחיים" — שעלינו להיות מסוגלים לתפקד כרגיל, כשמנקודת מבט פסיכולוגית מתרחש דבר־מה שהוא בלתי־רגיל בעליל. מחקרים מדעיים חדשים מאששים את מה שרבים מאיתנו כבר שיערו: שברון לב משפיע על המוח ועל ההתנהגות באורח דרמטי ובלתי־צפוי, וההשפעה הזאת אינה תלויה בגיל.
אחת האמיתות המצערות בנוגע לשברון לב היא שפעמים רבות התגובות ה"נורמליות" שלנו מזיקות לנו יותר משהן מועילות. רבים מההרגלים ומההתנהגויות שאנחנו מאמצים כדי להתמודד עם שברון לב עלולים להעמיק את הכאב הרגשי שלנו, לעכב את ההתאוששות שלנו ואף לפגוע בבריאות הנפשית שלנו לטווח רחוק. למרבה הצער, לרובנו אין מושג מה הן ההתנהגויות האלה, כיצד להימנע מהן או כיצד להשתחרר מהן לאחר שנתקבעו. אותם המחקרים גם שפכו אור על טכניקות אפקטיביות שאנחנו יכולים להשתמש בהן כדי להאיץ את ריפויינו. רובנו איננו יודעים גם מה הן.
כפסיכולוג בעל פרקטיקה פרטית זה יותר מעשרים שנה פגשתי מאות אנשים שלבם נשבר והייתי עד למאבקם להבריא ולהתאושש. מכיוון שהקליניקה שלי שוכנת בניו יורק, שהיא כור היתוך של ממש, מוצאם של המטופלים שלי בכל רחבי העולם, והם בני מגוון רחב של גילים, זהות מינית ורקע אתני ותרבותי. כבר בשלב מוקדם למדתי שככל שהדברים נוגעים לשברון לב, לגורמים הדמוגרפיים הללו אין כל חשיבות. הבדלים תרבותיים עשויים להשפיע על התגובה כלפי חוץ, אבל מה שאנחנו מרגישים בפנים, הכאב והסבל שאנחנו חווים בתוכנו, דומים מאוד.
כמו רוב הפסיכולוגים נכנסתי לתחום הזה כי רציתי להקל את סבלם הרגשי והנפשי של בני אדם. כשאני סוקר את הרגעים הדרמטיים והכואבים ביותר שהייתי עד להם במהלך הקריירה שלי, אני נוכח לדעת ששברון לב היה אחראי לרובם. עם זאת, בלימודי לתואר השני למדתי מעט מאוד, אם בכלל, כיצד להביא מרפא ללב שבור. לפיכך פניתי לכתבי־עת אקדמיים בחיפוש אחרי תובנה ועצה.
חוקרים מקדישים את זמנם ומרצם לחקר שברון הלב כבר שנים, וממצאיהם, אף על פי שלעתים קרובות הם כתובים בשפה "אקדמית" יבשה, העניקו לי תובנות רבות ולימדו אותי טכניקות שעזרו למטופלַי שבורי הלב להחלים הרבה יותר מהר. בספר זה אני מציג את הטכניקות הטובות ביותר לצד סיפוריהם של המטופלים שהיו זקוקים להן, של מאבקיהם שלא זכו להכרה ושל מסע הריפוי שיצאנו אליו יחדיו.
הספר הזה הוא ניסיון להוציא את שברון הלב מבין הצללים; בראש וראשונה על מנת שנכיר בהשפעתו ההרסנית על אנשים בכל גיל, ושנית, כדי שיהיו בידינו כלים אפקטיביים לריפוי עצמי.
אם לבכם שבור, אין ספק שיידרש זמן לריפויו. אולם, כפי שתגלו בקרוב, משך הזמן הזה תלוי בכם.
