פרק 1
הכרתי את אהבת חיי בשוק הפשפשים. הגעתי לחופשת מולדת לאחר כמעט שלוש שנים כסגן שגריר ישראל בקוסטה ריקה. צעדתי אחר הצהריים דרך סמטאותיה של יפו וחשבתי מהיכן אני ממשיך את חיי.
והיא? נראה היה שמחפשת דבר־מה בין הסחורות המגוונות ואפילו אינה יודעת מהו. היא לא התאמצה להיות יפה. במכנסי ג'ינס צמודים ומלוכלכים מכתמי צבע וחולצה קצרה בחוץ ומעט קרועה בצדדים, היא לא הייתה אמורה למשוך תשומת לב מיוחדת. אבל משהו ביופי הטבעי שקרן ממנה שבה אותי. הלב שלי הלך לאיבוד כמו נער מתבגר בן חמש עשרה. התאהבתי. חיבקתי את אחד מעמודי הדוכנים והבטתי בה בוחנת ממושכות קומקום ישן ואז עוברת לבחון טלפון חום בעל קישוטי זהב וחוגה שבורה. התקרבתי עד היכן שלבי התיר לי. לעתים היא הסיטה את שְׂערה השטֵני שהרוח הצמיד אל פניה. אז, גלגלה את שְׂערה שגלש עד אמצע הגב ואספה אותו לצמה מזויפת בחום המעיק של היום. עמדתי מאחוריה ובכל זאת הספקתי לראות לשניות אחדות את פניה. הייתי בטוח שיש לה עיניים כחולות, כמו שהיו לאימא שלי.
בדוכן הסמוך סחטו בעבורי ארבעה תפוזים טריים וקרים לכוס גדולה ופשוטה מקרטון. הם הוסיפו כמה קוביות קרח למיץ המרענן. לגמתי מהמיץ והמשכתי להביט בה מרותק.
כשסיימה לבחון את מה שרצתה, נטלה את תיקה הרקום והוציאה ממנו ארנק קטן ובוהק עם רוכסן. היא הצביעה על סירת דיג קטנה מגולפת בעץ, שביקשה לקנות.
המוכר הזקן הושיט לה שקית פשוטה ושקופה לסירת הדיג, והיא החלה להוציא מארנקה מטבעות כדי לשלם לו. לפתע נפלו כמה מטבעות מהארנק הקטן והתפזרו על המדרכה השבורה מסביב לדוכן. מטבע אחד התגלגל לכיווני, כמו שיתף אתי פעולה בניסיון לגייס בי מעט אומץ. הרמתי את המטבע וניגשתי לעברה.
"תחזיקי רגע." ביקשתי והגשתי לה את הכוס עם מיץ התפוזים. כשאספתי את שאר המטבעות מהמדרכה גיליתי שהיא שותה מכוס המיץ דרך הקשית שהייתה טבועה בה.
"זהו," נעמדתי והושטתי את ידי להחזיר לה את המטבעות, "זה כל הכסף שנפל לך."
"אתה יכול לשמור אותו לעצמך," היא אמרה, "הוא בשביל המיץ שקנית לי."
"למה את חושבת שקניתי לך את המיץ?" שאלתי בחיוך.
"כי אתה מסתכל בי כבר חמש דקות בזמן שאני מתלבטת מה לקנות," ענתה וחייכה. "בדרך כלל אני יודעת בדיוק מה אני מחפשת ולכן לא לוקח לי הרבה זמן למצוא. אבל כששמתי לב שאתה מביט בי, היה לי קשה להתרכז."
"אני יפתח," הושטתי את ידי.
"אֵלה," היא הושיטה בחזרה. הרגשתי כף יד עדינה ועם זאת מלאה ביטחון.
"נעים מאוד. מה חיפשת כאן בין הדוכנים?"
אלה הביטה בי. היא הסירה את משקפי השמש והניחה אותם על ראשה, כמו קשת שתחזיק סוף־סוף את שְׂערה שהתפזר כל העת ברוח. חיוכה לא יכול היה להסתיר את עיניה הירוקות והעמוקות.
"אני מציירת," היא אמרה. "חיפשתי השראה למסע שאני רוצה לצייר. סירת הדיג המגולפת הזאת היא בדיוק מה שחיפשתי."
היא ניגשה לעברי ושלפה את העט שהיה תחוב בכיס הקדמי של מכנסיי. היא כתבה את מספר הטלפון שלה על הבסיס התחתון של כוס הקרטון והושיטה לי אותה, תוך שהיא שולפת את הקש באטיות ומשיבה אותו לפיה.
"תתקשר אליי?" שאלה.
הנהנתי בראשי.
המשכתי להביט בה הולכת במורד הרחוב מבלי להסתובב, עד שנעלמה.
