מאחורי סודות שקופים

1
42 שנים אחרי

באותו בוקר חורפי של תחילת פברואר התעוררתי מאוחר מהרגיל. זה היה אחרי עוד לילה ארוך של ישיבה ממושכת במרפסת דירתי מול ים המחשבות הסוער.

כוס יין חצי מלאה ובקבוק ריק של קברנה סוביניון נותרו כזיכרון עצוב על השולחן העגול והמלוכלך. לא רחוק משם שכב בקבוק יין נוסף וריק מתחילת השבוע, שלא טרחתי לפנות לפח האשפה של זיכרונותיי.

שנתיים וחודש מאז גירושיי חרף רצוני לא הצלחתי לקשור קשר זוגי משמעותי. לרוב הוא נפרם בתוך פחות משבועיים.

זה תמיד החל בשיחת נימוסין מחויכת במחלקה שבה אני עובד כרופא נשים בבית החולים ליולדות ונשים בתל־אביב. כל רופאה, אחות או מזכירה הייתה משוכנעת שאם רק אסכים להכיר את חברתה המקסימה או את בת דודתה היפה, עולמי ישתנה ואושר יציף את חיי.

אלא שהגירושים מלירון אחרי שמונה־עשרה שנות נישואין ושני ילדים העלימו את הביטחון העצמי שלי, ביטחון שהתקשיתי למצוא.

חיפשתי זוגיות. קשר אהבה וחברות אמיתית שאפילו תוביל לנישואים.

מה שהחל בשיחת היכרות רשמית ומנומסת בטלפון, נמשך בפגישה מחויכת בבית קפה. מכאן כבר הכול התנהל באותו האופן. נהגתי להקדים בעשר דקות ולהתיישב בשולחן צדדי, מעט רחוק ובמקביל לכניסה. בדקות שחיכיתי הצצתי בחיוך על פניי דרך מצלמת הטלפון, לוודא שאין לי לכלוך בין השיניים ושבלוריתי מסודרת.

והן תמיד היו יפות ותמיד הופיעו בזמן ותמיד עמדו בכניסה במבט מעט מבולבל. תרות אחריי ואינן יודעות שאני מביט בהן נבוך מבעד לתפריט ומבולבל הרבה יותר מהן. הן היו רהוטות, מטופחות וצעירות ממני בשמונה שנים לפחות.

בפעם האחרונה זו הייתה טליה, אשת אופנה תל־אביבית בת שלושים ושמונה, שפרמה קשר הרסני במיוחד. רגע אחרי שסגרו אולם ולפני שחילקו הזמנות היא גילתה במחשב האישי של בן זוגה שהסתיר ממנה את עברו הפלילי. כשהתיישבה מולי ונטלה את התפריט, זיהיתי ציפורניים עם ציורי לק בשינוי קל מאצבע לאצבע. היה לה מרץ בלתי נגמר, פנים עדינות וחיוך כובש. אף על פי שלא הצלחתי להשיג את קצב החיים שלה, היא ביקשה להשיג אותי.

הצגתי את עצמי כעברי כץ והן תמיד אמרו את אותו משפט אחרי לחיצת היד או הנשיקה הרשמית על הלחי:

"הבנתי שאתה רופא נשים."

הייתי משיב בחיוך מאולץ שלפני הכול אני עברי. לא הרגשתי בנוח שהעיסוק שלי יהפוך לנושא העיקרי כבר בפגישה הראשונה. מכולן נפרדתי לפני שהספקנו להכיר באמת.

אחרי חמש פגישות דומות עם בחורות שונות הבנתי שזו אינה דרכי לזכות באהבה שחיפשתי. מאז סירבתי לכל הצעת היכרות, מסקרנת ומבטיחה ככל שתהיה.

בשבועות האחרונים המחשבות והבדידות בלילות קרעו את ליבי לגזרים. השתדלתי לעשות הכול כדי שכל מה שיישאר לי כשאשוב לדירה בערב יסתכם במקלחת חמה ואירדם מול ערוץ שיעמום החיים הטובים.

בדרך הביתה עצרתי לקנות מנת פלאפל עם חריף בדוכן מקומי. התיישבתי במכונית ואכלתי את עצמי לדעת. המטופלות שלי לעולם לא היו מנחשות שרופא הנשים שלהן מכלה את בדידותו בפלאפל ומלפפון חמוץ כמוהו, בחניון של בניין מגוריו. במבט מקרי זיהיתי כתם סורר של סחוג על החולצה. הוא נח בשלווה על הכרס שלי, שלאחרונה גילתה סימני תפיחה מדאיגים.

הבטחתי לעצמי בפעם המי־יודע־כמה שמחר אסע מהמרפאה היישר הביתה ואכין מרק צח או אקצוץ סלט ירקות עשיר בתוספת שמן זית. ההבטחה הצטרפה להבטחה שאתחיל להתאמן בחדר הכושר בבניין מגוריי. גם אותה הפרתי.

ברקע שמעתי שירים עבריים ברשת ג. ככל שהשעה התאחרה השירים שנוגנו היו יפים יותר ועוררו זיכרונות וגעגועים למשפחה שהייתה לי. כשהתנגן השיר "אל תלכי עכשיו" של יהודה פוליקר, שכתב על אימו לאחר מותה, זלגו דמעותיי עד שהסתירו את עיניי מלראות.

מצאתי את עצמי בלילות נמשך אל המרפסת, עטוף בשמיכה חמה, מתיישב מול הים ומקשיב לשצף הגלים או לגשם.

מחשבותיי נדדו לעבָרי הרחוק כילד יתום מאֵם ועד גירושיי, זקפו קומה ולא נתנו לי מנוח.

מחשבות על עתיד ילדיי ועל עתידי המקצועי התחלפו בזיכרונות טפלים מעברי הרחוק. נזכרתי בשמירות שעשיתי בצבא כחניך בקורס חובשים, בשבתות ריקות מחיילים בבסיס ההדרכה. מצאתי את עצמי מפטרל שש שעות ברציפות לאורך הגדר שהקיפה את הבסיס וחולם בהקיץ להתקבל ללימודי רפואה לאחר השחרור.

באותו בוקר הדר, המזכירה שלי, התקשרה בהתמדה אופיינית עד שעניתי. באנחת הרווחה שהשמיעה מעבר לקו חשתי את דאגתה.

היא הייתה סטודנטית בת עשרים וחמש לתואר שני במדעי המדינה באוניברסיטת תל־אביב. פגשתי אותה לראשונה כשליוותה את אימהּ לבדיקה במחלקת נשים בבית החולים.

האופן שבו דאגה לה וכיבדה אותה משך את תשומת הלב של הצוות הרפואי. כשהן התיישבו וחיכו לתורן, היא לא הפסיקה ללטף את ידה של אימהּ ומיהרה למלא אחר כל מבוקשה עוד בטרם נתבקשה.

נמלאתי רגשות הערכה שנשזרו בזיכרונות החמצה וגעגועים לאימי. כל מי שעבר לידן נעץ מבט מסקרן בשמלה האתיופית המסורתית שאימהּ לבשה בשלושה חלקים ושני צעיפים. הלבוש שיווה לה מראה מבוגר יותר מארבעים ושש שנותיה כפי שהתברר בתיקה הרפואי.

ארבעים ושש. מתי אני הספקתי להגיע לגיל הזה?

גברת מלסה נשלחה מקופת חולים עם בדיקה לא תַּקינה. היא התלוננה על כאב בבטן התחתונה ועל דימום לא סדיר.

הדר תרגמה לאמהרית מה ששאלתי והשיבה לי בעברית. היא דיברה בשקט ובעדינות ולא הרימה אליי את מבטה.

עשיתי לגברת מלסה בדיקת קולפוסקופייה כדי לשלול תהליכים סרטניים וטרום־סרטניים. התוצאה הייתה תַּקינה ומיהרתי להרגיע אותן שהכול בסדר. ליתר ביטחון ביקשתי שתגיע לביקורת בעוד חצי שנה.

לפני שקמו ללכת שאלתי את הדר במה היא עוסקת. כשסיפרה שהיא מתחילה ללמוד לתואר שני, התעניינתי אם היא במקרה מחפשת עבודה.

"דוקטור כץ," קולה היה צלול וברי"ש לא שורקת שהייתה שמורה רק לה. "אתה בדרך? גברת אבניאל פה."

אף על פי שביקשתי ממנה עשרות פעמים שתקרא לי עִבְרִי, היא התעקשה תמיד לפנות אליי ברשמיות, גם בשיחת חולין.

"מדדת לה לחץ דם?"

"כן. מאה עשרים וארבע על שבעים ושש ורשמתי בתיק."

"מצוין. תחברי אותה למוניטור, אני מגיע בתוך עשרים דקות."

ראיתי בעבודתי שליחות. דבר לא השתווה בעיניי מלעזור לאישה להביא חיים לעולם. פרי בטן. עם השנים קירות המרפאה הפרטית שלי כוסו בעשרות תמונות ממסוגרות של תינוקות מתוקים. בצד כל תמונה נכתבה הקדשה אוהבת של האם או בשם התינוק על הטיפול המסור. בכל פעם שהצלחנו להתגבר על הקשיים ותינוק בריא הגיח לעולם, התרגשתי מחדש.

במסדרון המוביל למרפאה שמעתי צעקות רמות. מיהרתי עד שטעיתי פעמיים בהקלדת קוד הכניסה של הדלת. כשפתחתי אותה גיליתי את הדר מכונסת מאחורי דלפק הקבלה. מולה, בגבה אליי, עמדה אישה כפופה מעט. שערהּ הצבוע, שגילה קצוות שיער לבנות שהוחמצו, הסגיר את גילה המבוגר. היא שטפה את הדר בגסות. מסביב ישבו שלוש נשים צעירות, מרוכזות כל אחת בטלפון שלה ולא גילו עניין מיוחד במתרחש.

"סליחה," אמרתי שלוש פעמים עד שגברת צווחות ניאותה לנצור את לשונה מרע ולהסתובב אליי. נדרשו לי שניות קריטיות לזהות בבירור שזו גברת נילי רגב, מהתורמות הוותיקות והנדיבות ביותר של בית החולים שאני עובד בו.

ניתוח פלסטי לא מוצלח במיוחד שעברה לאחרונה מנע ממני לזהות את חיוכה המלאכותי ואת המבט המופתע שהושתל בה.

"או," היא הסתובבה אליי בקריאה ממושכת והנמיכה את להבות קולה. "בוקר טוב."

"בוקר טוב גברת רגב," שמרתי על רשמיות מזויפת.

"דוקטור כץ," היא התקרבה ופנתה אליי במבט מתנשא ובלתי ניתן לפרשנות. היא הניחה את ידה על כתפי כאילו הייתי רכושה הפרטי.

"אני עומדת פה," כישורי המשחק שלה רק התחדדו עם השנים, "המומה מהחוצפה של מי שמכנה את עצמה המזכירה שלך."

"מה העניין?" שאלתי בשקט והבחנתי שהנשים סביבנו אוחזות בבטנן ומעלות את מבטן ממסכי הנייד.

"באתי אליך בעניין דחוף מאוד ואישי מאוד," היא חזרה לטון המשתלח, "ביקשתי להיכנס לחמש דקות. זה בקשר לשירי, הבת שלי, אתה בטח מכיר אותה... היא שחקנית מפורסמת מאוד..."

הנהנתי קלות אף שלא היה לי מושג על מי היא מדברת.

"והחצופה הזאת," היא התיזה רוק נקודתי עד לחיי לפני שהסתובבה בחזרה אל הדר והצביעה עליה באצבע מאשימה עמוסת יהלומים, "מעיזה לומר לי שלא נוכל לשוחח בשעה הקרובה כי יש איחור בתורים."

הבטתי בהדר שקמה מהכיסא והעבירה את מבטה תכופות ממני לגברת רגב, כמנסה לשער כיצד אגיב לאחר שאשמע את גרסתה.

"היא בכלל יודעת מי אני שהיא מעיזה לדבר אליי ככה?" גברת רגב הניחה סוף־סוף לכתפי והעלתה את התיק היוקרתי שנשאה בידה אל בין חיקה.

הבטתי אל הדר וזו השיבה אליי מבט בעיניים בורקות ושבה להתכנס בכיסא.

"מי היא בכלל שתקבע אם נוכל לשוחח או לא נוכל לשוחח," גברת רגב לכדה במבטה את אחת המטופלות שהעיזה להביט בה.

"קראת לי עיזה שחורה," לראשונה שמעתי את הדר מרימה את קולה בכעס. הזעם וההשפלה ניכרו היטב בעיניה.

"זה מה שאת!" היא סנטה בה.

"גברת רגב," ניסיתי לצנן את האווירה, "אני בטוח שאפשר לפתור הכול ברוח טובה. אין צורך להעליב או להתבטא בצורה כזאת."

היא בחנה אותי במבט מתנשא בעיניה השחורות. "דוקטור," היא המשיכה בנימת זלזול, "אני חוששת שאתה לא באמת מבין עם מי אתה מדבר."

הבנתי מייד. שמה של גברת רגב יצא למרחוק כמי שבקשריה הפיננסיים עם הנהלת בית החולים יכולה לעכב התקדמות מקצועית של כל רופא ומנהל. ובכל זאת הרגשתי רע מאוד מהאופן שבו דיברה והעליבה את הדר שרק עשתה את מלאכתה נאמנה.

"כל מה שאני אומר," המשכתי להבליג, "זה שאין צורך להתרגז. בואי נבדוק מה אפשר לעשות."

"אז תבדוק ותבדוק מהר," היא שלחה לעברי מבט מזלזל. "מלדבר שום דבר לא יוצא."

באותה שנייה הזעם שאגרתי עד כה עלה על גדותיו והחל לשטוף את רוחי.

"איפה גברת אבניאל?" פניתי להדר וכינסתי את שפתיי.

"בחדר שלך," היא מלמלה כמעט בלחש. "עם התוצאות של המוניטור שביקשת."

"גברת רגב," פניתי אליה. "את תצטרכי לסלוח לי. אני עמוס מאוד היום... את מוזמנת להתקשר בעוד שעתיים לנייד האישי שלי ואני אשמח לעזור לך."

"רגע רגע..." היא פקחה זוג עיניים משתוממות, אבל לשנייה לא התכוונתי לגלות הבנה למשמעות מבטה הפלסטי.

"וההתנהגות שלך לא מקובלת עליי," המשכתי בקור רוח מאופק, "אני מבקש שתתנצלי בפני הדר על המילים הקשות שהטחת בה..."

"מה?" כעת הפנתה אליי את אוויר צווחותיה. המטופלות כבר לא יכלו להתעלם ונעו בחוסר נוחות בכיסאותיהן. באותה שנייה תהיתי כיצד אתגונן מפני מופע הרוק הכבד שהיא עומדת להתיז לעברי.

"ואם לא," המשכתי בטיפת הסבלנות האחרונה שנותרה בי, "את מוזמנת לצאת עכשיו מהמרפאה שלי."

עצמתי את עיניי לשנייה ארוכה. כאב חד ומוכר החל לנקר את רקותיי.

"לא... זה פשוט לא ייאמן מה שקורה פה," היא נדרכה. "כנראה שכחת את הקשרים הטובים שיש לי עם פרופסור מץ."

התאמצתי לשלוט ברוחי ונשמתי נשימה עמוקה מבלי שתבחין.

"ואת שכחת כללי נימוס בסיסיים," השבתי בשקט ובקור רוח. "אני בטוח שאת מכירה הרבה רופאים מצוינים שיוכלו לטפל בבת שלך, אבל אני בטוח שיהיה להם מאוד קשה עם גסות הרוח שלך. אז עד שלא תתנצלי בפני הדר על איך שכינית אותה, אני מבקש שתעזבי את המרפאה שלי."

"אתה עוד תשמע ממני," היא רשפה לעברי.

כשיצאה ביקשה לטרוק את הדלת בכוח, אך לדלת היה ציר שמנע זאת והותיר אותה זועפת וחסרת אונים. הדר ואני הישרנו מבט זה לזה והתאפקנו שלא לצחוק.

גברת אבניאל קיבלה אותי בחיוך נבוך. התנצלתי על העיכוב ולא הוספתי.

כל היום הדר נמנעה מלפנות אליי. למעט שיחת טלפון קצרה ובה ביקשה לברר אם ארצה שתזמין בעבורי את כריך הגבינה הקבוע לארוחת הצוהריים, לא חשתי בנוכחותה.

לפני שסיימתי לבדוק את המטופלת האחרונה היא נכנסה לחדרי והודיעה בשקט שבסוף החודש תסיים לעבוד.

"מה קרה?" הופתעתי.

היא התיישבה מולי ונטעה בי זוג עיניים עצובות. "הדבר האחרון שאני רוצה, דוקטור כץ, זה לסבך אותך עם הממונים עליך. זה לא מגיע לך."

"מה פתאום לסבך?" מיהרתי לומר.

"תאמין לי שאני יודעת בדיוק על מה אני מדברת. אני מכירה טוב מאוד את האנשים האלה שמנופחים מחשיבות עצמית. אני פוגשת אותם כל יום באוניברסיטה. המנחה שלי לתזה בטוח שהוא עושה איתי אפליה מתקנת ודואג להזכיר לי את זה בכל הזדמנות. מזמן החלטתי שאני לא מוכנה יותר לספוג יחס כזה ולא משנה ממי."

"את לא הולכת לשום מקום," אמרתי בנחרצות. "ואני לא ארשה לאף אחת, עשירה ומנותחת ככל שתהיה, להתייחס אלייך או לכל אחת בצורה כזאת."

חיוך דק עלה על שפתיה.

"חוץ מזה," המשכתי, "את באמת חושבת שאוותר בקלות על האנג'רה של אימא שלך?"