חלק ראשון
משיהיה קרוב יותר ליום מותו, אף כי כדרך האדם, לא יידע מתי בדיוק יבוא עליו יום זה, הוא ישוב אל סיכום חייו האחד והתמציתי: יְעֵלָה, אהובתי המתה.
הזיקנה תגיע עדיו לא בהדר, אלא בקטנוֹת ובהתחשבנויות יומיומיות מייגעות, ההולכות ונערמות זו על גבי זו ואין לסלקן: מיחושים קטנים וגדולים, ערימת הכדורים והתרופות שממתינה לו בפינה על שעוונית כתומה, המכסה את שולחן העץ הישן, אם רק יזכור לקחת כל כדור במועדו; הרי גם הזיכרון לא יהיה עוד כפי שהיה, וגם השיכחה, בת בריתה של הזיקנה האיטית, תעטה עצמה עליו באיטיות ערפל העולה מהעמק להר בסערה חורפית. מדי פעם רוח צדדית מסלקת חלק זעיר מהאפור הסמיך, וצלילות רגעית נושבת לפינה כלשהי. אבל גם הזיכרון, יֵידע בערוב ימיו, כלומר, השיכחה, לא תסלק מעליו את תמצית חייו הבלתי נשכחת: יְעֵלָה, אהובתו המתה.
סמוך ליום מותו, ובימים הנערמים עליו, האיטיים עד ליום זה, תלך הזיקנה ותִכפה עצמה ללא התחשבות. הגב הכפוף המייסר בשעות הקטנות של לילה ארוך באין שינה, הרעידות ההולכות ומשתלטות על כפות הידיים הקמוטות, הכתמים הכהים המתפשטים, השיער המקליש, הלבן, שהוא טורח לסרקו לאחור ולהשאירו לא מקוצץ כליל. הבקרים בהם לא יוכל לקום ממיטתו ולהכין לעצמו אפילו כוס תה. והבדידות. הסוג החדש שלה, שהיה קורא לה עריריות לולא הייתה איתו תמיד, כל השנים האלה, יעלה, אהובתו המתה.
למוות עצמו אין כמובן כל חשיבות. הוא הלוא בן לוויה קבוע שלו מאז ילדותו, בנעוריו, בבחרותו ולאורך חייו. וממילא מאז שנפטרה אין המוות יכול לאיים עליו יותר, הרי כל ההבטחה הגלומה בו היא הפגישה המחודשת איתה. ומה בכך. שיבוא. אבל הדרך אליו הפעם אינה מוכרת. לא אימתם של הצוררים, לא הרעד מאחורי קירות הגטו, לא מורא האקציות, אפילו לא הסרטן המחלחל בארסו, מפעפע שנים מראשה אל גופה, אוחז בדיבורה ומשתקו, מצמית את איבריה. הרי אז היה צעיר, ומה, לא היו לו נשים רבות מספור אחר כך? גם אם אף אחת מהן אף פעם לא הייתה היא. לא הייתה יכולה כלל להיות. אבל היו, היו. ולא סתם הן ייווצרו בידי הזיכרון המאוחר, הסלחני. אכן כוחו עוד היה אז במותניו, והנשים חיזרו בהתלהבות, אלמן מבוקש ואף נאה שמעלותיו רבות, ואפילו לא סלד ממחשבה על ילדים נוספים. לחטוף ומהר. ואמנם נחטף, וברצון. הגוף דרש ואף הנפש, ומה בכך...
אבל לא. הזיקנה היא דבר אחר. בינתיים לא עוד בערוב ימיו, הכאבים - כאבים, והגוף פוחת והולך, אבל הוא יכול עוד לעשות דבר מה, ומה שברצונו לעשות זה לשבת ולכתוב. את סיפור חייו יספר וערפל השיכחה, עדיין הוא יכול לו, ויש דברים שאינם נשכחים ולא נמחקים גם אם הגוף בוגד והראש מתעתע. הם הרי ניסו למחוק את הדברים מראשו, מגופו, ממש מיום שהגיע ארצה והוא בן שלוש עשרה בלבד. ולא שגם הוא לא רצה. הרי ביקש להיות צבר בכל נימי נפשו, וגם הצליח. ומהסיפורים משם התרחק כמו מאש, וגם מהשפה והמבטא. אבל להישכח, זה לא. שנים ארוכות קיננו הזיכרונות בתוך ראשו, הכאבים גדלו והיכו שורש בליבו, התקיימו לצד חייו והמתינו בסבלנות ליום שבו יחליט כי הגיעה העת לפרושׁ ולכתוב את סיפור חייו.
הוא התבונן בערימת הדפים על שולחן העבודה שלו. מימין ערימה מתגבהת והולכת, משמאל דף חדש, חלק, נקי. הוא התיישב אל השולחן, לקח עט ושוב שירבט מה שהצליח לרשום בכל הדפים בערימה שלצידו: בראש העמוד, ״יעלה, אהובתי המתה,״ בכתב שעוד לא ממש החל לרעוד, באותיות ברורות שגודלן בינוני. הוא נאנח, נטל את הדף והניחו בראש ערימת הדפים שמימינו.