פתח דבר
עריכת ספר זה הסתיימה ביום השנה למותה של חברתי. סוף נובמבר לוהט, מתאים הרבה יותר לחוף הים מאשר למצבה בפנטהאוז בבית העלמין ירקון. הפעם הראשונה ששמעתי על המקווה הייתה ממנה. היינו נערות צעירות, והיא סיפרה לי ששמה לב שבבית הכנסת יש מקווה ורצתה לראות מה זה. "דפקתי בדלת ואישה פתחה לי," היא אמרה, "וזו בסך הכול בריכה קטנה. הרבה יותר כיף לשחות איפה שאנחנו שוחות, בחוף הדוסים בתל אביב."
כמה שנים מאוחר יותר הפכתי לדתייה, הפסקתי ללכת לים והמרתי אותו בטבילה החודשית באותה בריכה קטנה, במקווה שעליו סיפרה לי.
תחילתו של הספר הזה הייתה במחשבה על דוקטורט. באופן טבעי הלכתי שבי אחר החיבור בין המונולוגים לבין פרשנות פמיניסטית. תחילה חשבתי לשלב את הראיונות עם תצפית משתתפת, ולמזג אותם עם כתביהן של הוגות חשובות העוסקים במה שעולה מהטקסטים — גוף, מיניות, יחסי כוח, דת, טקסים ועוד. אבל ככל ששמעתי יותר ויותר מונולוגים מהמקווה, גמלה בלבי ההחלטה להגיש אותם בטהרתם. להביא את הקולות נקיים בלי להכניס אותם לסד הפרשנות.
הבחירה לכתוב בשמות בדויים אפשרה לנשים לספר את סיפורן. בחרתי בשמות תנ"כיים, וההצמדה של אישה לשם ספציפי נערכה בהגרלה, והיא אקראית לחלוטין.
עבורי המקווה היה ועודנו מפתנה של שירת האהבה לאלוקים ולאישי. מקום המעבר בין ריחוק לקרבה דרך טקס של מים. בגלל העמדה הראשונית הזו היה המסע אל מונולוגים מן המקווה מורכב ומטלטל. פגשתי נשים במגוון גילים ובמגוון עמדות כלפי הטבילה. ולמרות השוני, כשקראתי את הטקסטים יכולתי למצוא את עצמי בכולם. בחלקם בהזדהות, בחלקם בהשתאות ובחלקם בכמיהה ובגעגוע.
אף שעשיתי את המסע בגפי, היו שותפות לו נשים רבות. אני מבקשת להודות לכל הנשים שפתחו בפניי את ביתן ואת לבן וחלקו איתי את מונולוג המקווה שלהן. אני מבקשת להודות לרויטל חברתי, שהייתה הקוראת הראשונה של כל הטקסטים ושאלה אותי את השאלות שהובילו להוספת הערות השוליים ומילון המונחים. ללילך חברתי על האמונה האין־סופית ביכולות הכתיבה שלי. לאושרית חברתי על הרעיונות לשם הספר ועל הכריכה. לנועה ברקת העורכת המחוננת שהאמינה בטקסט והצליחה לרגש אותי בכל פעם מחדש במהלך העבודה. לוורד זינגר, עורכת הלשון הרגישה — היא ודוד מהוצאת פרדס נתנו לספר את הבית שהתפללתי לקבל. לשלומית נעים־נאור שדחפה אותי לכתוב והייתה השדכנית להוצאת פרדס. לבנותיי: לנעה־רבקה בכורתי שתמללה את הטקסטים המוקלטים לנייר, ולשירה־חיה, חן וטל. לחתניי הראל־אברהם, מיכאל־גיא, אברומי־יצחק ומעיין־יוסף. לבניי רועי ומעיין. כולם מקור ההשראה והיצירה שלי. תודה עצומה לאישי ואהובי עמי, שכל טבילותיי ותפילותיי הן בעבורו. ותודה לבורא עולם שהחייני וקיימני והגיעני לזמן הזה.
אלה קנר