אני יושבת ליד השולחן שלי ולועסת את העט, מחכה שפרופסור קלי תסיים לכתוב על הלוח. השיעור הזה תמיד מתארך כמו נצח, ומכיוון שהוא מתחיל בשתים עשרה, אני גם תמיד נעשית רעבה באמצע.
מתוך שעמום אני עוברת באצבעי על המשפט שמישהו חרת לתוך השולחן.
"אני אוהבת את האופן שבו הזרוע שלה תמיד מוחקת חצי ממה שהיא כותבת על הלוח," קיגן לוחשת לידי, מחזירה את תשומת ליבי מהחריתה לפרופסור קלי. ואכן המשפט בצד שמאל מחוק למחצה כאשר היא ממשיכה לכתוב בהמשך הלוח.
קיגן היא היחידה שאני מדברת איתה כאן, באוניברסיטת קליפורניה. לא הייתי קוראת לה חברה בהכרח, יותר שותפה לדירה וללימודים. הלימודים באוניברסיטה לא שונים בהרבה מהתיכון ואני עדיין מעדיפה להיות רוב הזמן עם עצמי. אם יש לך חברים אז את חלק מהדרמה. את יודעת מי שוכב עם מי, מי עושה סמים, מי הבנות המגעילות, זה מעגל אכזרי.
קיגן ואני התחברנו כי היא שונה. קעקועים מכסים את זרועותיה, והיא אוספת כל מה שקשור בחדי קרן. אני גם אוהבת את הגישה שלה לחיים. לא אכפת לה מה אחרים חושבים עליה. אין לה דאגות וזה מלחיץ אנשים.
"ג'קי, הכתבה שלך מוכנה?" שואלת פרופסור קלי.
ג'קי, שיושבת בשורה לפניי, מכחכחת בגרון ומתיישרת. "כמעט סיימתי. אני עדיין מחכה שהבעלים של המסעדה יחזור אליי."
אני לומדת עיתונאות. החלטתי שאם אני לא יכולה לעסוק במה שאני באמת אוהבת, אעשה את הדבר הבא הכי טוב; אכתוב על זה.
אני קופאת במקום. "כן, הכתבה שלי מוכנה," אני משקרת. אפילו לא התחלתי עדיין. פרופסור קלי מחייכת אליי בביטחון, סומכת עליי שלא אאכזב אותה. מעניין איך הייתה מגיבה לו הייתה יודעת שכל עבודה שהגשתי לה עד היום נכתבה ברגע האחרון.
ג'קי מסתובבת בכיסאה ומביטה בי בבוז מבעד לעדשות המגע הירוקות שלה. הנה זה מתחיל. משום מה אני תמיד היעד לבריונות שלה. אני חושבת שזה מפני שאיזה בחור שהיא דלוקה עליו התיישב לידי לפני שני שיעורים. אחרי שהתעלמתי מקיומו, הוא הבין את הרמז וחזר לשבת קדימה.
בכל אופן, נמאס לי מהשטויות של ג'קי. בדרך כלל אני פשוט מתעלמת ממנה. מה שעצוב זה שפעם היא הייתה נחמדה, אבל אז היא התחילה לשכב עם כולם והאגו שלה גדל כמעט לאותו הגודל של החור שיש לה בין הרגליים.
"למה את מתלבשת כמו סמרטוט? זה ממש מביך את כל השכבה." החברות שלה צוחקות והיא מחייכת בגאווה.
"תתעלמי מהן," אומרת קיגן.
זה מה שאני תמיד עושה.
פרופסור קלי מתיישבת ליד השולחן שלה ומתחילה לעבור על הכתבות לעיתון האוניברסיטה, מבזבזת ככה את עשר הדקות האחרונות של השיעור. אני מושכת את התיק שלי ממקומו מתחת לכיסא ומוציאה את הספר שלי. אני מהר מאוד מאבדת את עצמי בסיפורים על אודות דרקונים וזומבים.
"את יודעת שאף אחד לא החזיר לי צלצול?" קיגן מפריעה לי לקרוא. "הגשתי את כל קורות החיים האלה ואף תחנת חדשות לא התקשרה. אולי אני צריכה פשוט לוותר וזהו. אולי אהיה מנקה," היא ממשיכה, ואני יודעת שהיא הולכת להתחיל עכשיו את החפירה הקבועה שלה. עדיף כבר שאוותר עכשיו על הספר שלי כי כשהיא מתחילה לחפור אין לי דרך לעצור אותה. אבל אני לא אחת שמוותרת בקלות, לכן אני עושה פרצוף רציני כדי להראות שאני שקועה עמוק בספר. "אני יודעת – אני יכולה להיות מנקה שהיא שפחה. את יודעת, כאלה שבאות כאילו לנקות את הבית, אבל במקום זה עושות סקס בסוף?"
אני צוחקת, מוותרת סופית על הספר וסוגרת אותו.
"כן, אני מכירה את הסוג הזה של השפחות. אבל אל תוותרי. עוד יתקשרו אלייך. חוץ מזה את שונאת למצוץ ואני די בטוחה שזו דרישה שבאה עם התפקיד בתור שפחת מין."
"חרא, את צודקת." היא נשענת לאחור כאילו הרסתי לה את כל המטרות שהציבה לעצמה בחיים.
"אם כבר מדברים על חרא, קנית את התיק הזה מאיזה הומלס?" ג'קי מניפה את שערה הבלונדיני אל מעבר לכתפיה כשהיא מקשיבה לשיחה שלנו. "בטח אימא שלך מתביישת בך. כאילו מה, איזה קבצן סידר לך את השיער?" היא ממשיכה להעליב.
משהו בתוכי שחשבתי שכבר מת מזמן פתאום מתעורר ומציף אותי מבפנים כמו אש פראית ואני מביטה בג'קי בזעם. "כדאי מאוד שתסתמי את הפה כל עוד את יכולה," אני מזהירה. קיגן מסתכלת עליי כאילו השתגעתי. אף פעם לא הגבתי לשטויות של ג'קי, אבל היום... נשבר לי.
"אויש, פגעתי בנקודה כואבת?" ג'קי צוחקת. אני עוצמת עיניים ומנסה לתת לתחושות האלימות שמנסות לפרוץ ממני לעבור. "יש לך בכלל אימא, או שהיא ויתרה עלייך ברגע שנולדת?" היא מטה את ראשה לאחור וצוחקת בקול, וכך אפשר לראות את האודם הוורוד הזול שמרוח על שיניה.
זעם מציף אותי ואני מאגרפת את ידיי. אני עומדת לאבד את זה לגמרי. אני עומדת לאבד את הסבלנות ולהתפוצץ כאן ועכשיו. "אני חייבת לעוף מפה." אני דוחפת את הספר לתיק וקמה, מנסה להסתלק לפני שמשהו נוראי יצא ממני. אני מסוגלת להתעלם מכל דבר שמצית את הכעס שלי, אבל דיבורים על אימא שלי... זה דבר אחד שממנו אני לא מסוגלת להתעלם.
"היי, תראי – הצלחת להעיף אותה," מלגלגת אחת החברות של ג'קי. אני אפילו לא זוכרת איך קוראים לה. גם ככה לכולן יש שמות דומים. ג'קי, ג'ודי, ג'נט.
"יופי, שתחזור בריצה לאימא שלה לקבל ממנה עצות בענייני אופנה," ג'קי ממשיכה.
אני נעצרת מול דלתות היציאה מהאולם.
פשוט תצאי. תמשיכי ללכת.
אני עוצמת עיניים, ומשהו שאני מדכאת כבר הרבה שנים שובר את כלאו הפנימי ומתפוצץ בחזה שלי.
אני מפילה את התיק על הרצפה ומסתובבת. "מה אמרת?"
ג'קי מטה את גופה על הכיסא שלה, מקישה על השולחן בעפרון וצוחקת. "שמעת אותי, את – "
אני לא נותנת לה לסיים. אני קופצת מעל החברה שלה ותופסת בצווארה של ג'קי. כשאני מושכת אותה בכוח מעל השולחנות לכיוון המעבר, שערה הבלונדיני המזויף מתנופף לכל עבר.
כל הכיתה מגיבה בצעקות התרגשות בזמן שאני מפילה את ג'קי על הרצפה כאילו הייתה חתיכת חרא. אלוהים, אני מרגישה מדהים! כמו נמרה שחיה כל החיים בכלוב וסוף־סוף שחררו אותה לחופשי. אני מרגישה... חיה. כל יום אני יושבת בכיסא ליד שולחן, חיה חיים משעממים, מוותרת על משפחה, על חלומות, והכי חשוב, על עצמי.
ג'קי בוהה בי, מסקרה מרוחה סביב העיניים שלה, בעיניה מבט של פחד שרק מדרבן אותי להמשיך. אני מחייכת ומעיפה לה סטירה שזורקת אותה לאחור על המדרגות.
זה... האלימות הזאת... זה מה שחסר לי בחיים.
היא צווחת ומחזיקה את האף שלה. "כלבה משוגעת!"
קיגן קופצת ממקומה ומסתכלת בתדהמה על ג'קי השרועה במעבר, לפני שהיא מסתכלת עליי. "שאני אמות!"
"מה קורה פה?" פרופסור קלי קופצת מכיסאה ועולה במדרגות.
"רוצי!" קיגן מצביעה לעבר הדלתות, חיוכה גדול לפחות כמו שלי.
אני עוברת מעל ג'קי, תופסת את התיק, אבל אז עוצרת ומסתובבת כדי להסתכל עליה כשהיא עדיין ממש לידי. "תזכרי את זה בפעם הבאה שתרצי לתפוס תחת על מישהו. תתבגרי." אני מזדקפת, מכתיפה את התיק, ורצה מהאולם.
אני ממהרת לחדרי וזורקת את כל מה שאפשר לתוך כמה תיקים. אני משאירה בלגן גדול, המיטה שלי הפוכה והמגירות זרוקות על הרצפה. קיגן תהרוג אותי כשהיא תראה איך השארתי את המקום. אני חוטפת את הטלפון שלי מהמדף, במקום שבו אנחנו שומרות את אטריות הראמן, ומספריים נופלים על הרצפה וכמעט דוקרים אותי. הם נוחתים על מגזין שעל שערו יש בלונדינית יפה. הבאתי את המגזין הזה איתי לקניון לפני כמה חודשים בניסיון לשחזר את האיפור של הדוגמנית הזאת, אבל אחרי שבזבזתי כמה מאות דולרים לא הרגשתי יפה יותר. ניסיתי להתאים את עצמי לאורך החיים הנהוג בלוס אנג'לס, באמת שניסיתי, אבל אני פשוט שונה. לא אכפת לי מאופנה או מסרטי בנות, או מדברים כביכול נורמליים שבנות בגילי אמורות לאהוב. אם לוס אנג'לס לא הצליחה להפוך אותי לבחורה טיפוסית, אף אחד כבר לא יצליח.
אני מרימה את המבט ורואה את המראה הגדולה של קיגן, שמכוסה במדבקות של חדי קרן ובתולות ים, ורואה גם עצמי, בוהה בי בחזרה במבט רדוף. העיניים הצבועות והסומק המזויף נראים מגוחכים לגמרי.
אני לוקחת ממחטת נייר ומתחילה לשפשף את הפנים חזק בניסיון להוריד את כל החרא הזה מפניי, עד שהעור שלי משופשף ואדום לגמרי.
אני סיימתי את המשחק הזה.
אני משליכה לרצפה את הממחטה המוכתמת באיפור, לוקחת את התיקים שלי ומביטה סביב על החדר המבולגן בפעם האחרונה.
הלב שלי הולם בפראות לנוכח מהמחשבה שהרגע שטפתי במורד האסלה את כל החלומות שהיו לי על קריירה בעיתונאות.
זה גם ככה לא מה שרציתי.
אני לא רוצה לכתוב על המתאגרפות הטובות בעולם.
אני רוצה להיות כזו.
פרק 1
טייט
אני מחזיקה את ההגה בידיים חלקלקות מזיעה. השמש השוקעת באופק צובעת את השמיים בכתום זוהר, מה שמסנוור את עיניי, שגם ככה רגישות ואדומות. הנהיגה לא נגמרת ואני מתחילה לאבד עשתונות. סוף־סוף אני רואה את השלט לשיקגו ושוקעת לתוך הכיסא בתחושת הקלה.
הבית שלי.
סוף־סוף.
אני חשה התכווצות בחזה כשאני נכנסת לעיר, וחוסר הנוחות הפתאומי מעיר אותי ממצבי הקטטוני. אני נוהגת פחות או יותר יומיים רצופים, ואני יותר ממוכנה למקלחת חמה ולמיטה נוחה. אני נכנסת עכשיו לאזור הצפוני של העיר, ידיי מתחילות לרעוד והלב שלי הולם. ידעתי שלחזור הביתה לא יהיה קל.
עברתי לקליפורניה לפני ארבע שנים כדי ללמוד באוניברסיטה. מן הסתם תמיד חזרתי הביתה לחגוג את חג המולד, אבל תמיד היה לי כרטיס חזור עוד לפני שהגעתי, וזה תמיד היה ביקור זריז. כשעזבתי את הבית השארתי מאחור לב שבור, והנחתי שלשכוח יהיה עדיף לכל המעורבים. מסתבר שטעיתי כי הנה אני... נוהגת בחזרה היישר לתוך כל הדבר הזה.
גורדי השחקים מקבלים את פניי בזמן שהולכי רגל חסרי היגיון מנסים לרוץ לצד השני של הכביש.
אני מוציאה את הטלפון ומסמסת לקלואי. היא חברת ילדות שלי והיא בגילי, בת עשרים ואחת. היא היחידה ששמרתי איתה על קשר לאורך השנים.
אני: עוד רגע מגיעה.
אני זורקת את הטלפון למחזיק הכוסות ומחכה ברמזור, מנסה לנגב את ידיי המזיעות על מכנסי הג'ינס הקצרים שלי. "אלוהים ישמור, טייט. תירגעי," אני לוחשת לעצמי במתח. אני שולפת שוב את הטלפון ורואה שקלואי ענתה לי.
קלואי: כבר אין לי סבלנות לחכות!
אני: לא סיפרת לאף אחד שאני מגיעה, נכון?
קלואי: לא.
איזו הקלה.
מאחוריי נשמעת צפירה וזה גורם לי לקפוץ במושבי. עם כעס בעיניים אני מסתכלת במראה הצדדית ורואה איזה בן־זונה שולח לעברי אצבע משולשת מבעד לחלון של טנדר כחול.
שכחתי כמה האנשים כאן יכולים להיות חסרי סבלנות. זהו, רשמית חזרתי לשיקגו, אני אומרת לעצמי.
כשאני מגיעה לשכונה הישנה שלי, אני באינסטינקט משפשפת את המצח ונוגסת בשפתיים. הבתים הקטנים לאורך הרחוב מוכרים לי. הם בנויים כה קרוב זה לזה שאני זוכרת שכשהייתי ילדה יכולתי להציץ לתוך ביתו של השכן. לשיקגו יש מוניטין ידוע לשמצה של אלימות ושל כנופיות, אבל אי אפשר היה לדעת את זה אם היו מתרשמים רק מהפרבר שגדלתי בו.
אני נוסעת ליד העץ הזקן שתחתיו התנשקתי בפעם הראשונה, ממשיכה ליד המדרכה שעליה נפלתי בפעם הראשונה שבה ניסיתי לרכוב על אופניים, ומגיעה לביתה של קלואי.
אני מחנה את האקספלורר ולוגמת מהמים שכבר נהיו חמים, אבל אני חייבת משהו רטוב שיטפל ביובש שיש לי בפה פתאום.
אני יוצאת מהמכונית ומרגישה את הדופק הולם ברקותיי. אני לא מאמינה שחזרתי לכאן. מה חשבתי לעצמי? לעבור בחזרה לשיקגו?
קלואי רצה החוצה, תלתליה הארוכים והכהים מתעופפים לכל עבר וחזהּ השופע כמעט מתפרץ מהמחשוף העמוק שלה ועושה לי פנסים בעיניים. היא תמיד קיבלה הרבה תשומת לב מבחורים, ואני כמעט שונאת אותה בגלל זה. אנחנו יין ויאנג, אני והיא. היא יותר בחורה טיפוסית ואני... טוב, אני ממש לא.
קלואי תוקפת אותי בחיבוק ענקי שכמעט מפיל את שתינו וזרועותיה כמעט חונקות אותי.
"אלוהים אדירים, את פה!" היא צורחת, קופצת באוויר מרוב אושר. אני משיבה לה אהבה, מחבקת אותה חזק ועוצמת עיניים. ממש התגעגעתי אליה, וככל שקשה לי להיות כאן בלי כרטיס טיסה חזרה ללוס אנג'לס, אני לא הולכת לשום מקום.
"אני באמת פה," אני לוחשת. אני פוקחת את עיניי באיטיות, רואה את בית אבי. עיניי פועלות כמו מתוך עצמן ונודדות אל הבית השכן, הבית הקטן, הצבוע בכחול ובלבן, שאני מכירה טוב מדי. כאב הלב, שממנו ברחתי עד עכשיו, בוער בתוכי בפתאומיות עד שלרגע אני חשה סחרחורת. אני עוצמת עיניים כדי להחזיר לעצמי שיווי משקל, ורואה בעיני רוחי את דמותו של הילד שפעם אהבתי. רואה אותו מרחף מעליי ומחייך עם החיוך המושלם שלו, חרוזי זיעה נוצצים על החזה שלו, אהבה זורחת בעיניו. אני עדיין יכולה לראות את שערו הבלונדיני נופל לתוך עיניו ומרגישה את הקסם הילדותי שלו שוקע עמוק לתוך הנשמה שלי. ליבי מחסיר פעימה ועיניי נמלאות דמעות כשאני נזכרת בכל מה שהיה. אני עדיין אוהבת אותו. אוהב אותו תמיד.
אני משתחררת מחיבוקה של קלואי, מנסה להסדיר את נשימותיי, עושה הכול כדי לא להסתכל לעבר הבית הארור הזה. "תגידי לי שאת נשארת, שאת לא חוזרת לשם."
אני מהנהנת בשתיקה ומסדרת את הקוקו שלי. עזבתי את הלימודים ואין לי שום תוכנית לחזור לשם. לא שאני יכולה בכלל לחזור. אחרי מה שעשיתי לג'קי בטח העיפו אותי מהלימודים גם ככה.
לא סיפרתי לאבא שלי שפרשתי מהלימודים. זה יהרוס אותו. אם הוא היה שומע שזה מפני שהלכתי מכות הוא בטוח היה הורס גם אותי.
"אני נשארת," אני מאשרת.
היא משחקת בשערה ומתיישבת על מכסה המנוע של מכוניתי. "אז לא סיפרת לי יותר מדי בטלפון, מה הסיבה למעבר הפתאומי? קרה משהו?"
אני משלבת ידיים ומנסה להיזכר ברגע שבו הכול התחיל להתפרק. "פשוט כבר לא יכולתי לשחק את התפקיד הזה יותר. להיות הבחורה שקמה מוקדם בבוקר ורצה לשיעורים שלא אכפת לה מהם. לא יכולתי לשבת שם ולהקשיב לבנות ההן מדברות על מסיבות קשת, ומי הדביק את מי במחלת מין." אני מגלגלת עיניים כשאני נזכרת בשטויות האלה.
קלואי צוחקת בקול רם ופוקחת את עיניה בתדהמה. "מסיבות קשת! את יודעת מה זה?" היא שואלת.
אני מחייכת ונזכרת כמה הבחורות התרגשו כשדיברו על בחירת גוון השפתון שבו ישתמשו כדי למצוץ במסיבות לכמה שיותר גברים. אני אפילו זוכרת ששמעתי בחור אחד מתלונן באוזני ג'קי שלא תמרח שפתון אדום בפעם הבאה כי הזין שלו נראה כמו ארטיק אדום במשך שבוע לאחר המסיבה.
"טוב, עכשיו אני יודעת," אני אומרת, "ואני לא יודעת אם זה אמיץ מצידן או מטומטם."
"נו באמת, תעשי לי טובה. בטוח יש לך איזה שפתון ירוק מוחבא איפשהו, בדיוק בשביל המסיבות האלה, והשארת חצי מקבוצת הפוטבול עם צבעים של 'גרין לנטרן'." היא קורצת בצורה עקומה, פיה פעור. אני לא יכולה לעצור את צחוקי.
"ירוק זה לא ממש הצבע שלי. אני חושבת שאני מעדיפה אדום." אני מכווצת את שפתיי לצורת נשיקה, והיא מנענעת בראשה. "עכשיו ברצינות, יום אחד פשוט נשברתי והוצאתי את כל הכעס שלי על איזו כלבה אחת שקוראים לה ג'קי. כשהאגרוף שלי פגש את פניה, פתאום הבנתי שחייתי שם על טייס אוטומטי." אני משחקת בחוט שהשתחרר משולי מכנסיי, נזכרת איך הייתי הולכת ברחובות קליפורניה כמו זומבי. "ממש חייתי בסבל ואני לא מוכנה לחיות ככה יותר." אני נאנחת. להגיד בקול רם למישהו את כל הדברים שהכבידו עליי במהלך כל הנסיעה לכאן גורם לי להרגיש כאילו איזה פיל הסיר סוף־סוף מהכתפיים שלי את הרגל שלו.
"כן, טוב, אם את שואלת אותי לא היית צריכה לעזוב מלכתחילה. זה לא מה שרצית. אני ידעתי את זה, את ידעת את זה, אפילו אבא שלך ידע את זה. הוא לא היה צריך לדחוף אותך לנסוע." אני רואה את המתח בשפתיה, והיא משפילה את מבטה. אני מרגישה כבדות בחזה פתאום כשאני נזכרת במה שאבא אמר לגבי לימודים באוניברסיטה. כמה הוא חשב שזה נכון בשבילי, ושזה הדבר שאימא הייתה רוצה בשבילי.
אני מושכת בכתפיי, מציצה מבעד לפוני שלי לעבר הבית של אבא. אני מרגישה חרא מפני שלא הלכתי דבר ראשון לראות אותו, אבל אני פשוט לא יכולה... עוד לא. כשהוא יגלה שאני לא חוזרת לקליפורניה, הדבר הראשון שיקרה זה שהוא יתעצבן, ואז הוא ינסה לדחוף אותי לשנות את ההחלטה שלי וינסה לגרום לי לחזור לשם. אני בטוחה בזה.
"מה שלום אבא שלי באמת?"
היא משלבת ידיים ולא פוגשת את מבטי.
"הוא לא יוצא מהבית כמעט אלא אם כן הוא יורד לאסוף את הדואר שלו, או לבדוק את מצב הגינה. לגבי אחותך, ג'ורני... זה כבר סיפור אחר לגמרי," היא נאנחת באכזבה. אני מביטה בה בבלבול.
"על מה את מדברת? דיברתי איתה לפני ארבעה ימים והכול היה נשמע בסדר."
"אז היא משקרת. תמיד יש למישהו משהו להגיד עליה. היא בלגן אחד גדול, טייט. ניסיתי כבר להגיד לך את זה."
לפני חצי שנה בערך, קלואי התקשרה אליי וסיפרה לי שאחותי הקטנה נעצרה על שימוש באלכוהול מתחת לגיל המותר. היא נתפסה יושבת במושב האחורי במכונית של איזה בחור, שיכורה לחלוטין. מסתבר שהיא גם שוכבת עם הרבה גברים. חשבתי שמילאתי את תפקידי כאחותה הגדולה והצלחתי להראות לה את הדרך וללמד אותה לא לפתוח את הרגליים עבור כל בחור שמתייחס אליה יפה, אבל נראה שהיא הצליחה לשטות בי.
"טוב, עכשיו אני כאן ואעצור את כל השטויות האלה."
אתפוס כל בן־זונה נכלולי שינסה להתקרב לאחותי ואשבור אותו, אם אני חייבת. המבט שלי מטייל בחזרה לעבר הבית הצבוע בכחול־לבן ליד בית אבי. הוא כמו מגנט, אני לא יכולה להסיט את מבטי, לא יכולה לא לראות בראשי את כל הזיכרונות של כל מה שקרה. ביליתי הרבה מאוד מהילדות שלי על מדרגות הבית הזה. מחשבותיי ממשיכות לנדוד עם הזיכרונות, לכן אני מסתובבת לכיוון תא המטען של המכונית כדי להוציא את הדברים שלי. כדי לעצור את המחשבות. "את בטוחה שזה בסדר שאשאר איתך כמה ימים?"
"בטח, לאימא לא אכפת. את יודעת שהיא אוהבת אותך כמו בת."
אימא של קלואי תמיד אהבה אותי. כשקלואי ואימא שלה עברו לכאן, מייד היה בינינו חיבור. אלה היו תמיד רק קלואי ואימא שלה – אימא שלה מסרבת לצאת לדייטים כשהיא יכולה במקום זה לנסוע לחנות ולקנות לעצמה ויברטור. היא תמיד הייתה אומרת, "אני מעדיפה להתעסק עם ויברטור מאשר להתעסק עם גבר כלומניק על בסיס יום יומי. אי אפשר להחליף גבר שהפסיק לתפקד באותה קלילות שבה את מחליפה סוללות לוויברטור, מותק."
"אשאר אצלכן רק עד שאחליט מה אני הולכת להגיד לאבא שלי. אולי אם אצליח למצוא כאן עבודה לפני שאספר לו, הוא ישתולל פחות."
"אין בעיה, אני לגמרי מבינה. אבל שתינו יודעות שהוא עדיין הולך להשתולל, בייחוד כשהוא ישמע שהיית מעורבת בקטטה."
"כן," אני מתכווצת. "אני לא מתכוונת לספר לו את החלק הזה."
היא מצחקקת, תופסת את אחד התיקים שלי ורצה לכיוון הדלת לבית. "היי, אימא! טייט כאן!" היא צועקת לתוך הבית כשהיא פותחת את דלת הרשת בעזרת רגלה. ביתה זהה ליתר הבתים ברחוב, רק עם גגון מעל החלון הקדמי, ודלת סגולה.
אני לוקחת את התיק האחרון מתא המטען ועיניי שוב נודדות לכיוון שני הבתים. אני נשבעת שאני שומעת קולות של צחוק ואהבה בראשי. זה הולך להיות קשה יותר ממה שחשבתי.
אני נכנסת לביתה של קלואי וגברת אייבורי זורקת את המגבת שהחזיקה על הכתף ופורשת את זרועותיה כדי לחבק אותי. תלתליה הכהים אסופים בבנדנה כחולה, ועיניה הירוקות מחייכות.
"טייט, כמה טוב לראות אותך, מותק." היא טופחת על גבי. אני מריחה עליה שילוב של תבלינים וקרם שיער.
"היי, גברת אייבורי."
היא תופסת במגבת ומכה אותי בעזרתה בקלילות. "נו באמת, את בת משפחה. תקראי לי פיונה, או אימא."
אני מחייכת. קבלת פנים חמה כזו זה בדיוק מה שהייתי צריכה. "תודה שאת מרשה לי לישון פה כמה ימים." אני מביטה סביב על הסלון שנראה בדיוק כמו שזכרתי אותו. הספה הפרחונית הגדולה עם הכריות בשלל הצבעים עדיין פה. בפינה, איפה שפיונה שומרת את כל הלקים שלה, עדיין ניצבים השולחן והכיסא. היא עובדת כקוסמטיקאית, ועושה את המניקור הכי יפה שראיתי.
"בטח. אני מכירה את אבא שלך היטב. יום אחד הוא יתקדם וישכח את העבר, אבל עד אז תצטרכי להיות חזקה בשביל שניכם." היא מלטפת את לחיי ואומדת אותי במבטה. "את רעבה?"
"גוועת." המילה יוצאת מפי ללא הרבה מחשבה, אך יש גבול לכמות הג'אנק שאפשר לאכול בדרכים לפני שהכול מאבד מטעמו.
"קלואי, תעזרי לה לסדר את הדברים שלה בחדר ובואי לעזור לי לערוך את השולחן. הכנתי לזניה, מקווה שזה בסדר?"
"נשמע מעולה." אני מחייכת.
פיונה מגישה לכל אחת מאיתנו מנה ענקית של נודלס, גבינה מותכת ובשר טחון לפני שהיא מתיישבת איתנו.
אני חוטפת את המזלג ומתחילה לדחוף את הלזניה לפה כמו אסיר שהוגשה לו הארוחה האחרונה. אני בקושי עוצרת לנשום כשהגבינה הטעימה שורפת את לשוני.
זה בהחלט עדיף מאטריות הראמן בחדר שלי במעונות.
"תאכלי כמה שאת רוצה, בייבי. את צריכה להעלות קצת בשר על העצמות שלך," פיונה מצחקקת לעצמה וממשיכה לשחק באוכל שבצלחתה.
"סליחה." אני מנגבת את הפה ומבינה שאני כנראה אוכלת כמו חית טרף. היא מנופפת בידה בביטול כדי להראות לי שהכול בסדר.
"אז מה התוכניות שלך עכשיו, לאחר שחזרת לשיקגו?" פיונה שואלת אותי בפה מלא.
אני ממשיכה ללעוס וחושבת איך להגיב על השאלה שלה. "אחפש מכון טוב, עם מאמן מקצועי." אני מושכת בכתפיי.
"באמת? את עדיין מתאגרפת וכל זה?"
קלואי ואני קופאות. קלואי אומרת לי בעזרת העיניים שלה לבחור את המילים שלי בזהירות. לפיונה יש פה גדול, ואם אספר לה שהלכתי מכות באוניברסיטה, היא בטח תתגאה ותספר לכל השכונה, ואז אבא שלי יגלה.
"לא התאמנתי בזמן האחרון, אם לזה את מתכוונת." אני בכוונה לא עונה לה בישירות. זה לא בהכרח שקר. לא הייתי בשיעור של אומנויות לחימה או התקרבתי בכלל למכון כלשהו, כבר שבע שנים. בכלל לא הבנתי עד כמה החיים שלי היו ריקים, עד שהלכתי מכות עם ג'קי. כשכל הכעס והכאב שדיכאתי פרץ ממני בפיצוץ של אנרגיה, הרגשתי חיה.
יש נשים שנולדו להיות נשות עסקים, או סתם יפות, אבל אני – אני נולדתי לכסח. אני מרימה את עיניי ורואה את פיונה ואת קלואי מסתכלות עליי, מחכות שאמשיך. "כמעט נרשמתי לחוג קיק־בוקסינג פעם, אבל זו הייתה קבוצה מהסוג שבו כולם מנסים לחקות את התנועות של המדריכה, זה לא היה אימון של אחד על אחד."
הסיבה האמיתית לכך שלא נרשמתי לחוג היה כי זה הזכיר לי את מה שהיה לי פעם, וזה כאב יותר מדי. היה לי קל יותר לברוח מכל מה שקשור לעולם הזה מאשר להמשיך לנסות להעמיד פנים שאני אדישה כלפיו.
"אוף, זה מזכיר לי את החוג לבניית ציפורניים שאני ו'מא נרשמנו אליו. זוכרת, 'מא?" קלואי בולעת את המילים במקום את האוכל שכבר נמצא בפה שלה.
"כן, היה רשום באינטרנט שיש להם מדריכה שעושה מניקור לכל הידוענים, ותראה לנו איך לעשות כל מיני דברים מגניבים. אבל מותק, ישבנו בחדר גדול ובהינו במצגת שעה שלמה. ממש בזבוז של זמן וכסף." פיונה מנידה בראשה ונראית מתוסכלת. "אז איזה סוג של מכון את מחפשת, מותק?"
"אני לא סגורה על זה. בטח מכון קטן שבו אוכל לעבוד עם מאמן אחד על אחד. מישהו שממש מבין באומנויות לחימה יהיה הכי טוב, אבל לא בטוח שאמצא מישהו כזה פה."
פיונה וקלואי עוצרות רגע עם המזלגות באוויר ומרימות את הגבות.
"מישהו מקצועי?" פיונה שוברת את השתיקה.
אני בולעת את האוכל שבפי ומהנהנת.
"כאילו בזירת אגרוף, עם אנשים שגדולים ממך פי עשרה?" קולה של קלואי מתחיל לטפס. "זה לא מסוכן?"
"יש חלוקה לפי משקל גוף, לא אלחם מול מישהו שגדול ממני פי עשרה." אני צוחקת קצת.
פיונה מרככת קצת את מבטה ומחייכת. "אומנויות לחימה. זה שונה מהאגרוף של אבא שלך, נכון?"
"כן, זה שונה. זה שילוב בין היאבקות, אגרוף, וקיק־בוקסינג. בגלל זה קוראים לזה אומנויות לחימה משולבות."
קלואי מביטה בי שוב במבט רציני, כאילו היא חושבת שהשתגעתי. אולי אני באמת משוגעת. חם פה? אני מרגישה פתאום שממש חם לי.
אני מניחה את המזלג ולוגמת לגימה מהחלב הקר. פתאום הגרון שלי התייבש.
"אבא שלך יצא מדעתו לגמרי!" קלואי מסננת לכיווני. פיונה בועטת בה מתחת לשולחן, אבל מפספסת ופוגעת ברגל של השולחן, גורמת למלח ולפלפל להתנגש. "מה? אני רק אומרת." קלואי מסתכלת על אימא שלה מזווית העין.
"זה ידרוש הרבה עבודה, אבל אם מישהו יכול להצליח בזה, אני בטוחה שזו את, טייט." פיונה מחייכת אליי.
"את לא נורמלית," קלואי חוזרת ובוהה בצלחת שלה בעיניים רחבות. בגלל זה אני אוהבת אותה, אין לה מעצורים. "אני חייבת להגיד שחשבתי שכשעברת ללוס אנג'לס סיימת עם כל הבולשיט הזה שקשור ללחימה. תגידי לי שלפחות נתת לאיזה גולש לזיין אותך על הגלשן שלו," קלואי שואלת ברצינות.
אני צוחקת מהשטויות של קלואי. למרות שלא התאמנתי בכלל, אף פעם לא הפסקתי להתעניין באומנויות לחימה ולעקוב אחר הנושא. להילחם זה חלק ממי שאני.
"את יודעת, נראה לי שאני מכירה בדיוק את האדם המתאים לעזור לך עם כל שאיפות ההיאבקות שלך." פיונה קמה מהשולחן, מושיטה יד אל מעבר לדלפק המטבח ושולפת עט ודף מהתיק שלה.
"באמת? מי?" קלואי ואני שואלות יחד.
פיונה מסתובבת ונותנת לי את הנייר. כתובה עליו כתובת שאני לא מכירה. "לכי לשם מחר." היא מצביעה עליי. "ואל תעזבי עד שתראי להם למה את מסוגלת, טייט."
הלב שלי מחסיר פעימה. מכון אמיתי. סיכוי אמיתי לעשות את מה שאני אוהבת. "אני גאה בך, טייט. אל תתני לאף אחד לרמוס את החלומות שלך, במיוחד לקרובים אלייך. תצעדי קדימה, מותק," מעודדת אותי פיונה.
פיונה הניחה עבורי על הרצפה מזרן מנופח, והוא נראה ממש לא נוח, אבל ברגע שאני נכנסת מתחת לשמיכה עפעפיי פתאום כבדים וקשה לי להמשיך להסתכל על מסך הטלפון. צפיתי בסרטוני יוטיוב כדי ללמוד מהלכי לחימה חדשים. אני רואה כמה מהלכי לחימה שאני זוכרת מהתקופה שבה התאמנתי, ויש מהלכים שהם חדשים לי ומורכבים, וממש בא לי למצוא מישהו שאוכל להתאמן עליו. מעניין אם קלואי תסכים לשתף איתי פעולה?
"היי טייט, את ערה?" קולה של קלואי שובר את רצף המחשבות שלי.
"בערך." אני מניחה את הטלפון הגוסס שלי על הרצפה לידי.
"את בטוחה שאת יודעת למה את מכניסה את עצמך? צפיתי בלחימה הזאת בבר כמה פעמים, וזה ממש... אינטנסיבי."
"אני מתאמנת בג'ודו מאז שהייתי קטנה, אפילו כשאבא שלי אסר עליי להמשיך. לא אדע אם לא אנסה," אני עונה, חצי מתוך שינה.
"אני זוכרת אותך מתגנבת לשיעורים ההם עם קמדן."
אני מתכווצת. זו הפעם הראשונה שאני שומעת את השם שלו מאז שחזרתי. אלוהים, כמה אני מתגעגעת אליו. הייתי מוכנה לעשות הכול כדי לראות אותו שוב, כדי שאוכל להסביר לו למה עזבתי. זיכרונות עמומים על אודות ילד בלונדיני קטן עולים בראשי.
ליבי כואב, אז אני מנידה את ראשי בניסיון להיפטר מהתמונות המטרידות.
"אולי אין לי הרבה ניסיון, אבל למדתי הרבה כשהייתי ילדה, וגם בזמן האחרון חקרתי הרבה תנועות חדשות. מה לעשות ומה לא לעשות בכל מיני סיטואציות שונות, דברים כאלה." אני נאנחת, מרגישה שאני לא מסבירה את עצמי כמו שצריך. "אני לא מצליחה להסביר איך אני מרגישה כשאני הולמת באגרוף שלי בפנים של מישהו. אני פשוט – אני מרגישה בשליטה על החיים שלי כשאני זו שגורמת את הכאב, לשם שינוי." אני נשכבת על הצד ובוהה בקיר. "אין לי עדיין את כל התשובות, אני פשוט חייבת להתקדם."
היא משחררת אוויר כאילו היא באמת לא מבינה אותי, אבל לא עונה, מה שמאפשר לי לשקוע בשינה עמוקה.
***
אני מתעוררת בבהלה לרעש של סירנת משטרה. אני פוקחת עיניים ורואה אורות אדומים וכחולים מסתננים לחדר דרך החלון.
"מה זה?" אני נאנחת ומושכת את עצמי למצב ישיבה. כשהייתי קטנה לא הייתי רואה משטרה כמעט אף פעם באזור הזה. השכונה הידרדרה מאז?
קלואי שואגת בעצבים ומושכת את הכרית על פניה. אני קמה ועולה על המיטה שלה כדי להציץ מהחלון.
אני מפרידה בין התריסים ורואה שהמשטרה חונה מול הבית שלי, ונדמה לי שאני רואה את אבא ואת אחותי בחוץ, צועקים זה על זה. האדרנלין מעיר אותי כמו כוס מים קרים לפנים. "שיט!"
אני קופצת מהמיטה של קלואי וכמעט נופלת על מזרן האוויר בניסיון לעוף החוצה.
"מה קרה?" קלואי צורחת, אבל אני לא עוצרת.
אני יוצאת מהבית שלה ורצה במורד הרחוב, הדלת נטרקת מאחוריי.
"לא. אתה לא מבין, אבא." ג'ורני מתחננת, דוחפת בידיה את החזה של אבא שלי.
"אני מבין בדיוק, והוא ישב בכלא!" אבא מצביע על נקודה מעבר לכתפה של ג'ורני. אני עוקבת אחר אצבעו ורואה בחור עם כובע בייסבול אדום ומבט זחוח, תופס לעצמו בביצים.
השוטר יוצא מהניידת ומניח יד על גבי חגורת הנשק שלו.
"אבא, זו לא אשמתו, לא הייתי צריכה..." ג'ורני עוצרת ומרכינה את ראשה. פנס רחוב מאיר את פניה ואני רואה שאפה מדמם. בלי להתחשב בכך שאולי עכשיו לא הזמן הכי מתאים בעולם להודיע לבני משפחתי על נוכחותי, אני מתקדמת לעברם בנחישות.
"מה, לעזאזל, קורה כאן?" טון קולי לא מסתיר את הפאניקה שלי. אבא וג'ורני מביטים בי במבטים המומים.
"טייטום?" אבא שואל, ממצמץ. "מתי הגעת? איפה – " הוא עוצר באמצע השאלה ומסתכל מאחוריי. אני מסתובבת לראות על מה הוא מסתכל ורואה את קלואי ואת פיונה עומדות ברחוב. ידיה של פיונה שלובות וקלואי כוססת ציפורניים.
"אסביר אחר כך. מה קרה פה?" אני מצביעה על ג'ורני.
אבא מניד בראשו ומחזיר את המבט שלו אליה. "אני לא לגמרי בטוח, שמעתי רק חלקים מהסיפור. הוא הוריד אותה בבית, ואני יצאתי החוצה כדי להעיר לה על כך שהיא חזרה בשעה מאוחרת, ואז ראיתי את פניה. אחד השכנים בטח התקשר למשטרה." אבא מסתכל סביב בסקרנות על השכונה.
"שלום, אני השוטר גרגור, וקיבלתי תלונה על רעש."
"הבן־זונה הזה הכה את הבת שלי. תעצור אותו!" אבא מצביע לעבר הבחור שעומד בכניסה לחנייה של הבית.
"לא!" ג'ורני כמעט צורחת. "סקוטי לא עשה כלום. זה מה שאני מנסה להגיד לך!"
"אז הוא לא הרביץ לך?" השוטר גרגור מרים גבה סקפטית.
ג'ורני נושכת את שפתיה ומסתכלת על סקוטי. "לא."
היא משקרת. כשהיא משקרת היא מרכינה את הראש, המבט שלה נודד לכל דבר חוץ מאל העיניים של האדם שאיתו היא מדברת והיא נושכת את השפתיים שלה.
"אז מה קרה לפרצוף שלך?" השוטר מתחקר אותה.
"פשוט... יורד לי דם מהאף. זה קורה לי הרבה." היא מושכת בכתפיה ומסתכלת למטה.
"לא, זה לא קורה לך הרבה," אני נדחפת. היא מרימה את הראש ומביטה בי בשנאה.
השוטר מעסה את עורפו בחוסר סבלנות. "תשמעי, את רוצה להגיש תלונה או לא?"
"לא!" ג'ורני קוראת.
"כן!" אבא מוסיף.
"אדוני, אני מצטער, אבל הבחור הזה לא עשה לך כלום אז אין לך על מה להגיש תלונה."
אבא נוהם בעצבים. "אז אתה לא הולך לעשות כלום?"
"לא אמרתי את זה. אני הולך להעיף אותו מהבית שלך, ואם יהיו לך עוד בעיות פשוט תתקשר אלינו." השוטר מביט בג'ורני באכזבה והולך לכיוונו של סקוטי.
"שיקרת," אני לוחשת.
ג'ורני מעיפה את שערה הארוך והגלי אל מעבר לכתפה. היא נראית רזה יותר משזכרתי. "אני אוהבת אותו, טייט."
"אוהבת?" אני לא יכולה לעצור את הנהימה. "ממש נראה שהוא גם מרגיש ככה. כמה זמן אתם כבר יחד? מה את כבר יודעת עליו?"
"אנחנו יחד כבר חודש, ואני יודעת עליו הרבה, תודה רבה," היא מחזירה.
אני מנענעת את ראשי. קלואי צדקה, ג'ורני ממש בצרות. דם מטפטף מאפה הנפוח ומכתים את שמלתה.
"כן, ממש נראה כמו אהבה." סרקזם נוטף מקולי.
אני מסתכלת על השוטר ועל סקוטי, אבל הם הולכים בכיוונים שונים. השוטר הולך לכיוון הניידת, וסקוטי הולך לכיוון מוסטנג חדשה.
"מתי הגעת?" אבא שואל. פניו מביעות חוסר שביעות רצון. הוא נראה כאילו הוא סובל מעצירות.
"אתמול."
"אתמול?!"
"קדימה, מאוחר. אסביר בבוקר."
גבותיו של אבא מסוככות על עיניו הקשות. "הכול בסדר?"
המוסטנג מתחילה לנסוע, ואחריה הניידת. אני ממקדת את מבטי בפנסים האחוריים שלה ועונה, "כן, הכול בסדר, פשוט עזבתי מוקדם את הלימודים."
הוא נאנח, מוציא את התסכול שלו עליי.
"מה זה אומר?"
אני משפילה את הראש ומרגישה את המתח בכתפיי. אני הכי לחוצה שאפשר להיות, והייתי יורדת על ברכיי בתפילת הודיה אם הייתי יכולה עכשיו לשחרר את האגרסיות שזורמות בגופי. אני לא מסוגלת לחשוב כשאני כל־כך לחוצה. אני פשוט חייבת לסיים עם זה ולספר לו. "עזבתי את הלימודים. חזרתי הביתה באופן קבוע." אני לא משקרת, אני פשוט לא מספרת לו את כל האמת.
"מה?" קולו מהדהד מכל הבתים מסביב. אני בטוחה שהשוטר עוד יחזור לסבב שני בבית משפחת דייוויס הלילה.
אני מביטה באבא, זוקפת כתפיים ומרימה את הראש. להיות כאן זה מה שאני רוצה עכשיו. במאה אחוז. אני לא מוותרת. לא שוב. "אני מצטערת, אבא, אבל הלימודים לא בשבילי. אמרת לי לתת לזה סיכוי, זה מה שעשיתי. למען האמת, הבנתי מזמן שזה לא בשבילי, נשארתי שם כי לא רציתי לאכזב אותך, אבל סבלתי שם ממש. ויתרתי על הכול! על דברים שלא אוכל לקבל בחזרה לעולם!" ליבי כואב ואני מסתכלת על הבית השכן. נכון שאומרים שאתה לא יודע מה יש לך עד שכבר אין לך את זה? זה בדיוק מה שקרה לי. היה לי בחור מדהים שגם היה החבר הכי טוב שלי, וויתרתי על הכול. הייתי על המסלול הישיר לתהילה בלחימה, ועזבתי את זה. אבל וצער גורמים לנערה בת שמונה עשרה להיות פגיעה מאוד. הייתי מבולבלת, לא ידעתי מה לעשות. קיבלתי החלטה שחשבתי שהיא נכונה, והתקדמתי.
אבא מכווץ את פניו בכעס. הדם שזורם לפניו מבליט את הצלקות מחייו הקודמים כמו עיטורי כבוד. יש הרבה אנשים שמפחדים מהמזג של אבא שלי, אבל לא אני. אני אוהבת כשהוא כועס, זה מזכיר לי את האבא שהיה לי פעם.
"את עושה טעות," הוא מסנן בין שיניו.
"אולי," אני מושכת בכתפיי שוב. "אבל לפחות זו תהיה ההחלטה שלי, והטעות שלי."
"אימא שלך הייתה ממש מתאכזבת." הוא מוציא את הנשק הכבד, וזה מצליח לכווץ לי את החזה בעצב.
"זו מכה מתחת לחגורה, בייחוד ממישהו שכבר לא נלחם בכלל."
עיניו מתרחבות. אני לא אמורה לדבר על הקריירה שלו כמתאגרף. הוא ויתר על הכול אחרי שגילו שאימא חולה. החיים שלנו התפרקו אחרי זה.
"די, תפסיקו!" ג'ורני מרימה את ידיה, כאילו מנסה להפריד בינינו. שמלתה הצבעונית מלטפת את הדשא סביב רגליה. ג'ורני שואפת אוויר דרך האף ומנגבת את הדם שממשיך לטפטף.
"אני לא מאמינה שנתת לו להרביץ לך." אני מאגרפת את ידי. אם השוטר הזה לא היה כאן, הייתי מכניסה כמו שצריך לבן־זונה הזה.
"אני לא מרביצה לאנשים, טייט. אני אוהבת אותם."
אני משפשפת את פניי בידי. "אלוהים אדירים, הפכת להיפית. מתי כל זה קרה?" אני המומה לגמרי.
"לפחות היא מקשיבה לי," אבא מחייך חיוך מזויף ומעסה את עורפו.
"כן, כי לאכול פרחים, לחרבן קשתות בענן ולחטוף אגרופים לפנים מהחבר שלך זה ממש עדיף על כך שאעזוב את הלימודים כדי להילחם ברמה מקצועית."
שניהם מסתכלים עליי המומים.
"מה אמרת כרגע?" אבא משפשף את סנטרו, פניו לבנות כמו כותנה. שיט, לא התכוונתי להגיד את החלק האחרון.
"אל תתחיל!" אני מצביעה עליו, מזהירה בכך שהוא מתקרב לגבול הסבלנות שלי.
"אני אוסר עלייך!" עכשיו הפנים של אבא אדומות מזעם.
"מצחיק, אבל כבר לא אכפת לי מה אתה רוצה. אם אתה לא רוצה להילחם, זו הבחירה שלך, החיים שלך. עכשיו אני חיה את החיים שלי."
"אני לא מאמין שאת הולכת לבחור בחיים של לוחמת כשיש לך כל־כך הרבה כלים להצלחה, כל־כך הרבה יכולות." אבא מניד בראשו ולא מסתכל עליי.
"אני לא בוחרת בחיים של לוחמת, החיים האלה בחרו אותי!" אני מצביעה על עצמי, צועקת ומרגישה שפניי נעשות אדומות מכעס. הוא היה מתאגרף, אפילו אלוף. זה בדם שלי להילחם, זו לא אשמתי.
"אתם חייבים להירגע." ג'ורני מתחננת. "תעשנו איזה ג'וינט או משהו, נו באמת." אבא מטה את ראשו ומסתכל עליה. "את מעשנת מריחואנה, ג'ורני?" השאלה שלו לא נשמעת כועסת. לא, זה נשמע כאילו הוא עומד לבקש ממנה ג'וינט. שאלוהים יעזור לי. למה הכנסתי את עצמי כאן?
אני מוציאה את כל האוויר מהריאות. "אתה יודע מה, אני חוזרת לישון. אין לי את הכוחות להתמודד עם זה כרגע." אני מסתובבת, מתחילה ללכת בחזרה לכיוונן של פיונה ושל קלואי.
"טוב לדעת שהחברה הכי טובה שלך נותנת לך לישון על הספה שלה כי את חסרת בית!" אבא צועק מאחוריי.
אני מרימה את היד ושולחת לו אצבע משולשת בלי להסתכל לאחור, ממשיכה ללכת. "גם אני שמחה להיות בבית, אבא!"
קמדן סטיל
רעם גדול מתפוצץ בראשי ושולח אותי לסערה של כאב. אני גונח ומשפשף את העיניים חזק.
"קדימה, לקום!"
מישהו פותח את התריסים והשמש הכי חזקה בהיסטוריה שורפת את עורי. אני מסתובב ומחביא את הראש מתחת לכרית.
"קלי, מה את עושה, לעזאזל?"
קלי היא העוזרת ואשת יחסי הציבור שלי, והיא ממש קוץ בתחת. קוץ כזה שאני לא מצליח להשתחרר ממנו. כל יתר אנשי הצוות שלי נטשו כשהחלטתי לברוח, חוץ ממנה. או שהיא טיפשה מאוד, או נאמנה מאוד.
"קדימה, תתעורר. היום זה היום שבו אנחנו חוזרים בגדול!"
"תעצרי מייד." אני מרים יד כדי לקטוע אותה. אני מצליח להזיז רגל אחת לכיוון הרצפה ולפקוח עין אחת. אני רואה אותה עומדת מול החלון, יד אחת על מותניה והשנייה מחזיקה בתיק מסמכים. "היום לא יקרה כלום. כמה פעמים אנחנו צריכים לחזור על זה עד שתביני?"
היא נושכת את שפתה התחתונה ומסדרת את המשקפיים. אני מניד בראשי ונעמד כדי להתמתח. שריריי תפוסים ומתנגדים למתיחה. אני מרים את הטרנינג מהרצפה ולובש אותו, קושר טוב את השרוך. אני מרים את מבטי ותופס את קלי בוהה בי. אני מחייך כי תפסתי אותה על חם.
היא רוצה אותי.
"או־קיי, טוב..." היא ממלמלת, מסתכלת סביב כדי להתחמק ממבטי. שערה הכהה נופל לתוך עיניה.
אני ניגש אליה ומסיט מעיניה כמה שערות. "רק תגידי את המילה, מותק. אני ממש בעד לזיין את העוזרת שלי חזק עד שזגוגיות המשקפיים שלה יתמלאו אדים."
היא מאדימה ומעיפה את ידי. "ניסיון יפה, מר סטיל, אבל אני לא בעניין." החזה שלה עולה כאילו היא עוצרת את הנשימה. היא משקרת.
"את בטוחה?" אני מטה את הראש וקורץ. היא שוב מסדרת את משקפיה ומסתכלת על המיטה מאחוריי. גם אני מסיט את עיניי אל המיטה מאחוריי ורואה את הבחורה שהבאתי הביתה בלילה, מעולפת על המיטה. האיפור שלה מרוח על הכרית ושערה מבולגן.
"אין לי שום עניין להיות האפשרות השנייה של אף אחד, מר סטיל."
"האפשרות השנייה יכולה להיות מספקת לא פחות מהאפשרות הראשונה, קלי." היא בולעת את הרוק בכבדות ומשחקת באצבעותיה. "אני חייב קפה." אני מעסה את עורפי ויוצא מהחדר לכיוון המטבח. אני שומע את עקביה של קלי נוקשים על רצפת הבטון כשהיא הולכת בעקבותיי. ריח הבושם מגביר את הבחילה שאני חש. זה לא ששתיתי יותר מדי. אם כבר אז להיפך. אני אלכוהוליסט בגמילה. לפחות זה מה שהפסיכולוג שאני מחויב לבקר לפי הוראת בית משפט אומר. אני מדליק את מכונה הקפה ובוהה בזרם הקפה המטפטף לתוך הכוס הסדוקה.
"מתי אתה הולך לפרוק את חפציך?" קלי שואלת, מנסה להיכנס למטבח בלי לדרוך על אף קרטון. אני מכווץ את השפתיים וחושב, מביט סביב. זו חרא של דירה ביחס לדירה שבה גרתי קודם. הרבה יותר קטנה וישנה. נראה לי שהבניין היה בכלל פעם תחנת כיבוי אש או משהו.
"בשביל מה?" לא אוכל להרשות לעצמי לגור פה עוד הרבה זמן. למזלי, האנשים ששכרו את בית הוריי סוף־סוף עזבו, אז אני יכול לגור שם אם אצטרך. הסיבה היחידה שעוד לא עברתי לשם זה בגלל רוחות הרפאים. בכל פעם שרגלי דורכת בבית ההוא, אני שומע את קול צחוקה של טייטום.
"לא יודעת, אולי אם תקבע לך בסיס איפשהו זה יגרום לך להוציא את המקל הזה שתקוע לך בתחת."
אני מרים גבה לנוכח טון קולה החצוף.
"אז התקשרו מערוץ הספורט, רצו לקבוע – "
"לא." אני קוטע אותה. אנחנו עושים את זה מדי יום. היא מנסה למצוא עבורי כל מיני הזדמנויות לפרסום, ואני תמיד אומר לה 'לא'. אני סיימתי להילחם מול המצלמה. זהו. הפעם האחרונה שכנעה אותי סופית.
"או־קיי, ארגון 1MFC רוצים לקבוע לך קרב עם – "
"לא."
"טוב, ומה עם כתב החדשות תום ברני שרוצה לראיין אותך?"
"ממש לא." אני מדגיש את המילה 'ממש' כשאני מדליק את הטלוויזיה.
היא נאנחת ומניחה את תיק המסמכים שלה על הרצפה. "למה אתה עושה את זה לעצמך?" היא גונחת בתסכול.
"למה את עדיין פה? לא שילמתי לך כבר שלושה חודשים ואת לא רוצה להזדיין איתי." אני מושך בכתפיי ולוקח את כוס הקפה שלי. אני לא משלם לה לא מפני שהיא לא טובה במה שהיא עושה; אני פשוט כבר לא יכול לעמוד בהוצאה הכספית.
המבט שלה נופל אל המסמכים שבידה. "כי אני מסרבת לקבל את זה שאתה גמור. אתה קמדן סטיל, אתה לא יכול פשוט לוותר."
"תודה, ג'ן. זה השבוע שבו כולם מחכים לראות את ג'ייק 'הנחש' אדמס חוזר לשיקגו אחרי הניצחון הגדול שלו בזירה בסוף שבוע האחרון באריזונה." אני מתמקד בטלוויזיה וצופה בחדשות הספורט של הבוקר.
"אם אתם זוכרים, ג'ייק נולד וגדל כאן, והוא אחד משני לוחמי MMA המצליחים שיצאו מהעיר הזאת. השני הוא קמדן סטיל, אבל אתם בטח זוכרים שקריירת הלחימה של קמדן הסתיימה אחרי מה שקרה בלאס וגאס," ג'ן, הקריינית, ממשיכה את דבריה ואני מתכווץ כשאני שומע את שמי.
התמונה פתאום עוברת משני השדרנים לסרטון שלי, טס בספיידר האדומה שלי על הכביש המהיר, עשרות ניידות דולקות אחריי, וידי מונפת מהחלון בתנועה גסה לכיוון המצלמה בהליקופטר שחג מעליי. בכל פעם הם מראים את אותו סרטון. הלוואי שכולם היו כבר שוכחים מזה וממני.
"אחרי מרדף המכוניות שחצה את וגאס, נראה שהוא סוף־סוף מצליח לא לסבך את עצמו בצרות וגם לא נראה בכלל בציבור. ניסינו ליצור קשר עם קמדן ועם הצוות שלו כדי שיסבירו מה קרה שם, אבל נאמר לנו שאין להם תגובה כרגע," שרון, השדרנית, מודיעה לכולם.
"כמה חבל. אני מקווה שהוא מקבל את הטיפול שלו הוא זקוק, לא משנה היכן הוא נמצא," ג'ן מנידה את ראשה.
"אני מסכימה. מקווה שהסלבריטאיות לא תעלה לג'ייק אדמס לראש."
אני מכבה את הטלוויזיה ומטיח את ספל הקפה בשיש. הוא נסדק עוד קצת. אני כבר לא מצליח לסבול את החום שאני מרגיש בפנים. אני חייב לברוח מפה.
"אתה חייב להודות שזו הייתה חתיכת יציאה." קלי לוקחת את ספל הקפה שלי ולוגמת ממנו. אני מרים את הגבות בהפתעה. "אני לא הולכת לשום מקום כי אני יודעת שתחזור לזירה, ואהיה כאן כשזה יקרה." היא משעינה את מרפקה על השיש.
"למה?"
"לא בכל יום מישהי חסרת ניסיון כמוני מוצאת את עצמה עובדת עבור סלבריטי כמוך. נכון, אולי העבירו אותך לטיפולי רק אחרי שהתחלת להידרדר לתהום, אבל אהיה כאן כשתחזור לפסגה."
אני מציץ בה דרך עיניים חשדניות. "את מבזבזת את הזמן. אני לא חוזר." אני כבר לא נלחם בזירה בגלל השדים שלי, אבל התשוקה להתאמן ופשוט לשחרר את האדרנלין עדיין קיימת. אני אוהב מאוד להילחם, אני פשוט לא סומך על עצמי בזירה מול מתחרה.
"אני לא קונה את זה. עכשיו, תגיד לי מה אני יכולה לעשות."
אני נושף בחוסר סבלנות. אני חייב ללכת למכון, אני מרגיש טעון באנרגיות שאני חייב לשחרר. "את רוצה לעזור?" אני תופס את התיק הספורט שלי ומרים אותו מהרצפה. "קחי את – "
"אתה אפילו לא זוכר איך קוראים לה, הא?" קלי מחייכת. זו לא הפעם הראשונה שאני מבקש ממנה להיפטר מהסטוצים שלי. אני לא אוהב להתעסק עם מה שמגיע אחרי הלילה, מי אמור להתקשר למי וכל השיט הזה. לא נעים לי כשהן רוצות יותר ואני לא.
"ברור שאני זוכר איך קוראים לה." אני לא. אחרי שיודעים את השמות זה של זה, מגיעים הרגשות.
"בטח שאתה זוכר. אטפל בזה. כמו תמיד." קלי נושפת בכזו עוצמה ששערה עף הרחק מפניה.
אני לא יכול שלא לחייך לעברה. אם לא בא לה לעזוב אותי, זה ממש בסדר מבחינתי. בינתיים היא מוזמנת לטפל בכל החרא שלי. לי לא בא לטפל בו.
1 אליפות אומנויות הלחימה המעורבות.
