ילדת פלא

1

הכול התחיל כשאמא ואני עמדנו לשפץ. מאחר שהייתי די נמוך סיידתי אני את החלק התחתון של הקיר, זה היה מאמץ גדול, והיא עמדה על כיסא מטבח והתרכזה באזורים שמתחת לתקרה. מטבע הדברים היו דרושים כמה חודשים לגמור קיר אחד. אבל ערב אחד באה גברת סיבֶרסֶן ובחנה את העבודה שעשינו, שילבה את זרועותיה על חזה השופע ואמרה:
"למה שלא תנסי טַפֶּט, גֶרְד?"
"טפט?"
"כן, בואי אתי לדירה."
הלכנו אחרי גברת סיבֶרסֶן, שגרה באותה קומה מולנו, אף פעם לא ביקרתי שם קודם, אף על פי שגרנו בדירה הסמוכה זה שנים ואַנֶה־בֶּריט גרה שם, ילדה בגילי שלמדה בכיתה המקבילה, ושתי האחיות הקטנות שלה, תאומות בנות שש, שעלו בשיחה בכל פעם שאמא רצתה לגעור בי.
"תראה את רַיידוּן ומוּנָה," נהגה לומר. או שהזכירה את אַנֶה־בֶּריט, שלפי דבריה של גברת סיבֶרסֶן חשבה שנחמד יותר להיות בבית, ששם יש מיטה ואוכל, מאשר ברחוב, שבו החיים הם מַצֶקֶת רתכים עם מערך אדיר של פסיסים ולבֵנים ורעפים זרוקים סביב בין הבלוקים והלאה, על פני השדות שכוסו בעשב, בין גדמים וגזעי עצים ופלגים זורמים ושיחים עבותים ושבילי בוץ נסתרים, שם אפשר להצית מדורות של יריעות נייר טול וגושי זפת ושברי קרשים, ולבנות בקתות בנות שתי קומות ואף יותר, ועל השליטה בהן התחוללו קרבות ידועים שבהם השתתפו הגדולים והבלתי מנוצחים, מבנים שהתמוטטו בקלות והיה צורך להקימם מחדש למחרת, תמיד בידי אלה שלא היו בין מחריביהם. הבונים והמחריבים אף פעם אינם אותם ילדים, ואני מציין זאת משום שהייתי בין הבונים, אף על פי שהייתי קטן, ולא פעם הזלתי דמעה כשמצאתי את הארמונות שלנו והנה הם עיי חורבות; היו דיבורים על פעולות תגמול ועל נקמה אכזרית, אבל למשחיתים לא היה מה להפסיד חוץ ממצב רוחם המרומם וחיוכיהם המלגלגים, כבר כאן אפשר להבחין בחלוקה מעמדית, בין אלה שיש להם מה להפסיד ואלה שאף פעם לא היו להם ולא יהיו להם תוכניות להשיג משהו. והעולם הזה לא התאים לאנֶה־בֶּריט ואחיותיה, הן לא בנו ולא הרסו, הן ישבו סביב שולחן המטבח ואכלו ארוחת ערב, עשרים וארבע שעות ביממה, זה היה הרושם שלי, הפעם עם אדון סיבֶרסֶן היושב בראש השולחן בגופייה ובכתפיות שהשתלשלו לצדי ירכי הבולדוזר המרשימות שלו אשר גלשו משולי מושב הכיסא הרעוע.
על קירות הסלון של משפחת סיבֶרסֶן ראינו בפעם הראשונה את הטפט הפרחוני שבשנות השישים יהפוך את בתי מעמד הפועלים הנורווגי ליערות טרופיים קטנים, עם כונניות ספרים רופפות עשויות עץ טיק וקשתות פליז מהודרות בין גבעולי הלִיאַנָה, וספה פינתית עם פסים בצבע חום, בז' ולבן מוארת במנורות קטנות בלתי נראות שהורכבו תחת המדפים כגרמי שמים מנצנצים. ראיתי את הריחוק הצונן מעט במבט של אמא, תחילתו בהתלהבות של נערה, שעשויה להימשך שלוש־ארבע שניות, ידעתי מראש, בטרם תהפוך לדכדוך טבעי, שבתורו יתחלף בגישה מעשית: לא, את זה אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. את זה אנחנו לא יכולים לעשות. או: זה לא בשבילנו, וכו'. ובאותו זמן לא מעט דברים היו "לא בשבילנו", בשביל אמא ובשבילי, כי היא עבדה רק בחצי משרה בחנות הנעליים בוַוטֶרלַנְד, כדי שתספיק להגיע הביתה לפני שאני חוזר מבית הספר, ולכן חשה שאין ביכולתה לשלוח את הילד לחופשה, כך קראה לזה, בכל פעם שהאביב התקרב, כאילו שרציתי שישלחו אותי למקום כלשהו, רציתי להיות בבית, עם אמא, גם בקיץ; היו רבים בשיכוני האגודה השיתופית שבילו את הקיץ בבית, אפילו שנהגו להעמיד פנים שהם לא שם, או לפחות שלא היה להם שום חשק לנסוע לחופשה.
"זה לא יקר מאוד?" שאלה, היא השתמשה במילה הזאת רק בחברת אחרים; בינינו אנחנו אומרים "עולה הרבה", ולזה אנחנו מתכוונים.
"לא, בכלל לא," אמרה גברת סיבֶרסֶן, שנהגה לקרוא ירחוני נשים שוודיים - בניגוד לאמא, שקראה רק ירחונים נורווגיים - ושלפה צרור עיתוני נשים ממדף ביער הטרופי ועלעלה בהם עד שמצאה כתבה ממַלְמֶה, תוך שהיא קוראת לאדון סיברסן שיבוא מהמטבח, ימצא את הקבלות ויראה אותן לגֶרְד.
הבטתי באיש הגדול שכולו רצון טוב, מצחקק "בסדר" ומתנדנד בכבדות לעבר שידת הטיק, פותח מגירה שלא היה בה מקום ליותר מגלויה אחת, וריח גבר מבוגר וחרוץ הכה בנחירי, וחשבתי כפי שתמיד חשבתי בכל פעם שהאיש הענקי הזה עמד קרוב מדי אלי, בחדר המדרגות ובסדנת התחביב, שאולי לא נורא כל כך שאין לי אבא, אף על פי שאדון סיברסן היה בעל מזג טוב ובלתי מסוכן ותמיד השמיע הערה חביבה בנושאים שלא עניינו אותי. במילים אחרות, אשתו היא האחראית אצלם בבית לחינוך המוצלח של שלוש הבנות, שישבו עדיין במטבח ולעסו בתנועות גדולות ודוממות והגניבו אלינו מבטים.
הדבר המעניין הוא שאמא לא הייתה מסוגלת לבטל את הקבלות האלה בסיסמאות הרגילות שלה; כי הטפט באמת לא היה "יקר" במיוחד והוא גם לא נרכש בשוודיה, אלא בחנויות חומרי הבניין וכלי הבית "אַגדָה מַנוּפַקטוּר" ו"מִיקְלֶבּוּסְט" שבמרכז אוֹרְווֹל, ליד הבנק, שם קנינו מוצרי מזון כשמסיבה כלשהי לא ערכנו קניות אצל ליאֶן בטְרַוֶורְוַואיֶן או אצל אוּמַר הַנסֶן ברֶפְסְטַד אַלֶה, ועד השנה שעברה אמא גם שכרה מהם מקפיא, עד שזה נעשה יקר מדי, או עד שגילינו שאנחנו לא יודעים למה הוא אמור לשמש, הרי זה היה בשנים של חומת ברלין וקנדי, ובראש ובראשונה זה היה העידן של יוּרִי גַגַרִין, הרוסי שהדהים עולם שלם כשחזר בריא ושלם ממוות בטוח. חוץ מזה, באותו זמן עלתה יגואר מסוג מארק II 49,300 קרונות נורווגיות, אני מביא את המידע הזה לא רק כקוריוז, אלא משום שראיתי את המחיר הזה, ואת המכונית, בתצוגת מכוניות במסלול מירוצי הסוסים בבְּיֶרקֶה ומאז לא יכולתי לשכוח אותו, אולי גם בשל העובדה שידעתי ששילמנו לאגודה השיתופית 3,200 קרונות על הדירה, ופירוש הדבר הוא שהיגואר הייתה שווה כמו שש־עשרה דירות, בלוק שלם, במילים אחרות. ושיטה שמשווה מכונית למקום מגוריהם של שבעים ושישה אנשים חיים וקיימים בכל הגילים, כמו למשל אלה שהתגוררו בשיכון מספר שלוש, היא מסוג הידע שמתנגש בך בילדותך כמו רכבת משא ואחר כך אי אפשר להיפטר ממנו; תחשבו על כל הריחות, לכל משפחה ריח משלה, שמבדיל אותה מכל האחרות, וכל הפרצופים והקולות, המקהלה הצורמת של השיכונים, תראו את הגופים שלהם, את הבגדים והתנועות כשהם יושבים בשרוולים מופשלים ואוכלים ארוחת ערב ומתקוטטים או צוחקים או בוכים או סותמים את הפה ולועסים שלושים ושתיים לעיסות בכל צד. מה יש ליגואר לעומת כל זה? אקדח בתא הכפפות? במקרה הטוב. חשבתי הרבה על המכונית הזאת, הרבה מדי, ככל הנראה, צבעה היה ירוק־בקבוק.
"אבל צריך להוסיף על זה דבק," המשיכה גברת סיבֶרסֶן, כאילו פתאום עלה בדעתה שהכול הולך חלק מדי.
"לא נכון," קטע אותה אדון סיברסן, שעכשיו התברר ששמו פרנק.
כי גברת סיברסן שאלה בנימה חדה, "מה אתה אומר, פרנק?" ולקחה ממנו את הקבלות והחלה לבחון אותן במבט ביקורתי מבעד לזוג משקפיים שחורים כפיח בעלי צורת משושה, שלא היה קל כל כך למצוא אותם בין פסלוני החרסינה התכלכלים ומאפרות הפח האוֹבַליות שעמדו על כל מדף ומדף, במקום שלדעתי היו אמורים לעמוד ספרים. אין להם ספרים במשפחה הזאת? אבל פרנק משך בכתפיו באדישות וחייך לאמא והניח אגרוף כבד כעופרת על שערי הקצוץ ואמר:
"נו, פין, אז אתה הבוס בבית?"
ההערה נאמרה ככל הנראה בהשראת כתמי הצבע הירוק שעל פָּנַי ועל אצבעותי ובשערי ובוודאי נראיתי כאילו אני עובד כמו גבר כדי שחיינו לא יסטו ממסלולם.
"כן, הוא כל כך טוב עד ש..." אמרה אמא וקולה נסדק מעט. "לא הייתי מסתדרת בלעדיו."
והמשפט הזה מוצא חן בעיני דווקא, כי באותו זמן לא היה צריך הרבה בשביל להוציא את אמא משיווי המשקל, אפילו שגרנו בבית מבטון מזוין עם קן סנוניות בעליית הגג ושכנים שישבו בנחת על המרפסות שלהם ושתו קפה או עמדו רכונים תחת מכסה מנוע במשך שעות; ידעתי לקרוא ולכתוב טוב יותר מרוב הילדים והמשכורת שלה הגיעה בזמן מדי שבועיים, כן, אף על פי שבעצם אף פעם לא קרה כאן כלום, דומה כאילו היינו מוקפים כל הזמן סכנות שרק בקושי התמזל מזלנו להיחלץ מהן, בינתיים, כמו שאמא אומרת, כי לא מפיקים שום לקח ממה שלא קורה.
"אתה יודע, אני כבר לא חזקה כל כך," מלמלה כשמשהו עמד להתרחש, ואז הייתה מזכירה - אף על פי שמעולם לא שאלתי והיא מעולם לא הסבירה - את הגירושין שלה, שכנראה נחתו עליה כמו מפולת סלעים והיו רק ההקדמה לסדרת פרקים קטנים במעין אומללוּת נצחית. כי גם אם זה היה העידן של יוּרי גַגַרין, זה בהחלט לא היה עידן הגירושין אלא עידן הנישואין, ושנה אחת בלבד אחרי הגירושין הוא גם הלך לעולמו, כפי שאמא מנסחת זאת, בתאונת עבודה. אבא שלי נהרג בתאונת מנוף במספנת אַקֶרְס מֶק. אני לא זוכר אותו ולא את הגירושין ולא את התאונה, אבל אמא זוכרת בשביל שנינו, אם כי כאמור אף פעם אי אפשר לחלץ ממנה מידע של ממש, כמו למשל איך הוא נראה או מה אהב לעשות, או לא אהב, בזמנו הפנוי, אם היה לו בכלל זמן פנוי, מנין בא או על מה דיברו בשנים המאושרות שככל הנראה היו להם כשציפו לבואי; אפילו את התצלומים שלה היא שומרת לעצמה, ובקיצור התקופה הזאת היא נחלת העבר.
בעקבות שני האסונות אירע אסון נוסף, שהיה קשור בקצבת השאֵרים המגיעה לנו; אבא שלי הספיק להתחתן פעם שנייה לפני שנפל מהמנוף ולהוליד עוד צאצא, ילדה, שאפילו לא ידענו את שמה, ועכשיו יושבת אלמנה נוספת איפשהו ומקבלת את הכספים שאמא ואני היינו אמורים לקבל, ומבזבזת אותם על טופסי טוטו ומוניות ופֶּרמַנֶנט.
"אני ממש לא מבינה לאן הן נעלמו," אמרה גברת סיברסן ונופפה בייאוש בקבלות הטפטים שמחיר הדבק לא צוין בהן. אבל עכשיו אמא יכולה לסיים את השיחה בפשטות:
"נו, טוב, עוד נראה מה נעשה." ולבסוף שלחה חיוך לילדות הדוממות שנעצו בנו עיניים, פיהן פעור ושלושה שפמי חלב גדולים מעטרים את שפתן העליונה. "תודה שנתת לנו להציץ, זה ממש יפה."