חיל הפרשים

המלך

תם טקס הקידושין, הרב צנח על הכורסה, אחר־כך יצא מן החדר וראה את השולחנות שהועמדו לכל אורך החצר. רבים היו כל־כך, שזנבם השתרבב אל מעבר לשער, אל רחוב גוֹסְפּיטאלְנַאיָה. השולחנות המכוסים קטיפה התפתלו בחצר כנחשים שהטליאו להם את גחונם בטלאי־צבעונין - והם שרו בקולות מעוּבּים, טלאים אלה של קטיפה אדומה וכתומה.
הדירות נהפכו למיטבחים. מבעד לדלתות המפוייחות פרצה להבה מדושנת, להבה שיכורה ותפוּחה. בקרניה העשנות היו נצלים פניהן של זקנות, סנטרים רוטטים של נשים, חזות מבהיקים משומן. זיעה, ורודה כדם, ורודה כקצף של כלב שוטה, שטפה גושים אלה של בשר־אנוֹש מפוטם, שסרחון מתקתק עולה ממנו. שלוש טבחות, מלבד שוטפות־הכלים, התקינו את סעודת־החתונה, וחוֹלשת עליהן רייזל בת השמונים, עתיקת־מסורת כגווילים של תורה, זערורית וגיבנת.
לפני הסעודה נדחק אל החצר בחור צעיר, לא־מוכר. הוא ביקש את בֶּניָה קְריק. הוא סר עם בֶּניָה קְריק הצדה.
״שמע־נא, מלך,״ אמר הבחור, ״יש לי כמה מלים להגיד לך. שלחה אותי דודה חנה מרחוב קוֹסטֶצקַאיָה...״
״נו, טוב,״ השיב לו בניה קריק, המכונה מלך. ״מַהֵן הכמה מלים האלה?״
״לתחנת־המשטרה בא אתמול מפקד חדש, ככה אמרה דודה חנה להגיד לך...״
״את זה ידעתי שלשום,״ ענה בניה קריק. ״הלאה.״
״המפקד אסף את השוטרים ונאם להם נאום...״
״מַטאטא חדש מְטאטא טוב,״ ענה בניה קריק. ״הוא רוצה מצוֹד. הלאה...״
״ומתי יהיה המצוד, אתה יודע, מלך?״
״מחר.״
״מלך, המצוד הוא היום.״
״מי אמר לך ככה, ילד?״
״ככה אמרה דודה חנה. אתה מכיר את דודה חנה?״
״אני מכיר את דודה חנה. הלאה.״
״...המפקד אסף את השוטרים ונאם להם נאום. ׳אנחנו צריכים להחניק את בניה קריק,׳ הוא אומר, ׳כי במקום שיש קיסר ושליט, שמה אין מלך. היום, כשקריק משיא את אחותו וכולם יהיו אצלו בחתונה, היום צריך לעשות מצוד...׳״
״הלאה.״
״...ואז הבלשים התחילו לפחד. הם אמרו לו: ׳אם נעשה מצוד היום, כשיש אצלו חינגה, בניה יתרגז כהוגן והמון דם יישפך.׳ ועל זה אמר להם המפקד: ׳הכבוד שלי יקר לי יותר...׳״
״נו, לֵך,״ אמר לו המלך.
״מה להגיד לדודה חנה בעניין המצוד?״
״תגיד לה: בניה יודע בעניין המצוד.״
והבחור הסתלק משם. אחריו הלכו שלושה אנשים מחבריו של בניה. הם אמרו שיחזרו כעבור חצי שעה. והם חזרו כעבור חצי שעה. זהו.
אל השולחן הסבו לא על־פי הגיל. זיקנה נואלת עלובה לא פחות מעלומים פחדניים. ולא על־פי העושר. הארנק הכבד ביטנתו עשויה דמעות.
בראש השולחן ישבו החתן והכלה. זהו יומם. במקום השני ישב סֶנדֶר אייכבּאוּם, חותנו של המלך. זו זכותו. את המעשה בסנדר אייכבאום מן הראוי לדעת, שכן אין זה מעשה פשוט כלל.
איך נעשה בניה קריק, בריון ומלך הבריונים, לחתנו של אייכבאום? איך נעשה לחתנו של האיש, שיש לו ברפתו ששים פרות חולבות חסר אחת? הכל פה עניין של בריונות. לפני שנה אחת בסך־הכל כתב בניה מכתב לאייכבאום:
״מֶסיֶה אייכבאום,״ כתב בניה, ״הואל־נא לשים מחר בבוקר, מתחת לשער ברחוב סוֹפִייְסקַאיָה 17, עשרים־אלף רובל. אם לא תעשה כך, צפוי לך משהו שעוד לא נשמע כמותו, ואודיסה כולה תדבר עליך. בכבוד רב, בניה המלך.״
שלושה מכתבים, האחד ברור מחברו, נשארו ללא מענה. אז נקט בניה אמצעים. הם באו בלילה - תשעה אנשים ומקלות ארוכים בידיהם. המקלות היו עטופים בנעוֹרת טבולה בזפת. תשעה כוכבים בוערים ניצתו בחצר הרפת של אייכבאום. בניה ניפץ את מנעולי הרפת והתחיל להוציא את הפרות בזו אחר זו. בחור וסכין בידו חיכה להן. במכה אחת היה מפיל פרה ארצה ונועץ את הסכין בלבה. על האדמה המוצפת דם ליבלבו לפידים כשושנים של אש והרעימו יריות. ביריות הניס בניה את הפועלים שנזעקו אל הרפת. אחריו החלו לירות גם יתר השודדים. הם ירו באוויר, מפני שאם לא יורים באוויר, אפשר להרוג בן־אדם. והנה, כשנפלה הפרה הששית לרגלי המלך בגעיית גסיסה, בא אייכבאום במרוצה לחצר, בתחתוניו לעורו, ושאל:
״מה יהיה הסוף, בניה?״
״אם לי לא יהיה הכסף - לך לא יהיו פרות, מסיה אייכבאום. פשוט כמו שתיים ועוד שתיים.״
״תיכנס אלי, בניה.״
והם באו לידי הסכם. את הפרות השחוטות חלקו ביניהם שווה בשווה, לאייכבאום הובטחה חסינות וניתנה לו על כך תעודה עם חותמת. אבל הנס התרחש מאוחר יותר.
בזמן ההתנפלות, באותו ליל־זוועות, כשהפרות השחוטות געו והעגלים החליקו בדמי אמותיהם, כשפיזזו הלפידים כעלמות שחורות ונשים־חלבניות התייבבו ונסוגו מפני לועות האקדחים החביבים - באותו ליל־זוועות באה במרוצה לחצר בכותונת יפת־מחשוף בתו של אייכבאום הזקן - צילה. ונצחונו של המלך היה לתבוסה.
כעבור יומיים, בלי הודעה מוקדמת, החזיר בניה לאייכבאום את כל הכסף שלקח ממנו, ואחר־כך, עם ערב, הופיע אצלו לביקור. לבוש היה חליפה כתומה, ומתחת לאחד מחפתיו התנוצץ צמיד יהלומים. הוא נכנס לחדר, בירך לשלום את אייכבאום וביקש ממנו את יד בתו צילה. הזקן חטף שבץ קל, אבל קם על רגליו. חיוּת היתה בו בזקן, שדי בה עוד לעשרים שנה.
״שמע־נא, אייכבאום,״ אמר לו המלך. ״כשתמות, אני אקבור אותך בבית־העלמין היהודי הראשון, ממש ליד השער. אני אציב לך מציבה של שייש ורוד, אייכבאום. אני אעשה אותך גבאי של בית־הכנסת של יוצאי בּרוֹדי. אני אעזוב את המקצוע, אייכבאום, ואכנס כשותף לעסק שלך. יהיו לנו מאתיים פרות, אייכבאום. אני אהרוג את כל החלבנים חוץ ממך. שום גנב לא יעבור ברחוב שאתה גר בו. אני אבנה לך בית־קייץ בתחנה השש־עשרה... ותזכור, אייכבאום, גם אתה כשהיית צעיר לא היית רב גדול דווקא. מי זייף את הצוואה, לא נדבר על זה בקול רם?... והחתן שלך יהיה מלך - לא איזה גולם אלא מלך, אייכבאום...״
והוא השיג את שלו, בניה קריק, מאחר שהיה בעל־תאווה, והתאווה שלטונה פרוש על כל העולמות. הזוג הצעיר בילה שלושה חודשים בבֶּסַרַבּיָה הטובלת בשמן, בין כרמי ענבים ומאכלות דשנים וזיעת אהבים. אחר־כך חזר בניה לאודיסה, להשיא את אחותו דבוֹירָה בת הארבעים, החולה בחולי־בַּזֶדוֹב. ועכשיו שסיפרנו את המעשה בסנדר אייכבאום, יכולים אנו לשוב אל חתונתה של דבוירה קריק, אחות המלך.
לסעודת־החתונה הגישו תרנגולי־הודו, תרנגולות צלויות, אווזים, דגים ממולאים ומרק־דגים, שאגמים של לימון מתנוצצים בו כעין הצדף. מעל לראשיהם המתים של האווזים התנועעו פרחים כעטרת נוצות פאר. אך נחשוליו המקציפים של הים, כלום תרנגולות צלויות הם מטילים אל חופיה של אודיסה?
כל תפארת סחורתנו המוברחת, כל מה שיצאו לו מוניטין מסוף הארץ ועד סופה, כל אלה פעלו בליל־הכוכבים, בלילה הכחול ההוא, את פעולתם המפתה, המהרסת. יין של ארצות־ניכר הלהיט את הקיבות, נסך רפיון מתוק ברגליים, עירפל את המוחות והגהיק גיהוקים קולניים כתרועת שופרות־מלחמה. הטבח הכושי מ״פְּלוּטארך״, שהגיע שלשום מפורט־סעיד, הוציא אל מעבר לתחום־המכס בקבוקים כרסתניים של רוּם־ג׳מאיקה, יין־מאדירה שמנוני, סיגארים ממטעי פירְפּוֹנט מורגאן ותפוזים מסביבות ירושלים. הנה מה שמטילים נחשוליו המקציפים של הים אל חופיה של אודיסה, הנה מה שמזדמן להם לקבצני אודיסה לטעום מפעם לפעם בחתונות של יהודים. רום־ג׳מאיקה הזדמן להם ללגום בחתונתה של דבוירה קריק, ועל כן, כשסבאו כחזירי־טריפה, החלו הקבצנים היהודים להקיש בקביהם בקול רעש מחריש אוזניים. אייכבאום, שהתיר את כפתורי חזייתו, סקר בצמצום עיניים את ההמון המתגעש וגיהק בחיבה. הכליזמר ניגנו ״טוּש״, ממש כמו במיסדר של דיוויזיה. ״טוש״, שום־דבר מלבד ״טוש״. השודדים, שישבו בשורות מלוכדות, נבוכו תחילה במחיצת הזרים, אבל עד מהרה שילחו כל רסן. ליוֹבָה־קאצאפּ ניפץ בקבוק וודקה על ראשה של אהובתו, מוֹניָה־ארטילריסט ירה באוויר. אך לשיאה הגיעה ההתלהבות בשעה שהחלו האורחים להגיש מתנות לזוג הצעיר, על־פי המנהג הישן. שמשי בית־הכנסת קפצו על השולחנות ולצלילי ה״טוש״ השוצף הכריזו בנעימה על מיספר כפות הכסף והרובלים שניתנו במתנה. וכאן הראו ידידי המלך דם כחול מהו, ומהי אבירות מוֹלְדַאוַאנית* שעוד לא הועם זוהרה: בתנועה מזלזלת הטילו על טסי הכסף מטבעות של זהב, טבעות, מחרוזות אלמוגים.
[* מולדאוואנקה - פרוור באודיסה.]
כדרך אצילי מוֹלדאוואנקָה, היה גוום משונס בחזיות אדומות כעין הפטל, את כתפיהם לפתו מיקטורנים כתמתמים, ועל רגליהם הבשרניות התפקע העור שצבעו כתכלת הרקיע. מזדקפים מלוא קומתם חוקרים את כרסיהם, מחאו השודדים כף בקצב המוסיקה, צעקו ״מַר!״* והשליכו פרחים אל הכלה; והיא, דבוירה בת הארבעים, אחותו של בניה קריק, אחות המלך, שצורתה נשחתה מחמת החולי, זפקה מגודל ועיניה יוצאות מחוריהן, ישבה לה על הר של כרים ליד נער דל־מראה, שנקנה בכספו של אייכבאום ונתקף אלם מעוצם התוגה.
[* קריאת־עידוד מקובלת בחתונות רוסיות, וכוונתה להאיץ בזוג הצעיר להתנשק (כלומר, שיהיה ״מתוק״ ולא ״מר״...).]
טקס המתנות קרב אל קצו, השמשים נצטרדו והבטנוּן הסתכסך עם הכינור. בחצר הקטנה פשט פתאום ריח קל של חריכה.
״בניה,״ אמר אבא קריק, בעל־עגלה זקן, שיצא לו שם של ברנש גס־רוח אפילו בין העגלונים, ״אתה יודע מה שנדמה לי? נדמה לי שהפיח אצלנו בוער...״
״אבא,״ השיב בניה לאביו השיכור, ״בבקשה, תשתה ותאכל לך לבריאות, ואל תיקח ללב את כל השטויות האלה...״
ואבא קריק נשמע לעצת בנו. הוא אכל גם שתה. אבל עננת העשן נעשתה רעילה יותר ויותר. אי־שם כבר הוורידו פאתי השמיים. וכבר זינקה אל־על לשון־אש צרה כחרב. האורחים התרוממו מעט ממקומותיהם והחלו לרחרח את האוויר, נשותיהם פצחו ביללה. השודדים החליפו מבטים זה עם זה. ורק בניה, שלא השגיח בכלום, מיאן להינחם.
״מקלקלים לי את החינגה,״ צעק מלא יאוש, ״אני מבקש מכם, אורחים חביבים, אנא, תאכלו, תשתו...״
אבל ברגע זה נכנס אל החצר אותו הבחור הצעיר שהופיע שם בתחילת הערב.
״מלך,״ אמר, ״יש לי כמה מלים להגיד לך...״
״נו, דבר,״ ענה לו המלך. ״אתה תמיד יש לך כמה מלים להגיד...״
״מלך,״ אמר הבחור האלמוני וגיחך. ״הרי זה צחוק ממש, המשטרה בוערת כמו נר...״
החנוונים הוכו באלם. השודדים הצטחקו. מַאנְקָה בת הששים, אמם־הורתם של שודדי סלוֹבּוֹדְקָה,* תחבה שתי אצבעות לתוך פיה ושרקה שריקה נוקבת כל־כך ששכניה התנודדו.
[* פרוור באודיסה.]
״מאנָיה,״ העיר לה בניה, ״את לא בעבודה עכשיו, קצת פחות להט, מאניה...״
הבחור שהביא את הידיעה המרעישה עוד היה מתפקע מצחוק.
״הם יצאו מתחנת־המשטרה, איזה ארבעים איש,״ סיפר בנענוע לסתות, ״והלכו למצוד. הלכו איזה חמש־עשרה פסיעות, וכבר פרצה האש... רוצו לראות, אם אתם רוצים...״
אבל בניה אסר על האורחים ללכת לראות את הדלֵקה. הוא יצא לשם עם שניים מחבריו. תחנת־המשטרה בערה יפה־יפה מארבע רוחותיה. בטלטול אחוריים התרוצצו השוטרים על המדרגות העשֵׁנות והשליכו ארגזים מבעד לחלונות. בחסות ההמולה נמלטו האסירים. הכבאים היו מלאי תעצומות־נפש, אך התברר שבברז הסמוך אין מים. המפקד - אותו מטאטא שמיטיב לטאטא - עמד על המדרכה שממול ונשך את שפמו שנתקע לו לתוך פיו. המטאטא החדש עמד בלי נוע. בניה, שעבר על־פני המפקד, הצדיע לו כדרך החיילים.
״שלום וברכה, הוד מעלתו,״ אמר מתוך השתתפות־בצער. ״מה יגיד מר על האסון הזה? סיוט ממש...״
הוא תלה עיניו בבניין הבוער, הניד בראשו ומיצמץ בשפתיו:
״אַי־אַי־אַי...״

וכשחזר בניה הביתה כבר דעכו הפנסים בחצר ובשמיים הפציע השחר. האורחים הלכו לדרכם והכליזמר נימנמו, ראשיהם שמוטים להם על ידות הבטנונים. רק דבוירה לא היה בדעתה לשכב לישון. בשתי ידיה דחקה את בעלה הנפחד אל פתח חדר־הכלולות ונעצה בו מבט חשקני, כחתולה המחזיקה עכבר בפיה וטועמת אותו קלות בשיניה.