המספרים 3 - שקר אחד קטנטן

 -1-

מושלמת מדי

יוני

"ליבי, אני חושבת שאת דפוקה על כל הראש."

חתיכות של עוגת גבינה מתעופפות מפי וניתזות אל חיפוי הזכוכית המקיף את המרפסת, כשאני נחנקת מהמזלג שתקוע בפי. לאחותי יש חוש הומור מעוות. אני זוקפת את הערתה באופן אוטומטי לחוש ההומור שלה. "זה לא מצחיק, קייסי."

"את צודקת. זה לא מצחיק."

האופן שבו היא אומרת את זה - גוון קולה הרגוע, העדין - שולח גל מוזר ברחבי בטני. אני מוחה משפתי התחתונה את שאריות העוגה ומסתובבת להביט בפניה, מחפשת אחר רמז - משהו שיחשוף את ההצגה שלה. אני לא מבחינה בדבר. "את לא רצינית, נכון?"

"מעולם לא הייתי רצינית יותר."

בועה של בהלה מטפסת במעלה גרוני. "את שוב משתמשת בסמים?"

היא משיבה במבט זועף.

אני לא מקבלת את תשובתה כאמת. אני רוכנת לפנים ושולחת בפניה מבט נוקב, מחפשת אחר הסימנים - האישונים המורחבים, העיניים האדמומיות - הסימנים המאפיינים משתמשים בסמים, שאותם למדתי לזהות עוד בגיל שתים עשרה. שום דבר. שום דבר פרט לעיניים תכולות וצלולות הננעצות בפניי. אני מרשה לעצמי לפלוט אנחת רווחה קלה. לפחות אנחנו לא חוזרות לנתיב הזה.

אני פולטת צחקוק מתוח נוסף, לא יודעת איך להגיב, מושכת את הזמן באמצעות דחיסת עוד מהעוגה לפי. רק שעכשיו טעם המוקה מריר והמרקם גרגירי. אני בולעת בנוקשות, דוחקת אותה במורד הגרון.

"את מושלמת יותר מדי, ליבי. כל מה שאת עושה, כל מה שאת אומרת הוא מושלם. את לא מסוגלת לעשות שום דבר רע. אם מישהו היה סוטר לך על הפנים, היית מתנצלת בפניו. לפעמים קשה לי להאמין שאת לא מחטיפה לי על חלק מהדברים שאני אומרת. זה כאילו את לא מסוגלת להתעצבן. היית יכולה להיות פרי אהבתם של אימא תרזה וגנדי. את..." קייסי משתתקת, כמו מחפשת אחר המילה הנכונה. "את פשוט יותר מדי פאקינג מושלמת!"

אני מתכווצת ברתיעה. קייסי כל הזמן משבצת בדבריה מילים גסות. התרגלתי לזה עוד מזמן, ובכל זאת, כרגע כל מילה גסה היא כמו אגרוף המוטח באפי.

"יבוא יום ואת תתחרפני ובסופו של דבר תהיי כמו אמליה דייר."

"מי?" אני מזעיפה פנים שעה שאני מנקה בלשוני מחיכי את השאריות האחרונות של העוגה הקמחית.

היא מנופפת בידה בביטול. "נו, האישה הזאת מלונדון שרצחה מאות תינוקות –"

"קייסי!" אני נועצת בה את מבטי.

היא מגלגלת את עיניה ורוטנת, "בכל אופן, זו לא הנקודה. הנקודה היא ששטיינר הסכים לשוחח איתך."

עם כל רגע שעובר, זה הולך ונעשה מגוחך יותר. "מה? אבל... אני... אבל... דוקטור שטיינר?" אני ממלמלת. המטפל שעזר לה להתמודד עם הפרעת הדחק הפוסט טראומטית שלה? ידיי מתחילות לרעוד. אני מספיקה להניח את הצלחת על השולחן לפני שאשמוט אותה מידיי. כשקייסי הגישה לי את הצלחת והציעה שנצפה מהמרפסת שלנו בשקיעה מעל החוף במיאמי, חשבתי שזה ממש מתוק מצידה. עכשיו אני קולטת שבחוסר שפיותה היא זממה מין סוג של 'התערבות' שאני לא זקוקה לה. "אני לא סובלת מהפרעת דחק פוסט טראומטית, קייסי."

"לא אמרתי שאת כן."

"ובכן, אם כך, מאיפה זה הגיע פתאום?"

היא לא מספקת לי סיבה. במקום זאת, היא מפילה עליי משקל חורג של רגשות אשם. "את חייבת לי, ליבי," היא אומרת בשוויון נפש. "לפני שלוש שנים, כשביקשת ממני להתאשפז במוסד טיפולי, הסכמתי למענך. לא רציתי לעשות זאת, אבל –"

"את היית זקוקה לזה! היית שבר כלי!"

וזה בלשון המעטה. התאונה שהרגה את הורינו לפני שבע שנים הטילה את קייסי למדרון חלקלק ומתפתל שבסופו היא הייתה שרויה בערפל של סמים, סטוצים חסרי משמעות ואלימות. אז, לפני שנים, אפילו כל הדברים האלה לא גרמו לה להשתנות. הייתי בטוחה שאיבדתי אותה.

אבל דוקטור שטיינר החזיר לי אותה.

"באמת הייתי זקוקה לזה," היא מודה ומשרבבת את שפתיה, "ואני לא מבקשת ממך להתאשפז במוסד. אני מבקשת שכשדוקטור שטיינר יתקשר, תרימי את שפופרת הטלפון ותעני. זה הכול. בשבילי, ליבי."

אין בזה ולו שמץ של היגיון - זה פשוט טירוף גמור - ועם זאת אני יכולה לראות, לפי האופן שבו אגרופיה של קייסי קפוצים לצדי גופה ואיך שהיא נוגסת בשפתה התחתונה, שהיא לא משחקת משחקים. היא באמת ובתמים מודאגת לגביי. אני נושכת את לשוני ופונה לנעוץ מבט בקרני השמש האחרונות המרצדות על פני המים, שוקלת את דבריה.

מה כבר דוקטור שטיינר יוכל לומר לי, לכל הרוחות? אני תלמידה מצטיינת הנמצאת על המסלול לאוניברסיטת פרינסטון, כאשר הכיוון הוא הפקולטה לרפואה. אני אוהבת ילדים, בעלי חיים ואנשים מבוגרים. מעולם לא הרגשתי שום דחף לתלוש כנפיים מחרקים או לשרוף אותם באמצעות זכוכית מגדלת. נכון, אני לא אוהבת למשוך אליי תשומת לב ויש לי נטייה להזיע יתר על המידה בקרבת בחורים מושכים, וקרוב לוודאי שאתעלף בדייט הראשון שאצא אליו, אם לא אתמוסס לכדי שלולית של זיעה לפני שמישהו בכלל יספיק להציע לי לצאת איתו.

אך כל זה לא מעיד על כך שבקרוב אהפוך לפסיכופתית רוצחת המונים. עם זאת, אני באמת מחבבת ומכבדת את דוקטור שטיינר, חרף השיגיונות שלו. השיחה איתו לא תהיה בלתי נעימה. זו תהיה שיחה מהירה.

"אני משערת ששיחת טלפון אחת לא יכולה להזיק," אני ממלמלת ומוסיפה, "ואחר כך אנחנו צריכות לדבר על התואר בפסיכולוגיה שעליו את עובדת. אם את מבחינה בדגלים אדומים מתנוססים סביב ראשי, אני מתחילה לפקפק בסיכויי ההצלחה של הקריירה שלך לטווח הארוך."

כתפיה של קייסי נשמטות מרוב הקלה, בעודה נשענת לאחור בכורסא שלה, חיוך שבע רצון מתפשט על שפתיה.

ואני יודעת שקיבלתי את ההחלטה הנכונה.

*

ספטמבר

לפעמים בחיים אדם מקבל החלטה, ומוצא את עצמו מטיל בה ספק. זה קורה הרבה. הוא לא ממש מתחרט עליה. הוא יודע שקרוב לוודאי הוא קיבל את ההחלטה הנכונה ושקרוב לוודאי מוטב לו כך. אבל הוא בכל זאת מקדיש לא מעט זמן לתהייה מה, לכל הרוחות, הוא חשב לעצמו.

אני עדיין תוהה למה אי פעם הסכמתי לשיחת הטלפון ההיא. אני תוהה בקשר לזה על בסיס יום יומי. אני בהחלט תוהה לגבי זה ברגעים אלה ממש.

"אני לא מציע שתככבי בסדרת הסרטים 'נערות חסרות מעצורים', ליבי." הוא כבר שינה את גוון קולו לגוון החלקלק והסמכותי שבו הוא משתמש כדי לאלץ אותי לעשות משהו.

"מניין לי לדעת? לפני שלושה חודשים הצעת שאנהל שיחה עם אורנג אוטנג." סיפור אמיתי.

"כבר חלפו שלושה חודשים? מה שלום ג'ימי?"

אני נוצרת את לשוני ונושמת נשימה עמוקה לפני שאעיר הערה עוקצנית. "עכשיו זה לא זמן טוב לשוחח, דוקטור שטיינר." וזה אכן לא זמן טוב. באמת ובתמים. השמש זורחת, האוויר חמים, ואני סוחבת מזוודה ורודה וקקטוס, מפלסת את דרכי בין אלף סטודנטים מבולבלים אחרים והוריהם הלחוצים. זהו יום הכניסה למגורים במעונות, ואני עדיין עלולה להקיא בשל הטיסה המטלטלת שעברה עליי. אחת מהשיחות של דוקטור שטיינר שמכילות אחת מטקטיקות הגרילה שלו זה הדבר האחרון לו אני זקוקה כרגע.

ולמרות זאת, הוא ממשיך בשלו.

"לא, ליבי. קרוב לוודאי שזה לא הזמן המתאים. אולי היית צריכה לשנות את מועד הטיפול שלך איתי, בהתחשב בכך שידעת שהבוקר תעלי על טיסה לניו ג'רזי. אך לא עשית את זה," מציין דוקטור שטיינר בשלווה.

אני מביטה לצדדים כדי לוודא שאף אחד לא שומע את השיחה הזאת. כתפיי מתקמרות וקולי נחלש כשאני לוחשת, "לא הייתי צריכה לשנות שום מועד, כי אני לא בטיפול."

טוב. אז אולי זה לא מדויק כל-כך.

זה לא היה מדויק כל-כך מאז אותו ערב נעים בחודש יוני, במהלכו אחותי טמנה לי מארב באמצעות עוגת גבינה. כבר למחרת בבוקר קיבלתי שיחה מדוקטור שטיינר. בסגנון האופייני לו, המילים הראשונות שהוא אמר לי לא היו 'שלום' או 'נעים לשוחח איתך שוב'. הוא פשוט אמר, "אז שמעתי שאת פצצת זמן מתקתקת."

יתר השיחה התנהלה ללא אירועים מיוחדים. שוחחנו על הקריירה האקדמאית המושלמת שלי, על היעדר חיי האהבה שלי, על תקוותיי, על חלומותיי ועל תוכניותיי לעתיד. הקדשנו לא מעט זמן לשיחה על אודות ההורים שלי, אך הוא לא התעכב על הנושא.

אני זוכרת שבתום השיחה חייכתי, והייתי בטוחה שהוא יאמר לקייסי שאני בסדר וכשירה לניהול חיי חברה ושהיא יכולה להמשיך בציד המכשפות שלה אחר המעורערים נפשית במקומות אחרים.

בפעם הבאה שמספר הטלפון משיקגו הופיע על צג הטלפון שלי, בבוקר שבת בשעה עשר בדיוק, הוכיתי בתדהמה אך עניתי לשיחה. מאז, המשכתי לעשות זאת מדי יום שבת, בעשר בבוקר. מעולם ראיתי משרד של פסיכיאטר מבפנים, דרישת תשלום או תיק מטופל. שנינו פיזזנו סביב המילה 'טיפול', אך לפני השיחה הזאת מעולם לא השתמשנו בה. אולי זו הסיבה שאני מסרבת להכיר בדוקטור שטיינר בתור מי שהוא.

המטפל שלי.

"בסדר, ליבי. אשחרר אותך. אנחנו נמשיך בשיחה שלנו בשבת הבאה."

אני מגלגלת את העיניים, אך לא אומרת דבר. אין שום טעם. זה כמו לטחון מים.

"תוודאי שאת שותה שוט של טקילה. רוקדת ברייקדאנס. כל מה שאתם הצעירים של היום עושים בשבוע הראשון שלכם בקולג'. זה יהיה טוב בשבילך."

"אתה ממליץ על חומרים ממכרים וריקודים מסכני חיים כמהלכים לשיפור החיים שלי?"

כבר משיחת הטלפון השנייה היה לי ברור שדוקטור שטיינר החליט 'לטפל' בביישנות המוזרה שלי באמצעות מטלות מגוחכות ולעתים קרובות מביכות, אך לא מזיקות, על בסיס שבועי. הוא מעולם לא הודה במה שהוא עושה, מעולם לא הסביר את עצמו. הוא פשוט ציפה ממני שאציית.

ואני תמיד מצייתת.

אולי זו הסיבה שבגללה אני צריכה להיות בטיפול.

מה שמפתיע בסיפור, זה ששיטתו אכן עבדה. שלושה חודשים של מטלות אוויליות באמת עזרו לי להרגיע את העצבים שלי בחברת אנשים, להביא לידי ביטוי את מחשבותיי הפנימיות ולחמש אותי במידה מספקת של ביטחון, ועכשיו הזיעה לא פורצת מכל נקבובית בעורי בכל פעם שגבר נאה נכנס לחדר.

"הצעתי טקילה, ליבי. לא קריסטל מת'... ולא, אני לא ממליץ על טקילה, מפני שאת בסך הכול בת שמונה עשרה ואני רופא. זה יהיה מאוד לא מקצועי מצידי. אני ממליץ שתעשי חיים!"

אני פולטת אנחת ייאוש, אך מחייכת כשאני אומרת, "אתה יודע, הייתי נורמלית. אני חושבת שאתה הפכת אותי למטורללת."

פרץ צחוק מהדהד באוזניי. "נורמלי זה משעמם. טקילה, ליבי. היא הופכת את פרחי הקיר לפרפרים. אולי אפילו תפגשי - " הוא עוצר ליצירת אפקט דרמטי - "בחור!"

"אני באמת צריכה לזוז," אני אומרת ומרגישה בסומק העולה בלחיי, כשאני מטפסת במדרגות הבטון אל מסדרון בניין המעונות שנראה כמו הוגוורטס.

"קדימה! תייצרי זיכרונות. זה יום שמח עבורך. ניצחון." קולו של דוקטור שטיינר מאבד את גונו הקליל, ולפתע הופך נוקשה. "את צריכה להיות גאה."

אני מחייכת אל הטלפון, שמחה על רגע הרצינות. "אני גאה, דוקטור שטיינר. אבל... תודה." הוא לא אומר את המילים, אבל אני שומעת אותן. אבא שלך היה גאה בך.

"ותזכרי –" הקלילות שבה אל קולו.

אני מגלגלת את עיניי לעבר הטלפון. "הבנתי. 'נערות עם קצת מעצורים'. אעשה כמיטב יכולתי." אני שומעת את צחקוקו כשאני לוחצת על המקש המנתק את השיחה.

-2-

שוטים של ג'לי

כך בוודאי סינדרלה הרגישה. בדיוק כמוני, עכשיו.

אבל במקום להחליק בחינניות על רחבת הריקודים בנשף המלכותי כמו סינדרלה, אני נשענת על קיר במסיבת האוס של סטודנטים, ושיכורים מתנגשים בי מכל כיוון אפשרי, ובמקום לסנוור את כל הנוכחים בשמלת נשף נוצצת, אני מסדרת בחשאי את הטוגה בניסיון לוודא שכל איברי גופי מוצנעים.

ובמקום פיה טובה שמגשימה את כל משאלותיי, לי יש אחות מבוגרת מעצבנת שדוחפת שוטים של ג'לי במורד גרוני.

כן, אני בדיוק כמו סינדרלה.

"הסכם זה הסכם!" צועקת קייסי כדי להתגבר על מוזיקה שמשמיע הדי. ג'יי ומושיטה לי כוס קטנה. אני מקבלת אותה בלי לומר מילה ומטה את ראשי לאחור, מניחה לחומר הכתום החלקלק לגלוש במורד גרוני. אני ממש נהנית מהדברים האלה. מאוד. מובן שלא אודה בזה בפני אחותי. אני עדיין מרירה נוכח העובדה שהיא סחטה אותי והכריחה אותי להפוך את הלילה הראשון שלי בקולג' לליל השכרות הראשון שלי אי פעם. הייתי צריכה לבחור בין זה לבין כך שהיא תסתובב במעונות לבושה בחולצה שעליה מתנוססות פניי בליווי הכיתוב: 'ישוחרר הדחף המיני של ליבי'. היא התכוונה ברצינות לעשות את זה. היא ממש הדפיסה את זה על חולצה.

"תפסיקי עם הפרצוף חמוץ, ליבי. את חייבת להודות שזה כיף," קייסי צועקת ומגישה לי שני שוטים נוספים, "למרות שאנחנו לובשות סדינים. כלומר, ברצינות! מי עורך מסיבות טוגה בימינו?"

היא ממשיכה לדבר, אבל אני מתעלמת ממנה וגומעת את שני השוטים במהירות מסחררת. כמה כבר שתיתי בשעה האחרונה? אני מרגישה בסדר כרגע. אפילו רגועה, אבל מעולם לא הייתי שיכורה, אז מה אני כבר יודעת? לא ייתכן שהדברים האלה חזקים במיוחד. זה לא שמדובר בטקילה או משהו כזה.

שטיינר הארור! הייתי צריכה לנחש שהוא יגייס את קייסי לבצע את העבודה המלוכלכת שלו. הוא עשה את זה כל הקיץ. מובן שאין לי שום הוכחה מוצקה אם גם התעלול הנוכחי הוא מעשה ידיו. אם קייסי תשלוף בקבוק של טקילה, אקבל את ההוכחה שלי.

אני פולטת אנחה ונשענת על הקיר הצונן, מניחה למבטי לסקור את ים הראשים. אני לא בטוחה היכן אנחנו נמצאות בדיוק, אך אני יודעת שמדובר במרתף מרווח של בית ממש מחוץ למתחם הקמפוס. זו מסיבה שתוכננה בקפידה, עם די. ג'יי שמלהיב את הקהל - חלק מהאנשים רוקדים, רובם כושלים בצעדיהם - שניצב במרכזו של חלל גדול ופתוח. הנורות הרגילות הוחלפו בנורות צבעוניות מבזיקות ובאורגן אורות שגורם למקום הזה להיראות יותר כמו מועדון לילה מאשר בית. אני משערת שבעלי הבית בדרך כלל מחזיקים פה רהיטים. הלילה, כל אחד ואחד מהרהיטים פונה מהמקום. כולם פרט לכמה שולחנות שהוצמדו לקירות, ועליהם מלאי של כוסות פלסטיק אדומות עבור חביות הבירה שניצבות מתחת ומגשים של השוטים הערבים לחיך האלה, שנדמה שאני יכולה לשתות מהם עוד ועוד. יש בוודאי מאות מהם. אלפים. מיליונים!

טוב. יש מצב שאני שיכורה.

גוף נמוך ועגלגל חולף על פניי ומנופף בידו בהתלהבות, ותכף ומייד חיוך עולה על שפתיי. זו רִיגֶן, השותפה לחדר החדשה שלי, והאדם היחיד פה, מלבד אחותי, איתו יצא לי לדבר. מדי שנה, התלמידים החדשים מקבלים חדרים במעונות לפי הגרלה, ואילו התלמידים החדשים זוכים לתוספת: שותפים אקראיים. למרות שרק היום נפגשנו, אני די בטוחה שאני אוהבת את רִיגֶן. היא תוססת וחברותית ומדברת מהר. היא גם אומנותית מאוד. לאחר שהעברנו את החפצים לחדרנו, היא תלתה על הדלת שלט הממחיש את השמות שלנו בקליגרפיה והקיפה אותם בלבבות ובפרחים. אני חושבת שזה ממש מתוק. קייסי חושבת שהשלט צועק 'זוג לסבי'.

ברגע שנכנסנו למסיבה, רִיגֶן כבר נעלמה לה לשוחח עם חבורה של בחורים. בהתחשב בכך שהיא תלמידת השנה הראשונה, נדמה שהיא מכירה לא מעט אנשים, רובם ממין זכר. היא הייתה גם זו שהציעה שנלך למסיבה, אחרת קרוב לוודאי שקייסי ואני היינו מוצאות את עצמנו באחד מהאירועים הרבים שעליהם פרש הקמפוס את חסותו - לאחד מאלה בהחלט התכוונתי ללכת, עד שקייסי השתלטה על התוכניות שלי. נראה שסטודנטים שגרים מחוץ לקמפוס הם עניין נדיר, ולכן המסיבות האלה בבתים של סטודנטים נחשבות כאירועים שאסור לפספס.

"בסדר, נסיכה. שתי את זה," אומרת קייסי, שולפת בקבוק מים כמו משום מקום, ומוסיפה, "אני לא רוצה שתקיאי הלילה."

אני לוקחת את הבקבוק, שופכת את הנוזל הקריר והמרענן במורד גרוני ומדמיינת את עצמי משפריצה את כל ארוחת הפהיטה שלי על פניה של קייסי, כמו שמגיע לה.

"נו, ברצינות, ליבי! תפסיקי לכעוס עליי." קולה של קייסי מקבל טון יבבני, רמז לכך שהיא באמת ובתמים מרגישה רגשות אשם. עכשיו אני מתחילה להרגיש אשמה על כך שאני גורמת לה להרגיש אשמה.

אני משחררת אנחה. "אני לא כועסת. אני פשוט לא מבינה למה לקחת על עצמך את המשימה לגרום לי להשתכר." ההורים שלנו נהרגו בתאונה שנגרמה בגלל נהג שיכור. אני חושבת שזו הייתה אחת הסיבות העיקריות לכך שנמנעתי מכל מה שקשור לאלכוהול. גם קייסי בקושי נוגעת באלכוהול, למרות שנדמה שהלילה היא משלימה פערים.

"לקחתי על עצמי את המשימה לוודא שאת נהנית ומכירה אנשים. זה השבוע הראשון בשנה הראשונה שלך בקולג'. זה משהו שקורה רק פעם אחת בחיים, וזה אמור להיות מלווה בכמויות מסחריות של אלכוהול ולפחות בוקר אחד שבו ראשך טמון עמוק באסלה."

אני מגלגלת את עיניי, אבל היא לא משתכנעת. היא פונה להביט בי וכורכת את זרועותיה סביב כתפיי. "ליבי. את אחותי הקטנה ואני אוהבת אותך. בשבע השנים האחרונות, שום דבר בחיים שלך לא היה נורמלי. הלילה, תתנהגי כמו בת שמונה עשרה נורמלית וחסרת אחריות."

אני מלקקת את שפתיי. "לפי החוק, לבת שמונה עשרה אסור לשתות." אני יודעת שהטיעון שלי עקר כשאני נושאת אותו מול אחותי, אבל זה לא מזיז לי.

"אה, כן. את צודקת." היא טומנת את ידה תחת הטוגה שלה, שולחת אותה לעבר כיס מכנסיה הקצרים ושולפת מה שנראה כמו רישיון נהיגה. "ולכן, אם השוטרים יופיעו, את פטרישיה, בת עשרים ואחת, מאוקלהומה."

הייתי צריכה לנחש שאחותי תדאג לשמור עליי מפני כל סכנה.

המוזיקה מתחילה להאיץ את מקצבה וברכיי נעות לצליליה. "עוד מעט תבואי לרקוד איתי!" קייסי צועקת ומגישה לי שני שוטים נוספים. כמה כבר שתיתי עד כה? כבר הפסקתי לספור, אבל יש לי תחושה מוזרה בלשון. אחותי כורכת את ידה סביב צווארי ומושכת אתי מטה, וכך אנחנו ניצבות לחי אל לחי. "טוב, את מוכנה?" היא אומרת ומציבה את הטלפון שלה מולנו. אני שומעת, "תחייכי!" בזמן שהמצלמה מבזיקה. "בשביל שטיינר."

אה! הוכחה!

"לחיים!" קייסי מקישה את כוס הנייר שלה בכוס שלי, מטה את ראשה לאחור, גומעת את המשקה הראשון ותוך זמן קצר מחסלת את המשקה השני. "אה, יש שוטים כחולים! אני כבר חוזרת!" כמו גולדן רטריבר הרודף אחרי סנאי, קייסי פותחת במרדף אחר בחור המאזן על כתפו מגש עגול גדול, תוך כדי שהיא מתעלמת מהראשים המסתובבים לעברה. אחותי תמיד גורמת לראשים להסתובב בעקבותיה, בגלל שיערה האדמוני, תווי פניה הבולטים וחמוקיה השריריים. אני מתקשה להאמין שהיא בכלל שמה לב לכך. היא בהחלט לא מרגישה אי נוחות לגבי זה.

אני נאנחת כשאני מתבוננת בה. אני יודעת מה היא עושה, חוץ מלגרום לי להשתכר, כמובן. היא מנסה להסיח את דעתי מהחלק העצוב ביום הזה. העובדה שאבא שלי לא נמצא פה, ביום החשוב שבו הוא אמור להיות. ביום שבו אני מתחילה את לימודיי בפרינסטון. בסופו של דבר, זה היה חלומו מאז ומעולם. הוא היה בוגר פרינסטון גאה ותמיד רצה ששתי בנותיו תלמדנה פה. ציוניה של קייסי התדרדרו בעקבות התאונה ומנעו ממנה את האפשרות הזאת, וכך נותרתי לבדי. אז אני חיה את החלום שלו - שהוא גם החלום שלי - והוא לא פה כדי לראות אותי מגשימה אותו.

אני נושמת נשימה עמוקה ומקבלת חרש את הגורל - וב'גורל' אני מתכוונת לשוטים של ג'לי - שמצפה לי הלילה. אני ללא ספק לחוצה פחות מכפי שהייתי כשנכנסתי לפה בתחילת הערב. האווירה התוססת פה די מגניבה. אני במסיבת הקולג' הראשונה שלי. אין שום דבר פסול בזה, או בכך שאני נהנית מהמסיבה, אני מזכירה לעצמי.

כשאני מחזיקה שוט בידי, אני עוצמת את עיניי ופשוט מניחה לגופי להרגיש את קצב המוזיקה המפעם. תשתחררי, תיהני - זה מה ששטיינר אומר לי תמיד. אני מטה את ראשי לאחור, סוחטת את תחתית כוס הנייר, מקרבת אותה אל שפתיי ושולחת את לשוני כדי להכניס אל פי את גוש הג'לי הרוטט. אני מרגישה כמו מקצוענית.

אלא שעשיתי טעות של חובבנים - אסור היה לי לעצום את עיניי.

אם לא הייתי עוצמת אותן, לא הייתי נראית כמו בחורה שיכורה וקלה להשגה. הייתי מבחינה בו מתקרב.

טעם התפוז החמצמץ בדיוק מכה בבלוטות הטעם שלי כשזרוע חסונה נכרכת סביב מותניי מלפנים ומושכת אותי הרחק מהביטחון שמקנה לי הקיר מאחוריי. עיניי נפקחות לרווחה שעה שגבי מוצמד אל חזה של מישהו וזרוע שרירית עוטפת את גופי. בפעימת הלב הבאה - לא שלי, מפני שליבי מפסיק לפעום לגמרי - יד אוחזת הן בסנטרי והן בכוס הנייר הצמודה אל שפתיי ומטה את ראשי לאחור, וכך היא מוצבת בזווית. אני קולטת את הריח של מי קולון בניחוח מושק, רגע לפני שבחור רוכן לפנים ולשונו נכרכת סביב לשוני, עוטפת אותה ומלטפת אותה מעט, לפני שהיא מוציאה את הג'לי מהפה שלי. זה קורה כל-כך מהר, שאין לי הזדמנות לחשוב או להגיב, להחזיר את לשוני לתוך פי או לנגוס בלשון הפולשנית.

הכול נגמר תוך שנייה, ואני נותרת חסרת שוט וחסרת יכולת לנשום, נאחזת בקיר בניסיון לתמוך בברכיי הרועדות. נדרשות לי מספר שניות כדי לחזור לעצמי, וכשאני עושה זאת, מוחי מעבד את שאגת האישור הקולנית שנשמעת מאחוריי. אני מסתובבת ומגלה קבוצה של בחורים גבוהים ושריריים - כולם לובשים את הטוגות שלהם בצורה שמציגה לראווה את החזות החטובים שלהם - מריעים וטופחים לבחור על שכמו, כאילו זה עתה הוא ניצח במרוץ. אני לא מצליחה לראות את פניו. כל מה שאני רואה זה ערבוביה של שיער בגוון חום כהה - כמעט שחור - ושרירי גב חסונים.

אני לא בטוחה כמה זמן אני עומדת שם עם פה פעור ונועצת מבטים, אבל בסופו של דבר אחד הבחורים שם לב. הוא מעיף מבט חטוף בגנב הג'לי ומחווה בראשו לעברי.

מה אני אמורה לומר, לכל הרוחות? בלי להסגיר את עצמי יתר על המידה, אני סורקת את החדר בעיניים טרופות, מחפשת אחר שיערה האדמוני הלוהט של אחותי. איפה היא? היא נעלמה, השאירה אותי כאן להתמודד עם... נשימתי נעתקת מפי ואני מתבוננת בגנב הג'לי, המסתובב בתנועה איטית ונינוחה עד שהוא ניצב היישר מולי.

הלשון של הבחור הזה הייתה תחובה בפה שלי? הבחור הזה... האדוניס הגבוה והעצום הזה, עם השיער הגלי, עם העור השזוף ועם הגוף שבכוחו לפתות נזירה עיוורת... הלשון שלו הייתה תחובה בפה שלי?

אלוהים אדירים. הזיעה חזרה! כל השבועות האלה שביליתי בספיד דייטינג' היו לשווא! אני מרגישה את שטפי הזיעה - כמה וכמה מהם - זולגים בין כתפיי. אני עדיין לא בטוחה מה המילים הראשונות שאני אמורה לומר לו. עיניו בגוון הקפה סוקרות את גופי בחטף לפני שהן מתבייתות על פרצופי ואז צד אחד מפיו מתעקל כלפי מעלה, והוא שולח לעברי חיוך זחוח. "לא רע."

הוא היה פשוט חייב לומר את שתי המילים הקטנות האלה בליווי חיוכו השחצני הקטן...

אז אני נסוגה לאחור ונועצת את אגרופי בלסתו.

רק פעם אחת לפני כן החטפתי למישהו אגרוף. זה היה לחבר של אחותי, טרנט, וזה קרה מפני שהוא שבר את ליבה. חלפו שבועות ארוכים עד שידי החלימה. מאז, טרנט הספיק ללמד אותי איך להחטיף למישהו אגרוף, לימד אותי לכרוך את אגודלי סביב החלק החיצוני של פרקי אצבעותיי ולהטות את שורש כף ידי כלפי מטה.

ברגע זה אני אוהבת את טרנט עד עמקי נשמתי.

אני שומעת את יבבות הצחוק מסביבנו שעה שגנב הג'לי משפשף את לסתו, מזיז אותה אנה ואנה כדי לבדוק אם לא שברתי לו משהו. לפי זה אני יודעת שכואב לו. אם לא הייתי כל-כך בהלם מכך שהבחור הזה כפה עליי נשיקה צרפתית זה עתה, קרוב לוודאי שעל פניי היה מרוח חיוך רחב. זה הגיע לו. הוא לא סתם גזל ממני את השוט שלי. הוא גזל ממני את הנשיקה הראשונה שלי.

הוא פוסע לעברי. אני נסוגה לאחור מתוך אינסטינקט, רק כדי לגלות שגבי שוב צמוד אל הקיר. חיוך ערמומי מתפשט על שפתיו, מרוצה מכך שנדחקתי אל הפינה. הוא מצמצם את הפער בינינו ומושיט את זרועותיו לפנים, מצמיד את כפות ידיו אל הקיר משני צדי פניי, סוגר עליי בגופו הרחב והגבוה, במלוא נוכחותו. לפתע אני לא מסוגלת לנשום. אני מרגישה חנוקה. אני מנסה להציץ מסביב, לחפש אחר אחותי, אך אני לא מצליחה לראות דבר מלבד בשר ושרירים. אני לא יודעת היכן לחפש, מפני שלא משנה לאן אני מביטה, הוא נמצא מולי. בסופו של דבר, אני מסתכנת בשליחת מבט מעלה. עיניים רושפות, אפלות כשעת חצות, ננעצות בפניי. אני בולעת רוק, בטני מתכווצת בקרבי.

"זה היה אגרוף לא רע, יחסית למישהי כל-כך..." הוא מזיז את ידו למטה, קרוב יותר לידי. אני חשה באגודלו מרפרף על פני שריר זרועי. "..נשית." גופי נרעד בתגובה ובתודעתי מבזיק דימוי - ארנבת רועדת שנדחקה לפינה על ידי זאב. הוא מטה את ראשו, סקרנות מבליחה בפניו. "אז את ביישנית... אבל לא ביישנית עד כדי כך שתימנעי מלהחטיף לי אגרוף בפנים."

*המשך הפרק זמין בספר המלא*