זמן שימור
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
זמן שימור
הוספה למועדפים

זמן שימור

ספר מודפס
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    פרופ' אדריכל אמנון בר אור נולד בשנת 1951 בתל אביב, בה הוא מתגורר היום. בשנות השבעים למד אדריכלות בפירנצה. עם שובו לארץ בשנת 1978 החל לעבוד כאדריכל המתמחה בשימור מבנים ואתרים היסטוריים. משנת 1996 עוסק גם בהוראה במסגרת בית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב. "זמן שימור"הוא ספרו הראשון.

    תקציר

    כיצד מתמודדים עם זיכרון של מקום? איך מטמיעים את הזמן ההיסטורי בפנים העכשוויות של הסביבה? בספר ראשון מסוגו בעברית פותח האדריכל אמנון בר אור צוהר לתחום השימור האדריכלי תוך התמקדות בהקשר המקומי הטעון.

    בעיניו של בר אור, תפקידו של אדריכל השימור הוא להעביר לדורות הבאים "חבילת תרבות" המורכבת מחומריה של הסביבה הבנויה. עליו לדעת לקרוא ולפענח את הסיפורים שמאחורי המבנים וחלקי העיר שהוא פועל בהם ולוודא שהערכים המתגלמים בהם לא יחדלו להיות חלק מתבנית הנוף המשותפת של כל בני הארץ. בר אור מדגים את הדברים דרך ניתוח מגוון רחב של פרויקטים שבהם היה מעורב בשלושת העשורים האחרונים, על ההתלבטויות, האתגרים, ההצלחות והכישלונות שהיו כרוכים בהם.

    השימור, טוען בר אור, הוא פעולה שדורשת היכרות עמוקה עם גווניה השונים של המורשת הבנויה ועם התרבויות שהולידו אותה, ומטרתה לכבד ולהציל ממחיקה את הסימנים שהותירו הדורות הקודמים בפני השטח. אין להתפלא, אם כן, שרעיונות השימור מתקשים להכות שורש בסביבה הישראלית, שקידשה מאז ומתמיד את הריסת הישן, השכחתו והעלמתו לטובת חידוש מתמיד של פניה של ארץ ישראל. משום כך, סיפורו של תחום השימור בישראל הוא סיפור של מאבק מתמשך שלמרות ההישגים שצבר בשני העשורים האחרונים, מלווה בנסיגות במעמדו ובערעור על זכות קיומו כתפיסה לגיטימית לתכנון המרחב ולעיצובו.

    פרק ראשון

    פתח דבר - נפש של בניין


    אני‭ ‬אוהב‭ ‬לגעת‭ ‬בבניינים‭:‬ להעביר‭ ‬יד‭ ‬על‭ ‬הקירות‭ ,‬למשש‭ ‬את‭ ‬הטיח‭ ,‬לגרד‭ ‬בקצות‭ ‬האצבעות‭ ‬את‭ ‬הצבע‭ ‬המתקלף‭ .‬הנגיעה‭ ‬בבניין‭ ‬היא‭ ‬עוד‭ ‬דרך‭ ‬לזכור‭ ‬אותו‭ ,‬עוד‭ ‬דרך‭ ‬להזכיר‭ ‬אותו‭ ‬לעצמי.‭ ‬הנגיעה‭ ‬היא‭ ‬גם‭ ‬אמצעי‭ ‬הקליטה‭ ‬של‭ ‬הזיכרונות‭ ‬שנשאבו‭ ‬לתוך‭ ‬החומרים‭ ‬ונספגו‭ ‬בהם‭ ‬לאורך‭ ‬השנים‭ .‬
     נולדתי‭ ‬בצפון‭ ‬הישן‭ ‬של‭ ‬תל‭ ‬אביב‭ ‬בשנת‭ ‬.1951‭ ‬הורי‭ ‬היו‭ ‬ציונים‭ ,‬עולים‭ ‬מפולין‭ ,‬שניהם‭ ‬מרקע‭ ‬זעיר‮–‬בורגני‭ .‬אבי‭ ‬היה‭ ‬קבלן‭ ‬אינסטלציה‭ ‬שעבד‭, ‬מטבע‭ ‬הדברים‭ ,‬בעיקר‭ ‬בבתי‭ ‬הקופסאות‭ ‬הקבלניים‭ ‬שנבנו‭ ‬באותם‭ ‬ימים‭ .‬אני‭ ‬לא‭ ‬גיליתי‭ ‬עניין‭ ‬בבניינים‭ ‬אלא‭ ‬במציאות‭ ‬הדינמית‭ ‬שסביבי‭ :‬הנוף‭ ‬העירוני‭ ‬היה‭ ‬עמוס‭ ‬התרחשויות‭ ‬ועניין, ולהבדיל‭ ‬מן‭ ‬המבנים, השתנה‭ ‬כל‭ ‬הזמן. הצפון‭ ‬הישן‭ ‬היה‭ ‬באותם‭ ‬ימים‭ ‬אזור‭ ‬מוגבל‭ ‬ומוגדר, חממה‭ ‬מושלמת‭ ‬ואחידה. העולם‭ ‬שמחוץ‭ ‬לגבולותיו‭ ‬המוכרים‭ ‬לא‭ ‬היה‭ ‬קיים‭ ‬למעשה, וודאי‭ ‬שלא‭ ‬עודד‭ ‬מפגש‭ ‬עם‭ ‬העושר‭ ‬התרבותי‭ ‬העצום‭ ‬שטואטא‭ ‬אז‭ ‬מתחת‭ ‬לשטיח, כחלק‭ ‬ממדיניות‭ ‬כור‭ ‬ההיתוך‭ ‬הבן–גוריונית‭ ‬שעיקר‭ ‬תכליתה‭ ‬היה‭ ‬מחיקת‭ ‬הזיכרונות‭ ‬של‭ ‬מי‭ ‬שזה‭ ‬עתה‭ ‬באו‭ ‬בשערי‭ ‬הארץ‭.‬
     אמא‭ ‬רצתה‭ ‬שאהיה‭ ‬רוקח. רוקחות, לפחות‭ ‬בתודעה‭ ‬הוורשאית‭ ‬שהביאה‭ ‬איתה‭ ‬מהבית, היתה‭ ‬מקצוע‭ ‬נחשק: שכר‭ ‬נאה, כבוד‭ ‬חברתי‭ ‬ומקצוע‭ ‬נדרש‭ ‬בכל‭ ‬מקום‭ - ‬פרט‭ ‬חשוב‭ ‬כאשר‭ ‬פוגרום‭ ‬זה‭ ‬או‭ ‬אחר‭ ‬עוקר‭ ‬אותך‭ ‬מהבית‭ ‬בכל‭ ‬כמה‭ ‬שנים. מאחר‭ ‬שבבית‭ ‬הספר‭ ‬היסודי‭ ‬לא‭ ‬הצטיינתי,  החלום‭ ‬הבורגני‭ ‬האחר‭ ‬של‭ ‬אמי‭ - ‬שאלמד‭ ‬בגימנסיה‭ ‬הרצליה‭ - ‬היה‭ ‬בלתי‭ ‬מושג. משום‭ ‬כך‭ ‬פנתה‭ ‬למצוא‭ ‬לבנה‭ ‬הבעייתי‭ ‬בית‭ ‬ספר‭ ‬תיכון‭ ‬ללבורנטים, שיסייע‭ ‬לי‭ ‬בהשלמת‭ ‬תעודת‭ ‬הבגרות‭ ‬ובה‭ ‬בעת‭ ‬יכשיר‭ ‬אותי‭ ‬גם‭ ‬לחיי‭ ‬הרוקחות. באותה‭ ‬תקופה‭ ‬היה‭ ‬רק‭ ‬בית‭ ‬ספר‭ ‬אחד‭ ‬כזה‭ ‬באזור‭ ‬תל‭ ‬אביב‭ - ‬גימנסיה‭ ‬סוקולוב‭ ‬לאור‭ - ‬הרחק‭ ‬מתחום‭ ‬המושב‭ ‬של‭ ‬הצפון‭ ‬הישן. אמא‭ ‬לא‭ ‬ניחשה‭ ‬שדווקא‭ ‬המקום‭ ‬שבו‭ ‬פעל‭ ‬בית‭ ‬הספר‭ ‬יגרום‭ ‬לבנה‭ ‬טלטלה‭ ‬תודעתית, שתרחיק‭ ‬אותו‭ ‬מהמסלול‭ ‬המובטח‭ ‬שתכננה‭ ‬לו‭.‬
     גימנסיה‭ ‬סוקולוב‭ ‬לאור‭ ‬היתה‭ ‬ברחוב‭ ‬עזה‭ ‬ביפו‭ - ‬שם‭ ‬שאין‭ ‬מאחוריו‭ ‬פנים‭ ‬וזהות, אזור‭ ‬דמיוני‭ ‬לחלוטין‭ ‬למי‭ ‬שהייתי‭ ‬אז‭ ,‬מעין‭ "‬חוצלארץ‭" ‬שאף‭ ‬אחד‭ ‬לא‭ ‬רוצה‭ ‬לבקר‭ ‬בו. בעיני‭ ‬אמא, מיקומו‭ ‬של‭ ‬בית‭ ‬הספר‭ ‬ביפו‭ ‬היה‭ ‬בלתי‭ ‬נסבל‭ - ‬לא‭ ‬משום‭ ‬שההגעה‭ ‬אליו‭ ‬באוטובוסים‭ ‬ארכה‭ ‬שעה‭ ‬וחצי‭, ‬אלא‭ ‬בגלל‭ ‬הסביבה‭ ‬ה‭"‬פרענקית‭" ‬שהוא‭ ‬היה‭ ‬נטוע‭ ‬בתוכה. בבית‭ ‬שלנו‭ ‬לא‭ ‬אכלו‭ ‬חומוס, לא‭ ‬ידעו‭ ‬מה‭ ‬זאת‭ ‬פיתה‭ - ‬וגם‭ ‬לא‭ ‬רצו‭ ‬לדעת. בכל‭ ‬זאת, הרצון‭ ‬להבטיח‭ ‬את‭ ‬עתידי‭ ‬המקצועי‭ ‬היה‭ ‬חזק‭ ‬יותר‭.‬
     הימים‭ ‬הראשונים‭ ‬בבית‭ ‬הספר‭ ‬היו‭ ‬הלם‭ ‬תרבותי‭ ‬רציני, מעין‭ ‬מצב‭ ‬כפוי‭ ‬של‭ ‬פליטוּת‭ ‬פתאומית. לראשונה‭ ‬בחיי‭ ‬נפגשתי‭ ‬עם‭ ‬אנשים‭ ‬ממקומות‭ ‬אקזוטיים‭ - ‬יפו‭, ‬בת‭ ‬ים‭, ‬חולון‭ - ‬שקשה‭ ‬להאמין‭ ‬שהייתי‭ ‬פוגש‭ ‬במעגל‭ ‬החיים‭ ‬שממנו‭ ‬באתי. עדיין‭ ‬לא‭ ‬הבנתי‭ ‬איפה‭ ‬אני‭ ‬נמצא, אבל‭ ‬היה‭ ‬ברור‭ ‬לי‭ ‬שזו‭ ‬סביבה‭ ‬פיזית‭ ‬מוזרה‭ ‬מאוד‭ ‬ושונה‭ ‬מבתי‭ ‬הספר‭ ‬שהכרתי. הבניין‭ ‬היה‭ ‬ישן, החדרים‭ ‬ענקיים‭ ‬עם‭ ‬תקרות‭ ‬גבוהות, מרצפות‭ ‬צבעוניות‭, ‬קשתות, תקרות‭ ‬עץ‭ ‬מצוירות, קרניזים‭ ‬מגולפים‭ - ‬אובייקטים‭ ‬שבעיקר‭ ‬היה‭ ‬מעניין‭ ‬לצייר‭ ‬בשיעורים‭ ‬משעממים. חלק‭ ‬מהאזורים‭ ‬היו‭ ‬אסורים‭ ‬לגישה, בשדה‭ ‬סמוך‭ ‬היו‭ ‬שלדים‭ ‬של‭ ‬מתקני‭ ‬שעשועים,  והיה‭ ‬גם‭ ‬ערבי‭ ‬אחד‭ ‬שגר‭ ‬בחדרון‭ ‬מתחת‭ ‬למדרגות‭ ‬ולא‭ ‬החליף‭ ‬איתנו‭ ‬מילה. אף‭ ‬אחד‭ ‬לא‭ ‬ידע‭ ‬מה‭ ‬הוא‭ ‬עושה‭ ‬שם. ללא‭ ‬ספק‭ ‬הוא‭ ‬לא‭ ‬היה‭ ‬השרת‭ ‬של‭ ‬בית‭ ‬הספר, כי‭ ‬לבית‭ ‬הספר‭ ‬היה‭ ‬שרת. לנוכחות‭ ‬שלו‭ ‬לא‭ ‬היה‭ ‬הסבר, ואנחנו‭ ‬לא‭ ‬שאלנו‭ ‬שאלות‭.‬
     אלה‭ ‬הם‭ ‬אבני‭ ‬הבניין‭ ‬של‭ ‬הזיכרונות‭ ‬שלי‭ ‬מהבית‭ ‬ברחוב‭ ‬עזה‭ ‬13‭ ‬ביפו. זיכרונות‭ ‬אישיים, מיידיים, אבל‭ ‬לא‭ ‬כאלה‭ ‬שמבוססים‭ ‬על‭ ‬ידע, על‭ ‬מחקר, על‭ ‬שאלות. זיכרונות‭ ‬כאלה, מטבע‭ ‬הדברים, הם‭ ‬חלקיים. אף‭ ‬על‭ ‬פי‭ ‬שאי–אפשר‭ ‬להתעלם‭ ‬מהשפעתם‭ ‬המהפנטת‭ ‬על‭ ‬המשך‭ ‬חיי, הם‭ ‬נותרו‭ ‬מאחור, עדות‭ ‬הולכת‭ ‬ומיטשטשת‭ ‬לחשיפה‭ ‬ראשונה‭ ‬לתרבות‭ ‬חומרית‭ ‬אחרת, מגרה‭ ‬ומסקרנת, שהשפיעה‭ ‬כנראה‭ ‬במידת‭ ‬מה‭ ‬על‭ ‬הנתיב‭ ‬המקצועי‭ ‬שבחרתי‭ ‬לי‭.‬
     ובכל‭ ‬זאת‭ ‬היה‭ ‬שם‭ ‬כל‭ ‬הזמן‭ ‬גם‭ ‬סיפור‭ ‬אחר, סיפור‭ ‬שהאדישות‭ ‬הגמורה‭ ‬שלי‭ ‬לקיומו‭ ‬יכולה‭ ‬להפתיע‭ ‬רק‭ ‬בדיעבד. בכל‭ ‬אותן‭ ‬שנים‭ ‬בבית‭ ‬הספר‭ ‬לא‭ ‬הבנתי‭ ‬את‭ ‬עוצמת‭ ‬המטען‭ ‬האחר‭ ‬של‭ ‬הזיכרונות‭ ‬שאצר‭ ‬בחובו‭ ‬הבניין. דווקא‭ ‬משום‭ ‬שהייתי‭ ‬חלק‭ ‬מהסיפור‭ ‬של‭ ‬הבניין, הייתי‭ ‬זקוק‭ ‬כנראה‭ ‬לעזרה‭ ‬מבחוץ‭ ‬כדי‭ ‬להתחיל‭ ‬לחשוף‭ ‬את‭ ‬הזיכרונות‭ ‬האלה‭.‬
     שנים‭ ‬אחר‭ ‬כך, בשנת‭ ‬2001‭ ,‬פנה‭ ‬אלי‭ ‬האדריכל‭ ‬נאור‭ ‬מימר, תלמיד‭ ‬שהפך‭ ‬לעמית‭ ‬לעבודה‭ ,‬והציע‭ ‬לי‭ ‬לערוך‭ ‬סקר‭ ‬מקיף‭ ‬של‭ "‬בתי‭ ‬באר‭" ‬באזור‭ ‬יפו‭ - ‬בתי‭ ‬אמידים‭ ‬מהודרים‭ ‬שהוקמו‭ ‬במזרחה‭ ‬של‭ ‬יפו‭ ‬בלב‭ ‬פרדסים‭, ‬לרוב‭ ‬על‭ ‬בסיס‭ ‬מבני‭ ‬באר‭ ‬נמוכי‭ ‬קומה‭ ‬שנבנו‭ ‬קודם‭ ‬לכן‭. ‬נאור‭ ‬נולד‭ ‬וגדל‭ ‬ביפו, והעבר‭ ‬המעורפל‭ ‬של‭ ‬בתים‭ ‬עטורי‭ ‬גגות‭ ‬רעפים‭ ‬אדומים, בתים‭ ‬שראה‭ ‬במשך‭ ‬שנים‭ ‬מחלון‭ ‬חדרו, המשיך‭ ‬להטריד‭ ‬אותו‭ ‬גם‭ ‬אחרי‭ ‬שעבר‭ ‬להתגורר‭ ‬במקומות‭ ‬אחרים. הוא‭ ‬התחיל‭ ‬לחקור‭ ‬את‭ ‬הדבר‭ ‬בעצמו, ואז‭ ‬פנה‭ ‬אלי. הנושא‭ ‬לא‭ ‬עורר‭ ‬בי‭ ‬סקרנות‭ ‬רבה, אבל‭ ‬החלטתי‭ ‬בכל‭ ‬זאת‭ ‬להציע‭ ‬אותו‭ ‬לעמיתי‭ ‬להוראה‭ ‬באוניברסיטת‭ ‬תל‭ ‬אביב, האדריכל‭ ‬סרג‭'‬יו‭ ‬לרמן. סרג‭'‬יו‭ ‬גילה‭ ‬התלהבות‭ ‬רבה‭ ‬יותר.
     שלחנו‭ ‬את‭ ‬הסטודנטים‭ ‬לחפש‭ ‬בתי‭ ‬באר.הם‭ ‬מצאו‭ ‬הרבה‭ ‬יותר‭ ‬מזה: על‭ ‬פי‭ ‬מפות‭ ‬ישנות, סיורי‭ ‬שטח‭ ‬מדוקדקים, עדויות‭ ‬בכתב‭ ‬ובעל–פה‭ ‬ותצלומים‭ ‬ישנים, נחשף‭ ‬פרק‭ ‬שלם‭ ‬בתולדות‭ ‬התרבות‭ ‬המקומית. בתי‭ ‬הבאר‭ ‬שמסביב‭ ‬ליפו‭ ‬היו‭ ‬היתדות‭ ‬שביניהן‭ ‬נמתחה‭ ‬העיר: השבילים‭ ‬הראשונים‭ ‬והדרכים‭ ‬העתיקות‭ ‬שקישרו‭ ‬ביניהם‭ ‬נסללו‭ ‬ברבות‭ ‬הימים‭ ‬לרחובות. בתי‭ ‬הבאר‭ ‬עצמם‭, ‬שהוקמו‭ ‬במקור‭ ‬כמבנים‭ ‬חקלאיים‭, ‬הפכו‭ ‬למעונות‭ ‬אירוח‭ ‬ולבסוף‭ ‬למגורי‭ ‬קבע. לאחר‭ ‬שננטשו‭ ‬בידי‭ ‬תושביהם‭ ‬המקוריים, והפרדסים‭ ‬שסביבם‭ ‬נעקרו‭ ‬וכוסו‭ ‬בבתי‭ ‬מגורים, נותרו‭ ‬הבתים‭ ‬בשטח‭ ‬כעדות‭ ‬רעועה‭ ‬לעבר‭ ‬נשכח‭ - ‬הם‭ ‬לא‭ ‬היו‭ ‬רק‭ ‬פריטים‭ ‬שוליים‭ ‬בנוף, אלא‭ ‬הגורם‭ ‬העיקרי‭ ‬שחולל‭ ‬אותו‭.‬
     כך‭ ‬חזרתי‭ ‬גם‭ ‬לבית‭ ‬ברחוב‭ ‬עזה 13. נרוניאל‭ ‬תומי‭ ‬ודנה‭ ‬ליפובצקי, שניים‭ ‬מהסטודנטים‭ ‬ששלחנו‭ ‬לגלות‭ ‬בתי‭ ‬באר, התחילו‭ ‬לחשוף, נדבך‭ ‬אחר‭ ‬נדבך, את‭ ‬סיפורו‭ ‬של‭ ‬בית‭ ‬הספר‭ ‬שלי. פתאום‭ ‬התחילו‭ ‬לצוץ‭ ‬השמות. את‭ ‬הבית‭ ‬בנה‭ ‬אדם‭ ‬בשם‭ ‬עלי‭ ‬ביבי‭ ‬בסוף‭ ‬המאה‭ ‬ה‮–91. ‬ביבי‭ ‬היה‭ ‬קבלן‭ ‬אמיד‭ ‬ובעל‭ ‬קרקעות‭ ‬מיפו. הוא‭ ‬גר‭ ‬בבית‭ ‬עם‭ ‬משפחתו‭ ‬עד ‭ ‬.1948הערבי‭ ‬שגר‭ ‬מתחת‭ ‬למדרגות‭ ‬בית‭ ‬הספר‭ ‬היה‭ ‬עלי‭ ‬סוואלחי, אב‭ ‬הבית‭ ‬של‭ ‬משפחת‭ ‬ביבי. הוא‭ ‬נותר‭ ‬מאחור‭ ‬לשמור‭ ‬על‭ ‬הבית‭ ‬בזמן‭ ‬שמשפחת‭ ‬ביבי‭ ‬עזבה‭ ‬את‭ ‬יפו‭ ‬בגלל‭ ‬המלחמה‭ ‬והתפזרה‭ ‬בין‭ ‬ארצות‭ ‬ערב. זה‭ ‬לא‭ ‬מנע‭ ‬את‭ ‬הפקעת‭ ‬הבית‭ - ‬לכאורה‭ ‬משום‭ ‬שלא‭ ‬היו‭ ‬בידי‭ ‬עלי‭ ‬סוואלחי‭ ‬מסמכי‭ ‬הבעלות‭ - ‬אבל‭ ‬הותר‭ ‬לו‭ ‬להמשיך‭ ‬להתגורר‭ ‬עם‭ ‬משפחתו‭ ‬בבית‭ ‬המופקע‭, ‬בחדר‭ ‬בודד‭ ‬עם‭ ‬מקלחת. החדר‭ ‬שמתחת‭ ‬לגרם‭ ‬המדרגות‭.‬
     בית‭ ‬ביבי‭ ‬היה‭ ‬בית‭ ‬באר‭ ‬קלאסי, שכלל‭ ‬מבנה‭ ‬חקלאי‭ ‬פרימיטיבי‭ ‬לאחסון‭ ‬כלים‭ ‬ותוצרת‭ ‬חקלאית, דיר‭ ‬לגמל, מתקני‭ ‬אנטיליה, חצר‭ ‬משק, בית‭ ‬מגורים‭ ‬וכמובן‭ - ‬פרדס‭ ‬גדול‭ ‬מסביב. הרחוב‭ ‬שעבר‭ ‬בסמוך‭ ‬לא‭ ‬היה‭ ‬סתם‭ ‬רחוב, אלא‭ ‬דרך‭ ‬ראשית‭ ‬שהובילה‭ ‬לעזה. עם‭ ‬השנים, עוד‭ ‬לפני‭ ‬שהתחלתי‭ ‬ללמוד‭ ‬שם, חוסלה‭ ‬חצר‭ ‬המשק‭ ‬כדי‭ ‬לפנות‭ ‬מקום‭ ‬למעבדות‭ ‬ביולוגיה. הפרדס‭ ‬שמסביב‭ ‬קמל. מתקני‭ ‬הלונה‭ ‬פארק‭ ‬של‭ ‬יפו‭,‬ שהקימו‭ ‬הבריטים‭ ‬בשיפולי‭ ‬הפרדסים‭ ‬למען‭ ‬ילדי‭ ‬הפצועים‭ ‬ששירתו‭ ‬בבריגדה‭ ‬הערבית‭ ‬במלחמת‭ ‬העולם‭ ‬השנייה, החלידו. רק‭ ‬רחוב‭ ‬עזה‭ ‬נשאר‭ ‬רחוב‭ ‬עזה, אף‭ ‬על‭ ‬פי‭ ‬שהיום‭ ‬כבר‭ ‬לא‭ ‬נוסעים‭ ‬דרכו‭ ‬לעזה‭.‬
     בסוף‭ ‬שנות‭ ‬התשעים‭ ‬הוחלט‭ ‬להקים‭ ‬בסמוך‭ ‬לבניין‭ ‬ששיכן‭ ‬את‭ ‬גימנסיה‭ ‬סוקולוב‭ ‬לאור‭ ‬את‭ ‬המכללה‭ ‬האקדמית‭ ‬של‭ ‬תל‭ ‬אביב–יפו. לכאורה‭ ‬מפעל‭ ‬תרבותי‭ ‬שנועד‭ ‬להחזיר‭ ‬ליפו‭ ‬את‭ ‬כבודה‭ ‬הרמוס. למעשה, באותו‭ ‬הינף‭ ‬יד‭ ‬הוחלט‭ ‬למחוק‭ ‬את‭ ‬כל‭ ‬האזור‭ ‬הישן‭ - ‬הכולל‭ ‬כמה‭ ‬בתי‭ ‬באר‭ ‬אחרים‭ - ‬כדי‭ ‬להקים‭ ‬מגרשי‭ ‬חניה‭ ‬למכללה. בהחלטה‭ ‬זו‭ ‬לא‭ ‬היתה‭ ‬אפילו‭ ‬מידה‭ ‬קלה‭ ‬של‭ ‬כבוד‭ ‬להיסטוריה‭ ‬של‭ ‬יפו, לרחובותיה‭ ‬ולבנייניה. סוג‭ ‬כזה‭ ‬של‭ ‬עיוורון‭ ‬לא‭ ‬היה‭ ‬זר‭ ‬לי‭ - ‬בזמן‭ ‬ששקדתי‭ ‬על‭ ‬לימודי‭ ‬בגימנסיה‭ ‬סוקולוב‭ ‬לאור‭ ‬לא‭ ‬ראיתי‭ ‬לנגד‭ ‬עיני‭ ‬בית‭ ‬ערבי‭ ‬שדוד, לא‭ ‬חשבתי‭ ‬על‭ ‬ההקשר‭ ‬ההיסטורי‭ ‬של‭ ‬רחוב‭ ‬עזה‭ ‬ולא‭ ‬ניסיתי‭ ‬לשאול‭ ‬מי‭ ‬היו‭ ‬האנשים‭ ‬שגרו‭ ‬בבית‭ ‬לפני‭ ‬שהפך‭ ‬לבית‭ ‬ספר. בל‭ ‬הבית‭ ‬עצמו‭ ‬נשאר‭ ‬במקומו, כמעט‭ ‬ללא‭ ‬שינוי. מה‭ ‬שהשתנה‭ ‬היה‭ ‬הסיפור‭ ‬שיכולתי‭ ‬עכשיו‭ ‬לספר‭ ‬לעצמי‭ ‬עליו‭ ‬ועלי, סיפור‭ ‬שהנוכחות‭ ‬שלו‭ ‬חוזרת‭ ‬ומתחזקת‭ ‬רק‭ ‬משום‭ ‬שהבניין‭ ‬עדיין‭ ‬עומד‭ ‬באותו‭ ‬מקום‭ ‬וממשיך‭ ‬מן‭ ‬הסתם‭ ‬לצבור‭ ‬זיכרונות‭ ‬חדשים‭.‬
     בניינים‭ ‬הם‭ ‬כמובן‭ ‬לא‭ ‬נשאי‭ ‬הזיכרונות‭ ‬היחידים‭ ‬שלנו. בשנת‭ ‬2007‭ ‬התבקשתי‭ ‬על‭ ‬ידי‭ ‬קיבוץ‭ ‬מענית‭ ‬לגבש‭ ‬חוות‭ ‬דעת‭ ‬בנוגע‭ ‬לשימור‭ ‬אתרים‭ ‬ברחבי‭ ‬הקיבוץ‭. ‬
    מענית‭ ‬הוא‭ ‬קיבוץ‭ ‬יוצא‭ ‬דופן‭ ‬בתודעת‭ ‬השימור‭ ‬המרשימה‭ ‬של‭ ‬חבריו‭, ‬המצב‭ ‬ברוב‭ ‬הקיבוצים‭ ‬שונה‭ ‬לחלוטין. את‭ ‬תוכנית‭ ‬האב‭ ‬לקיבוץ‭ ‬מענית‭ ‬הכין‭ ‬בשנת‭ ‬1941‭ ‬האדריכל‭ ‬זאב‭ ‬רכטר, וחלקים‭ ‬ממנה‭ ‬עובדו‭ ‬ושונו‭ ‬בהמשך‭ ‬בידי‭ ‬האדריכל‭ ‬שמואל‭ ‬מסטצ‭'‬קין‭ - ‬שניהם‭ ‬מהשורה‭ ‬הראשונה‭ ‬של‭ ‬אדריכלי‭ ‬הסגנון‭ ‬הבינלאומי‭ ‬בארץ‭ ‬ישראל. הנחנו, אני‭ ‬וצוות‭ ‬משרדי, שנתבקש‭ ‬לשמר‭ ‬קודם‭ ‬כול‭ ‬את‭ ‬מה‭ ‬ששני‭ ‬האדריכלים‭ ‬האלה‭ ‬נגעו‭ ‬בו‭. ‬באנו‭ ‬לקיבוץ‭ ‬ודיברנו‭ ‬עם‭ ‬החברים. רצינו‭ ‬להבין‭ ‬מהו‭ ‬האתר‭ ‬החשוב‭ ‬להם‭ ‬ביותר‭ ‬בקיבוץ. התשובה‭ ‬שקיבלנו‭ ‬היתה‭ ‬מפתיעה‭ - ‬לא‭ ‬חדר‭ ‬האוכל‭, ‬לא‭ ‬בית‭ ‬הילדים, אפילו‭ ‬לא‭ ‬הבית‭ ‬הראשון. האתר‭ ‬החשוב‭ ‬ביותר‭ ‬בעיני‭ ‬החברים‭ ‬היה‭ ‬סלע.
     ב‮–‬7‭ ‬בספטמבר‭ ‬1942‭ ‬עלה‭ ‬הקיבוץ‭ ‬על‭ ‬הקרקע. במהלך‭ ‬טקס‭ ‬העלייה‭ ‬על‭ ‬הקרקע‭ ‬נאם‭ ‬ליד‭ ‬הסלע‭ ‬אברהם‭ ‬הרצפלד, מראשי‭ ‬מפא‭"‬י, שנהג‭ ‬לקחת‭ ‬חלק‭ ‬בכל‭ ‬עלייה‭ ‬של‭ ‬יישוב‭ ‬חדש‭ ‬על‭ ‬הקרקע. הרצפלד‭ ‬היה‭ ‬כבר‭ ‬אז‭ ‬דמות‭ ‬מיתולוגית‭ ‬בתנועת‭ ‬העבודה, ונאומי‭ ‬העלייה‭ ‬על‭ ‬הקרקע‭ ‬שנהג‭ ‬לשאת‭ ‬היו‭ ‬לשם‭ ‬דבר. בסגנונו‭ ‬המיוחד‭ ‬פנה‭ ‬לחברים‭ ‬ואמר‭: "‬אני‭ ‬מודיע‭ ‬לכם, קינדערלך, הכול‭ ‬יהיה‭ ‬כאן. יהיו‭ ‬בתים‭ ‬ועצים, מים‭ ‬וחרושתף רפתותף לולים, כרמים, ילדים‭ ‬ונוער. הכול‭ ‬יהיה‭ ‬כאן‭!" ‬מן‭ ‬הסתם‭ ‬גם‭ ‬פצח‭ ‬כמנהגו‭ ‬בשירת‭ "‬שורו‭ ‬הביטו‭ ‬וראו‭" ‬כדי‭ ‬לתת‭ ‬תוקף‭ ‬לדברים. עם‭ ‬השנים‭ ‬נדמה‭ ‬שזיכרון‭ ‬דמותו‭ ‬הלך‭ ‬ודהה. הרצפלד‭ ‬היום‭ ‬הוא‭ ‬בעיקר‭ ‬שם‭ ‬של‭ ‬בית‭ ‬חולים‭ ‬גריאטרי. בקיבוץ‭ ‬מענית‭ ‬לא‭ ‬שכחו. הסלע‭ ‬הפך‭ ‬מאותו‭ ‬יום‭ ‬ל‭"‬סלע‭ ‬של‭ ‬הרצפלד‭".‬
     אבל‭ ‬סלעים‭ ‬עם‭ ‬היסטוריה‭ ‬נדירים‭ ‬למדי‭ ‬בנוף‭ ‬היומיומי‭ ‬שלנו. בניינים‭ - ‬משום‭ ‬שהם‭ ‬תפאורה‭ ‬מתמדת‭ ‬לחיינו, לסיפורים‭ ‬שלנו, לדרך‭ ‬שבה‭ ‬אנחנו‭ ‬רואים‭ ‬את‭ ‬עצמנו‭ - ‬הם‭ ‬נוכחים‭ ‬קבועים‭ ‬בזיכרונות‭ ‬שלנו. לכל‭ ‬בניין‭ ‬ולכל‭ ‬מקום‭ ‬יש‭ ‬סיפור, בעצם‭ ‬הרבה‭ ‬יותר‭ ‬מסיפור‭ ‬אחד. ברחובות‭ ‬יש‭ ‬סיפורים, בכניסות‭ ‬לבניינים‭ ‬יש‭ ‬סיפורים, בעומק‭ ‬הדירות‭ ‬יש‭ ‬סיפורים. אבל‭ ‬את‭ ‬הסיפורים‭ ‬האלה‭ ‬צריך‭ ‬לדעת‭ ‬לגלות, לקרוא, לפענח, אחרת‭ ‬עיר‭ ‬היא‭ ‬סתם‭ ‬עיר, בית‭ ‬הוא‭ ‬סתם‭ ‬בית, והקירות‭ ‬נשארים‭ ‬אילמים‭.‬

     

    מהרסיך‭ ‬ומחריביך


    אריך מנדלסון היה אולי אדריכל-העל המודרני הראשון שתכנן בארץ ישראל, אבל בהחלט לא האחרון. בשנים האחרונות גבר קצב ההגעה של אדריכלים "כוכבים" לישראל, כחלק ממגמה כלל-עולמית שבה משתמשים יזמים בכישרונם (ובשמם) של אדריכלים מובילים כדי לקדם פרויקטים בקני מידה הולכים וגדלים. הצמדת שמו של אדריכל-על לפרויקט ממותג מיועדת, בין השאר, לסנוור את גורמי התכנון העירוניים ולרכך את ההתנגדויות שפרויקט רחב ממדים עלול ליצור. ואכן לא תמיד ההתהדרות בזוהר האדריכלי פועלת לטובת העיר, ולעתים רחוקות יותר היא פועלת לטובת הזיכרון התרבותי הקולקטיבי של העיר.

    בשנת 2000 ניתנה גושפנקה רשמית לכוונתו של הבנק הבינלאומי הראשון (שמאז קיצר את שמו והוא נקרא בשם האניגמטי משהו "הבינלאומי", בלי בנק ובלי ראשון) להקים בניין משרדים על מספר מגרשים שבבעלותו בשדרות רוטשילד, בין הרחובות שד"ל ויבנה. למשימה נשכר משרדו של האדריכל הסיני-האמריקני הנודע י"מ פיי (פיי, קוב ופריד), שפעל בפרויקט זה בשותפות עם משרד ניר-קוֹץ המקומי. פיי מוכר בין השאר בזכות תכנון פירמידת הזכוכית במוזיאון הלובר, פרויקט שהיה ציון דרך היסטורי (מוצלח מאוד) בהשתלת פרויקט אדריכלי עכשווי ברקמה עירונית רגישה בעלת מטענים היסטוריים כבדים. התוספת ללובר החדירה אלמנט אדריכלי מודרני לתוך מתחם שנחשב "קודש הקודשים" של התרבות הצרפתית, באופן שהחיה את השימוש בבניינים הוותיקים בלי להאפיל על נוכחותם.

    לא כך בתל אביב. שדרות רוטשילד אינן הלובר, והבלוק העירוני בין שד"ל ליבנה אינו "קודש הקודשים". ובכל זאת, במתחם שיועד על ידי הבנק להקמת המגדל עמדו חמישה בניינים היסטוריים; שלושה מהם נכללו ברשימת המבנים לשימור של העירייה: בית רבקה גרינוולד ברחוב שד"ל 4 (הוקם בשנת 1929 בתכנונו של האדריכל יהודה מגידוביץ'); בית רבקה גרינוולד ברחוב יבנה 29 (הוקם בשנת 1933, גם הוא בתכנונו של מגידוביץ'); ובית ועד הקהילה ברחוב יבנה 27 (הוקם בשנת 1924 בתכנונו של האדריכל דב הרשקוביץ). הבנק ביקש להרוס שני מבנים שנעדרו מרשימת המבנים לשימור (אף שאחד מהם, בית ראובן קובלקין ברחוב שד"ל 2, היה ראוי להיכלל בה ולו רק משום שבתכנון שלביו השונים היו מעורבים מגידוביץ' והאדריכלית ג'ניה אוורבוך) וכן את בית גרינוולד המאוחר שנכלל ברשימה (הרשימה טרם קיבלה אז מעמד חוקי מחייב). די היה במצגת מרשימה שכללה גם דגם מעורר תאווה של המגדל המתוכנן (סדרה של מנסרות זכוכית משולשות שניצבות אחת על גב רעותה כשאור נגוהות בוקע מתוכן) כדי לשכנע את הגורמים העירוניים, שלמען יצירת מופת אדריכלית כזו ראוי לוותר על נוכחותם של שלושה מהמבנים ההיסטוריים. העירייה התנתה את התוספת הנדיבה של זכויות הבנייה שקיבל הבנק בשימור שני המבנים הנותרים, אבל ברור היה כי בלהטה להבטיח את ביסוסו של הבנק בתל אביב לא תקפיד העירייה הקפדה יתרה על אופיו המדויק של השימור ועל היחס שבין המגדל החדש לבין צמד הבתים הישנים. 

    בתהליך שנפתח עם אישור הקמת המגדל לא הייתי צופה מהצד; בשל חובת השימור פנו אלי היזמים וביקשו ממני שאטול על עצמי את הטיפול בצמד הבתים ההיסטוריים, לאחר שתיעדתי עבור בעלי הקרקע הקודמים את המבנים. מנסרות הזכוכית של פיי הותירו גם בי את רישומן והסכמתי בשמחה להצטרף לפרויקט המסנוור וגם שימשתי מליץ יושר להריסת בית גרינוולד המאוחר, זה שתכנן מגידוביץ'. ככל שחלף הזמן וככל שהיה ברור יותר ויותר שצמד המבנים לשימור הם סרח עודף בעיני אדריכלי המגדל, נקלעתי למצב מוזר שבו נאלצתי להיאבק ברצונותיו של מי שמעסיק אותי (שהתבטאו במעשיהם ובמילותיהם של אדריכלי המגדל), כדי ששימור שני המבנים הנותרים לא ייראה תלוש ותמוה. נכשלנו. המגדל הוקם לבסוף כך שבית רבקה גרינוולד שברחוב שד"ל נותר כיתום עגמומי ונשכח מלב למרגלותיו; ובית ועד הקהילה כורסם ונאכל תחת משא משקלו של המגדל, שנצמד אליו בכוחנות כמאיים לבעוט אותו אל מחוץ לקווי המגרש. אם היה לפרויקט ערך שימורי בראשיתו, הוא אבד לו במהלך עשר השנים שחלפו בין התכנון הראשוני לגמר הביצוע.

    חשוב לציין שמגדל הבינלאומי התרומם אל שמי השדרה המרכזית של תל אביב גם בזכות שימוש שווא בשמו של השימור: המתכננים טענו שהמערך הגאומטרי המתוחכם והמרשים של המנסרות המשולשות נבע ממחווה שימורית עליונה, כדי לחשוף לעיני ההולכים בשדרה את בית לוין ההיסטורי – השכן שמעבר לפינה ברחוב שד"ל – ושמאמצים ניכרים הושקעו בהתאמת המגדלים לשני המבנים ששומרו במסגרת הפרויקט. עלה התאנה של השימור נוצל אפוא פעמיים: פעם אחת כדי להצדיק את הגדלת זכויות הבנייה שהוענקו ליזם, ופעם שנייה כדי להצדיק את האופן שבו המגדל פולש לקו הרחוב של השדרה וכופה עליו גיאומטריה זרה. אבל ההצדקה הזאת היא דיבור ריק שאין מאחוריו דבר: המתכננים לא ניסו לייצר שילוב אמיתי בין הבנייה ההיסטורית לחדשה, אלא כפו סדר פורמלי נוקשה ושרירותי (שמזכיר עוד כמה פרויקטים עתירי משולשים שתוכננו במשרדו של פיי) על סיטואציה עירונית שלא התאימה לו. לכן, אף שהייתי שותף מלא לשימור בית ועד הקהילה ובית רבקה גרינוולד, אני מתקשה להתייחס אליהם כחלקים מפרויקט בתחום השימור. יתר על כן, ההרס שהסכמתי לו בראשית התהליך – בתקווה להשגת תוצאה שתכבד את הבנייה ההיסטורית – שכלל מחיקה של בניין לשימור ואף ויתור על חלק משטחו הפנימי של בית ועד הקהילה לטובת המגדל, לא תרם דבר להעשרת המטען התרבותי וההיסטורי של חיי העיר. ההפך הגמור הוא הנכון.

    סיפורו של מגדל הבינלאומי מדגים היטב את "חוסר הטבעיות" של רעיון השימור. המבקשים לשמר בניינים מנסים לכאורה להתנגד לטבע העולם, שבו ההתבלות והשחיקה הם עובדה קיימת ובלתי ניתנת לערעור, חלק מתהליך שסופו הידוע מראש הוא התפוררות מוחלטת, שבה הישן מפנה מקומו לחדש כעניין שבשגרה. השימור עשוי להיתפס כקריאת תיגר על השאיפה האנושית לקדמה, להשתכללות טכנולוגית מתמדת, לזניחה מכוונת של מכשירים שהחלידו וקהו.

    עם זאת הדברים אינם פשוטים עד כדי כך. כפי שגם מגדל הבינלאומי מלמד אותנו, בעולם הממשי בניינים רבים אינם דועכים לאִטם עד להתנדפות חרישית ורחוקה מהעין. בניינים נעלמים מהנוף בשל הריסה מכוונת, לרוב כדי לפנות מקום למבנה חדש ומצוחצח, גדול יותר וגרגרני יותר – שמרכיב הזמן לא ניכר בו (לעת עתה). קל להצביע על שיקולים כלכליים צרים כסיבה לכך, אולם לרוב מדובר בתפיסה תרבותית שאינה מכירה בחשיבותן של פעולות השימור – חשיבות הנובעת לא רק מן ההיבטים הפיזיים של השימור אלא גם מן ההיבטים הערכיים שלו. הדברים נכונים במיוחד בזירה הארץ ישראלית, שבה הרס שיטתי של שרידי העבר הקרוב גוּבּה לאורך המאה האחרונה בצידוקים אידיאולוגיים איתנים – ציוניים ולא ציוניים.

    שימור המורשת הבנויה בארץ ישראל נדחק במשך שנים אל השוליים, מתוך כוונה תחילה. התנועה הציונית ביססה את טענת הבעלות על הארץ גם באיתור ובחשיפה של שרידי העבר היהודי שהיו טמונים באדמתה, אבל באותה נשימה התעלמה מהתרבות החומרית הקיימת בערים שבהן התרכזו בני "היישוב הישן" לצד הערבים הפלסטינים. עד לתחילתו של המנדט הבריטי התפתחו בארץ ניצניהם של זרמים אדריכליים מקומיים, שביקשו לשאוב השראה מתרבות הבנייה המקומית. אולם החל בסוף שנות העשרים של המאה העשרים – לא מעט בשל הקיטוב הלאומי שתחת השלטון הבריטי נעשה גלוי ולווה בהתפרצויות אלימות – החלה הבנייה הציונית להתרחק מכל מה שהריח מ"מקומיוּת" (קרי מ"ערביוּת"). הציונות הפנתה גב לתרבות הבנייה המקומית וניסתה לייסד תרבות בנייה חדשה, מודרניסטית, השוללת שלילה מוחלטת את תרבות הבנייה של העבר. הבריטים, שאידיאולוגיית השימור לא היתה זרה להם, התבוננו בשאלת השימור בארץ ישראל דרך משקפיים "אמוניים", שבהם השתקפה בעיקר ארצו של ישוע ותלמידיו. כך, לדוגמה, הם הקפידו על שימור דקדקני של העיר העתיקה בירושלים, אך בה בעת התייחסו לבנייה מחוץ לחומות כחסרת ערך ממשי. המצב אצל הערבים לא היה טוב יותר – שם ההתעלמות מההקשרים התרבותיים של הבנייה היתה כמעט מוחלטת. גם כאשר נחקרה מורשת הבנייה המקומית, היה המחקר ממוקד בבנייה הכפרית, ואילו הבנייה העירונית לא נבחנה מתוך הבנת חשיבותה התרבותית וההיסטורית.

    בעקבות מלחמת 1948 הואץ קצב הריסת המורשת הבנויה של הארץ. המלחמה הביאה איתה הרס פיזי ותרבותי חסר תקדים, שסימניו ממשיכים ללוות אותנו גם היום. כלפי הערבים, שהיו האויב הפוליטי, השתררה בישראל עוינות שהקיפה תחומים נרחבים, בתוכם גם האדריכלות (כלומר השרידים הבנויים של הנוכחות הערבית בארץ). מיד אחרי המלחמה נפתח גל מחיקה מסיבי באמצעות מהלך כולל להחלפת שמות מקומות ואתרים, ועל ידי הריסה פיזית של רקמות בנויות בערים ובכפרים. בד בבד, בשל שטף העולים שהכפיל ושילש את אוכלוסיית המדינה, החל מבצע שיכון רחב היקף, שהתבסס רובו ככולו על בנייה חדשה שהעלימה במודע את שרידי העבר. בנייה זו התבססה גם על אידיאולוגיה מודרניסטית, שחייבה את ההריסה ואת השינוי, את מחיקתו של מה שאינו ניצב בקדמת המודרנה. תפיסת העולם האדריכלית שעמדה מאחורי גל הבנייה התאימה להפליא לתפיסת העולם הלאומית. השילוב ביניהן הוליד תרבות של הרס, שבה השמדת בניינים היסטוריים היא ברירת המחדל של המתכנן ולא המפלט האחרון של חוסר הברירה. הרוח הזאת, שממשיכה ללוות אותנו גם היום, מעמידה את המצדדים בשימור במגננה מתמדת, רחוק מאוד מההכרה המתבקשת בחשיבות השימור, בחברה שמבקשת להשתמש בעברה (הממשי או המדומיין) לגיבוש זהותה העכשווית. רוח זו ניכרה גם בכל שלביו של פרויקט מגדל הבינלאומי בשדרות רוטשילד.

    אבל הריסה אינה רק תולדה של התנגדות עקרונית לכל מעשה של שימור. חשוב להבין שההריסה היא חלק בלתי נפרד גם מתהליך השימור עצמו. כאדריכל שימור אני מוצא את עצמי כמעט מדי יום במצב שבו אני מתבקש להחליט לא רק מה לשמר, אלא גם (ואולי קודם כול) מה להרוס, מה להעלים כדי לשפר את מצבו הרעוע של הבניין המשומר ולהחזיר אותו למעגל החיים. לא פעם המבנה הוא כעין מסמך רב-שכבתי, שאותות תהליכי השינוי, ההרחבה וההרס ניכרים בו ומאלצים את האדריכל לברור את החלקים שישומרו ולהצביע על אלה שייהרסו לטובת השימור.

    מסמך רב-שכבתי כזה היה בית עקיבא אריה ויס, מראשוני הבתים של אחוזת בית, כשהתחלתי לטפל בו במסגרת פרויקט הקמת מגדל אפריקה ישראל הסמוך לו. הבית נכלל ברשימת המבנים לשימור בתל אביב בעיקר בשל חשיבותו ההיסטורית – ויס היה הוגה רעיון הקמת השכונה העברית החדשה מצפון ליפו, והקים והנהיג את חברת "אחוזת בית" עד שהושלמה בשנת 1910 הקמת הגל הראשון של בתי תל אביב. הבית, העומד בפינת הרחובות הרצל ואחד העם, מול מגדל שלום שהוקם על חורבותיה של גימנסיה הרצליה, היה מראשוני הבתים של אחוזת בית ותוכנן בידי ויס עצמו, שכאדריכל חובב תכנן כמה בניינים בתל אביב.

    מצבו של הבניין היה עגום למדי כשקיבלתי אותו לידי: גבבת תוספות בנייה הסתירה לחלוטין כל שריד לבניין המקורי, ושריפה כילתה את פנים קומתו השנייה. למזלנו, בגלל סמיכותו לגימנסיה, היו בידינו צילומים רבים של הבניין מראשיתו ולאורך השנים. הוא נבנה במקור כבית בן קומה אחת, עם גג רעפי אבץ שכיסה חלק מתקרת קומת הקרקע וששימש גם כעליית גג. גדר היקפית הפרידה בינו לבין הרחוב. בשנת 1927 נוספה לו קומה שנייה. בקומת הקרקע, שנשארה במתכונתה המקורית, קבע ויס את חנות התכשיטים שלו, שאותה העביר ממשכנה ביפו. כמה שנים אחר כך חל בבית שינוי נוסף, שתכליתו היתה הסבת קומת הקרקע כולה לקומת חנויות. לשם כך הונמכה רצפת קומת הקרקע כך שתגיע למפלס הרחוב, ונבנתה חזית חדשה לקומה זו, שהגדילה את שטח קומת הקרקע משום שהוקמה במרחק של יותר ממטר אחד מקו החזית המקורי. פינתו העגולה של הבית נהפכה באותו סבב שיפוצים לפינה קטומה. 

    עם השנים שונתה שוב החזית המסחרית וחלקים מחלונות הראווה נאטמו. היה ברור כי במצבו העכשווי הבית אינו מייצג לא את מצבו המקורי ואף לא את אחד משני השלבים העיקריים שבאו אחריו. במילים אחרות, על מנת לשמר את הבית נדרשתי להחליט קודם כול לאיזה מצב להביאו, ומכאן אילו חלקים צריך להרוס ואילו קליפות להשיל. האינסטינקט הטבעי (שבו החזיקה גם מחלקת השימור של עיריית תל אביב) היה להשיב את הבית למצבו המקורי, בדיוק כפי שהיה עם השלמתו בשנת 1909, משום שחשיבותו ההיסטורית מתמצית לכאורה בעצם מעשה ההקמה שלו, כאחד מקבוצת הבתים הראשונים של העיר.

    אולם מתוך תהליך התיעוד הארוך שערכנו הצטיירה תמונה מורכבת יותר. לא היה בית עקיבא אריה ויס אחד אלא שלושה בתים שנבנו זה על גב זה. כל אחד מהם ייצג סיפור היסטורי שונה. כפי שהדברים הצטיירו בעיני, הסיפור שהיה ראוי לספרו, הסיפור ההיסטורי המעניין יותר, היה דווקא סיפורו של השלב השני, שהוא סמל לתהליך היסטורי רחב היקף שעבר על השכונה שנהפכה לעיר. תל אביב, שהחלה את דרכה כפרבר מגורים אליטיסטי בצפונה של יפו (העיר שבה שכנו רוב בתי העסק של המייסדים), נהפכה בהדרגה, בשנות העשרים – לא מעט בגלל מאורעות תרפ"א ותרפ"ט שבעקבותיהם נטשו עסקים יהודיים את יפו ועברו אליה – לעיר שוקקת חיים שבה מפלס הרחוב משמש למסחר. הגדרות שהקיפו את בתיה הראשונים של אחוזת בית הוסרו, וכל מי שהיה יכול עבר להתגורר בקומות שנוספו מעל קומת הקרקע. בית ויס של 1927 מגלם בצורה מובהקת את התהליך, ובה בשעה מאפשר עדיין לראות את קומת הקרקע בצורתה המקורית, כולל את פינתו העגולה של הבית שוויס הקפיד לבנות כמחווה עירונית כלפי בניין הגימנסיה (והתרעם כששכנו מעבר לכביש, פולק, התעלם מהמחווה ובנה את פינת ביתו בזווית ישרה). כל אלה מסמלים בעינַי את הרוח הדינמית של תל אביב, שהיא חלק מהותי מקיומה כעיר, גם אם הבית בצורתו זו התקיים מספר מועט מאוד של שנים.

    לא היה קל לשכנע את גורמי השימור בעירייה בנכונות הגישה הזאת, אבל בסופו של דבר אושרה ההצעה שהגשנו. עם קבלת האישור התחלנו לפרק בזהירות את התוספות המאוחרות. למזלנו, משום שבקרב עם חסכן אנו יושבים, כאשר מתחילים לקלף בניינים מתגלות בדרך כלל שכבות מוקדמות שהושארו על מקומן אם לא הפריעו לתכנון החדש. בבית ויס חיכתה לנו הפתעה נעימה – כשהורחבה קומת הקרקע בשלב השלישי, בחר ויס שלא להרוס את הקירות המקוריים, וברווח שנוצר בין הקיר הישן לחדש מיקם את חלונות הראווה של החנויות. חשיבותו של הקיר המקורי אינה נובעת רק מעצם מקוריותו. הקיר המקורי הוא מסמך היסטורי משום ששיטת הבנייה שלו היא עדות למאבק החריף שהתחולל באחוזת בית סביב שאלת העסקת פועלים ערבים בעבודות ההקמה.

    בניגוד לרוב בתיה של אחוזת בית, שנבנו מאבני כורכר מקומיות, בית עקיבא אריה ויס נבנה מלבני מלט מעורב בחול ובצדפים, שיוצרו עבורו במיוחד בבית החרושת של דוד ארבר. הבנייה באבן כורכר, מלאכה שדרשה מיומנות רבה, היתה בדרך כלל נחלתם של בנאים ערבים. ויס קיווה שכל בתי אחוזת בית ייבנו בלבניו של ארבר, משום שהשימוש בהן היה אמור לאפשר העסקה של בנאים יהודים, חסרי ניסיון בסיתות אבנים. ויס חשב שבתי העיר העברית הראשונה צריכים להיבנות כולם בידי בנאים עברים. הוא לא הצליח לשכנע את רוב חברי האגודה, אבל את ביתו שלו הקפיד לבנות בלבנים שייצר ארבר. לא די בכך שבנה את הבית בלבנים, הוא גם נמנע במכוון מלטייח אותן, כדי להפגין ברבים את טכנולוגיית הבנייה החדשה (ה"עברית") שבה נבנה ביתו.

    תוספות הבנייה שלהן היה ויס אחראי בעצמו פגעו בשלמותו של קיר הלבנים המקורי. כרכוב קומת הקרקע, שנבנה מלבני מלט אדומות ואפורות לסירוגין כשרשרת קשתות דקורטיבית בהיקף הבניין, פורק חלקית בעת הוספת הקומה השנייה בשנת 1927. בשלב השלישי, שבו נבנה קיר חלונות הראווה, הותקנו בין הקיר הישן לחדש עמודים שחדרו את הקיר המקורי ופגמו בשלמותו. משום כך, גם כאשר מילאנו את הדרישה (האוטומטית כמעט) של צוות השימור בעירייה ופירקנו את "כל התוספות הלא מקוריות", נשארנו עם קיר חלקי, שחייב אותנו לבנייה חדשה שתשלים את הבנייה הישנה.

    אחד הנושאים המרכזיים שבהם עוסקת התיאוריה של השימור מאז המאה ה-19 היא שאלת האותנטיות. אֲמָנוֹת השימור הבינלאומיות אף קובעות כי שימור אינו יכול להתקיים ללא שמירה על אותנטיות. עם זאת ההגדרה המדויקת של המושג חמקמקה; קל יותר להגדיר אותנטיות על דרך השלילה, כמה שאינו מזויף, אינו משוחזר ואינו מחקה את העבר. כאשר מנסים לפרוט את האותנטיות לפרוטות של עבודה ממשית בבניינים לשימור, צפה ועולה הבעייתיות של המושג במלוא חריפותה. בבית עקיבא אריה ויס חשפנו אמנם את קירות הלבֵנים המקוריים בקומת הקרקע, אולם אלה השתמרו באופן שחייב להכניס בהם השלמות. התיאוריה של השימור גורסת שכדי להקפיד על האותנטיות הכללית של המבנה, על השחזור להיעשות בטכניקות קרובות ככל האפשר לטכניקות המקוריות, ואם שחזור הטכניקות המקוריות אינו מעשי עוד, יש לדאוג לכך שצורת האלמנט המשוחזר תהיה שונה באופן ברור מצורת האלמנט המקורי. 

    סיפור בית עקיבא אריה ויס הוא גם סיפור לבני המלט של ארבר, ומשום כך, כדי להשלים את הקיר המקורי, בחרנו לשחזר את טכנולוגיית הבנייה בלבני מלט (כולל שימוש בצדפים שנלקחו מחופי ארצנו) ולייצר באתר הבנייה, באופן פרימיטיבי למדי, לבנים חדשות, זהות בגודלן ובהרכבן ללבנים המקוריות שהיו בידינו. בשל השאיפה לאותנטיות רצינו לשמור על ההבחנה בין המקור לתוספת המאוחרת, אבל גם לטשטש את הפגיעות המאוחרות בקיר הלבנים החשופות, כדי ליצור תמונה שלמה ככל האפשר של החזית המקורית. משום כך בוצע הכיחול בין הלבנים המקוריות באמצעות סכין מיוחדת (טכניקה שהיתה מקובלת בראשית המאה העשרים), ואילו הכיחול בין הלבנים החדשות בוצע בכיחול שטוח. באופן הזה נשמרה ההבחנה בין המקורי למשוחזר, כששיטת ההבחנה אינה צורמת לעין ואינה לוכדת את מרב תשומת הלב. למעשה, רק מבט קרוב ובוחן מאוד מאפשר לזהות את הלבנים המשוחזרות.

    לאורך העבודה על בית ויס הקפדתי לשמר כמה שיותר מרכיבים מקוריים של המבנה, לא להרוס את מה שאין חובה להרוס (מסיבות אסתטיות או חוקיות), ולא היססתי לשמר גם את מה שאינו מקורי לגמרי אך יכול להעיד על גלגוליו של המבנה וכך לגולל באופן שלם יותר את סיפורו. הריסת חלקים במבנה לשימור אסור שתהיה תוצאה של כללים קשיחים ועיוורים (כגון "הריסת כל התוספות הלא מקוריות", כנדרש בהוראות תוכניות שימור רבות בארץ). ההריסה צריכה לשרת את הערכים התרבותיים של שימור המבנה בלי לפגוע באותנטיות שלו.

    הצד הטכני של עבודת השימור הוא אמצעי ולא מטרה. משום כך, תפקידו של אדריכל השימור אינו רק להקפיד על הרכבו הנכון של הטיח או על דיוקם של פרטי הנגרות, אלא בראש ובראשונה לקבל החלטות שיובילו להתאמת המבנה ההיסטורי לסיטואציה העכשווית, מתוך נאמנות לסיפורו של הבניין כמסמך תרבותי. האותנטיות (או הפרשנות של מושג האותנטיות) היא לא האינטרס היחיד בתהליך, משום שמטרת השימור היא גם להבטיח את המשך חייו של הבניין כחלק מחיי העיר. אם הבניין יוקפא לנצח, אותנטי ככל שיהיה, הוא ייעקר מזרם החיים העירוני ויהפוך לתפאורה, לתסריט ידוע מראש. בעיני זוהי הסכנה שממנה יש להישמר במרבית המקרים.

    בגלל המחויבות לאותנטיות, ההחלטות הקשות ביותר שמקבל אדריכל השימור נוגעות להריסת חלקים מהמבנה הקיים, מקוריים או לא מקוריים. ההחלטה להרוס, לפרק או למחוק חלקים מבניין לשימור חייבת להיעשות מתוך התבוננות במכלול המטרות שמציב הפרויקט, ולא רק דרך הפרספקטיבה הצרה של האותנטיות. "נכונות" ההחלטה להרוס תלויה בהקשר הרחב של הפרויקט ואינה ברורה מאליה; אין מתכון אחד ויחיד להבחנה בין מה שראוי להרוס למה שראוי להשאיר, והאפשרות של טעות בשיקול הדעת קיימת תמיד ומרחפת כתמרור אזהרה מעל תהליך השימור. גם אדריכלי שימור טועים, ולטעויות שלהם יש לפעמים השלכות שחורגות אל מעבר לתחומו הנקודתי של המבנה שהם משמרים. כזה הוא סיפורו של מתחם בית החרושת של האחים וגנר (Wagner).

    במרכזו של רחוב אילת בתל אביב, לצד מה שהיה בעבר הדרך ההיסטורית לשכם, מתנשא מגדל אפור, ריק מדיירים רוב ימות השנה, אשר מטיל צל ענק על נווה צדק הסמוכה. מגדל זה הוא הראשון בסדרה של מגדלים שמתוכננים לקום לאורך רחוב אילת ולייצר חומה פיזית וחזותית בין תל אביב ליפו. השם שהצמיד היזם לבניין – מגדל נווה צדק – מעיד על השימוש הציני שנעשה בתדמיתה של השכונה ההיסטורית הסמוכה ובנופה הציורי לצורך שיווק פרויקט מגורים דורסני, שאין בינו לבין האופי וההיסטוריה של השכונה דבר.

    מגדל נווה צדק הוקם בשטחו של המפעל לחרושת ברזל של משפחת וגנר. בית החרושת נוסד ביפו כמסגרייה פשוטה בעשור האחרון של המאה ה-19. בשנת 1900, עם התרחבות פעילותו, עקרו בני המשפחה למתחם בעיבורה של שכונת וַלהאלה, שכונה גרמנית שהקימו בשלהי המאה בני הדור השני של קהילת הטמפלרים ביפו. במתחם זה בנו מפעלים חדשים וכן בתי מגורים ומבני ציבור. עד מלחמת העולם הראשונה ביסס בית החרושת את מעמדו כבית החרושת החשוב ביותר ליציקות ברזל בתחומי ארץ ישראל. בין השאר נודעה חשיבות רבה למשאבות שהורכבו בו, שסייעו רבות לפיתוח החקלאות ביפו ובסביבותיה.

    בשנת 1917, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, ספג בית החרושת פגיעות קשות בהפגזה של הצי הבריטי (בית החרושת סייע למאמץ המלחמתי הטורקי-הגרמני והיה יעד צבאי). לאחר המלחמה שוקם בית החרושת והמשיך לפעול עד לתחילתה של מלחמת העולם השנייה. אז החליטו הבריטים לגרש מהארץ חלק מבני קהילת הטמפלרים, שהיו אזרחי מדינת אויב, ושאר התושבים נעקרו ממקומות מושבם ורוכזו במחנות מעצר. גוטהילף וגנר, בנו של מייסד בית החרושת ומנהלו באותם ימים, נעשה למנהיגם של הנשארים. וגנר היה גם נאצי מוצהר. במרץ 1946, עם תום מלחמת העולם ולאחר שווגנר פתח במגעים מול השלטון הבריטי להשבת הטמפלרים למקומות מושבם בארץ, התנקש הפלמ"ח בחייו בעת שנסע במכוניתו ברחוב לוינסקי בתל אביב. מטרתה של ההתנקשות היתה להבהיר לגרמנים כי נוכחותם בארץ אינה רצויה עוד.

    ההתנקשות סימלה את קץ ההתיישבות הגרמנית בארץ. עם קום המדינה נסתם הגולל על אפשרות שובם של הטמפלרים לבתיהם. הרכוש הרב שהותירו מאחור הועבר ברובו לרשות מדינת ישראל, כחלק מהסדרי השילומים עם גרמניה בשנת 1952. בית החרושת של וגנר המשיך את פעילותו תחת השם נחושתן, ועבר לימים לייצר ולהרכיב מעליות. הייצור במפעל נמשך עד שנות השבעים, אך הנגישות הבעייתית והעלויות הנלוות להפעלתו בלב שטח עירוני צפוף הביאו להעברתו לאתר אחר. בתחילת שנות השמונים החליטה חברת נחושתן לקדם תוכנית בניין עיר במתחם ההולך וננטש. הכוונה היתה להקים במקום שני בנייני משרדים. התב"ע (תוכנית בניין העיר) שהוכנה ברוח זו קיבלה תוקף בשנת 1989. לא נאמר בה דבר על שימור חלק כלשהו מן המתחם ההיסטורי או ממבניו.

    בראשית שנות התשעים נרכשה חברת נחושתן על ידי איש העסקים לוי קושניר. קושניר ביקש לשנות את ייעוד הבנייה במתחם ממשרדים למגורים, ולצורך זו פעל לאישור תב"ע חדשה. בשלב הזה נכנס לתמונה משתנה חדש: השימור. בשנים שחלפו מאז אישור התב"ע המקורית הצטרפה למִנהל ההנדסה בעיריית תל אביב אורלי אראל שפעלה במרץ, על יסוד ניסיונה הקודם במועצה לשימור אתרים, לקידום ההגנה על הבנייה הטמפלרית בעיר – שכמעט שלא עוררה עניין ציבורי באותו זמן. כשנפתחה תוכנית מתחם נחושתן לדיון מחודש, הביאו מאמציה של אראל לכך שהסכמת העירייה לשינוי ייעוד הבנייה החדשה הותנתה בהסכמתם של היזמים לקחת על עצמם את שימור המבנים ההיסטוריים במתחם. לכאורה היתה אמורה התניה זו להגביל את תוכניות הבינוי השאפתניות ולצמצמן, אולם היזמים הצליחו לנצל את דרישתה החדשה של העירייה לשימור המבנים ההיסטוריים ולהעברתם לידי העירייה, כדי להצדיק את הגדלת זכויות הבנייה שניתנו להם ואת ריכוזן במגדל אחד במקום בשני מבנים נמוכים יותר (מעשה שטומן בחובו רווח כספי ניכר) – והכול בשמו של השימור. לצערי הייתי גם אני בין הגורמים שסייעו בניצול השימור למטרות המנוגדות לחלוטין לרוחו, גם אם הדברים לא היו ברורים לי לגמרי בעת התרחשותם.

    לצורך הכנת תוכנית הבינוי החדשה שכרה חברת נחושתן את שירותיו של האדריכל אברהם יסקי, חתן פרס ישראל לאדריכלות. יסקי המליץ עלי, אדריכל שימור צעיר (ולחיץ) בתחילת דרכו המקצועית, להכין תיעוד וסקר היסטורי שיהוו בסיס לתכנון החדש ולגבש המלצות לשימור המתחם. חוות דעתי המקצועית היה נחוצה במיוחד בנוגע לחלק מרכזי של המגרש, שבו היו מבני בית החרושת ההיסטורי, משום שהמלצה על הריסה היתה מאפשרת לרכז את זכויות הבנייה בבניין גבוה אחד, בצעד שאמור היה להניב רווחים מוחשיים ליזמים. בתל אביב עולה מחירן של הדירות ככל שהן גבוהות ורחוקות יותר מהמציאות שעל הקרקע.

    תיעוד המבנים במתחם נתקל בקשיים משום שהמבנים סבלו מהזנחה קשה. הצלחנו לאתר שישה מבנים ראויים לשימור: שלושה מבני מגורים בחלק המזרחי של המתחם ושלושה מבני תעשייה מחוברים שבהם פעל בית החרושת לאורך השנים. מבני התעשייה ניצבו על קו אחד שחצה את המתחם כמעט במרכזו מצפון לדרום. השארת המבנה ההיסטורי של בית החרושת בשלמותו היתה מסכלת את כוונת היזמים לריכוז הזכויות במבנה חדש אחד.

    היזמים והאדריכל עודדו אותי להגיע למסקנות ולהמלצות שיכשירו את הריסת חלק ממבנה בית החרושת. מניתוח הממצאים בשטח היה ברור שמיעוט השרידים המקוריים באגף האמצעי ובאגף הדרומי ומצבם הפיזי המעורער הופך אותם למועמדים להריסה. עם זאת די היה בספרות המחקרית המועטה שהיתה קיימת באותו זמן על הטמפלרים ועל בית החרושת, כדי להבין שהאגף הדרומי הוא בעל חשיבות היסטורית משום שבקומתו השנייה התגוררה משפחת וגנר. אגף זה נפגע בהפגזה הבריטית בשנת 1917, ומשום כך שרדה רק הקומה הראשונה – כולל עמודי ברזל מקוריים שנוצקו בבית החרושת עצמו.

    כשרוב הנתונים האלה לפני קיבלתי החלטה שגויה ומצערת. סברתי שכדי לשמר את זכרו של בית החרושת די בשימור חלקו הצפוני בלבד, אך בהמלצתי על הריסת האגפים האחרים נפגעה שלמותו ההיסטורית של בית החרושת ואף הוסר המכשול המרכזי בפני ריכוז זכויות הבנייה הנדיבות בבניין גבוה אחד. אם לא די בכך, היזמים ביקשו (וגם קיבלו) מהעירייה תוספת זכויות בנייה כגמול על מטלת שימור המבנים. התחכמות אדריכלית נוספת אִפשרה להם בנייה של קומות כפולות בעשר קומותיו הראשונות של הבניין. כל אלה הביאו לצמיחה משולחת רסן של המגדל, מעל ומעבר לכל פרופורציה הגיונית.

    ההסכמה להריסת חלקים מבית החרושת היתה משגה חמור. ספק רב אם הייתי עומד מאחורי המלצה דומה היום, וספק רב אם גופי התכנון של העירייה – שניסיונם בתחום השימור היה באותם ימים מצומצם למדי – היו נותנים היום את ידם לכך. השתלשלות העניינים במתחם נחושתן היתה גם תולדה של חוסר ניסיון מצד הגורמים שהיו אמורים להגן על המבנים המקוריים. התוצאה לא נתנה ביטוי נכון לרוח המתחם וגרמה לפגיעה אנושה בו. במקום מתחם ציבורי שיספר את סיפורם של הטמפלרים ויעיד על חלקם החלוצי במודרניזציה של התעשייה בארץ ישראל, מספר היום מתחם נחושתן סיפור אחר לגמרי – סיפורו של מגדל אטום ומתנשא, סמל לתל אביביות חומרנית, צינית וחסרת מעצורים, המפנה את אחוריה אל יפו, המקום שבו התחיל הכול.

    פרופ' אדריכל אמנון בר אור נולד בשנת 1951 בתל אביב, בה הוא מתגורר היום. בשנות השבעים למד אדריכלות בפירנצה. עם שובו לארץ בשנת 1978 החל לעבוד כאדריכל המתמחה בשימור מבנים ואתרים היסטוריים. משנת 1996 עוסק גם בהוראה במסגרת בית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב. "זמן שימור"הוא ספרו הראשון.

    עוד על הספר

    זמן שימור אמנון בר אור

    פתח דבר - נפש של בניין


    אני‭ ‬אוהב‭ ‬לגעת‭ ‬בבניינים‭:‬ להעביר‭ ‬יד‭ ‬על‭ ‬הקירות‭ ,‬למשש‭ ‬את‭ ‬הטיח‭ ,‬לגרד‭ ‬בקצות‭ ‬האצבעות‭ ‬את‭ ‬הצבע‭ ‬המתקלף‭ .‬הנגיעה‭ ‬בבניין‭ ‬היא‭ ‬עוד‭ ‬דרך‭ ‬לזכור‭ ‬אותו‭ ,‬עוד‭ ‬דרך‭ ‬להזכיר‭ ‬אותו‭ ‬לעצמי.‭ ‬הנגיעה‭ ‬היא‭ ‬גם‭ ‬אמצעי‭ ‬הקליטה‭ ‬של‭ ‬הזיכרונות‭ ‬שנשאבו‭ ‬לתוך‭ ‬החומרים‭ ‬ונספגו‭ ‬בהם‭ ‬לאורך‭ ‬השנים‭ .‬
     נולדתי‭ ‬בצפון‭ ‬הישן‭ ‬של‭ ‬תל‭ ‬אביב‭ ‬בשנת‭ ‬.1951‭ ‬הורי‭ ‬היו‭ ‬ציונים‭ ,‬עולים‭ ‬מפולין‭ ,‬שניהם‭ ‬מרקע‭ ‬זעיר‮–‬בורגני‭ .‬אבי‭ ‬היה‭ ‬קבלן‭ ‬אינסטלציה‭ ‬שעבד‭, ‬מטבע‭ ‬הדברים‭ ,‬בעיקר‭ ‬בבתי‭ ‬הקופסאות‭ ‬הקבלניים‭ ‬שנבנו‭ ‬באותם‭ ‬ימים‭ .‬אני‭ ‬לא‭ ‬גיליתי‭ ‬עניין‭ ‬בבניינים‭ ‬אלא‭ ‬במציאות‭ ‬הדינמית‭ ‬שסביבי‭ :‬הנוף‭ ‬העירוני‭ ‬היה‭ ‬עמוס‭ ‬התרחשויות‭ ‬ועניין, ולהבדיל‭ ‬מן‭ ‬המבנים, השתנה‭ ‬כל‭ ‬הזמן. הצפון‭ ‬הישן‭ ‬היה‭ ‬באותם‭ ‬ימים‭ ‬אזור‭ ‬מוגבל‭ ‬ומוגדר, חממה‭ ‬מושלמת‭ ‬ואחידה. העולם‭ ‬שמחוץ‭ ‬לגבולותיו‭ ‬המוכרים‭ ‬לא‭ ‬היה‭ ‬קיים‭ ‬למעשה, וודאי‭ ‬שלא‭ ‬עודד‭ ‬מפגש‭ ‬עם‭ ‬העושר‭ ‬התרבותי‭ ‬העצום‭ ‬שטואטא‭ ‬אז‭ ‬מתחת‭ ‬לשטיח, כחלק‭ ‬ממדיניות‭ ‬כור‭ ‬ההיתוך‭ ‬הבן–גוריונית‭ ‬שעיקר‭ ‬תכליתה‭ ‬היה‭ ‬מחיקת‭ ‬הזיכרונות‭ ‬של‭ ‬מי‭ ‬שזה‭ ‬עתה‭ ‬באו‭ ‬בשערי‭ ‬הארץ‭.‬
     אמא‭ ‬רצתה‭ ‬שאהיה‭ ‬רוקח. רוקחות, לפחות‭ ‬בתודעה‭ ‬הוורשאית‭ ‬שהביאה‭ ‬איתה‭ ‬מהבית, היתה‭ ‬מקצוע‭ ‬נחשק: שכר‭ ‬נאה, כבוד‭ ‬חברתי‭ ‬ומקצוע‭ ‬נדרש‭ ‬בכל‭ ‬מקום‭ - ‬פרט‭ ‬חשוב‭ ‬כאשר‭ ‬פוגרום‭ ‬זה‭ ‬או‭ ‬אחר‭ ‬עוקר‭ ‬אותך‭ ‬מהבית‭ ‬בכל‭ ‬כמה‭ ‬שנים. מאחר‭ ‬שבבית‭ ‬הספר‭ ‬היסודי‭ ‬לא‭ ‬הצטיינתי,  החלום‭ ‬הבורגני‭ ‬האחר‭ ‬של‭ ‬אמי‭ - ‬שאלמד‭ ‬בגימנסיה‭ ‬הרצליה‭ - ‬היה‭ ‬בלתי‭ ‬מושג. משום‭ ‬כך‭ ‬פנתה‭ ‬למצוא‭ ‬לבנה‭ ‬הבעייתי‭ ‬בית‭ ‬ספר‭ ‬תיכון‭ ‬ללבורנטים, שיסייע‭ ‬לי‭ ‬בהשלמת‭ ‬תעודת‭ ‬הבגרות‭ ‬ובה‭ ‬בעת‭ ‬יכשיר‭ ‬אותי‭ ‬גם‭ ‬לחיי‭ ‬הרוקחות. באותה‭ ‬תקופה‭ ‬היה‭ ‬רק‭ ‬בית‭ ‬ספר‭ ‬אחד‭ ‬כזה‭ ‬באזור‭ ‬תל‭ ‬אביב‭ - ‬גימנסיה‭ ‬סוקולוב‭ ‬לאור‭ - ‬הרחק‭ ‬מתחום‭ ‬המושב‭ ‬של‭ ‬הצפון‭ ‬הישן. אמא‭ ‬לא‭ ‬ניחשה‭ ‬שדווקא‭ ‬המקום‭ ‬שבו‭ ‬פעל‭ ‬בית‭ ‬הספר‭ ‬יגרום‭ ‬לבנה‭ ‬טלטלה‭ ‬תודעתית, שתרחיק‭ ‬אותו‭ ‬מהמסלול‭ ‬המובטח‭ ‬שתכננה‭ ‬לו‭.‬
     גימנסיה‭ ‬סוקולוב‭ ‬לאור‭ ‬היתה‭ ‬ברחוב‭ ‬עזה‭ ‬ביפו‭ - ‬שם‭ ‬שאין‭ ‬מאחוריו‭ ‬פנים‭ ‬וזהות, אזור‭ ‬דמיוני‭ ‬לחלוטין‭ ‬למי‭ ‬שהייתי‭ ‬אז‭ ,‬מעין‭ "‬חוצלארץ‭" ‬שאף‭ ‬אחד‭ ‬לא‭ ‬רוצה‭ ‬לבקר‭ ‬בו. בעיני‭ ‬אמא, מיקומו‭ ‬של‭ ‬בית‭ ‬הספר‭ ‬ביפו‭ ‬היה‭ ‬בלתי‭ ‬נסבל‭ - ‬לא‭ ‬משום‭ ‬שההגעה‭ ‬אליו‭ ‬באוטובוסים‭ ‬ארכה‭ ‬שעה‭ ‬וחצי‭, ‬אלא‭ ‬בגלל‭ ‬הסביבה‭ ‬ה‭"‬פרענקית‭" ‬שהוא‭ ‬היה‭ ‬נטוע‭ ‬בתוכה. בבית‭ ‬שלנו‭ ‬לא‭ ‬אכלו‭ ‬חומוס, לא‭ ‬ידעו‭ ‬מה‭ ‬זאת‭ ‬פיתה‭ - ‬וגם‭ ‬לא‭ ‬רצו‭ ‬לדעת. בכל‭ ‬זאת, הרצון‭ ‬להבטיח‭ ‬את‭ ‬עתידי‭ ‬המקצועי‭ ‬היה‭ ‬חזק‭ ‬יותר‭.‬
     הימים‭ ‬הראשונים‭ ‬בבית‭ ‬הספר‭ ‬היו‭ ‬הלם‭ ‬תרבותי‭ ‬רציני, מעין‭ ‬מצב‭ ‬כפוי‭ ‬של‭ ‬פליטוּת‭ ‬פתאומית. לראשונה‭ ‬בחיי‭ ‬נפגשתי‭ ‬עם‭ ‬אנשים‭ ‬ממקומות‭ ‬אקזוטיים‭ - ‬יפו‭, ‬בת‭ ‬ים‭, ‬חולון‭ - ‬שקשה‭ ‬להאמין‭ ‬שהייתי‭ ‬פוגש‭ ‬במעגל‭ ‬החיים‭ ‬שממנו‭ ‬באתי. עדיין‭ ‬לא‭ ‬הבנתי‭ ‬איפה‭ ‬אני‭ ‬נמצא, אבל‭ ‬היה‭ ‬ברור‭ ‬לי‭ ‬שזו‭ ‬סביבה‭ ‬פיזית‭ ‬מוזרה‭ ‬מאוד‭ ‬ושונה‭ ‬מבתי‭ ‬הספר‭ ‬שהכרתי. הבניין‭ ‬היה‭ ‬ישן, החדרים‭ ‬ענקיים‭ ‬עם‭ ‬תקרות‭ ‬גבוהות, מרצפות‭ ‬צבעוניות‭, ‬קשתות, תקרות‭ ‬עץ‭ ‬מצוירות, קרניזים‭ ‬מגולפים‭ - ‬אובייקטים‭ ‬שבעיקר‭ ‬היה‭ ‬מעניין‭ ‬לצייר‭ ‬בשיעורים‭ ‬משעממים. חלק‭ ‬מהאזורים‭ ‬היו‭ ‬אסורים‭ ‬לגישה, בשדה‭ ‬סמוך‭ ‬היו‭ ‬שלדים‭ ‬של‭ ‬מתקני‭ ‬שעשועים,  והיה‭ ‬גם‭ ‬ערבי‭ ‬אחד‭ ‬שגר‭ ‬בחדרון‭ ‬מתחת‭ ‬למדרגות‭ ‬ולא‭ ‬החליף‭ ‬איתנו‭ ‬מילה. אף‭ ‬אחד‭ ‬לא‭ ‬ידע‭ ‬מה‭ ‬הוא‭ ‬עושה‭ ‬שם. ללא‭ ‬ספק‭ ‬הוא‭ ‬לא‭ ‬היה‭ ‬השרת‭ ‬של‭ ‬בית‭ ‬הספר, כי‭ ‬לבית‭ ‬הספר‭ ‬היה‭ ‬שרת. לנוכחות‭ ‬שלו‭ ‬לא‭ ‬היה‭ ‬הסבר, ואנחנו‭ ‬לא‭ ‬שאלנו‭ ‬שאלות‭.‬
     אלה‭ ‬הם‭ ‬אבני‭ ‬הבניין‭ ‬של‭ ‬הזיכרונות‭ ‬שלי‭ ‬מהבית‭ ‬ברחוב‭ ‬עזה‭ ‬13‭ ‬ביפו. זיכרונות‭ ‬אישיים, מיידיים, אבל‭ ‬לא‭ ‬כאלה‭ ‬שמבוססים‭ ‬על‭ ‬ידע, על‭ ‬מחקר, על‭ ‬שאלות. זיכרונות‭ ‬כאלה, מטבע‭ ‬הדברים, הם‭ ‬חלקיים. אף‭ ‬על‭ ‬פי‭ ‬שאי–אפשר‭ ‬להתעלם‭ ‬מהשפעתם‭ ‬המהפנטת‭ ‬על‭ ‬המשך‭ ‬חיי, הם‭ ‬נותרו‭ ‬מאחור, עדות‭ ‬הולכת‭ ‬ומיטשטשת‭ ‬לחשיפה‭ ‬ראשונה‭ ‬לתרבות‭ ‬חומרית‭ ‬אחרת, מגרה‭ ‬ומסקרנת, שהשפיעה‭ ‬כנראה‭ ‬במידת‭ ‬מה‭ ‬על‭ ‬הנתיב‭ ‬המקצועי‭ ‬שבחרתי‭ ‬לי‭.‬
     ובכל‭ ‬זאת‭ ‬היה‭ ‬שם‭ ‬כל‭ ‬הזמן‭ ‬גם‭ ‬סיפור‭ ‬אחר, סיפור‭ ‬שהאדישות‭ ‬הגמורה‭ ‬שלי‭ ‬לקיומו‭ ‬יכולה‭ ‬להפתיע‭ ‬רק‭ ‬בדיעבד. בכל‭ ‬אותן‭ ‬שנים‭ ‬בבית‭ ‬הספר‭ ‬לא‭ ‬הבנתי‭ ‬את‭ ‬עוצמת‭ ‬המטען‭ ‬האחר‭ ‬של‭ ‬הזיכרונות‭ ‬שאצר‭ ‬בחובו‭ ‬הבניין. דווקא‭ ‬משום‭ ‬שהייתי‭ ‬חלק‭ ‬מהסיפור‭ ‬של‭ ‬הבניין, הייתי‭ ‬זקוק‭ ‬כנראה‭ ‬לעזרה‭ ‬מבחוץ‭ ‬כדי‭ ‬להתחיל‭ ‬לחשוף‭ ‬את‭ ‬הזיכרונות‭ ‬האלה‭.‬
     שנים‭ ‬אחר‭ ‬כך, בשנת‭ ‬2001‭ ,‬פנה‭ ‬אלי‭ ‬האדריכל‭ ‬נאור‭ ‬מימר, תלמיד‭ ‬שהפך‭ ‬לעמית‭ ‬לעבודה‭ ,‬והציע‭ ‬לי‭ ‬לערוך‭ ‬סקר‭ ‬מקיף‭ ‬של‭ "‬בתי‭ ‬באר‭" ‬באזור‭ ‬יפו‭ - ‬בתי‭ ‬אמידים‭ ‬מהודרים‭ ‬שהוקמו‭ ‬במזרחה‭ ‬של‭ ‬יפו‭ ‬בלב‭ ‬פרדסים‭, ‬לרוב‭ ‬על‭ ‬בסיס‭ ‬מבני‭ ‬באר‭ ‬נמוכי‭ ‬קומה‭ ‬שנבנו‭ ‬קודם‭ ‬לכן‭. ‬נאור‭ ‬נולד‭ ‬וגדל‭ ‬ביפו, והעבר‭ ‬המעורפל‭ ‬של‭ ‬בתים‭ ‬עטורי‭ ‬גגות‭ ‬רעפים‭ ‬אדומים, בתים‭ ‬שראה‭ ‬במשך‭ ‬שנים‭ ‬מחלון‭ ‬חדרו, המשיך‭ ‬להטריד‭ ‬אותו‭ ‬גם‭ ‬אחרי‭ ‬שעבר‭ ‬להתגורר‭ ‬במקומות‭ ‬אחרים. הוא‭ ‬התחיל‭ ‬לחקור‭ ‬את‭ ‬הדבר‭ ‬בעצמו, ואז‭ ‬פנה‭ ‬אלי. הנושא‭ ‬לא‭ ‬עורר‭ ‬בי‭ ‬סקרנות‭ ‬רבה, אבל‭ ‬החלטתי‭ ‬בכל‭ ‬זאת‭ ‬להציע‭ ‬אותו‭ ‬לעמיתי‭ ‬להוראה‭ ‬באוניברסיטת‭ ‬תל‭ ‬אביב, האדריכל‭ ‬סרג‭'‬יו‭ ‬לרמן. סרג‭'‬יו‭ ‬גילה‭ ‬התלהבות‭ ‬רבה‭ ‬יותר.
     שלחנו‭ ‬את‭ ‬הסטודנטים‭ ‬לחפש‭ ‬בתי‭ ‬באר.הם‭ ‬מצאו‭ ‬הרבה‭ ‬יותר‭ ‬מזה: על‭ ‬פי‭ ‬מפות‭ ‬ישנות, סיורי‭ ‬שטח‭ ‬מדוקדקים, עדויות‭ ‬בכתב‭ ‬ובעל–פה‭ ‬ותצלומים‭ ‬ישנים, נחשף‭ ‬פרק‭ ‬שלם‭ ‬בתולדות‭ ‬התרבות‭ ‬המקומית. בתי‭ ‬הבאר‭ ‬שמסביב‭ ‬ליפו‭ ‬היו‭ ‬היתדות‭ ‬שביניהן‭ ‬נמתחה‭ ‬העיר: השבילים‭ ‬הראשונים‭ ‬והדרכים‭ ‬העתיקות‭ ‬שקישרו‭ ‬ביניהם‭ ‬נסללו‭ ‬ברבות‭ ‬הימים‭ ‬לרחובות. בתי‭ ‬הבאר‭ ‬עצמם‭, ‬שהוקמו‭ ‬במקור‭ ‬כמבנים‭ ‬חקלאיים‭, ‬הפכו‭ ‬למעונות‭ ‬אירוח‭ ‬ולבסוף‭ ‬למגורי‭ ‬קבע. לאחר‭ ‬שננטשו‭ ‬בידי‭ ‬תושביהם‭ ‬המקוריים, והפרדסים‭ ‬שסביבם‭ ‬נעקרו‭ ‬וכוסו‭ ‬בבתי‭ ‬מגורים, נותרו‭ ‬הבתים‭ ‬בשטח‭ ‬כעדות‭ ‬רעועה‭ ‬לעבר‭ ‬נשכח‭ - ‬הם‭ ‬לא‭ ‬היו‭ ‬רק‭ ‬פריטים‭ ‬שוליים‭ ‬בנוף, אלא‭ ‬הגורם‭ ‬העיקרי‭ ‬שחולל‭ ‬אותו‭.‬
     כך‭ ‬חזרתי‭ ‬גם‭ ‬לבית‭ ‬ברחוב‭ ‬עזה 13. נרוניאל‭ ‬תומי‭ ‬ודנה‭ ‬ליפובצקי, שניים‭ ‬מהסטודנטים‭ ‬ששלחנו‭ ‬לגלות‭ ‬בתי‭ ‬באר, התחילו‭ ‬לחשוף, נדבך‭ ‬אחר‭ ‬נדבך, את‭ ‬סיפורו‭ ‬של‭ ‬בית‭ ‬הספר‭ ‬שלי. פתאום‭ ‬התחילו‭ ‬לצוץ‭ ‬השמות. את‭ ‬הבית‭ ‬בנה‭ ‬אדם‭ ‬בשם‭ ‬עלי‭ ‬ביבי‭ ‬בסוף‭ ‬המאה‭ ‬ה‮–91. ‬ביבי‭ ‬היה‭ ‬קבלן‭ ‬אמיד‭ ‬ובעל‭ ‬קרקעות‭ ‬מיפו. הוא‭ ‬גר‭ ‬בבית‭ ‬עם‭ ‬משפחתו‭ ‬עד ‭ ‬.1948הערבי‭ ‬שגר‭ ‬מתחת‭ ‬למדרגות‭ ‬בית‭ ‬הספר‭ ‬היה‭ ‬עלי‭ ‬סוואלחי, אב‭ ‬הבית‭ ‬של‭ ‬משפחת‭ ‬ביבי. הוא‭ ‬נותר‭ ‬מאחור‭ ‬לשמור‭ ‬על‭ ‬הבית‭ ‬בזמן‭ ‬שמשפחת‭ ‬ביבי‭ ‬עזבה‭ ‬את‭ ‬יפו‭ ‬בגלל‭ ‬המלחמה‭ ‬והתפזרה‭ ‬בין‭ ‬ארצות‭ ‬ערב. זה‭ ‬לא‭ ‬מנע‭ ‬את‭ ‬הפקעת‭ ‬הבית‭ - ‬לכאורה‭ ‬משום‭ ‬שלא‭ ‬היו‭ ‬בידי‭ ‬עלי‭ ‬סוואלחי‭ ‬מסמכי‭ ‬הבעלות‭ - ‬אבל‭ ‬הותר‭ ‬לו‭ ‬להמשיך‭ ‬להתגורר‭ ‬עם‭ ‬משפחתו‭ ‬בבית‭ ‬המופקע‭, ‬בחדר‭ ‬בודד‭ ‬עם‭ ‬מקלחת. החדר‭ ‬שמתחת‭ ‬לגרם‭ ‬המדרגות‭.‬
     בית‭ ‬ביבי‭ ‬היה‭ ‬בית‭ ‬באר‭ ‬קלאסי, שכלל‭ ‬מבנה‭ ‬חקלאי‭ ‬פרימיטיבי‭ ‬לאחסון‭ ‬כלים‭ ‬ותוצרת‭ ‬חקלאית, דיר‭ ‬לגמל, מתקני‭ ‬אנטיליה, חצר‭ ‬משק, בית‭ ‬מגורים‭ ‬וכמובן‭ - ‬פרדס‭ ‬גדול‭ ‬מסביב. הרחוב‭ ‬שעבר‭ ‬בסמוך‭ ‬לא‭ ‬היה‭ ‬סתם‭ ‬רחוב, אלא‭ ‬דרך‭ ‬ראשית‭ ‬שהובילה‭ ‬לעזה. עם‭ ‬השנים, עוד‭ ‬לפני‭ ‬שהתחלתי‭ ‬ללמוד‭ ‬שם, חוסלה‭ ‬חצר‭ ‬המשק‭ ‬כדי‭ ‬לפנות‭ ‬מקום‭ ‬למעבדות‭ ‬ביולוגיה. הפרדס‭ ‬שמסביב‭ ‬קמל. מתקני‭ ‬הלונה‭ ‬פארק‭ ‬של‭ ‬יפו‭,‬ שהקימו‭ ‬הבריטים‭ ‬בשיפולי‭ ‬הפרדסים‭ ‬למען‭ ‬ילדי‭ ‬הפצועים‭ ‬ששירתו‭ ‬בבריגדה‭ ‬הערבית‭ ‬במלחמת‭ ‬העולם‭ ‬השנייה, החלידו. רק‭ ‬רחוב‭ ‬עזה‭ ‬נשאר‭ ‬רחוב‭ ‬עזה, אף‭ ‬על‭ ‬פי‭ ‬שהיום‭ ‬כבר‭ ‬לא‭ ‬נוסעים‭ ‬דרכו‭ ‬לעזה‭.‬
     בסוף‭ ‬שנות‭ ‬התשעים‭ ‬הוחלט‭ ‬להקים‭ ‬בסמוך‭ ‬לבניין‭ ‬ששיכן‭ ‬את‭ ‬גימנסיה‭ ‬סוקולוב‭ ‬לאור‭ ‬את‭ ‬המכללה‭ ‬האקדמית‭ ‬של‭ ‬תל‭ ‬אביב–יפו. לכאורה‭ ‬מפעל‭ ‬תרבותי‭ ‬שנועד‭ ‬להחזיר‭ ‬ליפו‭ ‬את‭ ‬כבודה‭ ‬הרמוס. למעשה, באותו‭ ‬הינף‭ ‬יד‭ ‬הוחלט‭ ‬למחוק‭ ‬את‭ ‬כל‭ ‬האזור‭ ‬הישן‭ - ‬הכולל‭ ‬כמה‭ ‬בתי‭ ‬באר‭ ‬אחרים‭ - ‬כדי‭ ‬להקים‭ ‬מגרשי‭ ‬חניה‭ ‬למכללה. בהחלטה‭ ‬זו‭ ‬לא‭ ‬היתה‭ ‬אפילו‭ ‬מידה‭ ‬קלה‭ ‬של‭ ‬כבוד‭ ‬להיסטוריה‭ ‬של‭ ‬יפו, לרחובותיה‭ ‬ולבנייניה. סוג‭ ‬כזה‭ ‬של‭ ‬עיוורון‭ ‬לא‭ ‬היה‭ ‬זר‭ ‬לי‭ - ‬בזמן‭ ‬ששקדתי‭ ‬על‭ ‬לימודי‭ ‬בגימנסיה‭ ‬סוקולוב‭ ‬לאור‭ ‬לא‭ ‬ראיתי‭ ‬לנגד‭ ‬עיני‭ ‬בית‭ ‬ערבי‭ ‬שדוד, לא‭ ‬חשבתי‭ ‬על‭ ‬ההקשר‭ ‬ההיסטורי‭ ‬של‭ ‬רחוב‭ ‬עזה‭ ‬ולא‭ ‬ניסיתי‭ ‬לשאול‭ ‬מי‭ ‬היו‭ ‬האנשים‭ ‬שגרו‭ ‬בבית‭ ‬לפני‭ ‬שהפך‭ ‬לבית‭ ‬ספר. בל‭ ‬הבית‭ ‬עצמו‭ ‬נשאר‭ ‬במקומו, כמעט‭ ‬ללא‭ ‬שינוי. מה‭ ‬שהשתנה‭ ‬היה‭ ‬הסיפור‭ ‬שיכולתי‭ ‬עכשיו‭ ‬לספר‭ ‬לעצמי‭ ‬עליו‭ ‬ועלי, סיפור‭ ‬שהנוכחות‭ ‬שלו‭ ‬חוזרת‭ ‬ומתחזקת‭ ‬רק‭ ‬משום‭ ‬שהבניין‭ ‬עדיין‭ ‬עומד‭ ‬באותו‭ ‬מקום‭ ‬וממשיך‭ ‬מן‭ ‬הסתם‭ ‬לצבור‭ ‬זיכרונות‭ ‬חדשים‭.‬
     בניינים‭ ‬הם‭ ‬כמובן‭ ‬לא‭ ‬נשאי‭ ‬הזיכרונות‭ ‬היחידים‭ ‬שלנו. בשנת‭ ‬2007‭ ‬התבקשתי‭ ‬על‭ ‬ידי‭ ‬קיבוץ‭ ‬מענית‭ ‬לגבש‭ ‬חוות‭ ‬דעת‭ ‬בנוגע‭ ‬לשימור‭ ‬אתרים‭ ‬ברחבי‭ ‬הקיבוץ‭. ‬
    מענית‭ ‬הוא‭ ‬קיבוץ‭ ‬יוצא‭ ‬דופן‭ ‬בתודעת‭ ‬השימור‭ ‬המרשימה‭ ‬של‭ ‬חבריו‭, ‬המצב‭ ‬ברוב‭ ‬הקיבוצים‭ ‬שונה‭ ‬לחלוטין. את‭ ‬תוכנית‭ ‬האב‭ ‬לקיבוץ‭ ‬מענית‭ ‬הכין‭ ‬בשנת‭ ‬1941‭ ‬האדריכל‭ ‬זאב‭ ‬רכטר, וחלקים‭ ‬ממנה‭ ‬עובדו‭ ‬ושונו‭ ‬בהמשך‭ ‬בידי‭ ‬האדריכל‭ ‬שמואל‭ ‬מסטצ‭'‬קין‭ - ‬שניהם‭ ‬מהשורה‭ ‬הראשונה‭ ‬של‭ ‬אדריכלי‭ ‬הסגנון‭ ‬הבינלאומי‭ ‬בארץ‭ ‬ישראל. הנחנו, אני‭ ‬וצוות‭ ‬משרדי, שנתבקש‭ ‬לשמר‭ ‬קודם‭ ‬כול‭ ‬את‭ ‬מה‭ ‬ששני‭ ‬האדריכלים‭ ‬האלה‭ ‬נגעו‭ ‬בו‭. ‬באנו‭ ‬לקיבוץ‭ ‬ודיברנו‭ ‬עם‭ ‬החברים. רצינו‭ ‬להבין‭ ‬מהו‭ ‬האתר‭ ‬החשוב‭ ‬להם‭ ‬ביותר‭ ‬בקיבוץ. התשובה‭ ‬שקיבלנו‭ ‬היתה‭ ‬מפתיעה‭ - ‬לא‭ ‬חדר‭ ‬האוכל‭, ‬לא‭ ‬בית‭ ‬הילדים, אפילו‭ ‬לא‭ ‬הבית‭ ‬הראשון. האתר‭ ‬החשוב‭ ‬ביותר‭ ‬בעיני‭ ‬החברים‭ ‬היה‭ ‬סלע.
     ב‮–‬7‭ ‬בספטמבר‭ ‬1942‭ ‬עלה‭ ‬הקיבוץ‭ ‬על‭ ‬הקרקע. במהלך‭ ‬טקס‭ ‬העלייה‭ ‬על‭ ‬הקרקע‭ ‬נאם‭ ‬ליד‭ ‬הסלע‭ ‬אברהם‭ ‬הרצפלד, מראשי‭ ‬מפא‭"‬י, שנהג‭ ‬לקחת‭ ‬חלק‭ ‬בכל‭ ‬עלייה‭ ‬של‭ ‬יישוב‭ ‬חדש‭ ‬על‭ ‬הקרקע. הרצפלד‭ ‬היה‭ ‬כבר‭ ‬אז‭ ‬דמות‭ ‬מיתולוגית‭ ‬בתנועת‭ ‬העבודה, ונאומי‭ ‬העלייה‭ ‬על‭ ‬הקרקע‭ ‬שנהג‭ ‬לשאת‭ ‬היו‭ ‬לשם‭ ‬דבר. בסגנונו‭ ‬המיוחד‭ ‬פנה‭ ‬לחברים‭ ‬ואמר‭: "‬אני‭ ‬מודיע‭ ‬לכם, קינדערלך, הכול‭ ‬יהיה‭ ‬כאן. יהיו‭ ‬בתים‭ ‬ועצים, מים‭ ‬וחרושתף רפתותף לולים, כרמים, ילדים‭ ‬ונוער. הכול‭ ‬יהיה‭ ‬כאן‭!" ‬מן‭ ‬הסתם‭ ‬גם‭ ‬פצח‭ ‬כמנהגו‭ ‬בשירת‭ "‬שורו‭ ‬הביטו‭ ‬וראו‭" ‬כדי‭ ‬לתת‭ ‬תוקף‭ ‬לדברים. עם‭ ‬השנים‭ ‬נדמה‭ ‬שזיכרון‭ ‬דמותו‭ ‬הלך‭ ‬ודהה. הרצפלד‭ ‬היום‭ ‬הוא‭ ‬בעיקר‭ ‬שם‭ ‬של‭ ‬בית‭ ‬חולים‭ ‬גריאטרי. בקיבוץ‭ ‬מענית‭ ‬לא‭ ‬שכחו. הסלע‭ ‬הפך‭ ‬מאותו‭ ‬יום‭ ‬ל‭"‬סלע‭ ‬של‭ ‬הרצפלד‭".‬
     אבל‭ ‬סלעים‭ ‬עם‭ ‬היסטוריה‭ ‬נדירים‭ ‬למדי‭ ‬בנוף‭ ‬היומיומי‭ ‬שלנו. בניינים‭ - ‬משום‭ ‬שהם‭ ‬תפאורה‭ ‬מתמדת‭ ‬לחיינו, לסיפורים‭ ‬שלנו, לדרך‭ ‬שבה‭ ‬אנחנו‭ ‬רואים‭ ‬את‭ ‬עצמנו‭ - ‬הם‭ ‬נוכחים‭ ‬קבועים‭ ‬בזיכרונות‭ ‬שלנו. לכל‭ ‬בניין‭ ‬ולכל‭ ‬מקום‭ ‬יש‭ ‬סיפור, בעצם‭ ‬הרבה‭ ‬יותר‭ ‬מסיפור‭ ‬אחד. ברחובות‭ ‬יש‭ ‬סיפורים, בכניסות‭ ‬לבניינים‭ ‬יש‭ ‬סיפורים, בעומק‭ ‬הדירות‭ ‬יש‭ ‬סיפורים. אבל‭ ‬את‭ ‬הסיפורים‭ ‬האלה‭ ‬צריך‭ ‬לדעת‭ ‬לגלות, לקרוא, לפענח, אחרת‭ ‬עיר‭ ‬היא‭ ‬סתם‭ ‬עיר, בית‭ ‬הוא‭ ‬סתם‭ ‬בית, והקירות‭ ‬נשארים‭ ‬אילמים‭.‬

     

    מהרסיך‭ ‬ומחריביך


    אריך מנדלסון היה אולי אדריכל-העל המודרני הראשון שתכנן בארץ ישראל, אבל בהחלט לא האחרון. בשנים האחרונות גבר קצב ההגעה של אדריכלים "כוכבים" לישראל, כחלק ממגמה כלל-עולמית שבה משתמשים יזמים בכישרונם (ובשמם) של אדריכלים מובילים כדי לקדם פרויקטים בקני מידה הולכים וגדלים. הצמדת שמו של אדריכל-על לפרויקט ממותג מיועדת, בין השאר, לסנוור את גורמי התכנון העירוניים ולרכך את ההתנגדויות שפרויקט רחב ממדים עלול ליצור. ואכן לא תמיד ההתהדרות בזוהר האדריכלי פועלת לטובת העיר, ולעתים רחוקות יותר היא פועלת לטובת הזיכרון התרבותי הקולקטיבי של העיר.

    בשנת 2000 ניתנה גושפנקה רשמית לכוונתו של הבנק הבינלאומי הראשון (שמאז קיצר את שמו והוא נקרא בשם האניגמטי משהו "הבינלאומי", בלי בנק ובלי ראשון) להקים בניין משרדים על מספר מגרשים שבבעלותו בשדרות רוטשילד, בין הרחובות שד"ל ויבנה. למשימה נשכר משרדו של האדריכל הסיני-האמריקני הנודע י"מ פיי (פיי, קוב ופריד), שפעל בפרויקט זה בשותפות עם משרד ניר-קוֹץ המקומי. פיי מוכר בין השאר בזכות תכנון פירמידת הזכוכית במוזיאון הלובר, פרויקט שהיה ציון דרך היסטורי (מוצלח מאוד) בהשתלת פרויקט אדריכלי עכשווי ברקמה עירונית רגישה בעלת מטענים היסטוריים כבדים. התוספת ללובר החדירה אלמנט אדריכלי מודרני לתוך מתחם שנחשב "קודש הקודשים" של התרבות הצרפתית, באופן שהחיה את השימוש בבניינים הוותיקים בלי להאפיל על נוכחותם.

    לא כך בתל אביב. שדרות רוטשילד אינן הלובר, והבלוק העירוני בין שד"ל ליבנה אינו "קודש הקודשים". ובכל זאת, במתחם שיועד על ידי הבנק להקמת המגדל עמדו חמישה בניינים היסטוריים; שלושה מהם נכללו ברשימת המבנים לשימור של העירייה: בית רבקה גרינוולד ברחוב שד"ל 4 (הוקם בשנת 1929 בתכנונו של האדריכל יהודה מגידוביץ'); בית רבקה גרינוולד ברחוב יבנה 29 (הוקם בשנת 1933, גם הוא בתכנונו של מגידוביץ'); ובית ועד הקהילה ברחוב יבנה 27 (הוקם בשנת 1924 בתכנונו של האדריכל דב הרשקוביץ). הבנק ביקש להרוס שני מבנים שנעדרו מרשימת המבנים לשימור (אף שאחד מהם, בית ראובן קובלקין ברחוב שד"ל 2, היה ראוי להיכלל בה ולו רק משום שבתכנון שלביו השונים היו מעורבים מגידוביץ' והאדריכלית ג'ניה אוורבוך) וכן את בית גרינוולד המאוחר שנכלל ברשימה (הרשימה טרם קיבלה אז מעמד חוקי מחייב). די היה במצגת מרשימה שכללה גם דגם מעורר תאווה של המגדל המתוכנן (סדרה של מנסרות זכוכית משולשות שניצבות אחת על גב רעותה כשאור נגוהות בוקע מתוכן) כדי לשכנע את הגורמים העירוניים, שלמען יצירת מופת אדריכלית כזו ראוי לוותר על נוכחותם של שלושה מהמבנים ההיסטוריים. העירייה התנתה את התוספת הנדיבה של זכויות הבנייה שקיבל הבנק בשימור שני המבנים הנותרים, אבל ברור היה כי בלהטה להבטיח את ביסוסו של הבנק בתל אביב לא תקפיד העירייה הקפדה יתרה על אופיו המדויק של השימור ועל היחס שבין המגדל החדש לבין צמד הבתים הישנים. 

    בתהליך שנפתח עם אישור הקמת המגדל לא הייתי צופה מהצד; בשל חובת השימור פנו אלי היזמים וביקשו ממני שאטול על עצמי את הטיפול בצמד הבתים ההיסטוריים, לאחר שתיעדתי עבור בעלי הקרקע הקודמים את המבנים. מנסרות הזכוכית של פיי הותירו גם בי את רישומן והסכמתי בשמחה להצטרף לפרויקט המסנוור וגם שימשתי מליץ יושר להריסת בית גרינוולד המאוחר, זה שתכנן מגידוביץ'. ככל שחלף הזמן וככל שהיה ברור יותר ויותר שצמד המבנים לשימור הם סרח עודף בעיני אדריכלי המגדל, נקלעתי למצב מוזר שבו נאלצתי להיאבק ברצונותיו של מי שמעסיק אותי (שהתבטאו במעשיהם ובמילותיהם של אדריכלי המגדל), כדי ששימור שני המבנים הנותרים לא ייראה תלוש ותמוה. נכשלנו. המגדל הוקם לבסוף כך שבית רבקה גרינוולד שברחוב שד"ל נותר כיתום עגמומי ונשכח מלב למרגלותיו; ובית ועד הקהילה כורסם ונאכל תחת משא משקלו של המגדל, שנצמד אליו בכוחנות כמאיים לבעוט אותו אל מחוץ לקווי המגרש. אם היה לפרויקט ערך שימורי בראשיתו, הוא אבד לו במהלך עשר השנים שחלפו בין התכנון הראשוני לגמר הביצוע.

    חשוב לציין שמגדל הבינלאומי התרומם אל שמי השדרה המרכזית של תל אביב גם בזכות שימוש שווא בשמו של השימור: המתכננים טענו שהמערך הגאומטרי המתוחכם והמרשים של המנסרות המשולשות נבע ממחווה שימורית עליונה, כדי לחשוף לעיני ההולכים בשדרה את בית לוין ההיסטורי – השכן שמעבר לפינה ברחוב שד"ל – ושמאמצים ניכרים הושקעו בהתאמת המגדלים לשני המבנים ששומרו במסגרת הפרויקט. עלה התאנה של השימור נוצל אפוא פעמיים: פעם אחת כדי להצדיק את הגדלת זכויות הבנייה שהוענקו ליזם, ופעם שנייה כדי להצדיק את האופן שבו המגדל פולש לקו הרחוב של השדרה וכופה עליו גיאומטריה זרה. אבל ההצדקה הזאת היא דיבור ריק שאין מאחוריו דבר: המתכננים לא ניסו לייצר שילוב אמיתי בין הבנייה ההיסטורית לחדשה, אלא כפו סדר פורמלי נוקשה ושרירותי (שמזכיר עוד כמה פרויקטים עתירי משולשים שתוכננו במשרדו של פיי) על סיטואציה עירונית שלא התאימה לו. לכן, אף שהייתי שותף מלא לשימור בית ועד הקהילה ובית רבקה גרינוולד, אני מתקשה להתייחס אליהם כחלקים מפרויקט בתחום השימור. יתר על כן, ההרס שהסכמתי לו בראשית התהליך – בתקווה להשגת תוצאה שתכבד את הבנייה ההיסטורית – שכלל מחיקה של בניין לשימור ואף ויתור על חלק משטחו הפנימי של בית ועד הקהילה לטובת המגדל, לא תרם דבר להעשרת המטען התרבותי וההיסטורי של חיי העיר. ההפך הגמור הוא הנכון.

    סיפורו של מגדל הבינלאומי מדגים היטב את "חוסר הטבעיות" של רעיון השימור. המבקשים לשמר בניינים מנסים לכאורה להתנגד לטבע העולם, שבו ההתבלות והשחיקה הם עובדה קיימת ובלתי ניתנת לערעור, חלק מתהליך שסופו הידוע מראש הוא התפוררות מוחלטת, שבה הישן מפנה מקומו לחדש כעניין שבשגרה. השימור עשוי להיתפס כקריאת תיגר על השאיפה האנושית לקדמה, להשתכללות טכנולוגית מתמדת, לזניחה מכוונת של מכשירים שהחלידו וקהו.

    עם זאת הדברים אינם פשוטים עד כדי כך. כפי שגם מגדל הבינלאומי מלמד אותנו, בעולם הממשי בניינים רבים אינם דועכים לאִטם עד להתנדפות חרישית ורחוקה מהעין. בניינים נעלמים מהנוף בשל הריסה מכוונת, לרוב כדי לפנות מקום למבנה חדש ומצוחצח, גדול יותר וגרגרני יותר – שמרכיב הזמן לא ניכר בו (לעת עתה). קל להצביע על שיקולים כלכליים צרים כסיבה לכך, אולם לרוב מדובר בתפיסה תרבותית שאינה מכירה בחשיבותן של פעולות השימור – חשיבות הנובעת לא רק מן ההיבטים הפיזיים של השימור אלא גם מן ההיבטים הערכיים שלו. הדברים נכונים במיוחד בזירה הארץ ישראלית, שבה הרס שיטתי של שרידי העבר הקרוב גוּבּה לאורך המאה האחרונה בצידוקים אידיאולוגיים איתנים – ציוניים ולא ציוניים.

    שימור המורשת הבנויה בארץ ישראל נדחק במשך שנים אל השוליים, מתוך כוונה תחילה. התנועה הציונית ביססה את טענת הבעלות על הארץ גם באיתור ובחשיפה של שרידי העבר היהודי שהיו טמונים באדמתה, אבל באותה נשימה התעלמה מהתרבות החומרית הקיימת בערים שבהן התרכזו בני "היישוב הישן" לצד הערבים הפלסטינים. עד לתחילתו של המנדט הבריטי התפתחו בארץ ניצניהם של זרמים אדריכליים מקומיים, שביקשו לשאוב השראה מתרבות הבנייה המקומית. אולם החל בסוף שנות העשרים של המאה העשרים – לא מעט בשל הקיטוב הלאומי שתחת השלטון הבריטי נעשה גלוי ולווה בהתפרצויות אלימות – החלה הבנייה הציונית להתרחק מכל מה שהריח מ"מקומיוּת" (קרי מ"ערביוּת"). הציונות הפנתה גב לתרבות הבנייה המקומית וניסתה לייסד תרבות בנייה חדשה, מודרניסטית, השוללת שלילה מוחלטת את תרבות הבנייה של העבר. הבריטים, שאידיאולוגיית השימור לא היתה זרה להם, התבוננו בשאלת השימור בארץ ישראל דרך משקפיים "אמוניים", שבהם השתקפה בעיקר ארצו של ישוע ותלמידיו. כך, לדוגמה, הם הקפידו על שימור דקדקני של העיר העתיקה בירושלים, אך בה בעת התייחסו לבנייה מחוץ לחומות כחסרת ערך ממשי. המצב אצל הערבים לא היה טוב יותר – שם ההתעלמות מההקשרים התרבותיים של הבנייה היתה כמעט מוחלטת. גם כאשר נחקרה מורשת הבנייה המקומית, היה המחקר ממוקד בבנייה הכפרית, ואילו הבנייה העירונית לא נבחנה מתוך הבנת חשיבותה התרבותית וההיסטורית.

    בעקבות מלחמת 1948 הואץ קצב הריסת המורשת הבנויה של הארץ. המלחמה הביאה איתה הרס פיזי ותרבותי חסר תקדים, שסימניו ממשיכים ללוות אותנו גם היום. כלפי הערבים, שהיו האויב הפוליטי, השתררה בישראל עוינות שהקיפה תחומים נרחבים, בתוכם גם האדריכלות (כלומר השרידים הבנויים של הנוכחות הערבית בארץ). מיד אחרי המלחמה נפתח גל מחיקה מסיבי באמצעות מהלך כולל להחלפת שמות מקומות ואתרים, ועל ידי הריסה פיזית של רקמות בנויות בערים ובכפרים. בד בבד, בשל שטף העולים שהכפיל ושילש את אוכלוסיית המדינה, החל מבצע שיכון רחב היקף, שהתבסס רובו ככולו על בנייה חדשה שהעלימה במודע את שרידי העבר. בנייה זו התבססה גם על אידיאולוגיה מודרניסטית, שחייבה את ההריסה ואת השינוי, את מחיקתו של מה שאינו ניצב בקדמת המודרנה. תפיסת העולם האדריכלית שעמדה מאחורי גל הבנייה התאימה להפליא לתפיסת העולם הלאומית. השילוב ביניהן הוליד תרבות של הרס, שבה השמדת בניינים היסטוריים היא ברירת המחדל של המתכנן ולא המפלט האחרון של חוסר הברירה. הרוח הזאת, שממשיכה ללוות אותנו גם היום, מעמידה את המצדדים בשימור במגננה מתמדת, רחוק מאוד מההכרה המתבקשת בחשיבות השימור, בחברה שמבקשת להשתמש בעברה (הממשי או המדומיין) לגיבוש זהותה העכשווית. רוח זו ניכרה גם בכל שלביו של פרויקט מגדל הבינלאומי בשדרות רוטשילד.

    אבל הריסה אינה רק תולדה של התנגדות עקרונית לכל מעשה של שימור. חשוב להבין שההריסה היא חלק בלתי נפרד גם מתהליך השימור עצמו. כאדריכל שימור אני מוצא את עצמי כמעט מדי יום במצב שבו אני מתבקש להחליט לא רק מה לשמר, אלא גם (ואולי קודם כול) מה להרוס, מה להעלים כדי לשפר את מצבו הרעוע של הבניין המשומר ולהחזיר אותו למעגל החיים. לא פעם המבנה הוא כעין מסמך רב-שכבתי, שאותות תהליכי השינוי, ההרחבה וההרס ניכרים בו ומאלצים את האדריכל לברור את החלקים שישומרו ולהצביע על אלה שייהרסו לטובת השימור.

    מסמך רב-שכבתי כזה היה בית עקיבא אריה ויס, מראשוני הבתים של אחוזת בית, כשהתחלתי לטפל בו במסגרת פרויקט הקמת מגדל אפריקה ישראל הסמוך לו. הבית נכלל ברשימת המבנים לשימור בתל אביב בעיקר בשל חשיבותו ההיסטורית – ויס היה הוגה רעיון הקמת השכונה העברית החדשה מצפון ליפו, והקים והנהיג את חברת "אחוזת בית" עד שהושלמה בשנת 1910 הקמת הגל הראשון של בתי תל אביב. הבית, העומד בפינת הרחובות הרצל ואחד העם, מול מגדל שלום שהוקם על חורבותיה של גימנסיה הרצליה, היה מראשוני הבתים של אחוזת בית ותוכנן בידי ויס עצמו, שכאדריכל חובב תכנן כמה בניינים בתל אביב.

    מצבו של הבניין היה עגום למדי כשקיבלתי אותו לידי: גבבת תוספות בנייה הסתירה לחלוטין כל שריד לבניין המקורי, ושריפה כילתה את פנים קומתו השנייה. למזלנו, בגלל סמיכותו לגימנסיה, היו בידינו צילומים רבים של הבניין מראשיתו ולאורך השנים. הוא נבנה במקור כבית בן קומה אחת, עם גג רעפי אבץ שכיסה חלק מתקרת קומת הקרקע וששימש גם כעליית גג. גדר היקפית הפרידה בינו לבין הרחוב. בשנת 1927 נוספה לו קומה שנייה. בקומת הקרקע, שנשארה במתכונתה המקורית, קבע ויס את חנות התכשיטים שלו, שאותה העביר ממשכנה ביפו. כמה שנים אחר כך חל בבית שינוי נוסף, שתכליתו היתה הסבת קומת הקרקע כולה לקומת חנויות. לשם כך הונמכה רצפת קומת הקרקע כך שתגיע למפלס הרחוב, ונבנתה חזית חדשה לקומה זו, שהגדילה את שטח קומת הקרקע משום שהוקמה במרחק של יותר ממטר אחד מקו החזית המקורי. פינתו העגולה של הבית נהפכה באותו סבב שיפוצים לפינה קטומה. 

    עם השנים שונתה שוב החזית המסחרית וחלקים מחלונות הראווה נאטמו. היה ברור כי במצבו העכשווי הבית אינו מייצג לא את מצבו המקורי ואף לא את אחד משני השלבים העיקריים שבאו אחריו. במילים אחרות, על מנת לשמר את הבית נדרשתי להחליט קודם כול לאיזה מצב להביאו, ומכאן אילו חלקים צריך להרוס ואילו קליפות להשיל. האינסטינקט הטבעי (שבו החזיקה גם מחלקת השימור של עיריית תל אביב) היה להשיב את הבית למצבו המקורי, בדיוק כפי שהיה עם השלמתו בשנת 1909, משום שחשיבותו ההיסטורית מתמצית לכאורה בעצם מעשה ההקמה שלו, כאחד מקבוצת הבתים הראשונים של העיר.

    אולם מתוך תהליך התיעוד הארוך שערכנו הצטיירה תמונה מורכבת יותר. לא היה בית עקיבא אריה ויס אחד אלא שלושה בתים שנבנו זה על גב זה. כל אחד מהם ייצג סיפור היסטורי שונה. כפי שהדברים הצטיירו בעיני, הסיפור שהיה ראוי לספרו, הסיפור ההיסטורי המעניין יותר, היה דווקא סיפורו של השלב השני, שהוא סמל לתהליך היסטורי רחב היקף שעבר על השכונה שנהפכה לעיר. תל אביב, שהחלה את דרכה כפרבר מגורים אליטיסטי בצפונה של יפו (העיר שבה שכנו רוב בתי העסק של המייסדים), נהפכה בהדרגה, בשנות העשרים – לא מעט בגלל מאורעות תרפ"א ותרפ"ט שבעקבותיהם נטשו עסקים יהודיים את יפו ועברו אליה – לעיר שוקקת חיים שבה מפלס הרחוב משמש למסחר. הגדרות שהקיפו את בתיה הראשונים של אחוזת בית הוסרו, וכל מי שהיה יכול עבר להתגורר בקומות שנוספו מעל קומת הקרקע. בית ויס של 1927 מגלם בצורה מובהקת את התהליך, ובה בשעה מאפשר עדיין לראות את קומת הקרקע בצורתה המקורית, כולל את פינתו העגולה של הבית שוויס הקפיד לבנות כמחווה עירונית כלפי בניין הגימנסיה (והתרעם כששכנו מעבר לכביש, פולק, התעלם מהמחווה ובנה את פינת ביתו בזווית ישרה). כל אלה מסמלים בעינַי את הרוח הדינמית של תל אביב, שהיא חלק מהותי מקיומה כעיר, גם אם הבית בצורתו זו התקיים מספר מועט מאוד של שנים.

    לא היה קל לשכנע את גורמי השימור בעירייה בנכונות הגישה הזאת, אבל בסופו של דבר אושרה ההצעה שהגשנו. עם קבלת האישור התחלנו לפרק בזהירות את התוספות המאוחרות. למזלנו, משום שבקרב עם חסכן אנו יושבים, כאשר מתחילים לקלף בניינים מתגלות בדרך כלל שכבות מוקדמות שהושארו על מקומן אם לא הפריעו לתכנון החדש. בבית ויס חיכתה לנו הפתעה נעימה – כשהורחבה קומת הקרקע בשלב השלישי, בחר ויס שלא להרוס את הקירות המקוריים, וברווח שנוצר בין הקיר הישן לחדש מיקם את חלונות הראווה של החנויות. חשיבותו של הקיר המקורי אינה נובעת רק מעצם מקוריותו. הקיר המקורי הוא מסמך היסטורי משום ששיטת הבנייה שלו היא עדות למאבק החריף שהתחולל באחוזת בית סביב שאלת העסקת פועלים ערבים בעבודות ההקמה.

    בניגוד לרוב בתיה של אחוזת בית, שנבנו מאבני כורכר מקומיות, בית עקיבא אריה ויס נבנה מלבני מלט מעורב בחול ובצדפים, שיוצרו עבורו במיוחד בבית החרושת של דוד ארבר. הבנייה באבן כורכר, מלאכה שדרשה מיומנות רבה, היתה בדרך כלל נחלתם של בנאים ערבים. ויס קיווה שכל בתי אחוזת בית ייבנו בלבניו של ארבר, משום שהשימוש בהן היה אמור לאפשר העסקה של בנאים יהודים, חסרי ניסיון בסיתות אבנים. ויס חשב שבתי העיר העברית הראשונה צריכים להיבנות כולם בידי בנאים עברים. הוא לא הצליח לשכנע את רוב חברי האגודה, אבל את ביתו שלו הקפיד לבנות בלבנים שייצר ארבר. לא די בכך שבנה את הבית בלבנים, הוא גם נמנע במכוון מלטייח אותן, כדי להפגין ברבים את טכנולוגיית הבנייה החדשה (ה"עברית") שבה נבנה ביתו.

    תוספות הבנייה שלהן היה ויס אחראי בעצמו פגעו בשלמותו של קיר הלבנים המקורי. כרכוב קומת הקרקע, שנבנה מלבני מלט אדומות ואפורות לסירוגין כשרשרת קשתות דקורטיבית בהיקף הבניין, פורק חלקית בעת הוספת הקומה השנייה בשנת 1927. בשלב השלישי, שבו נבנה קיר חלונות הראווה, הותקנו בין הקיר הישן לחדש עמודים שחדרו את הקיר המקורי ופגמו בשלמותו. משום כך, גם כאשר מילאנו את הדרישה (האוטומטית כמעט) של צוות השימור בעירייה ופירקנו את "כל התוספות הלא מקוריות", נשארנו עם קיר חלקי, שחייב אותנו לבנייה חדשה שתשלים את הבנייה הישנה.

    אחד הנושאים המרכזיים שבהם עוסקת התיאוריה של השימור מאז המאה ה-19 היא שאלת האותנטיות. אֲמָנוֹת השימור הבינלאומיות אף קובעות כי שימור אינו יכול להתקיים ללא שמירה על אותנטיות. עם זאת ההגדרה המדויקת של המושג חמקמקה; קל יותר להגדיר אותנטיות על דרך השלילה, כמה שאינו מזויף, אינו משוחזר ואינו מחקה את העבר. כאשר מנסים לפרוט את האותנטיות לפרוטות של עבודה ממשית בבניינים לשימור, צפה ועולה הבעייתיות של המושג במלוא חריפותה. בבית עקיבא אריה ויס חשפנו אמנם את קירות הלבֵנים המקוריים בקומת הקרקע, אולם אלה השתמרו באופן שחייב להכניס בהם השלמות. התיאוריה של השימור גורסת שכדי להקפיד על האותנטיות הכללית של המבנה, על השחזור להיעשות בטכניקות קרובות ככל האפשר לטכניקות המקוריות, ואם שחזור הטכניקות המקוריות אינו מעשי עוד, יש לדאוג לכך שצורת האלמנט המשוחזר תהיה שונה באופן ברור מצורת האלמנט המקורי. 

    סיפור בית עקיבא אריה ויס הוא גם סיפור לבני המלט של ארבר, ומשום כך, כדי להשלים את הקיר המקורי, בחרנו לשחזר את טכנולוגיית הבנייה בלבני מלט (כולל שימוש בצדפים שנלקחו מחופי ארצנו) ולייצר באתר הבנייה, באופן פרימיטיבי למדי, לבנים חדשות, זהות בגודלן ובהרכבן ללבנים המקוריות שהיו בידינו. בשל השאיפה לאותנטיות רצינו לשמור על ההבחנה בין המקור לתוספת המאוחרת, אבל גם לטשטש את הפגיעות המאוחרות בקיר הלבנים החשופות, כדי ליצור תמונה שלמה ככל האפשר של החזית המקורית. משום כך בוצע הכיחול בין הלבנים המקוריות באמצעות סכין מיוחדת (טכניקה שהיתה מקובלת בראשית המאה העשרים), ואילו הכיחול בין הלבנים החדשות בוצע בכיחול שטוח. באופן הזה נשמרה ההבחנה בין המקורי למשוחזר, כששיטת ההבחנה אינה צורמת לעין ואינה לוכדת את מרב תשומת הלב. למעשה, רק מבט קרוב ובוחן מאוד מאפשר לזהות את הלבנים המשוחזרות.

    לאורך העבודה על בית ויס הקפדתי לשמר כמה שיותר מרכיבים מקוריים של המבנה, לא להרוס את מה שאין חובה להרוס (מסיבות אסתטיות או חוקיות), ולא היססתי לשמר גם את מה שאינו מקורי לגמרי אך יכול להעיד על גלגוליו של המבנה וכך לגולל באופן שלם יותר את סיפורו. הריסת חלקים במבנה לשימור אסור שתהיה תוצאה של כללים קשיחים ועיוורים (כגון "הריסת כל התוספות הלא מקוריות", כנדרש בהוראות תוכניות שימור רבות בארץ). ההריסה צריכה לשרת את הערכים התרבותיים של שימור המבנה בלי לפגוע באותנטיות שלו.

    הצד הטכני של עבודת השימור הוא אמצעי ולא מטרה. משום כך, תפקידו של אדריכל השימור אינו רק להקפיד על הרכבו הנכון של הטיח או על דיוקם של פרטי הנגרות, אלא בראש ובראשונה לקבל החלטות שיובילו להתאמת המבנה ההיסטורי לסיטואציה העכשווית, מתוך נאמנות לסיפורו של הבניין כמסמך תרבותי. האותנטיות (או הפרשנות של מושג האותנטיות) היא לא האינטרס היחיד בתהליך, משום שמטרת השימור היא גם להבטיח את המשך חייו של הבניין כחלק מחיי העיר. אם הבניין יוקפא לנצח, אותנטי ככל שיהיה, הוא ייעקר מזרם החיים העירוני ויהפוך לתפאורה, לתסריט ידוע מראש. בעיני זוהי הסכנה שממנה יש להישמר במרבית המקרים.

    בגלל המחויבות לאותנטיות, ההחלטות הקשות ביותר שמקבל אדריכל השימור נוגעות להריסת חלקים מהמבנה הקיים, מקוריים או לא מקוריים. ההחלטה להרוס, לפרק או למחוק חלקים מבניין לשימור חייבת להיעשות מתוך התבוננות במכלול המטרות שמציב הפרויקט, ולא רק דרך הפרספקטיבה הצרה של האותנטיות. "נכונות" ההחלטה להרוס תלויה בהקשר הרחב של הפרויקט ואינה ברורה מאליה; אין מתכון אחד ויחיד להבחנה בין מה שראוי להרוס למה שראוי להשאיר, והאפשרות של טעות בשיקול הדעת קיימת תמיד ומרחפת כתמרור אזהרה מעל תהליך השימור. גם אדריכלי שימור טועים, ולטעויות שלהם יש לפעמים השלכות שחורגות אל מעבר לתחומו הנקודתי של המבנה שהם משמרים. כזה הוא סיפורו של מתחם בית החרושת של האחים וגנר (Wagner).

    במרכזו של רחוב אילת בתל אביב, לצד מה שהיה בעבר הדרך ההיסטורית לשכם, מתנשא מגדל אפור, ריק מדיירים רוב ימות השנה, אשר מטיל צל ענק על נווה צדק הסמוכה. מגדל זה הוא הראשון בסדרה של מגדלים שמתוכננים לקום לאורך רחוב אילת ולייצר חומה פיזית וחזותית בין תל אביב ליפו. השם שהצמיד היזם לבניין – מגדל נווה צדק – מעיד על השימוש הציני שנעשה בתדמיתה של השכונה ההיסטורית הסמוכה ובנופה הציורי לצורך שיווק פרויקט מגורים דורסני, שאין בינו לבין האופי וההיסטוריה של השכונה דבר.

    מגדל נווה צדק הוקם בשטחו של המפעל לחרושת ברזל של משפחת וגנר. בית החרושת נוסד ביפו כמסגרייה פשוטה בעשור האחרון של המאה ה-19. בשנת 1900, עם התרחבות פעילותו, עקרו בני המשפחה למתחם בעיבורה של שכונת וַלהאלה, שכונה גרמנית שהקימו בשלהי המאה בני הדור השני של קהילת הטמפלרים ביפו. במתחם זה בנו מפעלים חדשים וכן בתי מגורים ומבני ציבור. עד מלחמת העולם הראשונה ביסס בית החרושת את מעמדו כבית החרושת החשוב ביותר ליציקות ברזל בתחומי ארץ ישראל. בין השאר נודעה חשיבות רבה למשאבות שהורכבו בו, שסייעו רבות לפיתוח החקלאות ביפו ובסביבותיה.

    בשנת 1917, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, ספג בית החרושת פגיעות קשות בהפגזה של הצי הבריטי (בית החרושת סייע למאמץ המלחמתי הטורקי-הגרמני והיה יעד צבאי). לאחר המלחמה שוקם בית החרושת והמשיך לפעול עד לתחילתה של מלחמת העולם השנייה. אז החליטו הבריטים לגרש מהארץ חלק מבני קהילת הטמפלרים, שהיו אזרחי מדינת אויב, ושאר התושבים נעקרו ממקומות מושבם ורוכזו במחנות מעצר. גוטהילף וגנר, בנו של מייסד בית החרושת ומנהלו באותם ימים, נעשה למנהיגם של הנשארים. וגנר היה גם נאצי מוצהר. במרץ 1946, עם תום מלחמת העולם ולאחר שווגנר פתח במגעים מול השלטון הבריטי להשבת הטמפלרים למקומות מושבם בארץ, התנקש הפלמ"ח בחייו בעת שנסע במכוניתו ברחוב לוינסקי בתל אביב. מטרתה של ההתנקשות היתה להבהיר לגרמנים כי נוכחותם בארץ אינה רצויה עוד.

    ההתנקשות סימלה את קץ ההתיישבות הגרמנית בארץ. עם קום המדינה נסתם הגולל על אפשרות שובם של הטמפלרים לבתיהם. הרכוש הרב שהותירו מאחור הועבר ברובו לרשות מדינת ישראל, כחלק מהסדרי השילומים עם גרמניה בשנת 1952. בית החרושת של וגנר המשיך את פעילותו תחת השם נחושתן, ועבר לימים לייצר ולהרכיב מעליות. הייצור במפעל נמשך עד שנות השבעים, אך הנגישות הבעייתית והעלויות הנלוות להפעלתו בלב שטח עירוני צפוף הביאו להעברתו לאתר אחר. בתחילת שנות השמונים החליטה חברת נחושתן לקדם תוכנית בניין עיר במתחם ההולך וננטש. הכוונה היתה להקים במקום שני בנייני משרדים. התב"ע (תוכנית בניין העיר) שהוכנה ברוח זו קיבלה תוקף בשנת 1989. לא נאמר בה דבר על שימור חלק כלשהו מן המתחם ההיסטורי או ממבניו.

    בראשית שנות התשעים נרכשה חברת נחושתן על ידי איש העסקים לוי קושניר. קושניר ביקש לשנות את ייעוד הבנייה במתחם ממשרדים למגורים, ולצורך זו פעל לאישור תב"ע חדשה. בשלב הזה נכנס לתמונה משתנה חדש: השימור. בשנים שחלפו מאז אישור התב"ע המקורית הצטרפה למִנהל ההנדסה בעיריית תל אביב אורלי אראל שפעלה במרץ, על יסוד ניסיונה הקודם במועצה לשימור אתרים, לקידום ההגנה על הבנייה הטמפלרית בעיר – שכמעט שלא עוררה עניין ציבורי באותו זמן. כשנפתחה תוכנית מתחם נחושתן לדיון מחודש, הביאו מאמציה של אראל לכך שהסכמת העירייה לשינוי ייעוד הבנייה החדשה הותנתה בהסכמתם של היזמים לקחת על עצמם את שימור המבנים ההיסטוריים במתחם. לכאורה היתה אמורה התניה זו להגביל את תוכניות הבינוי השאפתניות ולצמצמן, אולם היזמים הצליחו לנצל את דרישתה החדשה של העירייה לשימור המבנים ההיסטוריים ולהעברתם לידי העירייה, כדי להצדיק את הגדלת זכויות הבנייה שניתנו להם ואת ריכוזן במגדל אחד במקום בשני מבנים נמוכים יותר (מעשה שטומן בחובו רווח כספי ניכר) – והכול בשמו של השימור. לצערי הייתי גם אני בין הגורמים שסייעו בניצול השימור למטרות המנוגדות לחלוטין לרוחו, גם אם הדברים לא היו ברורים לי לגמרי בעת התרחשותם.

    לצורך הכנת תוכנית הבינוי החדשה שכרה חברת נחושתן את שירותיו של האדריכל אברהם יסקי, חתן פרס ישראל לאדריכלות. יסקי המליץ עלי, אדריכל שימור צעיר (ולחיץ) בתחילת דרכו המקצועית, להכין תיעוד וסקר היסטורי שיהוו בסיס לתכנון החדש ולגבש המלצות לשימור המתחם. חוות דעתי המקצועית היה נחוצה במיוחד בנוגע לחלק מרכזי של המגרש, שבו היו מבני בית החרושת ההיסטורי, משום שהמלצה על הריסה היתה מאפשרת לרכז את זכויות הבנייה בבניין גבוה אחד, בצעד שאמור היה להניב רווחים מוחשיים ליזמים. בתל אביב עולה מחירן של הדירות ככל שהן גבוהות ורחוקות יותר מהמציאות שעל הקרקע.

    תיעוד המבנים במתחם נתקל בקשיים משום שהמבנים סבלו מהזנחה קשה. הצלחנו לאתר שישה מבנים ראויים לשימור: שלושה מבני מגורים בחלק המזרחי של המתחם ושלושה מבני תעשייה מחוברים שבהם פעל בית החרושת לאורך השנים. מבני התעשייה ניצבו על קו אחד שחצה את המתחם כמעט במרכזו מצפון לדרום. השארת המבנה ההיסטורי של בית החרושת בשלמותו היתה מסכלת את כוונת היזמים לריכוז הזכויות במבנה חדש אחד.

    היזמים והאדריכל עודדו אותי להגיע למסקנות ולהמלצות שיכשירו את הריסת חלק ממבנה בית החרושת. מניתוח הממצאים בשטח היה ברור שמיעוט השרידים המקוריים באגף האמצעי ובאגף הדרומי ומצבם הפיזי המעורער הופך אותם למועמדים להריסה. עם זאת די היה בספרות המחקרית המועטה שהיתה קיימת באותו זמן על הטמפלרים ועל בית החרושת, כדי להבין שהאגף הדרומי הוא בעל חשיבות היסטורית משום שבקומתו השנייה התגוררה משפחת וגנר. אגף זה נפגע בהפגזה הבריטית בשנת 1917, ומשום כך שרדה רק הקומה הראשונה – כולל עמודי ברזל מקוריים שנוצקו בבית החרושת עצמו.

    כשרוב הנתונים האלה לפני קיבלתי החלטה שגויה ומצערת. סברתי שכדי לשמר את זכרו של בית החרושת די בשימור חלקו הצפוני בלבד, אך בהמלצתי על הריסת האגפים האחרים נפגעה שלמותו ההיסטורית של בית החרושת ואף הוסר המכשול המרכזי בפני ריכוז זכויות הבנייה הנדיבות בבניין גבוה אחד. אם לא די בכך, היזמים ביקשו (וגם קיבלו) מהעירייה תוספת זכויות בנייה כגמול על מטלת שימור המבנים. התחכמות אדריכלית נוספת אִפשרה להם בנייה של קומות כפולות בעשר קומותיו הראשונות של הבניין. כל אלה הביאו לצמיחה משולחת רסן של המגדל, מעל ומעבר לכל פרופורציה הגיונית.

    ההסכמה להריסת חלקים מבית החרושת היתה משגה חמור. ספק רב אם הייתי עומד מאחורי המלצה דומה היום, וספק רב אם גופי התכנון של העירייה – שניסיונם בתחום השימור היה באותם ימים מצומצם למדי – היו נותנים היום את ידם לכך. השתלשלות העניינים במתחם נחושתן היתה גם תולדה של חוסר ניסיון מצד הגורמים שהיו אמורים להגן על המבנים המקוריים. התוצאה לא נתנה ביטוי נכון לרוח המתחם וגרמה לפגיעה אנושה בו. במקום מתחם ציבורי שיספר את סיפורם של הטמפלרים ויעיד על חלקם החלוצי במודרניזציה של התעשייה בארץ ישראל, מספר היום מתחם נחושתן סיפור אחר לגמרי – סיפורו של מגדל אטום ומתנשא, סמל לתל אביביות חומרנית, צינית וחסרת מעצורים, המפנה את אחוריה אל יפו, המקום שבו התחיל הכול.