אדון בלומנטל והפיראט היהודי

חלק א

 

יראָה

 

שמעתי מפי זקנים יוצאי ספרד כי אניה אחת באה בה מכת הדבר, ובעל האניה השליכם אל היבשה, מקום שאין ישוב. ושם מתו רובם ברעב וקצתם נתאמצו ללכת לרגלם עד ימצאו ישוב. ויהודי אחד בתוכם, הוא ואשתו ושני בניו, התאמצו ללכת. והאישה, מאשר לא נִסתה כף רגלה הצג על הארץ, נתעלפה ומתה. והאיש היה נושא הבנים, ונתעלף גם הוא ושני בניו מצד הרעב. וכי הקיץ מן העִלוף מצא שני בניו מתים. ומרוב הדאגה קם על רגליו ואמר:  ״רִבון העולמים! הרבה אתה עושה כדי שאעזוב את דתי. תדע נאמנה שעל כורחם של יושבי שמים, יהודי אני ויהודי אהיה, ולא יועיל כל מה שהבאת ותביא עלי.״

 

מתוך שבט יהודה לרבי שלמה אבן וירגא, מאנוסי פורטוגל

 

***

 

כריש גדול ובהיר, מאלה שחרטומם מתרחב לצדדים ומקנה לראשם צורת פטיש, הוא שכמעט הביא על אדון בלומנטל, יהודי פשוט וטוב לב, את מותו. אולם לא בדרך הרגילה נעשה הדבר. לא בפעירה אימתנית של הלסתות ובסגירתן על הגוף בחבטה תוך טלטול פרוע לצדדים כדי לקרוע נגיסת בשר מהירה ומושלמת, ואף לא במשיכה עזה מטה למעמקים המביאה להלם ולטביעה. למעשה לא אירעה כל פגיעה אנושה, חוץ מחיכוך מהיר ואלים של עור כריש, מחוספס וקשה כשופין, בגופו של אדם.

בלומנטל הביט בבהלה בנקודות הדם הקטנות שבצבצו ממותנו ולכל אורך ירכו ומיד נמוגו במי הים המלוחים. פצעי שפשוף כאלה בוודאי כואבים וצורבים מאוד, אבל הוא לא נתן עליהם את הדעת. לאמיתו של דבר, לא התחוור לו כלל מדוע התחרט הכריש בשלב האחרון של הסתערותו ונטה בפנייה חדה ופתאומית הצדה, ומדוע הרחיק את שיניו החשופות מירכו, ורק גרם לו כאמור שפשוף הגון.

ומה יש לחשוב מחשבות הרבה? הוא מיהר לחדש את שחייתו הטרופה לכיוון החוף. היבשה כבר לא היתה רחוקה כל כך, אבל בהלתו תרגמה את פקודות השחייה המסודרות שניסה להכתיב לעצמו לתנועות עצבניות ובלתי־מתואמות, מה שלא תרם כלל להתקדמות נאותה. הוא לא טרח לאבד זמן יקר ולהביט לאחור אל הכריש. אפילו אם יבחין בו מתקרב, מה כבר יוכל לעשות כדי להינצל? הוא ניסה להתגבר על החרדה ולהמשיך לחתור קדימה במרץ, הלוא דמו כבר נמהל זה עתה במים, וידוע לכול שלא ריח הדם הוא שיעודד כריש להירגע ולחזור לשיטוטים בטלים במים החמימים.

 

כשסוף סוף שרטו רגליו המפרפרות את קרקעית החול, הקלה גדולה מילאה אותו והוא איזן את גופו וניסה להמשיך להתקדם בריצה כדרך כל בני היבשה, אך מיד ראה שאין הדבר מוצלח כל כך - המים היו עדיין עמוקים מדי, ובאכזבה חזר אל השחייה ואל חוסר הביטחון שנלוָוה אליה. מעולם לא היה איש מים מובהק, אהבתו לים היתה פושרת בלבד, וגופו הלבנבן והלא שזוף העיד על כך.

בן חמישים וחמש היה, ובתקופה האחרונה הביט בצער על מחוג המאזניים, ששוב ושוב בישר לו נחרצות על אי־הצלחתו המתמשכת להפחית ממשקלו את ארבעת הקילוגרמים שבהחלט היו מיותרים עליו, לדעתו.

זוויות עיניו היו משוכות קמעה מטה, והשילוב עם גבותיו שנטו כלפי מעלה שיווה לפניו הבעה קלה אך תמידית של עצב ותימהון, או של תמיהה עצובה. ואולם, אם ישאלו אותו, יכחיש בעלבון ובתוקף שהוא עצוב או תמה יותר משאר בני האדם. אם יתעקשו הבריות בכל זאת, יהיה מוכן להודות שהוא אכן תמים באופן מופרז, אף שמצדו כל חייו היה טורח בכך ומנסה להשתפר.

 

בתוך כמה רגעים הגיע למי ברכיים. בשמחה הזדקף על רגליו והסתכל לאחור. מיד הבחין, כחמישה מטרים ממנו, בכריש הענקי חולף על פניו במהירות משמאל לימין, מעלה ענני חול מקרקעית הים ומעכיר את המים השקופים. צרחה נפלטה מגרונו, והוא החל לרוץ כאחוז טירוף אל החוף הבטוח. עתה הכול נפרץ - הוא אץ וקפץ והתיז מים בפראות ונופף בידיו תוך כדי צעקות בלתי־נשלטות הבוקעות מבפנים.

מאז ומעולם הכיר באופיו וידע שאין לו חלק ונחלה בקרב הטיפוסים קרי הרוח ובעלי יכולת ההבלגה. למעשה במהלך כל חייו, כאשר חש שהדברים משתבשים וסוטים מהמסלול, היה מוותר בנקל על ניסיונותיו הכושלים לסגל לעצמו את נוהג השליטה העצמית המאופקת ומטפל בעניינים דווקא בגישה רגשנית ומתפרצת, ולא שאין שום טובה צומחת מכך, גם בדרך זו הצליח להשיג את חפצו ולבנות את מעמדו בחיים. לאט ובהתמדה פילס את דרכו מעלה במפעל העצים של מר שטיינר ונזהר תמיד שלא לקפוץ ולהתקדם הלאה בטרם ביסס היטב את מדרגתו הקודמת. הנה, גם לאחרונה, לפני שהשיב למר שטיינר את תשובתו החיובית, שהוא מסכים לצאת לנסיעת העסקים לפרק זמן ממושך, ישב וחשב בזהירות אם אין כאן מזימה סמויה כלשהי להרחיקו, איזה ניצול ערמומי מצד מישהו מהעובדים האחרים החפץ לנשלו ממשׂרתו. לא שבלומנטל היה אדם נכלולי וערום עד כדי כך, נהפוך הוא, דווקא משום שהיה מודע לגודל תמימותו, נשמר באופן מופרז מהקצה השני. רק כאשר וידא בחשאי שמקומו ומעמדו יישמרו בעבורו, ניגש להתייעץ עם בלומה אשתו.

בלומה - אישה גוצה ונבונה, שהתלבטה רבות לפני חתונתה אם לשנות את שמה הפרטי כדי לסכל את הצירוף העתידי והמגוחך שלו לשם משפחתה החדש - השתדלה בעיקרון לתמוך תמיד בבעלה. אחרי זמן קצר הסכימה, למרות הקשיים שידעה כי יהיו מנת חלקה בזמן היעדרו. אהבה פשוטה היתה ביניהם. אהבה שאינה בולטת. אולי כעבור שנים רבות לא יוכלו ילדיהם להיזכר בשום גינוני קרבה שראו בבית, אבל בבגרותם יעידו חייהם המתוקנים, בלא שום פקפוק, שאכן זו היתה שם, נוכחת כל העת.

 

בכל אופן, כעת איש לא היה בא אליו בטענות על ריצתו המגוחכת והמבוהלת. זה עתה חווה אירוע אימים, ומעטים הם האנשים שחזו מבשרם דבר כזה ושרדו כדי לדון בכך עם אחרים. הוא רץ על פני החול החם, חלף ליד בית המלון הקטן שהתאכסן בו אמש ופנה לכיוון בקתת עץ הבנויה קורות שחורות, ששימשה מועדון ימי ובו שירותי השכרה של ציוד צלילה, וכן פינה למכירת בקבוקי שתייה וארוחות קלות לנופשים.

בלומנטל פרץ את הדלת ופעה לכיוון הגוי המקומי, בעל המועדון, שהיה גם מנהל המלון, ״כריש! כריש! א שארק!״ והצביע, לא בלי מעט גאווה עכשיו, על מותנו המאוֹדמת. הוא התנשף ברעש ולא ניסה להסתיר את ארשת הזעזוע, שידע היטב כי היא נסוּכה על פניו.

 

זוג תיירים מבוגרים שעמדו שם הביטו בו בהפתעה, אחר כך הסתכלו זה בזה, ובתיאום מושלם פנו החוצה והסתלקו בזריזות. בעל המועדון שחום העור נעץ בו מבט ולחש משהו במהירות לעובד שהיה לצדו. אף על פי שבלומנטל כבר שהה זה שבועות רבים בסרי לנקה, היא ציילון לשעבר, מעולם לא ניסה ללמוד מילים בסיסיות בשפתם של תושבי המדינה, ולכן לא היה מודע לעוינות שהופנתה כלפיו פתאום.

״יש כריש ענקי במים,״ המשיך בלומנטל באנגלית, ״קרוב מאוד לחוף. אנחנו חייבים להזהיר את כולם ולקרוא לשלטונות,״ אמר והראה שוב את מותנו לכולם.

 

רק עשרים דקות חלפו בסך הכול מרגע שהודה לבעל המועדון על משקפת הצלילה ועל הסנפירים ודילג לו אל גלי הים ועד שעמד כך לפני האורחים, נוטף ונרעש, וכל דיבורו סוער ומלווה בתנועות ידיים גדולות.

הוא לא הרחיק מדי מהחוף בשחייתו, אולי חמישים מטרים לכל היותר. כאמור, הוא לא היה שחיין מעולה, וברגע שהבחין תחתיו בסלעי האלמוגים ובדגים הצבעוניים, לא טרח לחפש עוד, הסתפק במה שיש, שחה הנה והנה והשקיף בהנאה מטה. אך אותו כריש גדול הגיע עד לשם - סמוך מאוד ליבשה, דבר נדיר לכרישים בגודל הזה. הדג הטורף, בעל הגוף הסחוסי והגמיש, לא טעם ככל הנראה בשר אדם מעודו, ובכל זאת הסתקרן ונמשך לגוף היהודי הלבנבן שצף על פני המים תוך כדי תנועות גמלוניות בגפיו. מעומק המים אולי נראה לו בלומנטל כצב גדול, או אולי כמו כלב ים עסיסי. אחת היא - הכריש, מטבע בריאתו, תקף כדי למלא את בטנו, ואין תמיהה בדבר.

עוד שלושה מבקרים שעמדו שם הניחו על הדלפק את ציוד הצלילה ששכרו ופנו לצאת. בעל המועדון העלה חיוך מתוח על פניו והזדרז לפנות אליהם, ״זה לא כריש. אתם לא צריכים לפחוד. אין בחוף הזה כרישים בכלל.״ הוא הצביע על בלומנטל ואמר במלוא האמינות, ״תסתכלו היטב, אדם זה נשרט מסלעי האלמוגים. מעולם לא היו כרישים בחוף הזה.״

התיירים השתהו וחככו בדעתם.

בלומנטל, שחש עצמו ובצדק כגיבור שעלה מן המצולה להציל את הבריות, לא האמין למשמע אוזניו.

״למה אתה אומר את זה?״ קרא בקול רם וקירב את פניו אל בעל המועדון. ״אני אומר לך ששחיתי להנאתי לא הרחק במים ופתאום תקף אותי כריש! רק בנס הוא התחרט ברגע האחרון.״ בלומנטל ידע שהמשפט האחרון נשמע מגוחך מעט באנגלית, אבל זה ממש לא היה חשוב באותו רגע.

הוא פנה בתקיפות אל התיירים, ״אל תעלו בדעתכם להיכנס לים! אנא, חייכם תלויים בכך.״

זה הספיק כדי לשכנעם, והם חמקו להם החוצה ונעלמו.

 

בלומנטל התעייף, הוא הרגיש פתאום את כובד משקלו של האירוע, ברכיו כשלו והוא צנח והתיישב על כיסא, נטל את חולצתו ולבשהּ. בעל המועדון והעובד שלו התקרבו אליו משני צדדיו. הנה, חשב לעצמו בעודו מכפתר, כך כל איש אחראי היה נוהג. צריך לעמוד על שלנו.

כשהרים את ראשו הבחין לראשונה בעוינות האנשים. מה הם רוצים ממנו? כלום לא הציל כרגע חיי אדם רבים? במה טעה? בלומנטל לא אהב את תושבי החוף. לאחר ששהה כחודש בהרים, בלב יער הגשם, והיה עסוק בהקמת מפעל חדש לניסור וייבוש גזעי עצים בשביל מר שטיינר, ירד לחופשה קצרה אל שפלת החופים, וכל כוונתו היתה בסך הכול לנפוש ימים אחדים בשמש הטרופית בטרם ימריא בחזרה לביתו, לדירת ארבעת החדרים בשכונת קריית מנחם בירושלים. במהלך שהותו בסרי לנקה יצר קשרי חיבה עם אחדים מהמקומיים שעבד עמם, והיה יכול לסכם בבטחה כי הללו נחמדים ומנומסים, אך דומה שאין להם ולאנשי החוף דבר מן המשותף. אנשי החוף נראו לו חמדנים, צרי עין ושונאי זרים, אף על פי שכל פרנסתם היתה בעצם תלויה בתיירים.

״אינך רצוי כאן יותר. קח את חפציך ותעזוב מהר,״ הטיח לעברו בעל המועדון בעצבנות.

״תעזוב מהר!״ הוסיף גם העובד וטלטל באלימות את כיסאו של בלומנטל.

 

בלומנטל נעמד מיד, מבוהל. הצריבה במותנו התעוררה שוב. הוא הרים את ידיו במחוות פיוס גלותית שמשמעה: למה לכם? אל נא, אחַי, אל נא תרֵעו. אך בלבו הרהר שני הרהורים: האומנם בשל בצע כסף פשוט עלולים שני אלה לשלח תיירים אל המים למרות הסכנה הברורה? וגם - היכן אמצא כאן שוטרים? מזווית עינו ראה את שאר התיירים סבים על עקבותיהם ועוזבים את הדלפק במהירות, חוששים להיקלע לתקרית בלתי־נעימה. גם בעל המועדון ראה זאת, וחמתו עלתה אף יותר.

״אתה בא הנה ומספר סיפורי מעשיות ומפחיד את האנשים הטובים.״ קרא בשנאה והדף בכוח את חזהו של בלומנטל. בגלל זעמו נשמעה האנגלית שבפיו גרונית ומקוטעת.

 

בלומנטל קלט פתאום שהמצב חמור. הוא נהג להימנע ממצבים מביכים שכאלה כמו מאש מסוכנת. ובכלל, אמנם אוהב אדם הוא, אך נחבא לרוב אל הכלים ומתרחק מחשיפה יתרה, ולא עוד אלא שבכל הזדמנות שהוטל עליו להופיע בפני קהל או לשאת דברים אל מול יותר משני אנשים, היו אגלי זיעה של לחץ מבצבצים על מצחו ולא נעלמים במהרה, אפילו בחורף, מפני שתדיר אימת הציבור עליו. אך עם כל זאת, הנה הנץ בו זעם קטן שהלך וצבר תאוצה. ״כיצד הוא מעז, המנוול!״ סינן, ״אין בו טיפת הגינות אנושית?״

הוא אמד את שני אויביו. שניהם היו נמוכים ממנו וצנומים, כמו רוב תושבי המדינה, המתכלכלים כל ימיהם מאורז ומקטניות. בלומנטל מעודו לא היה איש אלים. גם בהיותו נער, כאשר נטפלו אליו אחרים, העדיף בדרך כלל לפייסם במתן שוחד, או לברוח אם לא היתה לו ברירה.

מתי אי פעם היה מעורב בקטטה של ממש - לא זכר, אך הפעם, האמין, הצדק עמד לצדו בכל מובן שהוא, והוא הרים את ידו באוויר וסטר לבעל המועדון על לחיו, פשוט לשֵם חינוך והרגעה, ושמע היטב את נפץ הסטירה מתפוצץ בחלל. כשראה השני כי כך, שלף מוט ברזל קצר ונופף בו בנחישות. בלומנטל נבהל, הצליח לתפוס במוט, הוציא אותו מידיו במשיכה עזה, ומיד הנחית מכה על ראש התוקף. העובד קרס בדממה על הרצפה. ראשו לא דימם כלל. בעל המועדון זינק אחורה והחל לצרוח, ״הרגת אותו! רוצח! עכשיו אתה תראה, רוצח!״ ונמלט החוצה תוך השלכת כיסאות. צעקותיו נשמעו מבחוץ, ״רוצח! יש פה רוצח!״

 

בלומנטל כרע ליד הנופל. לא הרגתי אותו. מה פתאום? חשב. הוא מישש את פרק ידו של העובד וניסה לבדוק את פעימות הדופק שלו, אבל אז הרגיש יד על כתפו. הוא נחרד והתרומם. מולו ראה איש בהיר שיער כבן שישים שלפני כן ישב לו כל העת בפינה אפלולית והיה רגוע מאוד בנוגע לכל מה שקרה בדקות האחרונות.

״אינני סבור שווג׳י מת,״ אמר בשקט, ובלומנטל שמח לראות שהלה אמריקני. ״ככל הנראה ווג׳י לא מת, ואני הייתי רוצה ללחוץ את ידך.״

בלומנטל הושיט גם הוא את ידו, אם כי בהססנות־מה כדרכו.

״אני מכיר אותם זמן רב, ובהחלט אפשר להגיד ששני אלה הם בני אנוש נבזיים שלא אכפת להם לסכן חיי אדם כל עוד יכניסו כמה דולרים נוספים לכיסם.״ אמר לו האמריקני, ואז הוסיף, ״שמי ליאונרד, ותרשה לי לעוץ לך עצה. אסוף את חפציך והסתלק מפה בזריזות, מהר ככל שיישאו אותך רגליך.״

״למה?״ השתומם בלומנטל. הוא בחן את בן־שיחו בזהירות. פניו השזופות של האמריקני היו חרוצות ברשת של קמטים עדינים, ועיניו היו צלולות וישירות.

״מפני שגם אם יתברר שלא קרה כלום לווג׳י, דבר שאני בטוח בו, הרי תכף יחזור בעל המועדון, מיסטר אקא המושחת, עם השוטרים, ואתה תיאסר. דיבורים ואפילו שוחד לא יעזרו לך כאן כי אקא ודאי כבר ייתן להם משהו בדרך לפניך, ונוסף על כך הם כולם מכירים אותו ואת עסקיו. אתה עתיד להיעצר על תקיפת אזרח, ועד שיֵצא הצדק לאור, אם יֵצא, יעברו שבועות רבים. לכן, קח את דרכונך ואת מטענך, שא את עצמך והימלט מכאן במהירות האפשרית, ואם אינך יודע איך - אני אעזור לך בשמחה משום שהרווחת זאת באומץ לבך הישר.״

בלומנטל הביט בליאונרד. היו לו פנים טובות וסמכותיות, והוא נראה לו אדם הגון.

 

בלומנטל ניתח את המצב במהירות. הרי לפני נסיעתו, כאשר התכונן ולמד על סרי לנקה, שאליה התעתד לנסוע, קרא גם כמה התרשמויות של תיירים על אודות השוטרים המקומיים, שלמרות המחויבות שלהם לתפקידם, הם נוטים לפרשנות אישית ובידיהם הדבר להחליט לאיזה סוג טיפול יזכה כל חשוד, על פי מוצאו והתנהגותו, ובעיקר על פי תכולת ארנקו. האמריקני הזה צודק, בהחלט ייתכן שהם יחליטו החלטה זדונית לעשות יד אחת כדי להוציא ממנו את כספו בדרכי עוולה ושקר. וכי למה ינצלו אותו פתאום? במה חטא? הרי לא פשע במאומה. מדוע הוא צריך להכניס ראשו לכל הבעיות והעיכובים הללו כשבעוד יומיים בלבד הוא אמור לטוס בחזרה לביתו?

״איש לא מכיר אותי כאן, בארץ הזאת, אולי באמת פשוט איעלם לי.״ אמר לאמריקני. ודאי שיש סיכון בדבר, הרהר לעצמו, מעולם לא היה עבריין ולא העלה על דעתו שאי פעם יברח מפני נציגי החוק. העולם הזה זר לו לחלוטין. אבל הדבר האחרון שרצה בו היה להתעכב במקום תקופה ארוכה ומיותרת. הוא השתוקק מאוד לחזור הביתה ומיד. להימלט מפה יהיה די פשוט - רק צריך לקום ולנסוע, הרי מלכתחילה בחר לו לנופש מקום קטן ולא הומה, ובפרט שהאמריקני הזה מגלה נכונות רבה כל כך לסייע לו.

״יפה מאוד,״ ענה לו ליאונרד ונראה מלא סיפוק. ״טוב, איפה חפציך? אין זמן לבזבז. אם מר אקא ירצה, בתוך זמן קצר כל השוטרים באזור יקבלו את התיאור שלך ויחפשו אחריך.״

בלומנטל, שכבר פנה לחדרו בקומה העליונה ליטול את מזוודתו ותיקיו, נעצר כהלום רעם. מה פירוש? את זה הוא לא שיער. הוא היה בטוח שכל מה שעליו לעשות הוא פשוט להתחמק מהעיירה הזאת, לתפוס איזו מונית הנוסעת לעיר אחרת, וזה הכול. ״עד כדי כך?״ קרא בחוסר הבנה לעבר ליאונרד, ״ואיך אכנס לנמל התעופה? איך אמריא הביתה?״

האמריקני לא ענה. הוא ניגש אל החלון, הסיט את הווילון והצביע החוצה. בלומנטל עקב אחרי אצבעו וראה מטוס ים צהוב צף על פני המים הרחק מהם. הוא כבר ראה את המטוס הזה קודם לכן אך לא ייחס לו כל תשומת לב.

״שלי,״ אמר ליאונרד והביט בחיבה על מטוסו. ״עתיק יומין אבל אמין ובטוח כמו חבר טוב. אוכל בנקל להוציא אותך מהמדינה הזאת.״

״במטוס ים? לאן?!״ בלומנטל התפלץ. הוא כבר ניחַם על כל העניין. מה פשר כל הסיפור המוזר הזה? לשם מה הוא צריך לסכן את חייו? תכף ייכנסו השוטרים, ומה כבר יכול להיות? הוא יסביר להם בדיוק מה אירע וגם יראה להם את מותנו כהוכחה והכול יבוא על מקומו בשלום. הוא פנה לאמריקני בשאלה, ״מכיוון שכבר הצעת את עזרתך, תוכל אולי להישאר עמי ולהעיד לטובתי מול השוטרים?״

ליאונרד צחק וטפח על כתפו של בלומנטל, ״חבר, הרי הודות לך איאלץ גם אני להסתלק מפה. לי יש קושי גדול יותר עם השלטונות - אני שוהה כאן בחוף באופן לא חוקי בכלל. בא אני והולך במטוסי, חוצה יבשות וימים כאוות נפשי, ללא ביקורת גבולות וללא דרכון, ואבוי לי אם השוטרים המקומיים ישרצו כאן ויבחינו בי. הם כולם כבר מכירים אותי. אתה ואני גלשנו לאותה קלחת.״

בלומנטל נלחץ. מה קורה פה, לעזאזל, חשב, רק הבוקר הכול נראה בסדר, מין נופש שקט ושלו לפני החזרה הביתה, כזה שהולם יפה את סיומה של עבודה קשה, אבל פתאום הוא הרגיש כיצד הוא הולך ומאבד שליטה במתרחש, ולכן צעק, ״ולאן נטוס? לאן?״

״הבט,״ הרצין ליאונרד. ״אינך מוכרח לבוא. לו אני במקומך - לא הייתי מתעכב פה. יודע אני כיצד יתנהלו הדברים, מניסיוני. עתיד אתה לסבול סבל רב אם תיעצר במקום הזה, ואולי אף תעוכב שבועות אחדים בטרם יצליח שגריר מדינתך לשחרר אותך. לעומת זאת, נוכל לצאת מיד מסרי לנקה ולטוס דרומה מעל הים, מרחק של שעות אחדות, עד לטריטוריה בריטית, לארכיפלג צ׳אגוס. שם ביתי, ושם נמצאים חברי. נוכל להיות בטוחים בצ׳אגוס. שלא כמו בהודו או בתאילנד הסמוכות, אינני סבור שקיים הסכם הסגרה בין צ׳אגוס ובין שלטונות סרי לנקה, אבל סביר להניח שהמשטרה אפילו לא תבקש את הסגרתך מחוץ לארץ - העניין לא חשוב עד כדי כך. ליתר ביטחון תוכל לשהות שם ימים אחדים ואחר כך להמריא ולטוס לביתך אפילו דרך יבשת אפריקה, שכבר לא תהיה רחוקה כל כך, אם ברצונך להרוויח טיול נוסף. אבל אנחנו חייבים להזדרז עכשיו.״

אפריקה? הרהר בלומנטל. הוא מטורף? מה פתאום אפריקה? הוא רכן שוב לעבר העובד שנשאר שוכב באותה תנוחה ולא היה בטוח שהלה נושם בכלל.

״אוי ואבוי!״ נבעת.

יללת סירנות נשמעה הרחק.

״בוא כבר, אנו חייבים לצאת,״ קרא ליאונרד, ״בוא עמי, בוא עמי עכשיו.״

בלומנטל התרומם. הוא אילץ את עצמו לחשוב במהירות. האומנם יהיה כה פשוט לצאת מהמדינה הזאת בחשאי, להתרחק מעט ואז לחזור הביתה ממקום אחר? בראשו הדהדה בת קול חלושה: לא כדאי לך... לא כדאי...

 

רגע אחד מאוחר יותר מצא את עצמו יושב מאחורי האמריקני המזדקן על קטנוע שאול, בידו האחת החזיק במזוודתו ובידו האחרת ניסה לייצב את אחיזתו לנוכח המהירות המסחררת. גרגרי חול ניתזו תחת גלגלי הכלי המרעיש.

״לך אין תיקים?״ קרא אל ליאונרד מול הרוח.

״מה?״ צעק לו ליאונרד בחזרה.

״תיקים, אין לך תיקים?״ קרא שוב.

״הכול במטוס. אני לעולם לא מוציא את חפצי מהמטוס. זהו ביתי.״ צעק ליאונרד בחדווה, ומיד צעק שוב, ״מה?״

בלומנטל התייאש ולא שאל עוד שאלות. הוא לא האמין ששני אנשים מבוגרים יכולים להיקלע כך יחד למצב מוזר שכזה, שלא לומר מגוחך. מה נותר לו לעשות כעת? הוא עצם את עיניו והתרכז בשמירה על שיווי משקלו. בעבור מה הגיע לו כל זה? האירועים לא היו מתגלגלים לידי כך לו רק היתה בלומה לצדו.

 

בתוך רגעים אחדים הגיעו לחוף. בלומנטל נעמד במקומו מלא ספקות והביט במטוס, אבל ליאונרד פשוט הטיל את חפציו לירכתיה של סירת אלומיניום קטנה שהיתה קשורה לרציף עץ רעוע, ובכך ביטל את היסוסיו.

״מזלנו שאתמול תדלקתי את המטוס, המכלים מלאים עד תומם, לא נצטרך להתעכב,״ אמר לו וקפץ פנימה. בלומנטל התיישב גם הוא, וליאונרד החל לחתור בשני משוטים קטנים. בלומנטל הביט לאחור אל החוף. כל תנועה חשודה לא נראתה לו בין המבנים המועטים וגם לא הבחין בשום שוטר ועל כן נרגע מעט. הוא שמח שהם הספיקו להימלט, ממש ברגע האחרון.

 

כשהגיעו למטוס המתנדנד בעצלתיים על הגלים המשומנים, מעבר למשברי החוף, הזדקף ליאונרד על קרקעית הסירה והחל לדפוק ברעש על דופן הפח של המטוס. מיד הציץ ראש ילד מנומנם מבעד לחלון, נעלם לו, והנה נפתחה דלת המטוס. הם דילגו פנימה, וליאונרד שלשל מטבעות אחדים לידו של הילד המקומי ושילח אותו בחזרה אל החוף בסירה.

״הזהרתי אותו שלא יפצה את פיו,״ גיחך ליאונרד בעודו בודק את לוח השעונים. ״הוא ידבר, אבל זה כבר לא משנה.״

בלומנטל התמקם במושב לידו. הכול היה חדש בשבילו, והוא השתדל להישאר רגוע. מול עיניו, לאט לאט היתה הולכת תוכנית ההימלטות ומתממשת לפי המצופה, והוא החל מאמין בלבו שאכן החליט החלטות נכונות, בהתחשב בנסיבות המפתיעות.

ליאונרד התניע את המנועים, הניח להם להתחמם רגע־שניים, ואז החל לצבור מהירות. פני הים נראו חלקים ושקטים ואף על פי כן קיפץ המטוס בחוזקה, עד שלפתע חדלו החבטות. בלומנטל התבונן מטה וראה את פני המים המרצדים והמסנוורים מתרחקים ממנו. הם צברו גובה, והאמריקני סימן לו לסגור לגמרי את החלון שלצדו.

״תכף יהיה קריר יותר,״ חייך. הוא הניח את אוזניות הקשר על אוזניו וניסה בריכוז רב להתאזן בגובה המתאים.

 

בלומנטל הרהר לעצמו, עכשיו הרי אי־אפשר להתחרט. ובעצם, העניין קצת מוצא חן בעיניו. הרפתקה שכזו! ומה תגיד בלומה? הרי היא תדאג כל כך. אבל הוא יסביר לה את המאורעות כך שתצדיק את מעשיו, והכול יהיה בסדר.

מר שטיינר בוודאי יצחק ויטפח על כתפו ויעריך אותו הערכה גדולה עוד יותר. מר שטיינר בוודאי לא היה חושב פעמיים אלא קופץ למטוס מיד. והעסק? - העסק לא ייפגע, איש לא אמור לדעת שהתייר האלמוני שחולל מהומה על החוף קשור למפעל החדש והרווחי שהוקם בלב הג׳ונגל.

הוא התרווח במושבו וחייך לעצמו. עלילה שכזו נועדה למר אליהו שטיינר, הוא תמיד היה כזה, מין טיפוס שיודע להסתדר, בעל תושייה, הלוא הוא הקים במו ידיו את העסק, כמו שסיפר לבלומנטל לא פעם ולא פעמיים.

 

בילדותו הענייה עבד שטיינר בעבור פרוטות בשביל הקבלנים שבנו בפרוורי ירושלים והיה שומר בלילות שקרשי הבניין לא ייגנבו. פעם אחת הזדמנה לו הזדמנות. כשהסתיימה הבנייה באחד האתרים שבהם עבד, ראה שהקבלן השאיר קרשים בשטח. ״אתה לא לוקח אותם?״ שאל הילד בתמימות. הקבלן הסתכל בקרשים ואמר לו שאינם טובים עוד בשבילו מפני שכבר השתמשו בהם בכמה וכמה אתרי בנייה וכולם סדוקים ומלאי מסמרים. ״אם אתה רוצה, קח אותם.״ הפטיר כלפי הילד.

שטיינר לא התמהמה, שכר בפרוטותיו האחרונות חמור עם עגלה ואחסן את כל הקרשים בחצר ביתו. כעבור כמה ימי חיפושים מצא קונה. הוא מכר את כל הקרשים בחמש לירות לאחד השכנים שעסק בהרחבת ביתו. בכסף הזה שכר שוב את העגלה, נדד בין כל אתרי הבנייה ואסף כמות גדולה יותר של קרשים משומשים ומיותרים. את הקרשים הללו מיין לפי גודלם, שלף מהם בסבלנות יתרה את המסמרים העקומים ושטף את שאריות המלט והחול בזרם מים חזק על הדשא בחצר. אחדים מהקרשים הוא מכר, ואת רובם השכיר לאתר בנייה אחר תמורת לירה לשבוע. בעסקאות הבאות הוא כבר חישב שעדיף לו לקנות קרשים חדשים ולהשכיר אותם ברווח נאה במערב העיר, שהיה אז בתנופת בנייה. כך התפרנס לו שטיינר הצעיר ולאחר זמן צירף גם את אחיו הקטן לעבודה. כשהשתחרר מהצבא, לקח הלוואה מהבנק והקים את העסק שהולך ומשגשג עד היום. את בלומנטל הוא קיבל לעבודה מיד. תחילה העסיק אותו במשרת מחסנאי ומפעיל מלגזה, לאחר תקופה קידם אותו לתפקיד האחראי לניהול מלאי העצים, עד שהבין עם הזמן שכדאי יותר למנותו למנהל חשבונות ומזכיר כללי.

 

״הרי לך קצת קפה, חבר.״ קרא לעברו ליאונרד ומזג מתוך תרמוס גדול לכוס פלסטיק. ״אל דאגה. כעת הכול יסתדר - אנו בדרך הנכונה.״

״תודה רבה,״ ענה בלומנטל בקול רם וניסה להתגבר על רעש המנועים, ״תודה לך על הכול. באמת תודה על הכול.״

״אין בעד מה,״ ענה האמריקני בשלווה. ״ממילא זו הדרך למעון הקבע שלי, רק שבגללך הקדמתי את חזרתי בימים אחדים, ותו לא. וחוץ מזה, הלוא כבר אמרתי לך, הרווחת זאת בכבוד ובאומץ.״

בלומנטל נשען בכיסאו והביט בסיפוק אל מרחבי הים שתחתיהם. הרי לכם, הנה דבר שהוא, בלומנטל, השיג בזכות אומץ לב.

ליאונרד הניח מפה של האזור על המשענת שביניהם והראה לו את מיקומם באצבע אחת. ״מכאן המראנו, וזהו כיוון הטיסה: דרום מערב. הנקודות הללו - אלה איי צ׳אגוס. נגיע אליהם בעוד ארבע שעות בערך וננחת בדרומי שבהם, הרחוק ביותר - דייגו גרסיה. והנה כאן במזרח - זהו האי מדגסקר, במרחק של שמונה־תשע שעות. וזוהי אפריקה, שעתיים נוספות משם.״

כן, זוהי באמת אפריקה, הרהר בלומנטל כשעקב בתימהון אחרי אצבעו, היא לא רחוקה מהבית יותר מסרי לנקה. בהחלט יהיה אפשר לטוס משם הביתה. איזה מסע!

בלומנטל לא היה ממש בקי בנתיבי האוויר ולא ידע שמעטים מאוד הם הטייסים הנוהגים לצאת במטוס קל ולחצות את האוקיינוס ממדינה למדינה. זה אמנם אפשרי, אם כי הסיכונים רבים. האמריקני הזה היה עוף מוזר, הרפתקן חסר גבולות, אבל גם נועז ומוכשר.

עכשיו הביט בעיניים חדשות על ליאונרד. וזה, משהבחין בכך, צחק, ״כל האוקיינוס ההודי לפניך, חבר. רק בחר את בחירתך.״ הוא משך בעליצות את ההגאים קדימה וחרטום המטוס התרומם בבת אחת, ומיד צנח מטה. בלומנטל חפץ גם הוא להשתתף בשמחה, אבל בחילה של מחלת ים תקפה אותו כהרף עין. ״תודה, בבקשה, תודה, אין צורך.״ מלמל בחלישות.

גיחוך אמריקני נפלט מפי הטייס והוא הוסיף, ״אוקיי חבר. אוקיי, אוקיי.״

האמריקני התגלה כאיש רעים ובלומנטל שמח על כך. השיחה קלחה ביניהם פתוחה וגלוית לב. ליאונרד סיפר לו על ביתו רחב הידיים שבאי דייגו גרסיה, על בתו הסטודנטית שלומדת בקנדה ושמזמן כבר הגיע זמנה לומר די לכל התארים האקדמיים שצברה לה, להתחתן עם איש, גבר אמיתי, ולהתחיל לטפל בילדים. ועוד סיפר על מסעותיו הרבים במטוסו בכל רחבי האוקיינוס ההודי: בין בורמה לחופי הודו, בין סרי לנקה לאיי מלדיב, גם למדגסקר טס לבדו לא פעם ולא פעמיים - הוא נהנה מאוד לטוס בתוואי הזה.

בלומנטל אף הוא סיפר על עצמו בפרוטרוט, על החיים בישראל ועל המקומות הקדושים שבירושלים, על המפעל החדש שהקים בהרים המיוערים בסרי לנקה וגם נפלט לו עד כמה שהוא מתגעגע למשפחתו. ״זו הפעם הראשונה שאני נוסע לבדי,״ הצטדק מיד, וליאונרד הצטחק חרישית.

 

***

 

שעת צהריים הגיעה והשמש ניצבה בדיוק מעליהם. בלומנטל עקב אחר צל המטוס הקטן המרקד על גלי הים.

הוא הרגיש שהכול יהיה בסדר עתה, הוא ישוב הביתה בשלום. אולי לא לפי התכנון, אבל מה רע בשינוי התוכניות, מה רע להרגיש צעיר מדי פעם? עבודתו הרשמית פה הסתיימה, ולאיש אין זה אכפת כיצד הוא בוחר לו לחזור לביתו. כך שמח לגלות שהוא דווקא נהנה לשוב ולהיות הרפתקן. בצעירותו יצא למסעות רבים עם חבריו בנגב ובמדבר יהודה, וגם לבדו אהב לטייל. תרמיל על השכם, מימיות בחגורה, וקדימה אל השביל. אמנם כבר חדל מכך לפני שנים, אבל בכל אופן כעת חש שימיו מתחדשים.

 

רק דבר אחד נעלם ממנו: שקודם ליציאתו מהארץ טלפנה בלומה אשתו למר שטיינר וביררה על אודות הנסיעה. ״אני מקווה מאוד שאין שם סיכונים, כמו שאתה מבטיח,״ אמרה לו בסוף השיחה, ״בלומנטל הוא בעצם קצת כמו ילד. הוא די תמים, ומעט, איך אומרים, מרחף לו לפעמים.״ מר שטיינר נשבע לה שהכול יהיה בסדר. ״אני מכיר את בלומנטל, הוא יסתדר יפה מאוד ויחזור בשלום. אין מה לדאוג.״

משהוסתרו מפניו קשרי הדאגה שנרקמו אז מאחורי גבו, מן הסתם גם לא הוטרד כעת והיה פשוט מרוצה וחייך לעצמו: גם מפני שניצלו חייו מהכריש פטיש הלז, גם מפני שהתחמק מהנוכלים ומצילו התגלה כחבר נעים, ובכלל מפני שמילא את שליחותו בסרי לנקה על הצד הטוב ביותר ופיקח לבדו בהצלחה יתרה על הקמת מפעל שלם שעתיד לספק תוצרת כבר בשבועות הקרובים.

 

זה זמן רב שמר שטיינר היה מתרגז וממש יוצא מדעתו למראה משלוחי העצים המנוסרים שהגיעו מהמזרח. העצים היו נדירים ביופיים, אבל לא מיובשים דיים, והנגרים חזרו וטענו כלפיו על לוחות עץ שהתעקמו ונסדקו תוך כדי עבודה.

״זה משום שעדיין יש לחות רבה בעץ,״ טען מר שטיינר באוזני בלומנטל, ״הספקים אינם יודעים לייבש כראוי.״

הקש ששבר את גב הגמל היה משלוח ענקי של עצי טיק־דבש יוקרתיים שבשעה שהגיע אליהם היה כבר חסר כל ערך. מר שטיינר השתולל בהתחלה ואיים בתביעות, אבל אחר כך התיישב לבדוק את הבעיה לעומקה, וכדרכו הפתרון שמצא היה מקורי ונועז. הוא החליט להקים שלוחה של ״מחסני שטיינר בע״מ״ בסרי לנקה - מפעל חדשני ומשוכלל, בהשקעה גדולה ובניהול מקומי של התושבים, שיעבד גזעים גולמיים ויספק לו לוחות מנוסרים ויבשים כראוי, באיכות טובה ובמחיר זול יחסית. לאחר שנסע לצפון אירופה והתייעץ עם מומחים גדולים בנושא, גיבש תוכנית עבודה. הגזעים לא ייובשו בשמש או בתנורים גדולים, כמו שהיה נהוג עד עכשיו, אלא על ידי מערכת משוכללת של מפוחים שמעלים בהדרגה את מידת החום. קורות העץ יהיו איכותיות הרבה יותר וערכן יעלה פי כמה, קשריו העסקיים עם שותפו שם יתחזקו, ובתוך שנתיים, על פי התחזית, יכסו ההכנסות שיניב המפעל את הוצאות הקמתו.

כאמור, בלומנטל נבחר לנסיעה, ותפקידו היה לפגוש את צוות ההקמה המקומי ולפקח על עבודתו, את משימתו זו היה אמור לבצע בסיועם של שני מומחים שוודים ששכר מר שטיינר.

 

השותף הסרילנקי של מר שטיינר יצא מגדרו כדי לארח כיאה וכיאות את השליח המכובד. כבר בנמל התעופה חיכה לו נהג צייתן עם שלט בידו. הוא הסיע אותו עד לתחנת רכבת, ושם עלו שניהם לרכבת שפניה מועדות לכיוון ההרים. תקרת הקרון היתה צבועה באדום עכור, והמאווררים שהיו תלויים שמוטים ממנה לא פעלו כבר שנים רבות. את המסילה הישנה, המתפתלת ועולה לתוך היערות העבותים והירוקים, סללו האנגלים לפני יותר ממאה שנה כדי לשפר את הגישה למטעי התה העצומים שהם נטעו בכל רחבי הארץ. ככל שהעפילה הרכבת במסילה ההררית, כך באו ואפפו אותם יותר ויותר ערפילי יער חלביים והלבינו סביבם את הנוף הירוק. גלים של אדי דיזל מרוכזים שנפלטו מארובת הקטר נישבו מדי פעם דרך החלון פנימה לקרון והעלו צריבה ומחנק בגרונו של בלומנטל, והוא נאבק משך כל הנסיעה על מעט אוויר צח לנשימה.

שיכונים ארוכים בסגנון סובייטי - שהיו מעוטי חלונות, אפורים ומכוערים וציפוי הטיח שלהם התקלף - הבליחו לפתע בין העצים על הגבעות מכוסות הצמחייה, והוא התכווץ במושבו למראם. הם לא התאימו למקום הזה, לא פלא שנראו שוממים מאדם. בצמא שתה את מראות יער הגשם החולפים מולו. תוך כדי נסיעה הוצף לפתע חלל הקרון בניחוח לימונים מלא ורענן. הרכבת הישנה והטחובה חלפה ליד קיר סלע שעליו שגשגו בצפיפות צמחי עשב לימון, דופנותיה התחככו בצמחייה הרטובה, וכך נמלא האוויר בבושם המבריא והעז. רק אז קלט פתאום שהוא נמצא בארץ אחרת לגמרי, דלה וענייה במובן אחד ועם זה עשירה ושופעת עד מאוד במובן אחר.

 

כשהגיעו לבסוף ליעדם, חיכה להם השותף הסרילנקי בתחנה. הוא קיבל את פניו של בלומנטל בחיבוקים מופרזים ומיד לקח אותו עמו במשאית קטנה להראות לו את יסודות המפעל שבלב הג׳ונגל, ממש בין העצים העתידים להיכרת. לאחר מכן הביא אותו אל המקום שבו יתגורר במהלך שהותו.

בלומנטל קיבל למגוריו בית עץ אנגלי, מפואר ועתיק יומין, בלב הג׳ונגל. שתי קומות היו בבית הזה, וחזיתותיו מרפסות ארוכות. הבית שכן בעומק היער, באזור שחכר השותף מהממשלה, ושנים רבות איש לא התגורר בו. למעשה, מאז עזבו האנגלים את סרי לנקה בסוף שנות הארבעים של המאה העשרים, הוא עמד נטוש, ולכבוד בלומנטל פתחו את כל דלתותיו וחלונותיו ואווררו אותו היטב. אפילו שכרו את שירותיה של עובדת בית קשישה, שבאה בכל יום ועזרה לו בעבודות משק הבית, ניקתה את החדרים, כיבסה את בגדי העבודה שלו ובישלה למענו ארוחות כשרות על פי הוראותיו המיוחדות, שנראו לה מוזרות במקצת. הוא מצדו השתאה למראה הקפדנות המרובה שבה נהגה לקפל שמיכות ומפיות, כאילו העלתה מלאכה זו לדרגת אמנות קדושה, עד שצר היה לו להשתמש בהן ולפרוע את הבדים.

 

מדי בוקר, בשעה שש, חיכה לו הנהג ליד הבית, ובחמש לפנות ערב, לאחר סיום העבודה, החזירו לשם. את שתי שעות האור שנשארו עד השקיעה ייחד למנוחה על מרפסת העץ הצופה אל העמקים המוריקים, שבה גם אכל את ארוחת הערב שלו בטרם ייכנס פנימה לדבר בטלפון הבָּקֵליט הישן עם בני ביתו ועם מר שטיינר. בכל ערב התקשר למר שטיינר ודיווח לו על הכול, כמסוכם. בזכות הפיקוח ההדוק, נפתרו מיד הבעיות השונות שצצו, והקמת המפעל התקדמה בקצב מרשים.

הוא אהב לשבת במרפסת המקורה, לצפות בגשמי הערב העזים השוטפים את היערות, להריח את האדמה הטחובה מרטיבות מתמדת ולשמוע מכל עבר את קריאות הציפורים המקבלות את פני הלילה.

בשבתות, שבהן לא עבד, היה קם משנתו בשעות הבוקר המאוחרות, מתפלל במרפסת השקטה הפונה אל היער, קורא לעצמו בפרשת השבוע, ואחר כך מקדש על יין שנשלח במיוחד בשבילו וסועד ביחידות. שותפו של מר שטיינר הזמינו כמובן שוב ושוב להתארח בביתו בימי המנוחה, אך בלומנטל, שהקפיד לשמור את השבת ולדקדק כמיטב יכולתו באיסורי המלאכה, הצליח לשכנעו שכך הוא מעדיף.

לאחר סעודת השבת טייל להנאתו ביערות או עלעל בספרים הרבים והישנים, הכתובים כולם אנגלית, שמצא בספרייה בקומת הקרקע.

 

פעם אחת, אחרי שעות העבודה, החליט לחקור את כל מכמני הבית. הוא פתח בזהירות דלת אחר דלת, וכעבור זמן קצר קבע שהבית המבודד הזה יוכל בהחלט להעשיר כל מוזיאון מכובד. הוא מצא חגורות עבודה ותרמילים ישנים, כלי מטבח מיוחדים עשויים ברזל ונחושת צהובה, חרבות ורובים עתיקים חסרי שימוש שהיו סגורים בארון זכוכית, מערכת כלי גילוח מראשית המאה שעברה וגם כמה פסלוני בודהה קדמוניים מגולפים אבן ועץ שעמדו מפוזרים בכל רחבי הבית. להפתעתו אף הצליח להפעיל גרמופון עתיק מאוד שעמד בפינה ולהפיק ממנו צלילים אחדים.

ריח כבד של רהיטים ישנים שנמהל בו ניחוחן הקלוש של שאריות קטורת מזרחית, עמד בחדרים. הוא הוריד מהמדף העליון בספרייה אלבומים מתפוררים וישב לעיין בתצלומים צהובים ששוליהם משוננים. היו שם ברנשים אנגלים בכובעי ציד לבנים על רקע יערות־עד, עמודי טלגרף ופילים, קדחת ורכבות קיטור וטיגריסים פראיים. הוא התבונן כמעט מכושף. זה היה גודש מהפנט ונוסטלגי. הוא הסתכל היטב בפניהם של האנשים הללו שמתו כנראה לפני שנים רבות והרהר עמוקות. בכול היתה שרויה אווירה קסומה, מין תערובת של חיים מערביים מהודרים ושל סממנים מזרחיים כמוסים ועתיקים כמו התבל עצמה.

הוא חדל מחיטוטיו רק לאחר שהתכופף למשוך את המגירה התחתונה של שידת עץ שחורה מגולפת מעשה ידי אומן ובתחתיתה התגלה לו עכביש ענק שבענקים, גדול כאגרוף אדם מבוגר, מפוספס בקטיפה סגולה־שחורה, והוא מחכך את רגליו השעירות הקדמיות ומביט בו בחיבה.

בזהירות, בקצה נעלו, דחף מיד את המגירה בחזרה.

כיצד הגיעה המפלצת הזאת לתוך החדר, ועוד אל הקומה העליונה? וממה היא ניזונה? הוא מיהר לחזור לחדרו ומשום מה נעל את הדלת אחריו.

בערב התקשר לבלומה לשוחח עמה על כל רשמיו, אבל היא התמלאה דאגה ושאלה, ״מתי אתה חוזר?״

 

באותו הלילה, לפני השינה, התכופף ובדק מתחת למיטתו ובכל פינות החדר, את שולי הכילה התלויה מלמעלה הידק היטב מתחת לצדי המזרן, וכשנשכב סוף סוף, משך את השמיכה עד לצווארו והקשיב לנקישות הגשם הפושר על רעפי החרס האפורים והטחובים שבגג. הלוא בית רפאים הוא זה, הרהר, דומה שבית מפואר הוא, בעל גזוזטראות, בנוי בסגנון קולוניאלי אבל למעשה אין הוא נפרד מהג׳ונגל ורק למראית עין היה ניצב כך בלב הטבע כסמל למלכות האדם, מין נטע זר אשר לא ירחק היום ושורשי הצמחייה הפראית יחדרו ליסודותיו ויערערו אותם, והגשמים והלחות והחרקים יגברו על קירות העץ וימוטטו אותו כליל. גם אלפי ארוחות בוקר בסגנון אירופאי מעודן שיוגשו באולם האוכל בצד ספלי תה אנינים לא יגבילו את שלטון הג׳ונגל עד אל מעקה הבית. הוא חש את הניכור שבין מעשי האדם ובין יער הפרא המקיף אותו...

וכאן לראשונה נרדם בלומנטל מתוך געגוע עז הביתה.

 

כעבור שבועיים, כאשר הסתיים תפקידו, לאחר שהמכונות הוצבו במקומן, הקמת המפעל הושלמה עד תומה והכל התנהל כהלכה, שמח באמת ובתמים על כל הנסיעה. הוא היה מלא סיפוק ממעשיו. מר שטיינר חלק לו שבחים רבים בשיחת הטלפון האחרונה שלהם והציע לו לטייל במדינה ימים אחדים לפני שיחזור. ״אם אתה כבר נמצא שם,״ אמר לו, ״למה לא? מגיע לך. על חשבוני.״

 

***

 

בלומנטל מתח את ידיו מעלה ונגע בתקרת המטוס הקטן. מי האמין שכך תסתיים נסיעת העבודה שלו? בוקר חריג בהחלט עבר עליו, מעודו לא היה שותף לכל כך הרבה תלאות כמו שחווה היום. בהזדמנות הראשונה שתיקָרה לו הוא יתקשר הביתה, ומיד אחר כך למר שטיינר. כדאי שידעו על הקורות אותו במהירות האפשרית. לפחות שמישהו ידע היכן הוא ומהו מיקומו.

 

הוא עצם את עיניו ונמנם קלות עד שפתאום הרגיש מים מותזים על פניו, התעורר בבהלה ואז ראה את ליאונרד מחזיק בידו כוס ריקה וצוחק בקול, ״אינני יכול לתת לך לישון, חבר, עכשיו חצינו את קו המשווה דרומה, וכדאי שתנצור את הרגע הזה על לוח לבך.״

בלומנטל צחק גם הוא, קצת בעצבנות. בעבר שמע על המנהג הזה, להתיז מים על אדם ברגע שלראשונה בחייו הוא חוצה את קו המשווה, אבל מבחינתו אותו היום לא התאים בכלל להפתעות כאלה.

״עכשיו ברצינות,״ הרצינו פניו של ליאונרד. ״המצב לא נעים. הערתי אותך מפני שהקשבתי לדיווחים ברשת הקשר ומסתבר שתהיה לנו בעיה קלה בדייגו גרסיה, נראה שבכל זאת הם רוצים לברר אם אני טס לבדי או עם עוד נוסע.״

אז כן הרגתי אותו! נרעד בלומנטל למחשבה המחרידה. כאב ראש חזק התעורר לתחייה ברקתו הימנית, תמיד זו היתה הרקה הימנית, והוא החל לחוש בפעימות המכאוב המהירות. בהשלמה ציפה לכאב הזה המוכר, מלווהו משכבר הימים בעתות לחץ גדול או מצוקה, שלמרבה הפלא, חרף כל תלאות היום, לא הגיח ממאורתו עד עכשיו. וכעת, משהחמיר המצב ונעשה באמת מדאיג, הנה הוא מזדחל ובא, כמו נחש מקנן שאי־אפשר לגרש לצמיתות.

״הם בכלל לא מעוניינים בך,״ המשיך ליאונרד, ״נראה שבאמת לא קרה מאומה לווג׳י, ייתכן שאקא התעצבן שנעלמת והחליט לדווח דווקא עלי לרשויות ולהלשין ששהיתי בחוף שלו באופן לא חוקי. ועכשיו הם ירצו לבדוק אם אני פועל לפי הנהלים ומבצע את הרישומים כנדרש ויטרטרו אותי מעט בביורוקרטיה דלוחה, לא משהו נורא במיוחד.״

אבל בלומנטל כבר היה מודאג מאוד. מי יודע באמת מה מתפתח שם? הוא החל לחשוב בקדחתנות.

״הראה לי שוב את המפה,״ ביקש.

ליאונרד הסיט אותה לעברו, ובלומנטל התכופף ואמד בעיניו את המרחק מצ׳אגוס עד למדגסקר. זה לא נראה לו רחוק במיוחד. דומה היה בעיניו שכל האוקיינוס ההודי מקופל תחתיו, כאילו כל המרחקים העצומים האלה נתונים לשליטתו וביכולתו לדלג ממקום למקום ככל שיחפץ. אולי לא כדאי לרדת לאיי צ׳אגוס ולהסתכן בהסגרה? אולי כדאי להמשיך עד מדגסקר ומשם להמריא הביתה? האם זה אפשרי?

בלומנטל הביט מבעד לחלון. השמש החלה לנטות מערבה, ועננים כהים התקבצו מולם, הרחק הרחק באופק.

״זה באמת אפשרי להגיע למדגסקר?״ שאל בקול רם.

ליאונרד נראה מופתע, ומיד עלתה הבעת שעשוע על פניו, ״יצר המסעות התעורר בלבך, הא חבר?״

בלומנטל ניסה להצטדק, ״פשוט, אולי לא כדאי להסתכן. זה קרוב מדי.״

״אוקיי, אוקיי,״ אמר ליאונרד. ״זו לא בעיה. הנח לי לחשוב רגע.״

״הבט,״ אמר לבסוף ליאונרד, ״לא תכננתי כך. אני חשבתי לנחות בחופי דייגו גרסיה, לקחת אותך לשדה התעופה המרכזי, ששם כבר תוכל להסתדר לבדך, ולאחר מכן להמשיך לביתי. אבל אם אתה חושש, אמצא פתרון אחר.״

בלומנטל חיכה שימשיך.

״יש עוד אפשרות. אם אינך מעוניין לנחות כאן בשל החשש מהסגרה ותרצה להמשיך לכיוון אפריקה, אשמח להטיס אותך. למען האמת מלכתחילה חשבתי שאולי כך נעשה, אלא שלא נוכל לעשות זאת עכשיו. הדלק לא יספיק. אני אצטרך לנחות ולמלא גם את מכלי המילואים עד תומם, מצד אחר אם ננחת - יגלו אותך מיד ואנו שנינו נהיה צפויים לבעיות.״

בלומנטל מיהר להעלות רעיון, ״אולי ננחת במקום נטוש, בשדה צדדי, ללא פקחי גבולות להתעמת עמם, ואני ארד שם. אתה תוכל לטוס לאי, לעמוד בביקורות ולמלא דלק, לאחר מכן תחזור לקחת אותי ונמריא היישר למדגסקר.״

״רעיון טוב,״ אמר ליאונרד. וברגעים הבאים בחנו שניהם את התוכנית מכל צדדיה. לאחר כמה דקות הוסיף ליאונרד, ״זה נשמע בסדר. אכן, נוכל להמשיך במסע מחר בבוקר. השאלה היא היכן להוריד אותך. אולי כדאי שנדרים ככל האפשר כדי לקצר את המרחק שיהיה עלינו לעבור למחרת. אני זוכר אי קטן ושמור, הרחק מדרום לארכיפלג. האי הזה שונה במקצת, הוא מבודד והוא גבוה משאר האיים באזור, בכל אופן איש אינו מזדמן לשם, גם לא מטיילים למיניהם - הוא די נידח ולא מושך. תוכל לשהות שם לילה אחד בבטחה וללא דאגה עד שאחזור בבוקר מצויד לטיסה הארוכה.״

נשמע בסדר גמור, שמח בלומנטל. ״מצוין,״ אמר, ״זה יהיה מצוין. תודה לך, שוב.״

״ידעתי שאינך מחליף מהלומות מקצועי, אלא אדם נוח לבריות,״ ענה ליאונרד, ״אנו נדאג שתחזור הביתה כמה שיותר מהר,״ הוא הראה לו על המפה את הנקודה שבה הוא יבלה את הלילה ושינה קלות את כיוון המטוס הקטן.

 

שוב הרגיש בלומנטל רגוע. בר מזל הוא שנקלע לדרכו האמריקני הלז. אילו נשאר על החוף, שיער, סביר להניח שכבר היה עצור ברגע זה, כספו ותעודותיו היו נלקחים ממנו, והוא היה עובר חקירות ואולי אף עינויים. בעצם, עינויים זה מוגזם, חשב, אבל למה לי בכלל להסתבך. טוב שברחנו.

רק שלא תארע חס וחלילה איזו תאונת טיסה היום או מחר בדרך למדגסקר, זה לא יהיה נעים לצנוח לתוך האוקיינוס ההודי. הוא החליט שלא לחשוב על דברים שליליים והתרכז באופק שסביבו. ״תחשוב על טוב - יהיה טוב.״ נזכר בפתגם התמים־אבל־מעודד שבלומה אשתו היתה נוהגת לומר לו.

חשרת העננים הכהים שהבחין בה מוקדם יותר נראתה כעת ממש קרובה אליהם, כאילו טסה ממש לקראתם.

 

כעבור שעתיים בערך אותת לו ליאונרד שהוא מתכונן לנחות. השמש כמעט שקעה. בלומנטל לפת בחוזקה את כיסאו, ואחר כך החליט גם לעצום את עיניו. המטוס קיפץ פעמים אחדות על פני המים עד שפחתה מהירותו והוא צף לאטו לכיוון האי. הוא פקח עיניו והרגיש הקלה למראה החוף שמולו. מאחורי רצועת החול ראה גבעות עתירות צמחייה. ליאונרד כיוון את המטוס הצף ונעצר קרוב מאוד ליבשה.

״זהו זה,״ הכריז. ״הגענו. פה תשהה הלילה. אני מיד ממריא לדייגו גרסיה מפני שמתקרבת הנה סופה קלה. זמן הטיסה לשם הוא כשעה. מחר בשמונה בבוקר אהיה פה לאסוף אותך, ואתה כבר תחכה מוכן. דרך ארוכה תהיה לפנינו מחר.״

״ברור שאהיה מוכן,״ גיחך בלומנטל. ״מה יש לי לעשות פה?״

ליאונרד שלף מכשיר רדיו קטן מתחת לכיסאו. ״במקרה חירום, תלחץ כאן ואז תוכל לדבר אלי, אבל גם אחרים יוכלו לשמוע.״

״אז אני אעדיף שלא להשתמש בו,״ ענה. הוא חלץ את נעליו, פתח את דלת המטוס וקפץ למטה. המים הגיעו עד לברכיו.

ליאונרד מסר לו שתי שמיכות צמר חומות ויריעת ניילון והוסיף, ״באלה תרפד את משכבך, אם כי לדעתי אין צורך, נעים לשכב על החול. מה שכן, ייתכן שיֵרד גשם הלילה. לא משהו רציני במיוחד, ובשביל זה יריעת הניילון.״

בלומנטל הביט סביב. השמים מעליהם היו נקיים, ורק הרחק בצפון כיסה אותם ענן כהה. ליאונרד הושיט לו את מזוודתו.

״אין צורך שאקח אותה,״ אמר בלומנטל. ואז חשב שאולי בכל זאת יצטרך בלילה מעט מחפציו ולקח את המזוודה.

״שמור על עצמך,״ איחל לו האמריקני. ״מחר בשמונה!״

״תודה על הכול,״ התרגש בלומנטל, ״תודה לך.״

ליאונרד מסר לו את תרמוס הקפה וחצי עוגה ארוזה בשקית נייר. ״אין בעד מה, חבר. מה שנשאר מהקפה לא חם כל כך, אבל קפה זה קפה, וזה יספיק עד הבוקר.״

 

בלומנטל החל לדשדש לכיוון החוף וכששמע את ליאונרד מגביר את מהירות המנוע, נופף אליו בידו. האמריקני נופף גם הוא לשלום והרים את אגודלו לאות הצלחה.

הוא צעד על החול צעדים אחדים עד שהגיע למקום יבש וגבוה והתיישב באנחה. צללי הערב כבר נטו סביב, והוא הביט אל המטוס שהלך וצבר תאוצה עד שהמריא בבת אחת ופנה צפונה לכיוון העננים הכהים שהלכו והצטברו וכיסו את כל האופק. מרחוק הבחין בברקים קטנים וסגולים הקורעים את החשכה הרחוקה. ייתכן שבאמת יֵרדו גשמים באי הזה הלילה, הרהר, ואז מזג לעצמו מעט קפה פושר ונשען על מזוודתו. סביבו היה חול נקי ויפה, ושולי הצמחייה הירוקה היו כשלושים מטרים מאחוריו.

הוא עקב אחרי אורות המטוס הקטנים עד שנעלמו במרחק וספר את הברקים שהבליחו מולו. נראה שהיו שם עננים טעונים במיוחד מפני שאחת לכל עשר שניות לערך הבזיק ברק. רוב הברקים הרחוקים התפצלו מטה לכיוון הים והאירו את השמים בגוונים של סגול ותכלת, וברק אחד מוזר הפך לפיצוץ אור כתום בסופו, אבל הסופה היתה הרחק, ומלבד משב רוח קל, לא הרגיש מאום.

 

סרטנונים קטנים, שאומץ לבם גבר עם בוא החשכה, התרוצצו בין רגליו. בשתי ידיו העמיס את מזוודתו, את השמיכות ויריעת הניילון ואת התרמוס והתרחק מהים. מעבר לקו עצי קוקוס נגלתה לו צמחייה עבותה מאוד, ושריקות ציפורים וקריאות קופים וחיות אחרות נשמעו משם. הוא אמר לעצמו, עד כאן ודי, והתמקם מטרים אחדים מהעצים. שמיכה אחת שיטח על החול ואת השנייה גלגל למעין כרית למראשותיו, אחר כך פתח את המזוודה, הוציא בקבוק מים, מגבת קטנה ומברשת שיניים והניח אותם ליד הכרית. את יריעת הניילון קיפל בדייקנות, הניחה לצדו ושם עליה אבן כבדה.

הוא נטל את השעון המעורר שלו. כבר שנים הרבה ניעור ביקיצה טבעית מדי בוקר בשש, אבל ליתר ביטחון כיוון אותו תמיד לשעה שבע וכך עשה גם הפעם, לא כדאי לאחר מחר ולהיתפס לא מוכן. הוא החליף את מכנסיו הרטובים ופרש אותם בקפידה מעל המזוודה לייבוש.

בלומנטל התיישב על קצה השמיכה וחבַק את ברכיו בזרועותיו. היה עדיין מוקדם מכדי להירדם, והאוויר היה נעים, לא קריר אבל גם לא מעיק מדי. הוא התבונן בגלי האוקיינוס הנשברים מולו בקצף לבן שנראה היטב לאור הכוכבים. לו היה מעט אור עכשיו, היה קם ומשוטט סביב, אולי אפילו נכנס פנימה אל בין העצים, אבל צעקות החיות הרתיעו אותו. שאף אחת מהן לא תתקרב אלי אחרי שאירדם, קיווה בליבו. הוא חיטט בתחתית המזוודה אחר המצית שלו ושלשלו לכיס מכנסיו, אחר כך קם ומצא ענף ארוך ומחודד והניח אותו בצד מצעיו.

לא שנטשתי, חלילה וחס, את מידת הביטחון באל, רפרפו מחשבותיו, אלא שחיזקתי את מידת הזהירות. גם זו צריכה השתדלות.

הוא נשכב והניח את ראשו על השמיכה המגולגלת, בהה כך בכוכבים ומחשבותיו נדדו. מחר אחר הצהריים הוא יהיה במדגסקר, ומיד יחפש לו טיסה הביתה. אם יתחשבו במקרה המיוחד שלו, ייתכן שכבר בעוד יומיים ינחת בארץ. אפילו מוקדם מהתאריך המקורי, גיחך לעצמו. גופו היה קליל, הוא התמתח וחש איזו שלמות מלאת סיפוק על שהצליח להתחמק בדרך חלקה מהתסבוכת על החוף, בלא סרבול ותקלות ובלי להשאיר אחריו עקבות. לא כאיש המושך בכוח גיזת צמר שנאחזה בשיח סבוך וקוצני, אלא כשערה הנמשכת מעדנות החוצה מקערת חלב.

 

לבסוף נרדם. ומכיוון שנרדם מתוך ציפייה דרוכה ליום המחרת, ראה בחלומו את סדר הבוקר כמו שהיה אמור להתרחש: הנה ליאונרד נוחת על הים במטוסו, והנה הוא עצמו מזדרז לקפל את מצעיו ולסגור את מזוודתו, עולה למטוס ומתיישב. ליאונרד מדבר אליו מילים שאינן נשמעות מפני שהחלון פתוח ורוח חזקה טופחת על פניו, אך הוא אפילו לא מנסה להקשיב מפני שהוא מתבונן בעניין בעכבישים הקטנים שמתרוצצים פתאום על רצפת המטוס. ליאונרד מתעקש וצועק בקול ומכה על כתפו, והנה הם צוללים לפתע מטה ועשן סגול־שחור פורץ מהמנוע והמטוס חודר בחבטה את פני הים ובלומנטל הודף את הדלת ומפרפר ועולה מעלה ועתה הוא נלחם בגלים הגבוהים. מולו הוא רואה יבשה ולשם הוא שוחה אבל הנה סנפירים שחורים רבים סובבים סביבו והוא חובט בידיו במים והטיפות הניתזות מצליפות בעיניו והמליחות צורבת בגרונו.

בלומנטל התיישב באנקה.

חשכה כבדה שררה, עננים הסתירו כעת את כל הכוכבים שבהה בהם לפני שנרדם, ומשבי רוח לא סדירים הטיחו בפניו טיפות של גשם שהלך והתחזק מרגע לרגע. רעש הגלים הנשברים נשמע מאיים יותר ויותר. במהירות קם וגישש את דרכו, בחטף אסף את השמיכות ואת יריעת הניילון ורץ לכיוון העצים, ששם תלה את קצה היריעה על ענף שבור, מתח אותה מטה והניח אבנים אחדות בקצותיה, ואז רץ שוב אל המקום שישן בו, דחף את חפציו למזוודה ובצעדים חפוזים גרר אותה על החול הרטוב אל עבר האוהל המאולתר. את הכול הכניס פנימה ווידא שכל רכושו מכוסה היטב.

שמיכה אחת פרש על החול ובַאחרת התכסה. עכשיו הרגיש קור ולחות. את קצות השמיכות משך פנימה, שלא יירטבו. הוא לא ידע כמה זמן עבר בטרם נרדם שוב, אך בעודו שוכב בחשכה ומקשיב ברעדה לנקישות הגשם על דופנות הניילון, חזר והתחנן בלבו: אנא השם, רק שלא נתרסק מחר לתוך הים. אני כל כך רוצה כבר לחזור הביתה, לבלומה ולילדים, רק שלא נתרסק.

 

על החול, הרחק ממנו, המשיך לתקתק לו השעון המעורר הנשכח, עד אשר הגשם השוטף הרטיב לחלוטין את המנגנון והוא חדל מלפעול.

 

***

 

קרני השמש שהאירו על עפעפיו העירו אותו, והוא מצא את עצמו שוכב ומחצית גופו מחוץ לאוהל, כנראה התגלגל בשנתו אבל זה כבר לא היה משנה. הגשם, מסתבר, פסק מזמן, ומעליו היו שמים תכולים ובוהקים.

בחופזה זינק על רגליו ורץ לכיוון החוף. המטוס עדיין לא נראה ברחבי הים סביב. הוא נאנח בהקלה. מה השעה עכשיו? איפה השעון? ללא ספק כבר אחרי תשע. לא נעים. מוטב כך, שליאונרד מאחר במקצת.

הוא רחץ את פניו במים מהבקבוק, ניער את השמיכות מגרגרי החול וקיפלן יפה. גם את יריעת הניילון, מצילתו, הסיר מהעץ וקיפל. את כל הכבודה שריכז הוריד אל שפת הים והתיישב שם לחכות לליאונרד. הוא הוציא את תיק התפילין הרטוב והתפלל בזריזות תפילת שחרית חפוזה, רצועות העור הלחות היו קרירות על עורו. אחר כך מזג לכוס את שארית הקפה, שלא היה חם כמובן אבל בכל זאת שֵם קפה היה עליו, ובצע לעצמו נתח מכובד מהעוגה. קפה זה קפה, הרהר.

האוקיינוס השתרע מולו עצל ומנומנם. האוויר היה נקי וצלול והראות טובה. בלומנטל היה יכול להשקיף למרחקים עצומים. ציפורי ים ריחפו גבוה מעל החוף, ולעומתן היו עורבים שחורים ושתלטנים מהדסים על החול לידו. משחלפו דקות ארוכות ודבר לא התחדש, החליט לנצל את הזמן. הוא רוקן את כל בגדיו מהמזוודה, מיינם, ואת הלחים שבהם פרש על ענפי העצים. בשמש חזקה כזו, חשב, הם יתייבשו בתוך רגעים אחדים.

 

משחלף עוד זמן, החליט לשחות מעט. הוא פשט את בגדיו והתקרב אל קו המים. ״רחצה אחרונה באוקיינוס ההודי.״ מלמל וזינק פנימה. המים היו חמימים ונעימים, והוא שחה עת ארוכה, טבל את ראשו עמוק ועצר את נשימתו, מדי פעם השתהה ובחן בחשדנות את סביבותיו. דגים צבעוניים אחדים, גדולים הרבה יותר מאלה שבחופי סרי לנקה, חלפו לידו ללא חשש.

לאחר שהתרענן דיו, יצא להתייבש. הוא ישב על המגבת ובחן שוב את האופק השומם. הוא היה מוטרד במקצת ועלו בו רגשי אשמה על שהתעורר מאוחר. לא ייתכן שליאונרד הקדים ובא כשישנתי, הרי רעש המנוע היה בוודאי מעיר אותי משנתי, קבע לבסוף ונרגע.

 

להקת קופים שניגשה מעבר לקו הצמחייה זיהתה לפתע את הפולש הזר על החוף ופצחה בצרחות מחאה היסטריות. בלומנטל נבהל ונעמד מיד, אבל משאמד את עוצמתם של הקופיפים הקטנים, גיחך בטוב לב ופסע פסיעות אחדות לקראתם. הם נסו אל העצים והמשיכו משם לשלֵח בו את זעקותיהם.

חום השמש גבר, ובלומנטל נסוג גם הוא אל צל העצים. הוא היה צמא ושתה את שארית המים מהבקבוק שלו. כדאי לחפש עוד מים, אם הוא מאחר כל כך, אמר לעצמו. הוא לקח את הענף המחודד והחל לפסוע לאורך קו דמיוני שהפריד בין הצמחייה ובין החוף הרחב. אבן סלע גדולה חסמה את דרכו לאחר כמאה מטרים, והוא טיפס עליה בזריזות, הזדקף גבוה והשקיף סביב. כעת הוא יכול לראות נתח גדול יותר של פני האוקיינוס, אך שום דבר לא היה שם - לא מטוס, לא אוניות ואף לא אי אחר. ״מילא, נחכה,״ אמר בקול.

 

הוא בחן את האי שלו. במרכזו היו גבעות מתונות עמוסות עצים וצמחייה, ובסופן, במרחק של קילומטר בערך, התנשא צוק תלול רצוף סלעים שחורים. בלומנטל שיער שהמצוּק הזה הוא קצה האי.

הוא הסתכל קדימה, עשב ירוק ודשן כיסה את רצועת החוף עד קו המים. מרחוק נראה לו כאילו מישהו קצר במכסחה את העשבים ויישר אותם לגובה אחיד, וזה היה יפה בעיניו. באותו מקום פשטו שוניות אלמוגים לעומק המים ובלמו את גלי האוקיינוס הרחק מהחוף. המים שליחכו את החול התגבהו באדוות קלות בלבד. בלומנטל דילג וירד מצדו האחר של הסלע, ואז הבחין בבסיסו בשקע רחב, כמו מעין מערה, ולידו פלג מים זכים זורמים מהגבעות אל הים. הוא התכופף וטעם מהמים בזהירות, אחר כך שטף בהם את פניו, מילא את בקבוקו וחזר למקומו.

השמש עמדה מעל ראשו. מה השעה? הרהר. הוא נזכר בשעון המעורר והחל לחפש אותו בחולות. כשמצא אותו מקולקל, התאכזב מאוד משום שאף על פי שהשעון נראה פשוט, הוא היה מפירמה טובה ושימש אותו כבר חמש־עשרה שנה.

ודאי כבר מאוחר מאוד, מה קורה? לפתע אחזו בו רעב ודאגה גם יחד.

מה יהיה? נבוך בלומנטל. חשש התגנב אל לבו, אבל אז הפציעה בו החלטה. נטפל קודם כול במה שיש לנו שליטה עליו. הוא היה גאה במחשבה הזאת המעשית והשקולה שגיבש בניגוד לטבעו הרגיל ומיד ניגש לבדוק את מלאי המזון שלו.

מהר מאוד הגיע לסיכום שלמעשה אין לו מזון כלל, חוץ משאריות העוגה של ליאונרד ושקית חטיפים שנחבאה בתחתית המזוודה וכן חפיסות אחדות של סוכריות לימון חמוצות.

הרי זהו אזור טרופי, ובנקל ימצא לו עצי מאכל, ניסה בכוח לעודד את עצמו וניגש לשוטט בין העצים. פרי הקוקוס לא בא בחשבון מפני שידע כמה קשה לבקע את קליפת האגוז ללא סכין גדולה וכבדה. הוא חדר למעבה הצמחייה וזיהה שם עצי מנגו שפירותיהם היו קטנטנים ועל קליפותיהם נקודות שחורות בולטות, אבל מנגו זה מנגו. בשקיקה המשיך לחפש, ברם כל מציאותיו התמצו רק בעוד ועוד עצי מנגו.

עמוס פירות מנגו חזר לחוף והתיישב לאוכלם. הם היו עסיסיים מאוד ובשלים וחמצמצים במידה הראויה, והוא התענג על טעמם והניע את רגלו בקצב. אחרי הפרי הרביעי נתקע בִּלְעו בגרונו, ״מה אני עושה?״ הזדעזעה זעקה מקרבו. ובאחת השליך את הפירות ורץ לכיוון הים. שום דבר לא היה באופק. ליאונרד לא בא! הוא לא בא! מה יהיה? בלומנטל החל לטפוח בבהלה על ראשו. הרי איש לא יודע שהוא כאן, והוא יושב לו ולועס פירות להנאתו, משחק במין רובינזון קרוזו ומחפש לו מעיינות מים ואגוזי קוקוס!

הוא פרץ למים והחל לנופף בידיו לכיוון האופק. ״האלו! האלו!!!״ צעק לעבר האוקיינוס הרדום, כאילו פתאום יקרה נס וישמעו אותו באיזו ספינת חילוץ מהירה, ואחר דשדש בדעה פזורה הנה והנה והרטיב את כל בגדיו.

להירגע! להירגע! הוכיח את עצמו. אם איש אינו שומע אותנו, אין טעם לשחרר התפרצויות ולהפגין רגשות. פה השיטה הזאת לא עוזרת, פה זה רק יפריע. דמעות של תסכול עמדו בעיניו. מסונוור, חזר בצעדים מהירים לחפציו והרים את מכשיר הרדיו שהשאיר לו האמריקני. הוא לחץ על כפתור ההפעלה והקשיב לרחשים שעלו ממנו, אבל מיד אחרי רגע קצר מיהר וכיבה אותו. אולי לא כדאי לגלות את עצמי ולחשוף הכול, חכך בדעתו, הוא כנראה רק מתעכב קצת בגלל דרישות הפקחים. הרי בעצמו אמר שהם עתידים להציק לו. בוודאי הוא יגיע תכף. ואולי החליט לדחות הכול ולבוא מחר בבוקר. ממילא לא נספיק להגיע לשום מקום עד בוא הלילה, גם לו היינו ממריאים ברגע זה ממש.

זהו. נכון. הוא הרגיש רגוע יותר, כעת אחרי שפרצו ממנו דמעות, לכן הלך והתיישב לו שוב בצל העצים והביט לעבר הים והתמכר לרוח אחר הצהריים הקלה שהחלה לנשב משם. שעה ארוכה ישב כך, אחוז שרעפים, עד שאחזה בו תנומה.

 

צריחות הקופים לעת ערב העירו אותו. הוא פקח את עיניו ובחן את מרחבי הים. ריק. באנקה התרומם מרבצו וחילץ את עצמותיו. קריאות הציפורים מתוך הצמחייה העידו על ההכנות ללילה, ורק עורבי החוף המובטלים ממעש ומאחריות עדיין דילגו סביבו והביטו בו בחוסר כבוד, כאילו אין דאגות הקיום על ראשיהם. בלומנטל שנא אותם. הוא חפן צרורות צדפים והטיח בהם. העורבים התעופפו להם בסרבול וברעש ונחתו על החול הרחק ממנו, הסתכלו עליו כאילו היה אין ואפס, כלב מת או פרעוש אחד, וליהגו תוכניות זֵדים ביניהם. מעודו לא ראה עורבים שחורים כל כך, שכן לעומת העורבים שהכיר, בעלי הכתם האפור בצדי גופם, הללו היו שחורים לחלוטין וכך גם מקוריהם. זה היה שחור מושלם, שחור־פחם אטום, ללא שום פרצה והנחה, כאילו נבלע כל אור השמש בנוצותיהם ונעלם. אחד מהם, הגדול והאפל מכולם, נראה מנהיג הלהקה, ובלומנטל, בינו לבינו, מיד כינה אותו ״לבן הארמי״, כראוי לנוכל רע מעללים. לבן הארמי כינס את אחיו, ואלה התקבצו סביבו והסתודדו, תוך התעלמות חסרת נימוס מבלומנטל ואז החלו להדס זה לעומת זה ולהניע בצווארם מעלה ומטה בתנועות מוגזמות ומשונות, כמתפללים אל לא־אלוה.

״הסתודדו לכם כרצונכם, עובדי אלילים. עוד יבוא יומכם...״ נהם כלפי הלהקה.

 

בלומנטל שתה מבקבוק המים עד תומו, ואחר כך פסע שוב אל הפלג למלאו מחדש כדי שלא יחסרו לעת חשכה. בדרכו חזרה נכנס שוב אל בין העצים אבל גם הפעם לא מצא מאומה מלבד פירות המנגו. הוא בחן את השמים. אף ענן אחד לא נראה, על כן הניח שלא יֵרד גשם הלילה וערך את מצעיו על החול, בחצי הדרך בין הצמחייה ובין קו המים, ובכל זאת הניח את יריעת הניילון לצדו, מוכנה לשעת חירום.

רעב מאוד היה, אלא שתחושת התיאבון שחש היתה חולנית משהו. לארוחת הערב ישב מול הים. הוא חיסל את שארית העוגה, פירות מנגו אחדים וגם את שקית החטיפים שהיתה לו, לקינוח מצץ סוכריית לימון. מאוד רצה לשתות משקה חם, אולי ירתיח קליפות מנגו כתחליף לתה, שקל בדעתו. ענפים יבשים היו סביבו לרוב, וגם המצית היה בכיסו אבל אף אם ידליק מדורה, במה ירתיח מים? - כוס התרמוס, כלי הקיבול היחיד שהיה לו, היתה עשויה פלסטיק.

כך ישב לו ומצץ את סוכריית הלימון החמוצה והביט בשמש השוקעת בסוף האוקיינוס. אמש לא שם לבו למחזה השקיעה, ועכשיו כשעתותיו בידו, התענג על גוני הכתום והתכלת היפים הצובעים את השמים וחשב שבעצם כאשר הוא יושב ומסתכל דרומה, אזי מאומה לא מפריד בינו ובין הקוטב הדרומי. האוקיינוס ההודי הולך ונמשך עד הקרחונים שבקצה העולם, במין רצף מים עצום, עמוק, בלתי־נתפס. היות שכל חייו חי במדינה השוכנת לחוף הים התיכון, המסוגר והרדוד יחסית, התרשם מהרעיון והגה בו זמן־מה ביראת כבוד.

השקיעה נמשכה זמן קצר, כרגיל באזורים הסמוכים לקו המשווה, ומיד השתררה חשכה. לא היה נעים לו לשבת כך, ולמען האמת אפילו קצת פחד לכן קם וקושש לו עצים וערם אותם לערמה קטנה. מכיס המזוודה הוציא את המצית ואיזו מעטפה חסרת ערך, קרע את הנייר לחתיכות קטנות, הדליק להבה והתכופף לגונן עליה בגופו מפני הרוח. הלהבה הקטנה אחזה בנייר, והוא קירב אליה זרדים דקים ומשנדלקו אף אלה, הניח מעליהם בזהירות ענפים גדולים יותר. בתוך רגעים מועטים בערה על החול מדורה לתפארת, בנויה היטב על יסודותיה. אחרי כן גרר שלושה גזעים עבים ויבשים והניח את קצותיהם במרכז האש, מסודרים בצורת כוכב. מדורה נאה זו עתידה לבעור עד אור הבוקר, וכל מה שצריך זה לדחוף את הגזעים שנאכלו פנימה לתוך האש מדי שעה־שעתיים.

הוא ידע כיצד להכין מדורות משובחות, זו היתה המומחיות הבלעדית שלו עוד מנעוריו, ומימיו לא נכשל בהדלקה ראשונה ולא היה נצרך לניסיונות נוספים.

הוא בהה באש. מה יהיה? אם לא יצליח לטלפן מחר הביתה, בלומה תתחיל לדאוג, והוא לא רצה לצער אותה. הוא משך אליו את מכשיר הרדיו והדליקו. רחש מכני הדהד על החוף. מחר, החליט, הוא יחכה עד תשע בבוקר, ואז ייצור קשר. עם ליאונרד או עם כל אחד אחר.

באמצע הלילה התעורר מרעש הגלים שהתחזק והבין שבגלל הגאות קרבו אליו פני המים. הוא הגדיל את אש המדורה והתיישב מכורבל מולה עד שהשמים התבהרו לאטם והאירו את מתאר האי שכבר היה מוכר לו. אחר קם והתמתח וניגש ליטול את ידיו במי הים. דגים רבים שכשכו סביבו במים הרדודים, והוא שיער שבקלות היה יכול ללכוד אחד מהם לארוחת בוקר לו הזדקק לכך.

צורך עז לשפוך את מרי שיחו לפני הבורא מילא והציף אותו פתאום. כשהידק על מצחו את רצועת התפילין חש את שערות ראשו פרועות ונוקשות מחמת מי המלח ואנחה מרה בקעה מחזהו. תפילתו היתה תפילת תחנונים, והוא האריך בה מאוד והשתדל לכוון בכל מאודו.

 

שעות אחדות חיכה ואז הפעיל את הרדיו. הוא לחץ על כפתור השידור אך התחרט וסגר אותו מהר. מה בעצם יגיד? השתהה רגע אחד, לחץ שוב וקרא, ״ליאונרד, ליאונרד, זה אני. מהו מיקומך?״ הוא חזר על המשפט הזה פעמים רבות, אך שום תשובה לא נשמעה. הוא שינה תדר וניסה שוב. אחר כך עבר על כל התדרים, בדק והשתהה על כל אחד מהם רגעים אחדים. לא היתה שום תשובה, משום אדם. רק רחשים בלתי־סדירים. הוא חזר לתדר המקורי וקרא שוב ושוב עד שניחר גרונו, ואז כיבה את המכשיר. הוא ינוח מעט ויחזור לניסיונותיו.

הוא שתה מים ואכל עוד מפירות המנגו, שכל כמה שהיו טעימים, כבר החלו להימאס עליו, שוטט מעט הלוך ושוב על החוף וחזר והדליק שוב את הרדיו. עכשיו הוא היה בודק בשיטתיות, תדר אחר תדר. קורא פעמים אחדות משפטי הצלה ומצוקה, ממתין מעט ועובר לתדר הבא. לאחר כשעה סיים את הסבב ועדיין איש לא ענה לו. רחש המכשיר אף לא השתנה בין תחנה לתחנה.

שעת צהריים הגיעה, עננים התפשטו מכיוון הים ובתוך דקות ספורות החל שוב לרדת גשם. בלומנטל מיהר להקים מחדש את אוהל הניילון, הפעם בנה אותו ביתר יסודיות. הוא מתח את היריעה בין שני ענפים, תקע ענפים אחדים נוספים שיחזיקו את הדפנות ברוח, חיזק את השוליים באבנים כבדות ויישר וניקה את קרקע האוהל. הוא כבר חש שגם הלילה יצטרך לאוהל הזה. את כל חפציו הניח בפינה אחת ופרש שמיכה אחת על השטח החשוף. אחר כך התיישב וניסה שוב לקרוא לעזרה.

הגשם פסק לאחר זמן לא רב, השמש שלחה קרניים מהססות של בין ערביים והאוויר השקט והרענן נמלא בקולות ציפורים עולצות. בלומנטל יצא מהאוהל ונעמד. הים התנוצץ מולו ורוח חמימה שיחקה בשערו.

בגלל כל היופי הזה קלט פתאום את עומק בדידותו והוא פרץ בבכי.

 

הלילה הקדים לבוא, השמים שוב מלאו עננים שחורים שהחשיכו הכול סביב, רוחות חזקות נשבו, והפעם החליט למקם את המדורה מתחת לעצים, סמוך מאוד לאוהל. לאחר שהצית אותה, תלש בידיו ענפי דקל והניח אותם ממעל כדי לחפות את האש ולהגן עליה מפני טפטוף הגשם. הוא אף פינה מקום באוהל ואחסן שם עוד ענפים יבשים אחדים להזנת המדורה בשעות הבאות.

לילה איום ונורא עבר על בלומנטל. הגשם שטף וירד ללא הפסקה, ואפיק קטן נוצר במעלה החוף, זרם וחתר דרך קרקע האוהל, כך שבלומנטל היה צריך לזוז ולהידחס הצדה בחצי הלילה שלא יירטב. ענפי הדקל אמנם הגנו בתחילה על האש, אבל כשהגשם גבר כל כך וכבר לא היה סיכוי לגג המאולתר, כבתה המדורה בגסיסה לוחשת וממושכת.

הוא נשאר בחשכה אולם לא הזניח את משמרתו. מדי רבע שעה היה מזדקף מתחת ליריעה ומנסה שוב ושוב לשלח דרך מכשיר הרדיו קריאות לעזרה. כבר לא ניסה להסתיר את זהותו. הוא מסר את שמו ואת שם ארצו ואת מספר הדרכון שלו, הוא סיפר מהיכן בא ואיפה הוא חושב שהוא נמצא כרגע, הוא התחנן חזור והתחנן אל כל מי שיכול לשמוע אותו שיואיל בטובו, בבקשה בבקשה להודיע לקונסוליה של ישראל כי זהו באמת מקרה חירום, לא מעשה לצון, זהו מקרה חירום דחוף. מי ששומע, נא להתייחס ברצינות להודעה. מי שומע, הצילו הצילו - מקרה חירום. בבקשה לשלוח עזרה. זה אירוע רציני. מי שומע? מי שומע?

 

השחר העולה מצא את בלומנטל שוכב בבגדים רטובים, מכווץ תחת יריעת הניילון שקרסה, עיניו היו פקוחות לרווחה ונעוצות במכשיר שהכזיב וגופו דמום לגמרי ורק אצבעות ידו השמאלית היו חורשות בייאוש שוב ושוב את החול הלח.

 

***

 

כל אותו היום לא פסקה הסופה ובלומנטל - יהודי עזוב ורטוב עד לשד עצמותיו, שנותר ללא מחסה - קץ בחייו. גם כאשר היתה הפוגה קלה בגשם, הרוח הפראית שנשבה מהאוקיינוס סחפה עמה רסס מי ים דק ובלתי־פוסק מכרבולות הגלים הנשברים. הרסס היה מלוח וניתז למרחק רב פנימה אל תוך היבשה, ולעתים עם גבור הרוח אף הצליף והכאיב ולא היה אפשר להתחמק ממנו אלא אם כן נכנסים לעומק היער, ובלומנטל לא רצה להתרחק מהחוף. הוא ערם את כל חפציו על כמה ענפים רחבים במיוחד במקום גבוה על אחד העצים, נזהר שלא להתהלך מתחת לעצי הקוקוס שהרוח היתה משירה בפתאומיות את פירותיהם הכבדים והקשים, ועטף את הכול היטב ביריעת הניילון, לפחות שהחפצים לא יתקלקלו לגמרי.

נוטף מים הוא מצא מקום מתחת לעץ גדול על גבעונת שאפשר לראות ממנה את כל החוף והתיישב שם עטוף בשמיכה רטובה, לא שמישהו יכול להגיע לחוף במזג אוויר כזה. ובכלל הרי תקופת הגשמים כבר חלפה, רטן במרירות לעצמו, מה פתאום סופות כאלו עכשיו? קור עז התפשט בגופו, כאילו אין הוא נמצא באזור קו המשווה. כל זה נראה לו מוזר. כל כך רצה ללבוש בגדים יבשים ומחממים ולא להיות רטוב כל הזמן. הרטיבות המתמשכת הזאת קשתה עליו מאוד, והוא התבונן בשמים בתחינה והמתין לבקיע בין העננים שדרכו יפציעו קרני שמש מחממות, אך לשווא.

יממה שלמה לא הכניס מאומה לפיו, לבד מלגימות מים. לא היה לו תיאבון כלל והוא גם לא הרגיש בטוב. הים היה קודר וערפילי, ולא היה אפשר לראות דבר למרחק חוץ מים ושמים שמתחברים לאפור מטושטש.

כשירד הלילה, התכרבל ונרדם שעון על העץ. אף על פי שכל לבושו היה טפוח וספוג לחלוטין, שמרה השמיכה על חום גופו, והוא ישן כל הלילה בלי להתעורר.

 

עם בוקר, זהו לבלומנטל יומו הרביעי על האי, פסק הגשם, אבל דומה שהרוחות העזות רק גברו. שעות נשאר תחת אותו מחסה, רעד מקור ובהה בגלי העומק העצומים ששטפו ונשברו אל החוף בקצף לבן פראי ולעס בקיהיון פירות מנגו חסרי טעם.

ואז ראה לפתע משהו שהקפיץ אותו ממקומו. עוד לפני שהבין בשכלו מה הוא רואה בדיוק, כבר נפלטה מקרבו אנקת ייסורים. הוא השליך מעליו את השמיכה המטפטפת ורץ במהירות אל החוף. אחד המשברים הענקיים נשא על גבו חפץ גדול בהיר והטיח אותו סמוך לקו החוף. בלומנטל התקרב לקו המים והביט בזוועה בכנף מנופצת של מטוס. היא היתה צהובה כצבע מטוסו של ליאונרד, ורק בשורש הכנף היו סימני חריכה והתכה איומים.

הכה בו ברק, ידע בלומנטל בחרדה, הוא התפוצץ באוויר!

בריצה קפץ למים ומשך את הכנף ליבשה בטרם יסחפו אותה הגלים, ואז התבונן סביב סביב, פק ברכיים, אבל לא ראה עוד שרידים. עכשיו הבין מה היה פשרו של אותו ברק מוזר שהפך לפיצוץ כתום, זה שנראה לו הרחק באופק מיד לאחר שליאונרד המריא. הוא לא הספיק אפילו להגיע אל דייגו גרסיה. הוא מת במקום.

בלומנטל בכה מקירות לבו על שחשד בחברו. מה הוא לא חשב עליו ביומיים האחרונים. שהוא רמאי, מתחזה ורוצח, שהוא אנטישמי, שרק אדם מעוות בנפשו יפקיר אדם אחר וישאיר אותו נטוש ואבוד, הוא קילל אותו ואת אמו הורתו קללות מרות והבטיח ונשבע כי ברגע שיראה אותו שוב, יחנוק אותו במו ידיו. אלא שכל אותה עת התבייש בעצמו וניסה להכחיש שכל אלה עלו בכלל בקרבו והכתימו את נפשו התמימה.

 

בלב כבד דשדש בחזרה למקום רבצו, צנח לאדמה והתייפח. הוא היה כואב ודואב, הוא התאבל באמת ובתמים על ידידו האמריקני, ואז נזכר במצבו שלו ובבדידותו, ונמלא צער גדול, ושוב פרצו אנקות מגרונו, על מה ולמה כה עולל לו אלוהים? אבל יותר מכול וביתר עוז הציפו אותו דמעות גדולות כשחשב על בלומה ועל ילדיו הקטנים, ובכיו היה בכי מר. כך בכה עוד ועוד, על כל מה שיש לבכות, זיכרון גורר זיכרון, עד שנשאר חסר אונים ואָפס כוח, ספק שוכב ספק כורע על החול, גופו עודו מזדעזע מחמת יפחות משנה.

 

ובעוד היהודי היה מתאבל לו, עשו הקור, הרטיבות והנגיפים המקומיים את שלהם והחלישו את חוסן גופו. הקור החזק, הבל פיו המאיים של הקוטב הדרומי הקפוא שהגיע עד אליו, נגרם בגלל תופעה נדירה המתרחשת אחת לכמה עשרות שנים. זרם מים רחב - אחד הזרמים הכבירים והלא יציבים שברחבי האוקיינוסים - שינה לפתע את מסלולו והתקדם צפונה במסלול מקוצר. סערה של קור באה היישר אל אותו אדם בודד ששכב לו על החול הרטוב וביכה את גורלו המר.

 

בלומנטל הפקיר את עצמו לרוחות ולטיפות הגשם, עצמותיו החלו לכאוב, הוא התמלא רחמים על עצמו ומיאן לקום ולמצוא מחסה. בשביל מה? מי יושיע אותו עכשיו? הוא התגלגל על הארץ, פעם הפנה פניו אל הגשם ופעם קברן בחול עד שלבסוף חדל ונזף בעצמו ובפרץ השראה זינק על רגליו, חטף את צרורו ורץ אל הסלע הגדול. בבסיס הסלע, כך זכר, בצד פלג המים יש שקע דמוי מערה והוא מוגן מפני רוח וגשם. הוא התכופף ונכנס פנימה. בקדחתנות ניקה את קרקע המערה הקטנה הזאת מסחופת עלים ומלכלוך, החביא שם את החפצים ומיהר הלאה לכיוון החוף הרחוק, למקום שהיה מכוסה צמחייה עשבונית. שם תלש מלאי שיחים בעלי עלים ארוכים ורכים, חזר אל המערה וריפד את פני השטח. כעת היה לו מצע מבוֹדֵד מהאדמה הקרה. כל החלק המקורה היה כגודלו של חדר בינוני, והוא היה יבש לחלוטין. בקושי רב העלה בלומנטל מדורה לצדו משום שכמעט לא היו בנמצא ענפים יבשים, אבל משהצליח להבעיר להבה קטנה, טרח ועמל להגדילה עד שלשון אש גדולה ליחכה את הסלע שמעליו והשחירה אותו. הוא פרש מולה את בגדיו ואת השמיכות, השתרע על המרבד הירוק ונרדם כמעט מיד, לחייו אדומות ומלוהטות מחום המדורה.

 

מכיוון ששפע הירק והצמחייה שבאי אִפשר תנאי מחיה משובחים למגוון עצום של חיים, שרץ המקום ציפורים ורמשים, מכרסמים ויונקים, ובתחתית המעמדות ריחפו להם נגיפים עתיקים, מנותקים זה דורות משאר היבשות ונושאים עמם מטענים קדומים של מחוללי מחלות משונות. הנגיפים הללו, שהמתינו רדומים בתוך התאים של העשב הירוק, הדשן עד כדי רקבובית, המלא חיים ולחות עד כדי השחתה, התעוררו לפתע מחמת הקור הלא רגיל שהזכיר להם חיי שלטון נשכחים מתקופות עתיקות, ומשהזדמן לסביבתם בן־אנוש חלש וחסר הגנה מיהרו לחדור לגופו ולהתפתח ברקמותיו במין קדחת איומה.

 

בלומנטל הקיץ בחצי הלילה והקיא מיד, בטנו כאבה והוא סבל מסחרחורת חזקה. בקושי התיישב ובידיים רוטטות מקור השליך ענפים נוספים למדורה שדעכה. מעולם לא הרגיש רע כל כך. רע עד טשטוש הדעת. הנה, עכשיו גופו בוער מחום. הוא גחן והיזה על פניו הלא מגולחות מים צוננים מהפלג, אך שוב תקפה אותו סחרחורת ובעודו גוחן על בטנו צנח שוב לתוך טרוֹפת תרדמה מלאת ביעותים. בשנתו היה זועק בקול, בהזיותיו ראה בעלי מלונות אנטישמים בדמות עורבים שחורים המנקרים בקרקע סביבו וחפצים להרגו ולקחת ממנו את טליתו ואת תפיליו. אחר כך נעלמו אלה, והנה ראה את ליאונרד ואת מר שטיינר עטופים בתכריכים, מהלכים להם אחורנית על פני המים תוך כדי ריקוד משונה, ובעודם מזיזים את זרועותיהם ומעווים את פניהם בהעוויות עליצוּת מוזרות, הלכו והתרחקו להם על פני הגלים הערפיליים עד שנמוגו באור האוקיינוס הלבן. במקומם באה והופיעה בלומה, ושני בניהם כרוכים על שמלתה. ראשה מכוסה במטפחת השבת, הבעת צער אמהית על פניה והיא מוכיחה אותו באצבעה.

 

הבוקר אור ובלומנטל פקח את עיניו וידע שהיום הוא יום מיתתו. הוא הקיא שוב למרות בטנו המרוקנת, לגם מעט מים ובין התקף חולשה אחד למשנהו ערך לעצמו וידוי. וכך בעודו שוכב היה מכה בריפיון על לבו ונוהם בצרידות את המילים בנעימה אטית של יום הכיפורים. כשסיים הניח את ידיו על חזהו ורצה לומר שמע ישראל ולהשיב את נשמתו לבורא, אבל הוא לא הצליח להיאחז במילים ואיבד שוב את הכרתו בלא שסיים את קריאת שמע.

התפוצצות רעם אדיר טלטלה אותו כעבור שעות אחדות. הוא נאנח והתגלגל החוצה, בידו אחז את בקבוק המים והחל לפסוע בצעדים כושלים במעלה הגבעה, וכך הלך והתרחק מהחוף הירוק המקולל ורווי המחלות. מדי פעם מעד, אבל תמיד הצליח לקום ולדדות הלאה. הוא היה מדמדם וממלמל בלחש מילים לא ברורות ורואה מראות שווא, אבל משום מה היה בו הכוח להמשיך ולצעוד. כמה זמן פסע, לא ידע, רק זכר שירד מגבעה ומיד טיפס על אחרת גבוהה יותר. צחנת גופרית באה באפו. הוא היה עולה ומשליך עצמו מעבר לסלעי לבה שחורים, קם דווי ומטפס שוב ונופל בין עלים ירוקים רחבים שהשירו על פניו חרקים ורמשים. עלוקות מזות רעב ותאבות חברה שהמתינו ועמדו הכן בקצות העלים הרטובים לאיזו חיה שתעבור ותנערן אל גופה בבלי דעת, נצמדו אל רגליו בשקיקת בולמוס, והוא אפילו לא הבחין בהן.

 

עוד ועוד העפיל, סומא למחצה, דורך על חצץ שחור וחורק, וריח הגופרית באפו הולך ומתחזק. הוא הבחין בפרחים כבירים בגודלם, בעלי צבעים מיוחדים, אבל הסמרמורות החזקות שהרעידו את גופו הסיחו את דעתו מיופיים, ובדיוק כשאפסו כוחותיו לגמרי מעד לתוך שלולית מים חמים ואדומים. התדהמה נקשה על גולגולתו והוא התחלחל עד קצות אצבעותיו והתאמץ להתבונן סביב. לפניו היתה ברכה קטנה, מוקפת חומה נמוכה של סלעי לבה שחורים, ובמרכזה בעבע באטיות בוץ חם וסמיך, אות לפעילות געשית קדומה שעדיין לא פגה כליל.

כשטבל את רגליו בפנים, המם השינוי החד את גופו הדועך. המקום היה אחד המקומות הגבוהים ביותר באי, והוא היה יכול להסתכל סביב על האוקיינוס המקיף אותו. עיניו היו מצועפות וראייתו מטושטשת. האם הוא רואה נכון או שמא אלה מראות תעתועים מחמת הקדחת? דומה שהים שינה את צבעו. במרחק אמנם היה לו הגוון הכחול־אפור הטבעי, אבל הנה נוצר פס רחב מאוד של מים, בצבע ירוק עמוק, שנמשך מדרום לצפון, הקיף את האי והמשיך הלאה. האוויר סביבו הלך והתקרר, ובלומנטל ידע שהוא חולה אנוש ושהשלב הבא שיבוא בחולי שכזה הוא רק תיפוף חסר סבלנות של מלאך המוות באצבעותיו הגרומות על כתפו.

עייפות גדולה נפלה עליו והוא פסע ונכנס לתוך המקווה המפעפע ברחש. האדמה הנוזלית קיבלה אותו אליה באהבה, במין חמימות רחמית עוטפת. כאן תהיה קבורתי, הָזה בלומנטל, חומד לעצמו מיתה יהודית נאה. הוא שכב טמון כולו בבוץ ורק ראשו היה מוגבה על אבן שטוחה. עכשיו שישי בצהריים, הלמה בו תודעה פתאום, עוד מעט שבת.

האדים ומחנק הגופרית הפילו אותו לתוך עילפון חושים עמוק והוא שכב ברפיון מוחלט ונשם נשימות קלות. לבד מרחש הבועות ומאוושת הרוח - שנשבה מעומק הים מעל גלים קרים וירקרקים, חלפה בפסגת ההר בין הסלעים השחורים ובדרכה הלאה הנידה קלות את עלי השיחים הרטובים - שררה סביבו דממה דקה. העננים היו חולפים מעליו צפונה כממלאים שליחות חשובה ומטיפים לעת הצורך טיפות קרירות ועדינות על פניו הכואבות והגלויות כלפי שמיא.

 

***

 

יותר מיממה תמימה חלפה. לילה היה. בלומנטל זע בפעם הראשונה, שלף את ידו מהבוץ ולקח את בקבוק המים שהיה מוטל ליד ראשו. הוא שתה ממנו עד תומו, החזיר ידו אל הבוץ, התבונן בכוכבים הבהירים שניקדו את כל רחבי השמים מעליו ושקע שוב בחבלי שינה.

 

חום גופו עלה מאוד. עוד מעט קט - והיה שובק חיים. אך גם הנגיפים הפולשים לא הורגלו בכגון דא. ההבדל הקטן לכאורה של מעלות חום בודדות בגוף החולה היה למעשה קטלני לנגיפים, ואלה אט אט הלכו ונחלשו, הלכו ונתחסלו. ובעוד הוא שקוע בתרדמת הבראה, חלה התאוששות, ומערכות הגוף שלו החלו לנצל ביעילות את מאגרי האנרגיה המועטים שעדיין נותרו בהן ושיקמו את עצמן. ביום ראשון בבוקר, לאחר כמעט יומיים תמימים בבור הבוץ, התעורר, זורר פעמים אחדות, מישש את ידיו ואת ראשו וידע שחזר מארץ המתים. הוא היה חלש מאוד ונשאר שכוב פרקדן עוד זמן מה, נשען על מרפקיו ומסדיר את מחשבותיו. אחר כך התרומם וניסה למשוך את עצמו החוצה מהבוץ אבל לא הצליח להיחלץ. הבוץ הסמיך התנגד להיפרדות. ביומיים האחרונים הוא עטף את הגוף האנושי עטוף היטב, התהדק בחוזקה סביב איבריו והלך ונצמד ככל שעברו השעות, ועתה לא עמדו לו כוחותיו של בלומנטל להימשך החוצה. הוא ניסה לקפל את רגליו השקועות ולשבור את אחיזת הבוץ, אבל זה מצדו ינק אותו עוד ועוד פנימה לעומק, כמו נעלב על כפיות הטובה. בלומנטל נבהל, לשם מה נחלצתי מציפורני החולי? הוא החל להשתולל, פיתל את גופו והיה מבעט ברגליו לסירוגין עד שנשמעה מהבוץ לחישת אכזבה, והוא השתחרר בבת אחת.

הוא נעמד והתבונן בעצמו. מבעד למעטה הבוץ השחור היה עורו צפוד ולח, מכווץ בקמטים לבנים. הוא היה רזה מאוד. לדעתו התנדפו ממשקלו לפחות עשרה קילוגרמים והוא היה צמא ורעב. הוא שטף את עצמו היטב במימי השלולית החמימים אבל ריח הגופרית דבק בו והוא השתוקק למצוא מים זכים. בזכות הגופרית נעלמו כל פצעיו ושריטותיו מעל עורו כלא היו. אחרי שעמד על פי שערי מוות ונחלץ מבור הבוץ, הרגיש עכשיו מרוקן מעצמיות, בטל ומבוטל, נקי ונכון לחיים חדשים, כמוהו כתינוק בן יומו. הוא דמה עכשיו לכלי ריק העומד מוכן לקבל אל תוכו את כל אשר ישית עליו היקום.

הוא בחן את סביבתו והחל לפסוע בזהירות במורד הצוק.

מזג האוויר היה חמים מעט יותר והשמים היו כחולים. פתאום נזכר ועלה על סלע להתבונן בים. צבע המים סביב לאי היה עדיין ירקרק מוזר אבל החל להתערב בצבע הכחול הרגיל של האוקיינוס ההודי, והרחק הרחק הזדקרו כמו קיטור עמודי ערפל לבן שלא היו גבוהים במיוחד והתערבלו על פני המים במקום שבו זרמים חמימים עדיין הופתעו מההיתקלות בזרם הקר. לבד מזאת לא הבחין בשום ספינה או סירה.

פלג קטן שהיה שוצף לו מטה נגלה לו בדרכו והוא שתה ממנו ורחץ בו ואז פנה להתקדם במקביל לנחל שזרם אל הים במורד השני של ההר. הקרקע היתה גדושה סלעי לבה בראשיתיים ונטתה במתלול חריף. די היה במבט אחד המשקיף מטה כדי שיחליט לעצור. אין טעם לרדת מפה לחוף. לרגלי הצוק לא היתה למעשה רצועת חול, אלא רק שטח צר מאוד ורצוף סלעים, ולא נראה לו שימצא כלל מישור נוח להלך בו. המים שם היו עמוקים מאוד, כך הסיק על פי צבעם שהיה כמעט שחור באזור הזה, והגלים הגבוהים שהגיעו ישירות מעומק האוקיינוס בלא להיתקל במחסומים של שוניות היו מתנפצים אל קירות המדרון המסולע ברעש ובאדיקות תוך התזת רסס לגבהים. כל החלק הזה של האי קרס כנראה לתוך הים מזמן בעקבות פעילות געשית, ונוצר מתלול עמוק מאוד שירד פנימה לים ובלט על רקע שאר חופי האי, שהיו מוקפים אלמוגים ושרטוני חול במים רדודים.

 

כשחזר לאחוריו והחל לטפס בחלישות, נפלטה לפתע קריאת שמחה מפיו. בינות לסלעים השחורים הבחין בכותרות עלים קוצניים השרועים על האדמה וממרכז כל כותרת כזו צמח ועלה גבעול יחיד וחזק שהחזיק בקצהו פרי גדול ומוכר - אננס. בשקיקה תלש פרי אחד וריסק אותו על הסלע. תוכו היה צונן, מתוק ועסיסי עד כאב. הוא אכל פרי אחר פרי ללא שליטה עד שהתמלאה בטנו, אחר כך ליקט עוד פירות אחדים ולקח אותם עמו.

בדרכו חזרה מטה מהמצוּק הגבוה, שבע וטוב לב, היה הולך ומהרהר במצבו. צריך יהיה להדליק מדורה גבוהה על החוף, אמר לעצמו. הוא כמעט היה בטוח שליאונרד אמר שמטיילים וחוקרים נוהגים לבוא לאי ולסייר בו מדי פעם. הוא ימצא את הסבלנות לחכות.

 

תוך כדי התקדמותו טרח להביט לכל הכיוונים סביב, כך שעד שהגיע לסלע הגדול שלו כבר מיפה בראשו את כל חלקי האי. זה לא היה אי גדול במיוחד, כל קוטרו קילומטר, ואולי מעט יותר, להערכתו. כל חלקו הפנימי היה עשוי גבעות גבעות שופעות וצמחייה עבותה שברוב המקומות, חוץ מהמצוק הגדול והקירח למדי שממנו ירד, נראתה לא חדירה למעבר. החופים מכל עבר היו כולם חוליים ורחבים, והוא סבר שהמקום ליד הסלע הגדול שבחר לו בבלי דעת הוא בהחלט נוח וטוב. מפכה שם פלג מים מתוקים, מערה קטנה המוגנת חלקית מגשם, והכול ממוקם לא הרחק מהחוף שבו נחתו - למקרה שיצטרך לחזור דווקא לשם במהירות. אפשר גם לטפס בנקל על ראש הסלע שמעליו ולהרוויח נקודת תצפית גבוהה על רוב האוקיינוס. כל סימן לנוכחות בני אדם - לא ראה.

לפניו השתרע השטח החולי המחופה בשטיח העלים הירוקים והטחובים. הוא היסס רגע קצר, נזכר בראשית מחלתו, ואז חצה אותו בהחלטיות. כעת, לאחר ברכת הבוץ המרפא, הרגיש שגופו התחסן לחלוטין מכל מחוללי המחלות למיניהם שהאי הזה נשא עליו.

 

כשהגיע לגומחה שלו מצא כי חפציו נשארו ארוזים ליד קיר הסלע, כמו שהשאירם. הוא גרף החוצה את מצע העלים ששכב עליו. המדורה היתה כבויה, כמובן, והוא הביט בחשש במצית שלו. מעתה תדלוק פה אש תמיד, קבע.

לאחר שארגן וסידר מעט את מערתו ופרש לעומת השמש את השמיכות והבגדים הרטובים, קטף ענף עבות וטיאטא ויישר את הקרקע החולית. הוא גרר ענפי דקל ארוכים והניח אותם ליד הקיר הפנימי זה על גב זה כמין מיטה מוגבהת, עליהם שם עוד שכבות עלים רחבים ורכים ועל הכול מתח שמיכה אחת ותחב את שוליה היטב בין החול לענפים, כך שנוצרה לו מין תיבה ארוזה המבודדת מפני הקרקע ומצופה יריעת צמר, והיא נוחה ורכה. הוא הביט במיטתו החדשה שבע רצון. מדי כמה ימים הוא יחליף וירענן את מזרן העלים.

בלומנטל אכל מעט פירות ושכב לנוח. עקיצות היתושים העירו אותו והוא בהה בתקרת המערה שמעליו. אחר כך קם, כרע ליד מזוודתו, פתח אותה לרווחה והחל להוציא את כל רכושו. היו שם שני זוגות מכנסיים, שלוש חולצות, כמה לבנים, מגבת אחת גדולה ועוד אחת קטנה יותר, סוודר צמר עבה עם כובע, ארבעה זוגות גרביים, כפכפי פלסטיק וחולצת שבת לבנה. על אבן גדולה הניח את תיק התפילין ואת הסידור. עד כה, מאז הגיע לגיל מצוות, השתדל שלא להחסיר שום הנחת תפילין יומית, אלא אם כן נאנס לכך באמת, והוא הבטיח לעצמו להמשיך ולהקפיד בכך למרות הקשיים. נוסף על כל אלה היו לו הבגדים שלגופו ושתי שמיכות הצמר. את יריעת הניילון איבד במשב רוח חזק ופתאומי ולא מצאה עוד.

תיק הרחצה הכיל שפופרת משחת שיניים משפחתית ומברשת שיניים, מסרק, שתי חפיסות סבון, אחת מהן חדשה באריזתה, בקבוקון שמפו זעיר של בתי מלון, מכל קטן של מי קולון ומכונת גילוח נטענת. לכמה זמן תספיק הסוללה? תהה, ומיד חישב מה תהיה תדירות הגילוח - אחת לשבוע, קבע. עוד היו במזוודה ספר תנ״ך קטן, יומן וחבילה נכבדה של מסמכים אחוזה בגומיות. ארנק ובו כספו ותעודותיו, בובות עץ אחדות שקנה למזכרת באחד הכפרים ביערות, שעונו המקולקל, חבילה מעוכה נוספת של סוכריות חמוצות ואריזה קטנטונת של צורכי תפירה מינימליים. הוא רצה מאוד למצוא גם סכין או אולר ונוזל נגד יתושים, אבל אלה פשוט לא היו לו.

״נסתחפה שָׂדִי.״ נעגם.

אחר כך הוא נטל עמו מפירות המנגו והאננס וטיפס לראש הסלע. הוא סקר היטב את הים השומם סביבו תוך אכילה אטית, ובאופן כללי היה עכשיו רגוע הרבה יותר. בכל פעם שהרים את מבטו לכיוון הים, היטלטלה בו תקווה קטנה - אולי עכשיו תופיע איזו ספינה? - אולם ימים רבים יחלפו בטרם ייגמל מהתקוות הקטנות הללו, שזמן קיומן עד ההתפכחות הוא לא יותר מהרף עין של סקירה מהירה, אבל הרי תקווה חדשה נוספת תצוץ מיד, גם אם ירים שוב את מבטו לכיוון הים בעוד שנייה אחת בלבד.

 

הוא חייב להיות חזק. הוא כבר יֵדע להיזהר. ברגע שמחשבותיו על גורלו ועל משפחתו יגררו אותו לרחמים עצמיים ולעצב אין סופי, יהיה מכריח את עצמו להתנתק מהן ולחשוב הלאה באמונה. רק כך יוכל לשרוד את הימים הבאים, אולי את השבועות ואולי את החודשים, עד שתבוא ההצלה. בלומנטל כבר היה מוכן לכול. הוא הצליח לעבור בשלום את הימים הראשונים והנוראים באי, הוא שרד את המחלה הקשה שחלה בה ואחר כך התחסן ממנה, ועתה באה החלטה בלבו, החלטה אמיצה של איש שעמד בניסיון קשה, החלטה נחרצת שלא סרים מעמה גם אם פתאום מתעוררים קשיים לא צפויים. הוא יעבור את התקופה הזאת שנכפתה עליו ויחזור לביתו בשלום, וגם אם הדבר יקרה בעוד זמן רב, חס וחלילה, הוא יעמוד בכך.

חזק ובטוח בעצמו הרגיש פתאום. כן, כך יהיה. אבל בתוך לבו ידע שבעוד זמן לא רב, אולי בעוד ימים אחדים ואולי אף הלילה, האומץ הזה שגילה עכשיו יעמוד עוד פעמים רבות למבחן. הוא הכיר את עצמו, הוא ידע את לבבו, לב רגיש והפכפך שדורש טיפול ותחזוקה תמידיים, וברי היה לו ששוב ושוב ייאלץ לעמוד לפני נקודות שבר, חידלון ורחמים עצמיים משתקים, אבל עם זאת, לשם שינוי, הוא חש שיהיה בכוחו לעמוד בכך. הפעם משהו התחשל בקרבו. כן.

אך האומנם?

 

במהלך כל חייו, הרהר, היה נכנע בנקל כל אימת שעמד אל מול מכשול. מהר מדי היה קָץ בחייו פעם אחר פעם, ואחר כך מסתכל אחורה במבוכה - הזה היה הדבר שממנו הוטרדתי כל כך?

הוא עצם את עיניו וביקש מהיושב במרומים בקשה אחת, קצת מוזרה. לא שיצילוֹ במהרה, לא שישלח לו אוניית חילוץ, אלא כך: ״אנא השם, צריך אני לדעת. צריך. סימן או אות. רק כדי שאדע שעיניך מביטות בי. גם כאן. זאת בלבד אני צריך, שאם לא כן, לא יהיה בי הכוח.״

הרוח בידרה ברכות את שערותיו.

בלומנטל לא היה תלמיד חכם ולא רב, ואורח חייו היה רגיל כשל כל האדם, ובכל זאת אמונה תמימה באל פיעמה בו, אמונה שנמצאת לכאורה רק אצל אלה העמלים והעוסקים בתורה ובתפילה כל שעותיהם. הוא היה שלם עם עצמו ולמען האמת מעולם לא הבין מדוע אדם צריך לשנות את לבושו ואת שגרת ימיו על מנת להיות קרוב לאל. הוא הסתפק בכיפתו הממוצעת והדהויה על ראשו, בתפילות שהשתדל להתפלל במניין עשרה ובשבתות, שבהן נהנה כל כך מהמנוחה ומהרוגע עד שבכלל לא הרגיש בקושי שבאיסורי המלאכה המרובים. ייתכן שבלומנטל היה שילוב מוזר במקצת של ניגודים, אבל אלה התיישבו אצלו בלא סתירה או קטטה פנימית. למצוא חן בעיני אלוהים ואדם - לכך הוא שאף, אם כי לא תמיד היה מודע לכך. כי את אותה המידה של התרגשות ורעדה שליוותה אותו למשל בתפילת ערבית של חג, השאיר בלבו גם הרושם ממחזה משובח - הלוא את כל הטוב ברא האל, כך האמין ועל כן טעם מזה ומזה. וכמו שידע לרוות נחת ממוזיקה טובה, כך היה יודע לזהות את הצורך לצאת מדי פעם בלילה לרחובות, להשתקע במחשבות ולבסוף להיאנח עמוקות, ״אוי, טאטע, טאטע שלנו, הרי אתה לבדך כבר יודע מה אנחנו צריכים, טאטע...״

כי באמת היה בלומנטל כבן לפני אביו, ולא כעבד לפני רבו. ומכיוון שמבלי משים כבר זמן רב היה עושה את רצונו כרצונו של הבורא, היתה תבל ומלואה פרושה בעבורו כארגז משחקים לפני ילד, רק שייטול וייקח כחפצו ויגרום נחת רוח מרובה שם למעלה.

 

הרוח התחזקה מעט, כמבשרת לו בבדידותו: אבל כך נגזר, ואין בידך מאומה לעשות. ואתה בן אדם חכה לך פה, ועמוֹד לגורלך לקץ הימין. כך צריך להיות.

 

***

 

עשרות שנים קודם לכן ואולי מאות, אי שם בשולי הקוטב הדרומי, קרס לו קיר קרח ענק ממדים וצנח באלכסון על שכנו. גושי קרח הצטברו מהצדדים, ועם הזמן השלג והכפור אטמו היטב את המבנה כך שנוצר כיס אוויר עצום הכלוא בין קירות הקרח. מדי שנה התעבתה שכבת הקרח אבל כשהגיעו שנים חמות יותר, התנתק כל הגוש הכביר הזה מקרחון האֵם והחל לצוף במימי האוקיינוס הקרים. בעודו משייט ונחבט בקרחונים שכנים, היו סרטנים זעירים מתרבים תחתיו ולהקות ציפורי פינגווין מצאו בו מסתור מפני כלבי ים רעבים. בתחילה נע הגוש אט אט צפונה, עד שהמים סביבו התחממו בהדרגה ונוצר זרם שמהירותו הולכת וגוברת. בקרוב עתיד הזרם הקר להתפוגג ולחדול אך בינתיים היה נושא עמו את הר הקרח הענקי, נעזר גם ברוחות הדרומיות החזקות, משיט אותו ומצפין עוד ועוד. זה היה הר קרח רב הוד שנמס בקצב אטי ביותר וממשיך בתנועתו בלילות ובימים, מגיח מבין הערפילים כרוח רפאים.

 

לעת בוקר קם בלומנטל וטבל את כוס התרמוס במימי הפלג שזרמו לצדו, אז נטל את ידיו לסירוגין והתמתח ואחר כך יצא מביתו ועלה על הסלע להשקיף ולראות אם מתקרבת איזו אונייה. הוא נבלם לרגע, מצמץ בעיניו בהשתוממות למראה הקרחון הרחוק שהיה הולך ומתקרב לאי מדרום, מפציע מבין ערפילי הבוקר, תכלכל וחלק. המראה היה נהדר. השמים היו כחולים והר הקרח השקוף נסחף ונישא על פני הגלים בהדרת מלכות טרגית.

מהו הענק הזה? כיצד הגיע עד למים הללו, במרכז האוקיינוס ההודי? נדהם נעמד לצפות במחזה המוזר הצף לעברו על הגלים השקטים.

שמש הבוקר הפציעה זה כבר, וגוש הקרח החל להבהיק ולנצנץ תחת קרניה החמות. קירות הקרח, שכלאו בתוכם את כיס האוויר הקפוא, נהיו דקים מאוד ושקופים לחלוטין במהלך השבועות האחרונים מאז התנתק הקרחון מבסיסו ביבשת הדרומית, עקב ההמסה ההולכת וגוברת וליטוש מטחי הגשם. ועתה קרני השמש הלוהטות שנתגלו לאחר ימים אחדים של עננות חדרו היישר דרך הקירות השקופים, חיממו את האוויר הכלוא והעלו את מידת החום שלו בעשרות מעלות. חלקיקי האוויר התרחבו והתפשטו בלחצים עצומים עד שקירות הקרח לא עמדו עוד בעומס האדיר.

 

בלומנטל לא ידע את כל זאת בעודו משקיף על הקרחון התכלכל. הוא התרווח לו במנוחה וצפה, לא מיהר לשום מקום, וכי מה מחכה לו? כוונתו היתה לשבת ולהסתכל בקרחון עד שייסחף הלאה וייעלם. ועוד קודם לכן ירד והביא לעצמו פירות לסעוד את לבו בשעת החיזיון המהפנט, אבל הקרחון הלך וקרב אל האי וכבר היה במרחק של פחות מקילומטר.

הוא נזכר לפתע בתפילתו מיום אתמול, בשעת רגשת הלב. הוא גיחך לעצמו, ואולי זהו? זהו האות המיוחד שביקש? קרחון עצום בים הטרופי? אבל בוודאי יש לכך איזשהו הסבר מדעי.

לפתע התפוצץ הר הקרח מול עיניו. כל חלקו העליון הבולט מעל פני המים התנפץ ושברי קרח התעופפו בסערה למרחקים עצומים. ענן אבק־שלג התערבל באוויר והתגולל סביב עצמו בצורה משונה, וגל הדף התפשט באוויר ובים, הימם ציפורים והמית דגים. בלומנטל קלט את המתרחש רק כעבור שתי שניות, כאשר רעש הפיצוץ האדיר הגיע עד אליו מלווה במשב רוח מקפיא. זה היה פיצוץ קר, ללא אבק שרפה וללא מגע יד אנוש.

בתדהמה קפץ על רגליו וצרח. לא רק בגלל הרעש שהחריד אותו כל כך וקטע את השקט הבודד של הימים האחרונים, אלא בעיקר בגלל מראה הר הקרח העצום שנמחק בבת אחת והפך לאבק נמס ולשברים הצפים על המים. אבל יותר מזאת, בלומנטל כה נבהל כי ידע שבמובן מסוים תהייתו המהורהרת מלפני רגע באשר לתשובת האל אכן נענתה.