שוגון

(שני כרכים)

"איני זוכר שאי-פעם תפס אותי רומן כפי שתפס אותי שוגון. פשוט אי-אפשר לעזוב אותו. אי-אפשר לשכוח אותו. לג'יימס קלאוול הכישרון ליצור עולם ולעטוף אותך בו עד כדי שיכחה עצמית. זה אינו ספר שהינך קורא בו סתם – הינך חי אותו. שוגון נכתב במסורת העתיקה והאדירה של כתיבת סיפורת"

 

– אלה הם דבריו של מבקר ה'ניו יורק טיימס בוק-ריוויו'.

 

מאז יצא לאור נעשה כבר שוגון שם דבר: טוראנאנגה היפני מנצל את השבוי האנגלי שלכד, בלקת'ורן, כדי להגשים את משאת נפשו – להיות שליט צבאי עליון ביפן. אלא שמעבר לרקמה עלילתית זאת חבוי אפוס מורכב ומסובך הרבה יותר, כמו האופי היפני, כמו ההיסטוריה היפנית וכמו האמנות היפנית.

שוגון הוא רומן היסטורי ארוג דמיון או, ליתר דיוק, רומן המבוסס על מאורעות היסטוריים. אך שוגון הוא בעיקר עולם מלא של בני אדם, של מנהגים, של מקומות ונופים, של דחפים ושל יצרים. האלימות עוברת בשוגון לא כחוט השני, אלא כשובל של דם. אולם האלימות העמוקה והדורסנית יותר היא זו המופעלת על בלקת'ורן, על המוסר האישי שלו, על עולם הערכים שלו ועל מבנה האישיות שלו.

 

קלאוול כתב ספר שאפתני ביותר, בניסיון ליצור יצירה שיש בה הכול – דמויות עשירות ומורכבות, הרפתקות מסעירות, עלילות זוהרות, תרבות שלמה. שוגון שלו הוא ספר רב-עוצמה על כוח-האישיות, על שליטה, וגם על שנאה, הערצה, אהבה, שמחה, חרדה וזעם.

"אנין, מבריק ועשיר להפליא," כתב 'פלייבוי'.

"יצירת-ענק בכל מובן שהוא, שלא תרצו שתהיה קצרה אפילו במשפט אחד," כתב 'קוסמופוליטן'.

"קלאוול הוא מספר עוצר-נשימה, משקיף בעל יכולת מבריקה," כתב 'אובזרוור'.

"שוגון הוא ענק, אקוזטי, יריעה נוטפת-דם של יפן במאה ה-17, הנקראת בין נסיכי מלחמה, גשות, כמרים וסמוראים," כתב 'גאריידיאן'.