I
האוטוביוגרפיה של אֵלֵמֶר טָאבּוֹרִי
ברצוני לארגן את מסמכי חיי. מי יודע כמה זמן עוד נשאר לי? הצעד שהחלטתי לנקוט עלול להיות גורלי. הלילה חולף אט-אט, בוודאות. מתישהו עוד יבוא, על קצות האצבעות, כמו רוצח – החלום השחור, וייעמד חרישי מאחוריי. לפתע פתאום יצמיד את כפות ידיו לעיניי. ואז לא אהיה עוד אני עצמי. אז עלול לקרות לי כל דבר שהוא.
ברצוני לארגן את מסמכי חיי לפני שאשוב ואירדם.
רשומות אצלי הערות מדויקות על הכול. חיי היו כמו חלום, וחלומותיי היו כחיים. חיי היו יפים כחלום; הו, הלוואי שחיי היו אומללים, וחלומותיי – יפים!
…זה התחיל כשהייתי בן שש-עשרה.
דברים משונים התרחשו גם קודם לכן. משונים, אבל כלל וכלל לא מעוררי תשומת לב: ניתן היה לראות בהם זוטות של ילדוּת ותו לא. למשל עם הנגר. בכל יום עברתי על פני הנגרייה בדרכי לבית-הספר. פעמים רבות נעצרתי לפני החלון הצר. אותו בית-מלאכה אפלולי נהפך בדמיוני למקום של סודות כמוסים. בלי שום סיבה דמיינתי ששם, באיצטלה של נגרים תמימים ושומרי חוק חורשים את מזימותיהם פושעים גדולים, זייפני כספים ואולי אף רוצחים, או שמענים שם ילדים חפים מרוע… כאלה שדומים לי. הדבקתי איכשהו באותה מחשבה שלי אף כמה מחבריי, וכך קמנו והקמנו את החבורה הסודית של דוקטור הוֹלְמְס כדי לפענח את הרז ההוא. החבורה, כמוה כרז, שבקה חיים מעצמה, אבל גם לאחר מכן הייתי נתקף צמרמורת סתומה כל אימת שריח דבק נגרים הסתנן לאפי מבעד לחלון הנגרייה כאילו היה זה ריח מוכּר, כאילו גם אני עצמי חייתי וסבלתי זמן רב בבית-מלאכה כזה.
אף כי הייתי בן טובים, בן עשירים, והתלמיד הטוב ביותר בחטיבת הביניים.
היו לי אז שני חברים לספסל הלימודים, ורגשות מיוחדים במינם קשרו אותי אליהם.
ככלל עליתי על רעיי בהרבה. הם אהבו אותי ונהגו לשלוח לעברי מבטים מפני שהייתי נער יפה ומוכשר, נבון יותר וגם חזק יותר מהם, מפני שלבשתי בגדים יפים ונהניתי תמיד מדמי-כיס, ובראש ובראשונה משום שמעולם לא התייחסתי במיוחד אל חבריי ולא הערכתי כלל את חברותם. הייתי בר-מזל באמת ובתמים: הכול פינקו אותי, מי שחייכתי אליו התמלא שמחה, מי שהביט בי התמלא הערצה, ואני, שמבֶּטן ומלידה טבלתי בשפע כזה של אהבה, לא הבנתי כלל ועיקר מהו ערכהּ. הייתי, אומנם, חביב לכול, אבל לא ממש היה אכפת לי מאף אחד. הרבה יותר היה אכפת לי מעצמי: זרועות קנאיות השתלבו בזרועי, ולדוגמה, אִיוָאן הוֹרְוָאט העקמומי והשתקן היה ממש מאוהב בי.
אותו עוד יכולתי איכשהו לסבול, כי הוא היה במחזור מעליי, והוא היה נער נבון; עסקנו יחדיו בהגות, השאלתי לו ספרים צרפתיים ולפעמים ממש נזפתי בו:
“קראת עד עכשיו רק חמישה-עשר עמודים?”
ידעתי שהוא לומד צרפתית אך ורק כדי שלא יצטרך להתבייש בפניי.
“לך זה קל,” התלונן במקרים כאלה. “אתה למדת כבר כשהיית קטן מהאומנת הצרפתייה שלך.”
“מה כבר אפשר ללמוד מאומנת? חייבים לצלוח לפחות כמה ספרים בעזרת המילון.”
אהבתי את הספרים אהבת נפש. רציתי להבין הכול, לדעת הכול, להבטיח לבינתי גישה לכל מקום. ובזתי לאחרים שלא השתוקקו לדברים כאלה. הבנתי את הערצתם אליי וראיתי בה דבר טבעי, אבל אף-על-פי-כן הם העיקו עליי. הרגשתי שאני מכאיב למי שאני מגלה אדישות כלפיו, למי שאיני גומל לו על הבעת רגשותיו כלפיי; אבל אדישותי ועליונותי העליזה רק הלכו וגברו. לא היה בי יצר רע, יתרה מזאת: היה בי הכישרון לעדינות ולחיבה, אבל הייתי חזק, ולא רציתי שעדינותי תתפרש כאות חולשה.
למרות זאת, בהשוואה לשניים מחבריי הרגשתי שאני חלש.
שניהם היו נערים רגילים בתכלית וחסרי דעת. בכל פעם שקַרְצִ’י הוֹדִי התפקע מצחוק, הייתי נבוך ומוטרד, והרגשתי כאילו הוא צוחק לי. בשום פנים ואופן לא ידעתי להיאבק בהרגשה המציקה הזאת, קל וחומר להסביר אותה. ייתכן שכל אדם שם לב לדברים כאלה, אבל אין להם ההשלכות שהיו להם עליי.
האחר היה פָזֵקָשׁ. הנער הגדול והדוחה הזה התגורר אצל בעלת בית-מרזח, היתה לו תספורת של סַפָּר מתלמד, הוא התהלך בבגדים מאובקים, רחבים ושחורים, ותמיד היה חיוור. בכל פעם שהסתכלתי עליו נתקפתי הרגשה רעה, כאילו הזכיר לי משהו רע.
בעניינים רבים נדמה היה שטמון משהו נורא, אי-שם במצולות זיכרוני – דבר שתכף ומיד צבע את כל העולם בצבע אחר – אלא שלא ידעתי מהו.
אף-על-פי-כן הייתי בסך הכול תלמיד, מאושר בה במידה על מגרש הכדורגל, בחוג למחול ובמחיצת ספריי: הייתי עדיין ילד שמח, שקוע במשחקים, ובכל זאת בה בעת גם פילוסוף רציני קטן. אהבתי מתמטיקה, אהבתי את כל מה שקשה ומחמיר, כל דבר שהעניק למוחי הצעיר את האפשרות להבריק ולזהור בפניי, בחריפותו שלא טעתה. מוריי כיבדו אותי, אך אפילו הם התייחסו אליי קצת בדומה לרעיי. כולם רצו להצטייר באור מחמיא דווקא בעיניי, בפניי הצניעו כל חוסר ידע, התביישו בכל חולשה ואף קינאו בזולתם, במי שאהבתי והערכתי יותר מכול. הייתי למופת בעיניהם: מִישְׁקָה שורש-בריבוע היה פונה אליי תמיד כשמשהו לא היה נהיר לו לחלוטין. וכך חלפו השנים.
ובשנתי השש-עשרה…
כמעט סיימתי את השישית, ועמדנו לצאת לחגיגה השנתית. קמתי מוקדם ורצתי לראות אם מזג האוויר טוב. אני זוכר נפלא את הבוקר ההוא. אספר ואתעד את כל קורות אותו היום כדי שהקורא יראה מאילו חיים התעוררתי אל תוך הסיוט. היה אז יום של פז, עולם רענן של עלווה טרייה השתרג מבעד למשבצות הזגוגית של המרפסת הגדולה. נצנוצים כסופים, אצבעות מחטניות בהירות וצעירות על האורן, פעמוני מאי מלבלבים ככדורי שלג עתירי פלומה. אני זוכר היטב כל פרח ופרח. איך התהדר שיח הלילך![1] היה שם גם שיח שכשהיינו ילדים קראנו לו קַפְּצוֹנִי, כי צמחו עליו גרגרים לבנים דמויי בועות, מעין שלפוחיות שנהגנו לרמוס ולפוצץ בעקבינו על האדמה. עתה נשא עליו אשכולות קטנים של פרחים ורודים. מכל צד ועבר רחשו סביבו דבורים, וכל השיח המה וצלצל כמו עוגָב בכנסייה.
חלונות אחדים היו פתוחים, ואני שמעתי הכול: את הדבורים ואת הצרעות בשעה שהגיחו והתעופפו מתוך שיח הגרגרים, בבת אחת, כמו קצה חוט שהשתחרר מתוך פקעת, ובנחיל אמיץ ומזמזם הקיפו את גדר הברזל ועפו מעליה אל הרחוב, לשם משך אותם ניחוחם הדבשי של פרחי השיטים. שמעתי גם את שאון הציפורים, אלף מינים וסוגים של זמירות וציוצים, והכול בקול רם ושוקק חיים. הזרזירים ניצחו על המקהלה בעליצותם! הם צפצפו ושרקו כמו בחורים בבית-מרזח, ואני, הילד, לא התאפקתי וצירפתי את קולי לקולותיהם:
“השופט מרמה! השופט מרמה!”
אותו עולם ירוק היה צחוק ותו לא. שריקות, שריקות ופרצי צחוק. זהרורים מתנועעים של קרני השמש מכל עברי הצמרת הצפופה, כמו גומות חן קטנות בפָּנים. צחקתי מרוב אושר – מזג אוויר מאיר פנים כל-כך לכבוד החגיגה. יונה אפורה שובת לב ביופייה התיישבה על אדן החלון הפתוח, ואני התגנבתי אליה כדי לתפוס אותה. אבל היא פרחה לה, נחתה בחצר והידסה על האדמה, מנענעת בנוקשוּת את צווארה.
אז נכנסה מָרִישְׁקָה, הביאה את ארוחת הבוקר. ניחוחו המגרה של הקפה שנקלה זה עתה הציף את החדר. מָרִישְׁקָה באה וסינורה רכוס מאחור בחינניות, והיא מחייכת חיוך רחב.
“אדוני הצעיר, אתה תאחר. עוד לא התלבשת אפילו.”
חזרתי לחדרי בריצה ולא נאלצתי לחפש את בגדיי החדשים, הם הוכנו לי מבעוד מועד.
מה טוב שלאדם יש חדר משלו! מה נפלאים המים הצוננים כך בבוקר, בבת אחת! מה נעים מגעם הקריר של התחתונים הנקיים! כמה טוב שדואגים כך לאדם! האם בחגיגה תהיה גם קליעה למטרה?
לפתע פתאום נפתחה הדלת, אמי הציצה פנימה, ואני שישבתי על המיטה ובדיוק בו ברגע עמדתי ללבוש את חולצתי החדשה, הרגשתי שאני עושה תנועה הדומה לזו של עופר איילים מופתע. אמי היתה אישה כה יפה, צעירה והדורה, שהתביישתי להתלבש בנוכחותה. בנוכחות המשרתת דווקא לא התביישתי. אבל כאשר ראיתי את הפנים היפות והאציליות ההן, שאומרים כי פניי דומות להן מכל בחינה, כשראיתי את הברייה יפת המראה ההיא בכוּתונת הלילה היפהפייה, התחבאתי לי מתחת לשמיכה כמו חילזון בקונכייתו.
היא גהרה עליי, חפֵצה לנשק את מצחי, ואני בתגובה מבוהלת התאמצתי למשוך את השמיכה.
“איזה ילד זה, לא להאמין! מתבייש מאימא שלו.”
תכף כשיצאה נחפזתי להתלבש ופתחתי את הדלת, הקפה ההביל, ומאחורי המפה הלבנה עמדה דודתי וחילקה קצפת.
מבּין כל היצורים האנושיים אולי אותה אהבתי יותר מכול. היא היתה אחותו הגדולה של אבי; מעולם לא נישאה, והיא גרה אצלנו. תמיד היה נדמה לי שהיא עשויה כסף טהור. השׂער על ראשה הקטן כסוף באורח מתעתע; פניה כה עדינות בחיוורונן הקלוש, בחיוכה הקורן בחיישנוּת כמו חפץ משכית מכסף; גם אור חיוכה היה אורו של הכסף, ומימיי לא שמעתי צליל כסף טהור יותר מקולה. אבל כסופה יותר מכול היתה נשמתה, וקולה היה ניגון נשמתה, חיוכה – נהרת נשמתה. אני חש שאפילו שמה – נֵנֶה נהגנו לקרוא לה בבית – ואפילו עצם המחשבה עליה, העלו על הדעת באורח בלתי נמנע זהרורי כסף ודנדונים חרישיים. כלל לא חשבתי ששׂערה הלבין משנותיה; צעירה היתה, ענוגה ומתוקה; אולי נולדה כסופה, כמו איזו פֵיה; ובדיוק כמו אחת הפֵיות שיוויתי אותה לנגד עיניי כשעמדה שם, מאחורי המפה הצחורה, בלובן הקצפת הטרייה ולנוכח כפיות הכסף שהבהיקו בשמש הבוקר.
הבנות טיילו אותה שעה בחצר – אחותי הקטנה, בֵּזִ’יקֶה בת העשר, ובת-דודי, בֶּשְׁקֶה אחרת,[2] נערה שמחה ונאה בת שבע-עשרה. אבי ישַׁן עדיין, אבל מבעוד מועד הבטיח שגם הוא יצטרף לחגיגה, ואף המורים הביאו אותו בחשבון, שהרי היה אחד האנשים המכובדים ביותר בעיר. אני, מקור גאוותם של הוריי, הייתי צריך להיות יפה ונקי, ועל המדרגות שבה אמי ובחנה במיומנות את מלבושיי, ושם עמדה מאחוריי מָרִישְׁקָה ובידיה מברשת הבגדים, ולצדה עמדה גם המטפלת הזקנה וִיוִי שעליה אספר עוד בהמשך. נֵנֶה פנתה אל הבנות ואמרה:
“קִטפו ורד ושִׁזרו אותו בלולאת הכפתור של אֵלֵמֶר, כדי שייראה יפה.”
בֶּשְׁקֶה, בֶּשְׁקֶה הגדולה, השחילה את הוורד ללולאת הכפתור שלי, ואני הבטתי מקרוב וראיתי מה יפות פניה, ולאחר מכן, לאות הכרת תודה, צעדתי זקוף קומה קדימה בצעד מחול מיומן ונישקתי אותה על לחייה נשיקה פתאומית: הדבר מצא חן בעיניה, אבל למרות זאת העמידה פני נרגנת והיטיבה את שׂערהּ. אני צחקתי במשובת ילד בריאה.
כזה היה אותו הבוקר, בוקר זמזום הדבורים וזריחת השמש. גם צֵזָר, הכלבלב החביב, קפץ לקראתי, ורק בקושי עלה בידי לגונן על בגדיי היפים מפניו. הכול ליוו אותי עד לשער והסתכלו אחריי בלכתי, ואני יצאתי לחגיגה בגאווה, נקי ועטור בוורד.
כך אני זוכר את כל זה: כך אני יכול לתאר את כל היום ההוא. ההתאספות בחצר בית-הספר, אותה המולה כבדה הטומנת בחובה הבטחה, שהעניקה לנפשי גירוי בדומה להמולה בתאטרון לפני תחילת ההצגה, בדומה לריח הדפוס הטרי של ספרים חדשים. ניכר ברעיי – מתוחים ומוזרים, רחוצים ולבושים בבגדיהם החדשים כאילו קילפו אותם וארזו אותם מחדש – שכעת הם יוצאים ליום אחד מבית-הספר אל העולם הרחב, כמוהם ככלבי-ים המגיחים מתוך המים. המורים: מִישְׁקָה שורש-בריבוע שניצב בינינו במלוא סמכותיותו, מדגיש את כובד משקלו של הבוקר; המורה אֶרְנֶה קְרוּג שארגן את החגיגה ועליה היתה גאוות חייו, האירוע הראשון במעלה בחייו מדי שנה בשנה: במחצית אחת של השנה התכונן לקראתו, במחצית האחרת התפלש בהכרת ערך עצמו. הדגל שאמי נתנה במתנה למוסד: היא היתה אם הדגל. היציאה לדרך: הנה מה טוב, לצאת לדרך! ללכת במרחבי השדות! שמש אלוהים יוקדת, הזיעה מצננת את בית-השחי, הצועני מנגן, מחר יום חופשי. מי חושב עכשיו על שיעורי לטינית? קדימה!
“זה יער אדיר!” צעק פִּישְׁטָה רֵוִי שהוסיף לקרוא את ספרי ז’וּל וֶרְן, ודיבר בלי הרף על תמנונים ענקיים ועל פעמוני צלילה. “ביערות כאלה אורבים הקָאוּבּוֹיְז.”
אתאר את החגיגה בפרוטרוט, את כל המשחקים: היתה גם היתה קליעה למטרה! ומשיכת חבל! וריצה בשׂקים! ואיך שקְרָאוּס נכשל! ואחר כך במשך חצי שעה נימק ונימק את כישלונו. והמורה נָאצִי קָאקַאי שעם עקרונותיו הפדגוגיים נמנה “השתתפות במשחקי הילדים”, קלע למטרה וניפץ ספל לרסיסים. אני הייתי מוכשר בכל התחומים ומאושר, חלקיק קטן של אושר בתוך האושר הגדול: נפשי המתמסרת נסחפה ברעש המשחק. לילד קורה לעתים קרובות שהוא אינו מרגיש את עצמו. לפעמים, בשעה שישבתי בין חבריי על הספסל, תהיתי: למה מבּין כל אלה דווקא אני – אני? איזה סוד מחבּר בין כל יתרונותיי ותחושותיי דווקא לגוף החינני הקטן הזה? למה לא לגופו של שכני? אבל עכשיו, בלי שמץ של מחשבה, נפשי נמסה באושר בנפש ההמון.
זה היה יום מאושר, מאושר. וביום ההוא היה עליי לדעת הכול!
למה תמיד התחריתי בקַרְצִ’י הוֹדִי ובפָזֵקָשׁ, בהפגנתיות, בכל המשחקים? כאילו רציתי להוכיח לעצמי שאני היוצא מן הכלל. והרי ממילא הייתי הטוב ביותר!
מה הם עוללו לי? למה שנאתי אותם בעל כורחי?
שני כתמים מחוספסים המנקרים תדיר בזיכרון היו אותן שתי פנים בעיניי, שני מקומות בתמונה נהדרת שהצבע התקלף בהם, ומתחתיו נחשף הבד העירום.
ביום ההוא היה עליי לדעת הכול.
ישבנו לארוחת הצהריים, מצטופפים על הספסלים הארוכים, רוח נעימה נשבה בחום הגדול, מרבד הזהב השקוף התנועע ברקיע, כמה עלי שיטה נשרו על צלחותינו. אחרי המרק קרא מישהו לפתע פתאום:
“יחי המורה קְרוּג!”
“יחי!” פרחה צעקה בבת אחת מארבע-מאות גרונות של נערים כמו ציפור שבויה הפורחת מכלוב, כאילו להקת ציפורים שלמה מנתרת אל-על באוויר במפתיע, במהירות, לגובה. זו היתה קריאת הידד אינסופית ומחרישת אוזניים: העצבניים ביותר בינינו סתמו את אוזניהם וצרחו, ענפי האילנות הזדעזעו, המורים צחקו ונבוכו.
קְרוּג התהלך בינינו, השגיח על התנהלות הארוחה.
“נראה שאני די פופולרי, אה?” אמר בצחוק לדַרְוָשׁ; מכל מקום הפגנת החיבה נעמה לו מאוד.
אבל הקולות לא נדמו, הם שטפו בהתפרצויות, אחרי כל מנה הגיע תורם של עוד ועוד שמות.
“יחי המורה דַרְוָשׁ!”
“יחי המורה צֵ’רֵאי!”
“יחי המורה קָאקַאי!”
כל אחד ואחד קיבל את חלקו. שמם של מקצתם נישא בצניעות וביראה, שמם של אחרים – בסערת לגלוג מתפרעת. כשהגיע תור שמו של קָאקַאי רעם כל היער בלי רחמים.
“מספיק, בנים, הפסיקו!” הורה נָאצִי בידו.
אבל אנחנו לא הפסקנו. ומנהל בית-הספר הביט מודאג ממרפסת המסעדה. מנפנף החפתים הקשיש הזה טרח שם בסמכותיותו הרגישה בקרב אורחים אחדים שהצטרפו לארוחה, ועמם נמנו אח”מים למיניהם מבין הורי התלמידים, שוחרי בית-הספר. ראיתי שם, בין השאר, את אבי. השופט לִיצְ’קוֹ שכבר לפני הצהריים השיק שם כוסות בלי הרף, סיפר איזו מעשיית ציד, מין סיפור בלי ראש ובלי רגליים, וכל אותה שעה נאלץ להגביה את צרחותיו הצרודות יותר ויותר כדי שקולו יגבר על תרועות ההידד.
“שמע,” לחש באוזני שכני לספסל, פִּישְׁטָה רֵוִי, “תסתכל על האיש ההוא שיושב לצד לִיצְ’קוֹ.”
הכתם השלישי! הוא פגע בנפשי תכף כשהסתכלתי עליו.
הוא היה אדם חזק, גדול. זקן חום וסבוך בנוסח קוֹשׁוּט,[3] עיניים כחולות כפלדה שריצודן מוזר. הוא לבש מכנסי בד אפורים ומקטורן. במקום אפוד הקיפה את מותניו חגורת משי רכה, רחבה ושחורה שכולה קפלים-קפלים. צווארון חולצתו התנוסס מעל למקטורנו, ומתחתיו השתלשלה עניבה כהה מעוטרת גדילים.
“אתה יודע שהוא יַנְקִי?”[4] הסביר פִּישְׁטָה רֵוִי בעניין רב. “הרבה זמן בילה באמריקה, הוא יודע אנגלית, עבד בתור מהנדס; קִינְצֶ’שׁ[5] שמו. הוא חזר להונגריה לא מזמן, לפני כן חי בגְרִיט סוֹלְט לֶק סִיטִי.”
“גְרֶיְט סַלְט לֶיְק סִיטִי,” תיקנתי את הגייתו.
הרעש גווע בקושי רב, וקְרִיגְלֶר, התלמיד המצטיין של השמינית, צעד אל קדמת המרפסת ופתח בנאום תפל.
הסתכלתי בלי הפוגה במהנדס שתר את אמריקה. לא יכולתי להסיר ממנו את עיניי. האם כבר אז עלה על דעתי שדבר מה מתחיל בזה הרגע? הייסורים שיתלוו אליי במשך כל חיי? מן הסתם לא. אבל הפנים ההן… הראיתי אותן כבר איפשהו? זכרתי את הפנים ההן בבירור.
משחר ילדותי השפיעו עליי הפנים השפעה ניכרת. עד עצם היום הזה אני תכף ומיד מדמה לראות בהן את הנפש; האדם ופניו אחד הם בעיניי. אבל שום פני אדם לא הותירו בי חותם עמוק כפנים ההן (פרט לפנייך, אֵטֶלְקָה המקסימה; אבל הייתכן בכלל לדבר על פנייך ועל הפנים ההן בכפיפה אחת?). אותן עיני גבר כחולות כהות, מוכּרות באופן מפתיע כל-כך… הזדעזעתי כשהוא הסתכל בי פעם במקרה, כאילו היה מורי, ותפס אותי בקלקלתי. וכאילו אלף ועוד אלף זיכרונות אפלים צפו ועלו להם בראשי מתוך העלטה, ממעמקים, אותן עיניים פיתו אותם אליהן, אותן עיניים רמזו להם, קראו והעלו אל האור את ההמון הממורמר ההוא…
משהו מופלא שגילם בגדולתו את המציאוּת קרן מאותו אדם. קו חד של אור שמש ירד מגג המרפסת וקטע את רגליו מהצד, ראשו היה נטוע בצֵל. לא היה בו ולוּ קורטוב הידור: בגדיו היו קמוטים ומאובקים. חולצתו היתה פתוחה בחלקהּ ברישול, באחדות מתנועותיו נחשף שמץ מחזהו. בפניו הרגשתי פראות, משהו מן החספוס שיש באנשי עמל. במבטו היה דבר מה מבעית. למראהו נדמה היה כי כל השאר איננו אלא משתה משעשע וחלום חביב. לא יכולתי אף לשים לב לשום דבר זולתו. הילדים בעבעו. קְרִיגְלֶר נשא דברים. המנהל השיב. לא שמעתי מאומה.
הִתְעַשַּׁתִּי. שלוש פעמים הידד! הצועני הרטיט את כינורו.
האם אני מכיר מישהו שדומה לאיש הזה? לא ולא, אותו עצמו אני מכיר.
איזה טירוף! מנין? הן זה עתה חזר הנה מאמריקה – מימת המֶלח הגדולה.
שקט! אבי נואם. הוא נשא דברים בשם האורחים, יפה דיבר, בבירור, בחביבות של אדונים. אחת היא עם מי ידבר, תמיד נמסכת בקולו נימה מנמיכה, ובכל זאת לעולם היא איננה מעליבה או פוגעת, אלא אדרבה – מעוררת יראת כבוד. הוא אדון הונגרי אמיתי: עליצות רצינית, מבט גלוי, זקן נאה, אפור, מלא, לבושו מטופח ומעיד על טוב טעם. נבון, צלול, מכּיר להפליא את טבעם של בני-האדם. מאז ומתמיד ראיתי בו מופת. ועכשיו, לפתע פתאום, נפלא היה בעיניי שהוא אבא שלי. כאילו רק חלום חלמתי והנה אני בנו של אדם כה משכיל, נאה, אצילי ועשיר.
וכבדו עליי עפעפיי. אולי מחמת הבירה? או הארוחה הדשנה? הישיבה הממושכת? לבסוף התפזרנו. אבי אותת לי לגשת אליו:
“איך אתה מבלה?”
“בנעימים.”
ותכף ברחתי: נמלטתי מן המרפסת. פחדתי, באמת ובתמים פחדתי – מפני האיש ההוא. בדיוק התחילה תורנותי בקופה, תורנות בת חצי שעה; פִּישְׁטָה רֵוִי ואני מיהרנו לאורך השדרה האפלולית, שם תלו כבר את פנסי החג.
“שמע,” אמר לי פִּישְׁטָה רֵוִי, “אתה יודע שגְרֶיְט סַלְט לֶיְק סִיטִי מכונה גם ‘ירושלים החדשה’?”
לא השבתי לו, והוא התחיל להסביר:
“חיים שם המורמונים. אתה יודע שלשלושת מנהיגיהם הראשיים יש בסך הכול שמונים ושתיים נשים?”
שוב לא פציתי את פי. אבל פִּישְׁטָה לא נרגע עד שלא סיפר לי כל מה שידע על המורמונים:
“אתה יודע שהמורמונים נלחמו הרבה באינדיאנים? אף-על-פי שהם רואים בעצמם קרובים של האינדיאנים.”
הוא המשיך, שקוע בהרהורים:
“הייתי רוצה לדעת אם המהנדס קִינְצֶ’שׁ ראה איזה אינדיאני.”
“האינדיאנים הרי כמעט נכחדו כבר כליל,” הערתי כבדרך אגב.
“אבל באזור ההוא הם עדיין קיימים,” הטעים פִּישְׁטָה. לאחר מכן עבר לעניין אחר: “מסקרן אותי לדעת בכמה שעות הזיז המהנדס קִינְצֶ’שׁ את מחוגי שעונו כדי לעבור מהזמן ששם אל הזמן שכאן. שם בוקר כשאצלנו ערב.”
“אני יכול לחשב לך את זה,” עניתי. “אם כי כדי לדייק, עליי לדעת, כמובן, את קווי האורך והרוחב הגאוגרפיים.”
מדוע כל מילה וכל תמונה מהיום ההוא נשתמרו בזיכרוני בחדות כזאת? חצי השעה בתורנות הקופה… השער החגיגי שהתנועע ברוח, סמל הונגריה שקושש מזרדים ונשמט. זלזלים, סרטים, צמרות ובמות! שולחן הגזברות הקטן התנודד על האדמה היציבה, ומגדלי המטבעות שעליו התנועעו מצלצלים.
“נו, מה המצב?” בא לברר המורה קְרוּג.
מָאיֶר העדין הבלונדי, שבוודאי הניח אמש את כל מילוניו ביוונית ובלטינית על מכנסיו המגוהצים, התהדר בעיטור הלאומי[6] וארב במתח ניכר לבני משפחת שַׁרְקוֹזִי – לאֵלָה שַׁרְקוֹזִי. אבל בלי הרף באו אחרים דווקא. הגיעה מרכבה נהוגה בידי עגלון בבגדים עממיים: סגן המנהל שִׁימוֹנְפִי, אשתו, אישה עצבנית ומעושה ואֵלִיס הקטנה בשׂער שופע, לולאות סרטים כחולים לצד אוזניה, נעליים לבנות לרגליה, גרביים ארוכים.
“אימא ואבא כבר באו?” שאלה אותי הגברת שִׁימוֹנְפִי.
‘עכשיו, עכשיו אני לא אספיק לחשוב על שום דבר,’ אמרתי בלבי. ‘עוד מעט, תכף כשיזדמן לי, אהגה בכול.’
באה גִ’יזִי, גִ’יזִי השחומה, “היפהפייה בנוסח איטליה”, נערה מפותחת בת ארבע-עשרה שהחליפה מבטים עם כל תיכוניסט. ומשפחת סַנְדֶר עם נֵלִיקֶה הביישנית והחכמה…
אחר כך הריקודים באסם המקושט: מחול אחר הצהריים של הילדים. בנות קטנות ובנים קטנים רקעו שם ברגליים, במבוכה מוזרה או בחיוך ממזרי. בהתחלה פסעו הזוגות הקטנים עד קצה האולם בקצב המוזיקה, הבנים הובילו ברוב טקס את יפהפיותיהם הצעירות. ילדונת כזו או אחרת ששׂערהּ התפזר, נטשה מדי פעם בפעם בפתאומיות את בן-זוגה למחול ורצה אל אימא שלה. נֵלִיקֶה צווחה לפתע פתאום: צרעה הסתבכה בשׂערהּ. ידי שיחררה את חיית הפרא במיומנות. נֵלִיקֶה חייכה אליי בהכרת תודה. עשינו עוד כמה הקפות בלי הגה. אהבתי לרקוד, אבל לא הייתי מיודד במיוחד עם הבנות הקטנות. ידיהן של אחדות מהן היו מיוזעות כל-כך! וכמו לא די בזה, רק על שטויות היה אפשר לדבר אתן. העדפתי את הילדות הגדולות, ולפעמים הבטתי בהן בעיניים שוקקות.
הובלתי את נֵלִיקֶה אל אמהּ וחמקתי מן האסם. חלפתי טרוד על פני המרפסת האפופה עשן סיגריות. הרחקתי לכת ביער, שוטטתי במקום שאיש לא התהלך בו עוד. היו שם פלג קטן, קרחת יער, גשר קורות; התיישבתי על גדם עץ כרות. להיות לבד! לחשוב! ‘קִינְצֶ’שׁ… מאין אני מכיר את קִינְצֶ’שׁ? איזה זיכרון רע שלי דבק בפנים הללו? בחלומי…?
למה, למה זה נראה לי חשוב כל-כך? מה לי ולו? אולי הוא בכלל מעניין אותי בגלל אמריקה, כפי שהוא מעניין את פִּישְׁטָה רֵוִי? אני פוחד מפניו… תחושה מוקדמת כלשהי? אוף, איזו איוולת.
ההרים הירוקים כאן פיקחים תמיד ונינוחים בהדרם הקטיפתי כמו קשישים יפי-תואר. הם אינם פוחדים משום דבר. הם אינם מצטערים על מאומה ואינם נפגעים ממאומה; האם יש משהו שמצער אותם, שפוגע בהם? ופה, למרגלותיהם,’ חשבתי, ‘האדם הקטן, הילד, מלא דמיונות שווא. נדמה לו שהוא מרכז העולם. הכול פוגע בו, הכול קשור אליו.’
כשהייתי קטן וראיתי את אורות החג מרצדים בחלונות, האמנתי שסַנְטָה קְלָאוּס עובר ממקום למקום ובוחן כיצד אני מתנהג. כשפקחתי את עיניי בלילה ובגד לבן כלשהו השתלשל מן המתלה, זו היתה רוח רפאים, והיא ארבה לי. אני זוכר שזמן מה התגוררנו בבודפשט, ברחוב שְׁטָצִיאוֹ, בקומת הקרקע של בית דו-קומתי ישָׁן. בקומה שמעלינו גרה אלמנה עשירה, ומטבחה היה ממוקם במרתף; מאכליה הועלו לביתה במעלית פנימית. המעלית עברה דרך חדר הילדים של דירתנו; היא הותקנה בתוך קיר מוגבה בצורת ארובה מרובעת. בשעות הארוחות בקעו מתוך אותה גומחה רעמים משונים ורעשי משיכה. הייתי מקשיב להם מבועת ולא העזתי לשאול אף אחד במה מדובר. האמנתי שזה איזשהו עניין מביש, חשאי ונורא, ואסור לדבר עליו אף פעם.
מאז ומתמיד היו לי דמיונות כאלה, כמו גם ביחס לנגרייה. מאז ומתמיד הרגשתי שקיימת בתוכי איזושהי כפילות: לילד החביב והנחמד התלווה גם ילד אחר, והוא התהלך מאחוריי, סמוי מן העין, וכאשר הבטתי בראי היה לוחש באוזני:
“אל תאמין לילד היפה הזה! הוא לא אתה, הוא מרמה אותך. חפש את עצמך מאחוריו, חפש אותי!”
לפעמים היה לוחש באוזני דווקא בעיצומם של השעשועים וההנאות הנפלאים ביותר:
“אל תאמין להם! אתה רק חולם אותם!”
כי כל העולם כולו היה כתמונה בעיניי, כתמונה נהדרת, ופעמים רבות חשבתי שאולי הכול אינו אלא אשליה, וזרימת ילדותי הקלה והחלקה עם האושר חסר המעצורים שנפל בחלקי אכן היתה כמו חלום. באופן בלתי מודע תמיד פחדתי קצת מן היקיצה. לפעמים כשהייתי רואה משהו מכוער או רע מאוד, היה נדמה לי לרגע שהנה, בזה הרגע אני מקיץ מן החלום הנפלא שחלמתי. פעמים רבות קרה גם שאווירה מסוימת או מצב מסוים נראו לי לפתע פתאום מוכּרים, כאילו כבר חוויתי אותם בחלומי או בחיים שקדמו להולדתי. אבל אומרים שכל אדם מרגיש כך לפעמים.
‘אוף, בוודאי יש הסבר טבעי לכל ההבלים האלה,’ חשבתי אגב פיהוק, ‘אולי פעם, בילדותי המוקדמת, ראיתי איזה בעל מלאכה, מישהו שמזכיר את קִינְצֶ’שׁ, ואולי פחדתי ממנו מאוד כשהייתי ילד קטן, ואותו הרושם העמוק שב וניעור עכשיו.’
לא העליתי כלל על דעתי שהרהרתי בקִינְצֶ’שׁ בלי הרף בתור בעל מלאכה; לא היה לי מושג מדוע אותו צירוף התאים לו תכף ומיד.
‘אותו הרושם העמוק שב וניעור עכשיו,’ עלה על דעתי כמו אינספור מילים סתומות. עצמתי את עיניי, אט-אט נהיה לי חם מאוד – ואז התרחש הדבר המיוחד הראשון, אם כי אז לא ייחסתי לו כמובן חשיבות רבה, כי הייתי סבור שמדובר בחלום ותו לא.
מישהו בעט בי.
זו היתה רגל יחפה שבעטה בי, הרגשתי את זה בבירור, והמוזר מכול היה שלא מצאתי בכך שום דבר יוצא דופן. פקחתי את עיניי: חושך מוחלט, וגם הדבר הזה נראה לי טבעי לגמרי.
כל זה ארך כהרף עין.
טיפת גשם נשרה על פניי, זינקתי ממקומי.
‘אוי, מתחיל לרדת גשם, כדאי שארוץ.’
