פרק ראשון
הדרך המתה
במקום ההוא, המלחמה הרגה את הדרך. רק הצבועים השתרכו בשבילים, נברו באפר ובאבק. סוגי עצב שמעולם לא נראו כמותם התערבבו בנוף, בצבעים שנדבקו אל הפה. צבעים עכורים, כל כך דהויים עד שאבדה להם קלותם, צבעים שניטלה מהם החוצפה שבפרישת כנפיים על רקע הכחול. כאן נהיו השמים בלתי אפשריים. ואלה שנשמה באפם התרגלו לקרקע, למדו לקבל את המוות בהכנעה.
הדרך הנפתחת כעת לעינינו אינה מצטרפת לשום דרך אחרת. היא יותר עזובה מן הדורות הקודמים, נושאת לבדה את המרחק כולו. בשוליה מרקיבות מכוניות שרופות, שרידים של מעשי ביזה. בסוואנה מסביב רק עצי הבאובב מביטים בעולם הנובל.
בדרך זקן ונער. הם הולכים ומתנודדים, כאילו מיום היוולדם אין להם ייעוד אחר מלבד הליכה. הם הולכים משום מקום לשום מקום, כאילו הדרך שכבר עברו עודה לפניהם, והם עצמם ממתינים לבאות. הם נמלטים מהמלחמה, המלחמה שטימאה את כל ארצם. הם הולכים מתוך אשליה שהלאה משם ימצאו מקלט בטוח. הם מתקדמים יחפים. צבע בגדיהם כצבע הדרך. שם הזקן טוּאָהִיר. הוא רזה, ונראה כאילו איבד את כל חיותו. שם הצעיר מוּאִידִינְגָה. הוא צועד בראש, כך מאז יצאו ממחנה הפליטים. ניכרת בו צליעה קלה, אחת מרגליו משתהה מעט יותר מן האחרת. אלו עקבות המחלה שלא מזמן גררה אותו אל סף המוות. מי שנטל אותו תחת חסותו היה הזקן טואהיר, אחרי שכל האחרים עזבו אותו. מצבו של הנער היה בכי רע. ההפרשות יצאו לא רק מאפו אלא מהראש כולו. הזקן נאלץ ללמד אותו הכל מההתחלה: ללכת, לדבר, לחשוב. מואידינגה שב להיות ילד. אילוצי ההישרדות זירזו את הילדות השנייה הזו. כשהחלו במסעם כבר היה מורגל לשיר ולהתלוצץ, אם כי בהיסוס ובהיסח הדעת. אבל כיוון ששָׁכן עם הבדידות, בסופו של דבר נטש אותו השיר. ההולכים נראו כמו הדרך, שניהם קמולים ומיואשים.
כעת עוצרים מואידינגה וטואהיר מול אוטובוס שרוף. הם מתווכחים, דעותיהם חלוקות. הצעיר משליך את השק על הארץ ומעלה ענן של אבק. הזקן גוער בו:
“אני אומר לך, ילד: פה ממש נקים לנו בית.”
“פה? באוטובוס שרוף לגמרי?”
“אתה לא מבין כלום, ילד. מה שנשרף לא יישרף עוד.”
מואידינגה לא משתכנע. הוא מביט במישור והכל נראה מעולף. באזור נטול זוהר זה, כבר אין לאדם חשק להיות צודק. לכן הוא אינו מתעקש. הוא מקיף את האוטובוס. הרכב סטה ממסלולו וחוסם כעת את הדרך. החלק הקדמי מעוך, ממפגש עם באובב אדיר. מואידינגה נשען על גזע העץ ושואל:
“אבל לא יותר מסוכן על הדרך, טואהיר? לא יותר טוב להסתתר בסבך?”
“מה פתאום. פה נוכל לראות את מי שעובר. אתה מבין?”
“אתה תמיד צודק, טואהיר.”
“אין לך מה להתלונן. אתה אשם: אתה רוצה למצוא את ההורים שלך, נכון?”
“כן. אבל יש כנופיות חמושות בדרך.”
“אם יבואו הכנופיות, נעשה את עצמנו מתים. כאילו שֶׁמתנו יחד עם האוטובוס.”
הם נכנסים לאוטובוס. במעבר ועל הספסלים עדיין מונחות גופות מפוחמות. מואידינגה מסרב להיכנס. הזקן מתקדם במעבר, מביט מסביב.
“אלו בערו טוב. תראה איך כולם נעשו קטנים. נראה שמוצא חן בעינֵי האש לראות אותנו כילדים קטנים.”
טואהיר מתמקם בספסל האחורי, לשם האש לא הגיעה. הנער מוסיף להתנגד. מהסס אם להיכנס. הזקן מעודד אותו:
“בוא, הלהבות כבר ניקו את המתים.”
מואידינגה מתקדם, דורך בזהירות רבה. המוות טימא את המקום הזה. יידרשו אלף טקסים כדי לטהר את האוטובוס.
“אל תעשה פרצוף כזה, ילד. המתים ייעלבו אם יראו שאנחנו נגעלים מהם.”
מואידינגה מניח את השק על ספסל. הוא מתיישב ומתבונן בפינה שהאש לא כילתה. יש גג, מושבים, משענות. הזקן כבר נשכב לנוח, אדיש. עיניו עצומות, והוא מגביר את קולו:
“נעים שיש צל כזה. לא נחתי מאז שברחנו מן המחנה. אתה לא רוצה לשכב קצת בצל?”
“טואהיר, בוא נוציא את הגופות האלה מכאן.”
“למה? הן מסריחות?”
הנער אינו משיב מיד. הוא פונה אל החלון השבור. הזקן מתעקש שינוח. מאז יצאו ממחנה העקורים לא עצרו לרגע. מואידינגה מוסיף להפנות את גבו. נשימתו נשמעת בקושי והוא כמעט מתייפח. הוא חוזר בלחש על התחינה: לנקות את המחסה הזה.
“אני מבקש ממך, דוד טואהיר. נמאס לי לחיות בין מתים.”
הזקן ממהר לתקן: אני לא הדוד שלך! ומאיים: ילד, אל תגזים. תשמור על הפה שלך. אבל זה רק עניין של מסורת, טוען מואידינגה.
“אצלך זה לא מוצא חן בעיניי.”
“אז יותר לא אקרא לך ככה.”
“תגיד לי: למה אתה רוצה למצוא את ההורים שלך?”
“כבר הסברתי לך הרבה פעמים.”
“אני לא מבין. אספר לך משהו: ההורים שלך לא ירצו לראות אותך, אפילו חי.”
“למה?”
“במלחמה ילדים הם עול כבד מדי.”
הם יוצאים לקבור את הגופות. הם לא מתרחקים. חופרים קבר אחד כדי לחסוך במאמץ. בחזרה לאוטובוס הם מוצאים עוד גופה, מונחת ליד החפיר, בגבה אל הדרך. לא נשרפה. נורתה. החולצה ספוגה דם ואי אפשר להבחין בצבעה המקורי. לְיָדה מזוודה סגורה, איש לא נגע בה. רגלו של טואהיר מזיזה קלות את המת. הוא בודק את כיסיו, לשווא: מישהו כבר רוקן אותם.
“תראה, הטיפוס הזה לא מסריח. האוטובוס הותקף לא מזמן.”
הנער נרעד. בסופו של דבר, הטרגדיה לא התרחשה כל כך מזמן כפי שחשב. רוחות המתים עדיין במקום, אבל נראה שטואהיר אינו מבחין בהן. הם קוברים את הגופה האחרונה. הפנים אינם נגלים בשום שלב: הם גררו אותה כפי שהיתה, שיניה חורשות את האדמה. אחרי שהם מכסים את הבור הזקן דוחף את המזוודה לאוטובוס. טואהיר מנסה לפתוח את המזוודה, ולא מצליח. הוא קורא למואידינגה לעזרה:
“תפתח, נראה מה יש בפנים.”
הם ממהרים לפרוץ את המנעול. במזוודה יש בגדים, קופסה עם אוכל. על הכל מפוזרות מחברות בית ספר, כתב של תלמיד מתחיל משורבט בהן. הזקן לוקח את הקופסה עם הצֵּידה. מואידינגה בוחן את הניירות.
“טואהיר, תראה. אלו מכתבים.”
“אותי מעניין האוכל.”
הנער מחטט בשאר הדברים. ידיו הסקרניות עוברות בין פינות המזוודה. הזקן מעיר לו: שישאיר הכל כפי שהיה, שיסגור את המכסה.
“תיקח רק את הניירת הזאת, נעשה ממנה מדורה.”
הצעיר לוקח את המחברות. הוא שם אותן מתחת לספסל. לא נראה שהוא מתכוון להקריב את הניירות הללו כדי להדליק אש. הוא יושב, מרוחק. בינתיים, בחוץ, יורד הלילה על הכל. שחור-פרא, עיוור, משתלט על העולם. מואידינגה מביט בחושך ונרעד. זהו חושך מאלה שאפילו העורבים אינם אוכלים. נראה שכל הצללים ירדו על הארץ. הפחד מעביר את קרניו על חזה הילד, שנשכב ומתכרבל כמו רב-רגל. האוטובוס נכנע לשלווה, הכל דממה שותקת.
מאוחר יותר מתייבבת יבבה, כמעט בלתי נשמעת. מואידינגה בוכה. הזקן קם וכועס:
“תפסיק לבכות!”
“אני עצוב…”
“אם תבכה ככה תקרא לרוחות. או שאתה שותק או שאני מפוצץ לך את העצב בסטירה.”
“אף פעם לא נצא מכאן.”
“נצא, בטח שנצא. משהו עוד יקרה. המלחמה הזאת תיגמר. הדרך תהיה עמוסה באנשים, במשאיות. כמו פעם.”
הזקן שלֵו יותר, מעביר את זרועו על כתפיו הרוטטות של הנער ושואל:
“אתה פוחד מהלילה?”
מואידינגה מהנהן בראשו.
“אז לך תדליק מדורה בחוץ.”
הנער קם ובורר מתוך הניירות, מתעקש לא לקרוע דף כתוב. בסוף הוא תולש מאחת המחברות את כריכתה ומשתמש בנייר להדלקת האש. לאחר מכן הוא מתיישב ליד המדורה, מניח את המחברות ומתחיל לקרוא. הוא מפענח את האותיות באִטיות והוגה אותן בזו אחר זו. על פניו עולה חיוך של ניצחון. הוא מְתרגל ומתרגל, נעשה החלטי.
“תגיד, מה אתה עושה?”
“אני קורא.”
“שכחתי. הרי אתה יודע לקרוא. אז תקרא בקול רם, כדי שירדים אותי.”
הנער קורא בקול חזק. עיניו נפקחות יותר מקולו המקריא, לאט ובהדרגה הוא מפענח את האותיות. הקריאה היא דבר שכמעט שכח שהוא יודע לעשות. טואהיר הזקן, שלא ידע צורת אות, לא עורר בו את יכולתו לקרוא.
נדמה שקולו של מואידינגה קורא לירח. הלילה כולו מואר באור הלבנה. הדרך המוכספת מקשיבה לסיפור העולה מן המחברות: “אני רוצה לערוך את הזמנים…”
