הכול כבר קרה לי. לעתים נראה שכבר לא נותר למה לצפות. עדיין חשבתי שעלי לכתוב את הרומן שכל חיי רציתי לכתוב, אלא שחסר היה לי ממד, ולא ידעתי איך למצוא אותו. לא היו לי חלומות. כנראה זה מחיר ההתגברות על הסבל. לא ידעתי לאן ללכת מן המקום הנוח לכאורה שבו הייתי שרויה.
באותה שנה עזב בני את הבית. נשמתי לרווחה בשעה שהעברתי במכונית הקטנה את חפציו, סיבוב אחר סיבוב, מדירתי השכורה אל הדירה ששכרתי בשבילו. עזיבתו של בני לא העצימה את תחושת הבדידות, שממנה חרדתי כל השנים, אלא יצרה תחושה של חגיגיות לקראת לידה מחדש שחייבת לקרות.
לקראת ליל הפסח הראשון שבו ביליתי את הערב לבד, ללא חובת השתתפות בארוחת־סדר משפחתית, הכנתי לי סעודת ספרים ענקית שלא עלתה הרבה: חנות ידידותית בפאתי העיר מסכימה לקבל בחזרה את הספרים שבהם אין לי חפץ בתנאי שאחזיר אותם כחדשים. יותר משמחת החיסכון חשוב לי התענוג שבהחזרת ספרים רעים למקורם.
לקראת השעות הקטנות של אותו לילה, לאחר שהשלכתי ספר אחר ספר אל ערימת הנידונים ונמנום משועמם החל מכופף את ראשי, בקע צלצול הטלפון את הדומייה. בני היה על הקו עם סיפור על חלום מוזר שבו התגעגע למוות, לאותה רווחה של אין כלום, אלא שפתאום, באמצע החלום, הבין שלעולם לא יגיע לחידלון כי הנשמה היא בת אלמוות.
לאחר ההודעה על אלמותיותה של הנשמה פתחתי את הספר האחרון בערימה, הדובדבן־על־הקצפת, ספרה של סופרת ישראלית ששמרתי במיוחד להנאת יום החג. לקראת חציו החלה אכזבה לחלחל בי. אפילו לספרים חדשים, חביבי קהל ומבקרים, כבר אין מה להציע. לקראת השחר מצאתי את עצמי כותבת מאמר לטור הקבוע שלי בעיתון, שהגיע לסיומו במלים:
וכך אני מתהלכת עם השתוקקות לספר שיהיה מקורי ומרתק, קליל וצלול, מעמיק ומרומם, שתוך כדי קריאה אבכה ואצחק וכאשר אגיע לדף האחרון אתקף געגועים נוראים ואחשוב למה לא נכתב ספר אינסופי שאפשר להמשיך ולקרוא בו לנצח. סופר אלמוני, תפוס השראה, שב וכתוב בשבילי את הספר שיחדור ללבי וילפות את גרגרתי אפילו שיהיה עצוב לסיים אותו - - -
כעבור שבועות אחדים הגיעה אלי חבילה ובה ספר, מלווה בפתק קצר שהביע הבנה לרגשות שביטאתי במאמר ומשאלה לקבל תגובה אם אמצא לנכון לקוראו. על כריכת הספר, שיצא בהוצאה מכובדת, היה צילום של דרכון, כנפי טיס, ופרופיל חד של פני אשה. כבר באותו ערב, אחרי כמה עשרות דפים, חייגתי את מספר הטלפון שהיה רשום בפתק כדי לומר לאותו כותב: ״עד כאן בסדר, לפחות אני קוראת.״
הצלצול הדהד אי שם, כנראה בדירת רווקים זנוחה. איש לא הרים את האפרכסת בשבת בבוקר, כדי לשמוע שהסגנון עשיר וסוחף, וגם לא במוצאי שבת, כאשר רציתי לומר כי למרות הגודש המיותר ותפניות העלילה המוגזמות יש בספר משהו המדבר אל הלב. בערב שלמחרת לא נתאפשר לי לשאול את אותו אלמוני: מה פשר הנכות באישיותם של גיבוריך? ולא היה באוזני מי לסכם כאשר הגעתי עד אחרון הדפים: אתה איש מיוחד ומוכשר, אבל לא זה הספר אשר ביקשה נפשי.
כעבור שבועיים, בפרץ היזכרות מקרית באחר־צהריים אחד, שוב חייגתי את אותו מספר.
״לא נמצא במשרד,״ נאמר בקוצר־רוח. לבקשתי נמסר לי מספר הטלפון של ביתו שמחוץ לעיר.
*
ימים אחדים לאחר־מכן ישבנו, כותב הספר ואני, זה מול זה במסעדה. האיש היה גבה־קומה, מסביר פנים כמו מנהל בנק, יועץ השקעות, או אולי קבלן בשלב המתוק שלפני העברת המזומנים.
לצדי היה מונח ספרו, פיסות הנייר שהנחתי בתוכו מציצות מבין הדפים.
״קודם נאכל,״ הציע.
זללתי בתיאבון, כמעט בהתמכרות, מן הכבד הקצוץ והעגל האפוי, לא לפני שערמתי אל פי שלוש כפיות סובין מקופסה שבארנקי בלוויית כוס מים.
״נגד עצירות,״ הסברתי. הוא נראה נבוך קצת למשמע הדברים ורמז למלצר.
״אפשר לקבל חצי לימון סחוט?״ ואחר פנה אלי: ״זה בשביל הדיאטה."
לאחר־מכן הקשיב לדעתי על ספרו הכתוב בכשרון, שהתבזבז על עלילה בלתי־משכנעת אם כי בעלת להט ועוצמה, גיבורים מנייר והעדר התייחסות מורכבת למניעים.
הוא הקשיב בתשומת־לב, שאל עוד שאלה או שתיים ורשם כמה מלים על המפית שלצד צלחתו.
״התיאורים שלך יפים והדימויים מקסימים,״ המשכתי, ״אבל הסך־הכול שמנוני מדי. אתה נוטה לעודף מכשיל.״
להפתעתי לא מצאתי על פניו את סימני העלבון המבשרים שאני כלבתא, מפלצת, אשה סרסנית.
״תוכלי להביא דוגמאות?״
פתחתי במקומות המסומנים.
״ממש הכנת שיעורי בית, לא נעים לי שהיית צריכה לטרוח.״
״זאת לא טרחה. אני נהנית להתעסק בליקויים של אחרים.״
סיפרנו זה לזה על הרצון לכתוב את הרומן הישראלי הגדול. אני באירוניה של סופרת ממדרגה שלישית המתפרנסת בכבוד ממקצוע אחר, הוא - ברצינות שהסגירה איש חזק או טיפש.
הוא השתאה כאשר שמע שאכתוב את ספרי הבא בעוד עשר שנים ואולי לעולם לא, מפני ששום דבר כבר לא קורה לי.
״ספר זה לא דבר שממציאים?״
״אני לא יכולה להמציא שום דבר. הכתיבה שלי היא דרך נוספת להתעסק עם החיים.״
״ואיפה היצירה?״
״במבחר הפרטים, העיצוב, המאבק עם המלים - ״
״ואת לא ממציאה כלום?״
״אני נדבקת למציאות, כלומר...״ היססתי קצת לומר זאת, ״אני מפחדת משקרים.״
״ואני,״ התחייך, ״אוהב שקרים בגלל עבודת הדמיון הכרוכה בהם.״
איך אדע שהוא לא משקר כשהוא אומר שהוא אוהב לשקר?
״את מצליחה לחיות טוב בלי לכתוב?״
״כן, בערך, בזכות המקצוע שלי, שהוא תומך נפש נפלא. ואתה?״
״לגבי הכתיבה היא הצלת נפש. לפני שהתחלתי לכתוב חייתי על הגבול... חיפשתי סכנות, רדפתי נשים, כאילו נזקקתי לניקוז תמידי של עודפים רעילים.״
השפלתי את מבטי אל כף ידו המונחת על השולחן. לא היתה שם טבעת נישואין, אבל הבעת פניו ולבושו ענו בו שהוא איש מיושב, בעל בעמיו, רוחץ בחמימות ביתית.
״אפשר לשאול ממה אתה מתפרנס? בוודאי לא מכתיבת ספרות עברית?״
״אני...״ הוא היסס קצת, ״עוסק ביבוא.״
״יבוא של מה?״
״זה באמת מעניין אותך?״
״אתה חושב שסתם הייתי שואלת?״
״אני לא כל־כך רגיל שמתעניינים בי - - -״
המלצר הביא אל שולחננו קציפת לימון וקציפת שוקולד. הוא קלט את התעוררותי.
״את יכולה לקחת את המנה שלי.״
״תודה. אז מה אתה מייבא?״
״אם זה באמת מעניין אותך... שקיות פלסטיק עמידות בחום לאפיית עופות בתנור, עטים עם שעונים דיגיטליים, חומר דוחה יתושים, אולרים רב־שימושיים, שעוני־חול לבישול ביצים רכות, מחקים ריחניים.״
הוא מנה את הפריטים בקול ענייני ואמין, ובכל זאת, דבר־מה לא התיישב. כאילו הפריט העיקרי חסר.
״אתה נהנה מן העבודה שלך?״ ניסיתי מכיוון אחר.
״בניתי ממנה בית ורכשתי שתי מכוניות. במובן מסוים, כן, אני אוהב לעשות כסף, אם כי את חוויית ההמראה רק הכתיבה נותנת לי. כיום אני מרגיש גם בכתיבה קצת מקורקע, או, אם תרצי, כבול למגבלות.״
דבר־מה בסגנון השיחה גרם לי לשאול אם יש לו קשר לטיס.
הוא אותת למלצר והזמין את העוגה והקפה.
*
לאחר ימים אחדים התקשר: ״את מסכימה שעדיין לא מיצינו כמה נושאים?״
במסעדת דגים בנמל יפו, על שפת המים השמנוניים, אני מספרת על בני שהיה בבת עיני ועכשיו גדל וחייב לבעוט כדי להציל את עצמו ממני.
איש שיחי מתקשה להבין את קיצוניות התהליך. הוא שואל מה ממלא את חיי לאחר שבני פרש כנפיים ושומע על חברותי, שהן נכס משפחה ומשענת, על אהבתי לאיילה ועל התייאשותי מאהבת גבר. כתפי רועדות בצינת האביב. הוא הולך אל מכוניתו, חוזר ומניח על כתפי את מקטרנו הבהיר.
מול הכדור האדום הצונח ונבלע בתוך המרחבים הוא אומר, בלי שנשאל, שלעולם לא ינטוש את אשתו, שהיא לא רק אשה טובה ונאמנה אלא שעומד ביניהם חוב שלעולם לא יוכל לפרוע עד תום.
הערב עוד בתחילתו, אבל עלי להיפרד ממנו בדרכי למועדון־ספר כלשהו. אנו נוסעים אל ביתי. צל קל חולף על פניו.
פתאום אני נזכרת: ״אם לא אכפת לך... אולי תעזור לי לסובב איזו חתיכת צינור...״
הוא נענה בשמחה.
במטבח הוא כורע מתחת לכיור, שזה שבועות אחדים דולף אל תוך דלי. הוא מסובב וסוגר בידיים חזקות את ההברגה הסוררת. אחר־כך הוא מערה את דלי מי השפכין אל אסלת בית־השימוש. אני מודה לו מקרב לב.
אנו נוסעים איש לדרכו.