גיבורים בלבן

"כך התמסר ז'ד לקריירה אמנותית שבמרכזה עמד פרויקט אחד בלבד – שלטיבו הכוזב היה מודע רק לעתים נדירות – לתת תיאור אובייקטיבי של העולם". 

לואי פייאר, ארכיטקט, חובב איור נלהב וחבר ותיק של מישל וולבק, שכנע את הסופר הנודע לעבד לרומן גרפי את הספר זוכה פרס גונקור: המפה והטריטוריה. 

"אכתוב את הטקסטים לתערוכה שלך," המשיך וולבק, "אבל אתה בטוח שזה רעיון טוב בשבילך?"

מישל וולבק, מחבר רומנים, מסאי, משורר שנקרא בכל העולם, קיבל ב-2010 את פרס גונקור על ספרו המפה והטריטוריה. הרומן האחרון שלו, לחסל, ראה אור בצרפת ב-2022. 

ספר קצר זה, המוקדש לסופר האימה האמריקאי הווארד פיליפס לאבקרפט וליקום המוזר והמסויט שברא, הינו ספרו הראשון בהחלט של מישל וולבק. הספר ראה אור לראשונה ב-1991, קודם לפרסומם של הרומנים וספרי השירה שלו.

זהו ספק רומן דוקומנטרי, ספק מניפסט ספרותי המשלב, כדרכו של וולבק, קטעי הגות וביקורת. וולבק הצעיר כותב כאן בפראות, עדיין בלי לדעת כלל שהוא מישל וולבק; הוא כותב על לאבקרפט, אחת הדמויות הכי חריגות בספרות המודרנית, אבל אולי גם על עצמו.

למהדורה זו נוספו שתי הקדמות מאוחרות, מאת מישל וולבק ומאת הסופר האמריקאי סטיבן קינג.

אי-שם בסוף הערבה ישנו כפר חסר שם, קטן ומבודד. פעם זו היתה מושבה שיתופית אבל הקולקטיב התפרק מזמן ועכשיו המקום הולך וננטש בהדרגה. בקצב ריקוד הטנגו, שישה צעדים קדימה ואחר כך שישה צעדים לאחור, עוברת העלילה בין התככים והשנאות, החטאים והבגידות של אחרוני התושבים. הם מתלבטים אם להישאר או לעזוב ומחכים למישהו שיחזור מהמתים ויושיע אותם, אבל בינתיים הגשם לא מפסיק לרדת.

רומן הביכורים של לאסלו קרסנהורקאי הקנה לו מקום כאחד מגדולי הסופרים בהונגרית. הספר זכה לגרסה קולנועית ב-1994 בבימויו של בלה טאר. 

(ארצות הברית, 2017)

סופרת צללים מתמודדת עם רוחות רפאים מהעבר; מהגר צעיר פוגש לראשונה בחייו זוג הומוסקסואלים; בעלת מכולת נתבעת להעלות תרומה להפלת המשטר הקומוניסטי; מושתל כבד מבקש להודות לקרובי התורם שלו; פרופסור דמנטי קורא שוב ושוב לאשתו בשם שגוי; טייס B-52 לשעבר ומשפחתו הרב־גזעית מבקרים בווייטנאם; צנחן לשעבר עובר לגור עם בנו הגרוש; צעירה אמריקאית מבקרת את אחיותיה־למחצה בווייטנאם.

שמונה סיפורים על נשים, גברים ומשפחות ועל החיים בצל חוויית הפליטות והקריעה מווייטנאם בעקבות נפילת סייגון, ההגירה לארצות הברית והמפגש עם תרבות המערב. הסיפורים מתרחשים בעבר ובהווה, באזור המפרץ בקליפורניה, שם התמקמה רוב הפזורה הווייטנאמית הגולה, אך גם במולדת עצמה. המרחק והזמן אינם מעמעמים דבר, הם רק שולחים אדוות לדורות הבאים.

הפליטים הוא אסופת סיפורים שנכתבו על פני תקופה של עשרים שנה בידי אחד הקולות החדשים והמעניינים של הספרות האמריקאית העכשווית, הסופר האמריקאי ממוצא וייטנאמי ויאט תאן נוּוֶן. זו היצירה הבדיונית השנייה שלו הרואה אור בעברית. קדם לה רומן הביכורים זוכה פרס פוליצר האוהד (בבל, 2018) שאף עובד לסדרת טלוויזיה מצליחה בשם נאמנות כפולה.

נורבגיה, 2020

שני אחים, כפר הררי נידח, חיים שלמים המכסים על סודות אפלים. מותחן נוסף מאת אמן ספרות המתח הסקנדינבית. 

כאשר הוריהם של רוי וקרל אופגר מוצאים את מותם בתאונת דרכים מחרידה, רוי בן השש־עשרה נותר להגן על אחיו הצעיר האימפולסיבי. כשקרל מחליט לעזוב את כפרם המנומנם בהזדמנות הראשונה ולחפש את מזלו בעולם הגדול, רוי נשאר מאחור, מרוצה מחייו השלווים כמכונאי. 

כמו כולם בכפר, רוי מאמין שקרל נעלם לתמיד. 

חמש-עשרה שנה מאוחר יותר, קרל חוזר במפתיע עם אשתו, אדריכלית מסתורית וכריזמטית, ועם תוכנית שאפתנית להקמת מלון ספא על אדמת החווה המשפחתית, הזדמנות עסקית שנראית טובה מכדי להיות אמיתית: לא רק האחים יתעשרו ממנה, אלא גם שאר תושבי הכפר. 

אולם, מה שמתחיל כשיבה הביתה ואיחוד מחודש הופך לשרשרת אירועים שחושפים סודות מן העבר, והמתח בין האחים הולך וגובר עד לקצוות אלימים. 

נאמנותו של רוי למשפחה עומדת במבחן. עולמו מתפרק ובקרוב לא תהיה לו דרך חזרה לחייו השלווים וחסרי הדאגות. הוא ייאלץ לבחור בין קשר הדם לבין עתיד שמעולם לא העז להאמין שהוא אפשרי.

 "מותח, מקורי... מיוחד מכל הבחינות". – סטיבן קינג

(צרפת, 2020)

עמנואל קארר ביקש לכתוב "ספר קטן ולא יומרני, מחויך ומעודן" על היוגה שהוא מתרגל מזה שנים רבות לצד דיסציפלינות נוספות. הוא אפילו כתב טקסט קצר לגב הספר. אבל תוך כדי הכתיבה הכול הסתבך לו. 

זהו סיפורו של ספר על יוגה ודיכאון, על מדיטציה וטרור, על שאיפה לאחדות ועל הפרעה דו־קוטבית. אלו דברים שלא הולכים כל כך ביחד ואף על פי כן, הם הולכים ביחד. 

ב-1912 אדווין סנט ג'ון אנדרו בן ה-18 גולה מאנגליה ומגיע למושבה האירופאית הראשונה באי ונקובר; ב-2020, בניו יורק, בתחילת מגיפת הקורונה, מירלה קסלר צופה במיצג אמנותי של פול ג'יימס סמית, אחיה של חברתה שנעלמה; ב-2203 הסופרת הנודעת אוליב לואלין, ילידת המושבה האנושית הראשונה שבים השלווה על הירח, שהתגוררה כל חייה ב"מושבה שתיים" שלימים הפכה ל"עיר הלילה", מבקרת בכדור הארץ לצורך קידום ספרה החדש מריינבאד, רומן המתאר מגפת שפעת דמיונית על כדור הארץ; ב-2401, ב"מושבה שלוש" על הירח, גאספרי-ז'אק רוברטס, בלש בבית מלון, פוגש את זואי אחותו הפיזיקאית, ומתנדב לסייע לה במחקרה. 

בזמנים ובמקומות אחרים, הם כולם היו עדים לאותו רגע חסר-פשר: הבזק של חשכה, כמו עיוורון פתאומי או ליקוי חמה, תחושה של היות בתוך חלל פנימי עצום, כמו בתחנת רכבת או בקתדרלה, צלילי כינור, המולת אנשים מסביב ואז איזו אוושה מוזרה. 

בספרה זה, השאפתני ביותר עד כה, ממשיכה אמילי סנט ג'ון מנדל לחקור את הנושאים שהעסיקו אותה בספריה הקודמים, לארוג עלילות מפותלות על נדודים, אמנות, דמיון וזיכרון ולשזור אותן בווירטואוזיות לכדי יקום המסתעף בין מרחבים, זמנים, קיומים וסיפורים. 

הספר זכה בשבחים רבים, נכלל ברשימות ספרי שנת 2022 של אמזון, פייננשל טיימס וברק אובמה וזכה בפרס  Goodreads Choice לשנת 2022 בקטגוריית המדע הבדיוני. 

השנה היא 1918, והשמועות אומרות שמלחמת העולם הראשונה תיכף מגיעה לסיומה. אלבר מייאר ואדואר פריקור הם שני חברים לנשק שהצליחו בדרך נס לשרוד את אימי המלחמה, אבל רגע לפני הפסקת האש המיוחלת, בשל מזימה צינית של מפקדם, הם יוצאים ממנה בשן ועין. אלבר הלום קרב ואדואר, שהציל את חייו, פצוע קשה: לא די בכך שכדור מרסק את רגלו הימנית, רסיס תועה של פגז מרסק גם את כל החלק התחתון של פניו. 

כשהם חוזרים לפריז עם פרוץ השלום, מגלים השניים שלאף אחד לא אכפת מהם. צרפת סוגדת למתיה ועסוקה בפולחן הנצחה לאומי של חללי המלחמה, אך מעדיפה לשכוח את אלה ששלחה להילחם ונשארו בחיים.

אדואר הוא אמן ומאייר מוכשר. עכשיו כשגם הוא אחד מאלה המכונים "פרצופים שבורים" שממלאים את היבשת כולה, הוא מגייס את כישרונו כדי לזייף את מותו ולחיות במחתרת. אלבר, שחב לו את חייו, הופך ליד ימינו. השניים מחליטים לקרוא תגר על הכול  - על החברה, על המדינה ובעיקר על גל הפטריוטיזם המזויף ששוטף את צרפת. יחד הם רוקמים עוקץ בקנה מידה לאומי, ספקטקולרי, הונאה שהצלחתה עולה על המשוער וכמוה השערורייה שפורצת בעקבותיה.

כשהוא מתבסס על מחקר היסטורי מדוקדק, פייר למטר, אחד מסופרי המתח הנודעים והמצליחים בצרפת, מפיח רוח חיים באחת האפיזודות העגומות והאבסורדיות של אירופה. להתראות שם למעלה, רומן מתח היסטורי, היה לרומן המתח הראשון אי פעם שזכה בפרס גונקור. הספר זכה בשלל פרסים ספרותיים נוספים בצרפת ומחוץ לה ועובד לסרט הנושא אותו שם שזכה בחמישה פרסי סזאר. 

חיסול הקאסטות הוא טקסט של נאום שלא נישא והפך למניפסט פוליטי מהחשובים בהודו. זוהי כתיבה רדיקלית, נוקבת ומלומדת הפורשת בבהירות השקפת עולם מתקדמת על היחסים בין דת, חברה ומדינה. מחברו, ד"ר בהימראו ראמג׳י אמבדקר (1956-1891), בן לקאסטת מָהָאר האסורה בנגיעה ואחד המשפטנים המזהירים בדורו, היה מבקרה החריף ביותר של שיטת הקאסטות המושרשת בהינדואיזם. בשונה מיריבו המר מהטמה גנדהי, שהכיר בפגמיה של השיטה אך העדיף אותה על שיטת המעמדות המערבית, הוא הטיף לחיסולה המוחלט, גם במחיר חיסולה של הדת ההינדואית שעליה ועל כתביה היא מתבססת. עמדותיו הנחרצות בעד זכויות אדם וזכויות מיעוטים ונגד הדרה, אפליה ופריבילגיה הן אוניברסליות וצריכות להישמע בכל מקום .

למהדורה מוערת זו, הכוללת את הנוסח המלא של הנאום ואת הפולמוס בין גנדהי ואמבדקר, נוספה מסה ארוכה, כמעט ספר בפני עצמו, מאת הסופרת והפעילה החברתית ארונדהטי רוי.

ב-15 באוקטובר 2007, כמה ימים לאחר שמסר למו״ל שלו כתב יד חדש שכותרתו "התאבדות", נמצא אדואר לווה תלוי בביתו. הוא הותיר אחריו ערימה של מכתבים מפורטים שיועדו לבת-זוגו ולחבריו. הספר ראה אור ב-2008, כמה חודשים לאחר מותו.

התאבדות הוא מונולוג הכתוב בגוף שני ומופנה לחבר נעורים שהתאבד. הטקסט מבקש לחקור בסבלנות את חידת התאבדותו חסרת הפשר לכאורה של החבר, אך תוך כדי כך כותב חידה חדשה לגמרי, זו של התאבדות המחבר. ״אתה בן עשרים וחמש. אתה יודע עכשיו יותר ממני על המוות״, כותב לווה העוד-מעט-מת לחברו המת, ״ההתאבדות שלך היתה יפה באופן שערורייתי [...] האופן שבו עזבת את החיים כתב מחדש את הסיפור על דרך השלילה. אלה שהכירו אותך מפרשים כל אחד מצעדיך לאורו. צלו של העץ השחור הגדול הזה מסתיר מעתה את היער שהיו חייך".

אדואר לווה (2007-1965), היה צלם ואמן מושגי שהגיע לעולם האמנות אחרי לימודי כלכלה ומנהל. בעשור האחרון לחיוו הקצרים השתלבה בעשייתו האמנותית של לווה גם יצירה ספרותית ניסיונית שזוכה כיום להתעניינות רבה בעולם. 

ספרו "דיוקן עצמי" ראה אור בהוצאת בבל ב-2020.

לאחר גירושיו, רכש ד״ר רוברט לאינג, מרצה בכיר לפיזיולוגיה, דירה קטנה בקומה ה-25 של רב-קומות חדש, הראשון שהושלם מתוך סדרה בת ארבעה רבי-קומות זהים שהלכו ונבנו במרחק כמה קילומטרים מלונדון. רב-הקומות היה יצירת בטון ברוטליסטית פרי תכנונו של האדריכל האקסצנטרי אנתוני רויאל, שהתגורר בקומת הגג.
עם ארבעים קומותיו ואלף דירותיו, רב-הקומות היה עיירה מאונכת שתושביה ספונים כל אחד בקופסה שלו בשמים.
זו היתה מכונה ענקית שתכליתה לשרת, בעזרת מגוון מרשים של שירותים, לא את כלל הדיירים כקבוצה, אלא כל דייר בנפרד. את הקומה העשירית כולה תפסה רחבה בגודל סיפון נושאת מטוסים ובה מרכול, בנק ומספרה, בריכת שחייה ואולם התעמלות, חנות משקאות מצוידת היטב ובית ספר יסודי לילדים המעטים שהתגוררו בבניין. בקומה ה-35 היו בריכת שחייה נוספת, סאונה ומסעדה. בגג התצפית הוקם גן פסלים לילדים. 
אלפיים הדיירים היו אוסף של אנשי מקצוע אמידים – עורכי דין, רופאים, יועצי מס, אקדמאים בכירים ואנשי שיווק, טייסי חברות תעופה, טכנאים בתעשיית הקולנוע ושלישיות של דיילות אוויר שחלקו דירות בצוותא. כל אחד מהם התמקם בבניין בהתאם להישג ידו. 
החיים בבניין מסוג זה אינם חסרים תלאות קטנות: מסיבות רועשות עד הבוקר, הפסקות חשמל, מעליות שמתעכבות בקומות העליונות, פירי אשפה שנסתמים בקומות התחתונות. אבל הכול חיכו בכיליון עיניים למכירתה של הדירה האלף, הדירה האחרונה. הקבלנים הבטיחו שהמסיבה תהיה על חשבונם. 
כשנמכרה הדירה האחרונה, רב-הקומות התמלא והגיע למסה הקריטית. 

בהומור פרוע ובהיגיון ברזל, חושף ג׳ ג׳ באלארד את האלימות הסמויה הרוחשת תחת הבטחותיה של הארכיטקטורה המודרנית, ומראה כיצד החיים באוטופיה הקפיטליסטית עלולים להידרדר במהירות לכדי מלחמת מעמדות עקובה מדם. הדיסטופיה הקלאסית שלו משנת 1975 נראית כיום יותר ויותר כתרחיש ריאליסטי לעולם שהולך ומוקם עכשיו לנגד עינינו.

להבתו של נר / גסטון בשלאר / מצרפתית: מור קדישזון / בבל אנימה מונדי
"חלימות האור הקטן יובילו אותנו אל פינת המחסה של הקרוב והמוכר. דומה שיש בתוכנו פינות אפלות שאינן מוכנות לשאת אלא אור מהוסס. לב רגיש אוהב ערכים שבריריים. הוא מוצא לו שפה משותפת עם ערכים השרויים במאבק, ומכאן גם עם האור הקלוש הנאבק כנגד הצללים. לכן כל חלימות האור הקטן שלנו משמרות מציאות פסיכולוגית בחיינו כיום. יש להן משמעות, אני אפילו נוטה לומר שיש להן תפקיד".

בספרון זה, האחרון שהתפרסם בחייו והאינטימי ביותר מכל ספריו, מזמין אותנו בשלאר אל לילות שימורים של בדידות מזהרת, לחלום בהם יחד עם המשוררים והפילוסופים אל מול להבה אחת בודדה של נר. להבתו של הנר תכניס אותנו בשער החידות הגדולות של החיים והיקום, תזכיר לנו את האינטימיות של הביתיות הקדומה ותסייע בידינו להתוודע אל הצללים, הגוונים, ומשחקי האור-צל של חיי הנפש. 

בימים שבהם האורות הקטנים הולכים ומתמעטים בסביבת חיינו, הזמנתו של בשלאר לחלום אל מול "האור הקטן" היא הזדמנות להתבונן מחדש באור, לעורר לחיים את תשומת לבנו אל אותו אלמנט כה מכריע שמשפיע על מצב רוחנו וגופנו, ולהיזכר בברית הקדמונית שלנו עמו.  

בשביל רבים מאיתנו, העולם שבו אנו חיים הוא ארץ זרה. ילידי המאה ה-20 חשים כמו במציאות שכלליה השתנו, ורקמת החיים בה נפרמה בחלקה הגדול. ההוויה שבתוכה גדלנו התנדפה. אנו חיים תחת שמים חדשים, בארץ חדשה. הקרקע שאנחנו עומדים עליה כבר אינה אותה קרקע שעליה צמחה המחשבה של שנות השבעים, או אפילו שנות התשעים. העולם משתנה כל הזמן, ונדרשת הבנה של העכשווי המזהה את הכוחות הפועלים בהווה. 

אם להגדיר את המשימה הכללית של ספר זה, הרי היא לכוון את תשומת הלב לשינוי שעברנו. כמו גיבורים של סיפור מדע בדיוני שעברו שינוי פיזיולוגי בהשפעת נחיתה בפלנטה מרוחקת, עלינו להכיר בכך שהפכנו לאנשים חדשים. כעת עלינו לסייר בעולם שנגלה לעינינו ולנסות להבין באמצעותו את התמורה שחלה בתוכנו; ובד בבד, להתבונן במפלצות החדשות שצמחו מסביב. 

המאמרים שבאסופה זו עוסקים במגוון רחב של נושאים מתחומי התרבות, הפוליטיקה, האקולוגיה, התיאולוגיה, המיניות, הטכנולוגיה, ועוד. מה שעובר כחוט השני ברובם הוא הניסיון לאפיין אותו יצור חדש שנוצר והתעצב בתוך הרחם של תקופתנו: האדם החדש של המאה ה-21.

אנחנו אנשים חדשים כולל מאמרים שטרם התפרסמו, וכן מאמרים שהופיעו בגרסה קודמת במוסף הארץ, ורואים אור בשינויים קלים. 

עפרי אילני הוא היסטוריון, עיתונאי ועורך. כותב את הטור "תחת השמש" במוסף הארץ, ועורך המגזין הזמן הזה של מכון ון ליר.

שחורדיניות: לקראת אתנוגרפיה פמיניסטית בישראל מאגד שלוש מסות שבמרכזן נשים מזרחיות. החלטות כמו האם לצבוע את שערך לבלונד, האם להפיל או ללדת את העובר שבבטנך, או כיצד לנהוג במפגש טעון עם שכנים קיבוצניקים הן סיטואציות שדרכן בוחנת המחברת את הקשרים בין תרבות, גוף, זהות וכוח בחברה בישראל. שני מאמרים נוספים שהתפרסמו בעבר מציינים את אבני הדרך האינטלקטואליות שהובילו לגיבוש התפיסה המקורית המוצגת בספר.

הספר מדגים הגות וכתיבה פמיניסטיות, המשלבות תיאור ותיאוריה, ניתוח וסיפורת. אפשר לקרוא את המסות כסיפורים אישיים אנושיים המעודדים הזדהות, ובעת ובעונה אחת כבסיסים לפיתוח דרכי חשיבה חדשות על המציאות החברתית בישראל. 

אנתרופולוגיה פמיניסטית היא העתיד של האנתרופולוגיה ‒ רגישה ליחסי כוח במחקר, כתובה ברפלקסיביות, מנכיחה את הפער שבין קוראות, חוקרות והקהילה שבתוכה מתנהל המחקר. הספר דן בשאלות מהי אנתרופולוגיה פמיניסטית, האם היא עוסקת רק בנשים, האם היא תת–תחום, שולי בהכרח, של מחקר אנתרופולוגי מרכזי/גברי, מהן מטרותיה, והאם יש לה תוקף "מדעי".

פנינה מוצפי-האלר היא פרופסור מן המניין לאנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון בנגב ונשיאת האגודה האנתרופולוגית הישראלית בשנים 2022-2019. ספרה בקופסאות הבטון התפרסם בהוצאת מאגנס (2012) ועובד למחזה בתיאטרון דימונה בבימויו של יפתח קליין.

"הדברים שראיתי בדרכים נדמו לי לפעמים כפרי דמיון. ראיתי אנשי חזון נפגשים כדי לדון, ללמוד, להתווכח, לקבל החלטות, לבנות ולשפץ יקומים מקבילים. ראיתי מתקני עולם מתחייבים למניפסטים ערכיים, קובעים חוקות ומכוננים מהפכות זעירות וססגוניות. ראיתי במו-עיני ובאתי לספר".

ישראל עשירה במיוחד בקהילות מיוחדות. במסע של שוטטות ומפגשים בכל רחבי הארץ, מנסה המחברת, חברת קהילה בעצמה, להתוודע אליהן, להבין את ההיסטוריה שלהן ואת השקפת העולם של חבריהן ואת אופן התנהלותן.

הדרכים שבהן בוחרים בני אדם לחיות יחד, לשתף פעולה, לעבוד, ליצור ולחגוג, הן רבות ומגוונות. בעידן של גלובליזציה והכחדה של תרבויות מקומיות, מתעקשות הקהילות המתוארות בספר לקיים את תרבותן הייחודית ולממש את חזונן החד-פעמי.

ממלכת היקומים המקבילים השוכנת ממש מתחת לאפינו, נוכחת כאן כהצעה מתמדת, כמטאפורה, כשירה שמתקיימת תמיד לצד השפה אבל נגלית רק למי שמבקש אותה.

יקומים מקבילים הוא עדות לכוחה של הקהילה, ליכולת שלה להתמודד עם לחצים עצומים מבפנים ומבחוץ ולשרוד כתרבות. היקומים המקבילים הללו, על ניסיון החיים המשותף שצברו, הם אוצר של ידע מעשי ונגיש הזמין לכל מי שנפשו חפצה בחיי קהילה.

"אני מפתח פה את הרעיון של הבלוט ושל החשיבות שלו כדי לדמיין את החיים בכיוון הפוך, אחורנית, לא מבחינת הזמן, מלידה ועד מוות, אלא מבחינת המשמעות שלהם [...] עץ האלון לא נעשה יותר הוא עצמו אחרי ארבע מאות שנה וברגע שנכרת. הוא תמיד הוא."

(צרפת, 2022)
"מקשקשים הרבה על סולידריות ועל קרובי משפחה, אבל אתה יודע, לרוב הזקנים מתים לבד. הם גרושים, או שמעולם לא היו נשואים; מעולם לא היו להם ילדים, או שהם כבר לא בקשר איתם. להזדקן לבד זה כבר לא תענוג גדול; אבל למות לבד זה הדבר הכי גרוע שיש."
על רקע מזימת טרור עולמית ובחירות לנשיאות צרפת, טווה מישל וולבק עלילה אינטימית, משפחתית ונוגעת ללב, שכמוה טרם הכרנו בספריו. הסופר הגדול של הניכור המערבי הפוסט-מודרני מציע לנו כאן גם אופק אחר, ודמויותיו מגלות בהדרגה זו את זו, כמו גם את אנושיותן-הן. בלשונו המתריסה וההומוריסטית הוא מספר לנו כעת על סופם של החיים, על ההזדקנות והמחלה, אך גם על הגאולה שבאהבה ובתשוקה.  

(צרפת, 1996)
ב-1516, בערוב ימיו, עוזב רב-אמן ואדריכל איטלקי נודע את ארצו ומולדתו בהזמנת מלך צרפת. מלווה בתלמידיו, הוא עושה את המסע הארוך אל התחנה הסופית של נדודיו, "הארץ האחרונה" שעל גדות הלואר. כאן יחיה עד למותו ב-1519. 
על הטיפול בחבורה מופקדת משרתת יעילה ומסורה וכה חרישית שהרב-אמן בקושי שם לב אליה. בין שתי הדמויות הכה שונות לכאורה, שגורלותיהן מצטלבים, נרקמים בהדרגה יחסים שעיקרם מבטים מהוסים, שתיקה המופרת פה ושם בדיבור, גניחה, זעקה או בכי, רחשים מעוררי נועם או חרדה. שיאם של היחסים בבקשה המפתיעה. 
בכתיבה דחוסה ומסחררת, עדינה וקסומה כאילו היתה רישום המנסה לזקק רק את המהותי, מתארת דבורד את שיבתו המעגלית המדומיינת של האמן אל ראשית ימיו דרך קשריו עם המשרתת באופן שהופך את הגלות לחזרה הביתה, ובדיעבד את מולדתו-ביתו לגלות. 
הספר זכה בפרס ז'אן ז'יונו ב-1999 וכן בפרס הרומן הנבחר של פראנס-טלוויזיון. 
לספר מצורף טקסט מאיר עיניים מאת המתרגמת מיכל בן-נפתלי, "האתיות של המבט: על ספרה של מישל דבורד". 

(צרפת, 1901)
"הרי לנו עם קטן ומוזר שכל-כולו היגיון וחומרה, עם כה מעשי, קפדני וחסכני ועם זאת קורבן לחזון כה נרחב וכה קלוש! עם קטן שכל-כולו נחישות ועמקות, הניזון מחום ומאור ומהטהור מכול בטבע, מנשמת הפרחים, כלומר, מהחיוך המובהק ביותר של החומר ומהמאמץ מכמיר הלב ביותר שלו בדרכו אל האושר והיופי: מי יגלה לנו את הבעיות שכבר פתרתן, אתן הדבורים, שאנו טרם פתרנו?"
על אף מראית העין הראשונה שלו כספר טבע תיאורי פשוט, ועל אף הצהרתו של מטרלינק בעמוד הראשון שאין בכוונתו לומר כמעט דבר "שאינו ידוע לכל מי שעסק ולו במעט בדבורים", חיי הדבורים הוא לא אחר מאשר ספר מסע אל סוד הקיום. לפנינו הזמנה מאירת פנים להיכנס לעולם קסום ומסתורי, שהפליאות והשאלות בו נובעות בשפע בזו אחר זו, ועל פי רוב נותרות ללא מענה; עולם חידתי, שרב הנסתר בו על הגלוי. זהו גם בתמצות רב חוט השני העובר לכל אורך יצירתו המגוונת והענפה של מטרלינק, ושמניע את מכלול מפעלו הספרותי: לנסות לחדור אל תעלומת החיים, לבוא במגע עם הכוחות העמוקים שפועלים ביקום, ולהמחיש את הפליאה הגדולה נוכח קיומו של היש. 

"להיות ספקן, להיות פתוח - פירושו לזנוח את המוכר לטובת אותה פתיחות מלאה שנוצרת כשמתרגלים מדיטציה. פתיחות מלאה פירושה ספק, כי ודאות פירושה להיות סגור ומסוגר במה שכבר ידוע. להיאחז במה שאדם כבר יודע, הרי זה מרגיע, כי ודאות יש בה מרגוע, אבל האין זה משעמם הרבה יותר?"

ספר העיון החדש של אסתר פלד הוא לקט של שתים–עשרה שיחות. על הפרק (הראשון) עומדת האהבה הרומנטית בראי הפסיכואנליזה האינטר–סובייקטיבית, אחריו מופיעה אותה אהבה עצמה אך בגרסה שונה, מזווית זן בודהיסטית. אחריה באה האהבה שאינה תלויה בדבר, שהיא האהבה הבודהיסטית עצמה. הספר נחתם בהרצאה העוסקת ב"אהבה של הקליניקה", כלומר באהבה שנוצרת בין מטפל.ת למטופל.ת. זה באשר לאהבה.
באשר לספק, הוא נוכח בביקורת על הבודהיזם בגרסתו המחולנת - "מיינדפולנס", בשאלות על מקומה של קופסת הטישו בקליניקה המערבית המודרנית, ועל הסיבה שבגללה אין סליחה בבודהיזם.
בודהיזם, יהדות ופסיכואנליזה, שלוש מערכות חשיבה שמצביעות על יכולותיה הכבירות של הרוח האנושית מחד, ומנגד על המגבלות של הנפש בכלל ושל ה"אני" בפרט. מתוך הפרספקטיבה המשולשת הזאת מביטה המחברת אל התרבות שבה היא חיה ו"אל הנפשות שמתירות לי להתבונן בהן מקרוב, בהן ובסבל שלהן וגם בכוח להיחלץ ממנו אל חיים של יצירה ואהבה״.

אסתר פלד נולדה וחיה בישראל. עבודת הדוקטור שלה עסקה בפסיכואנליזה ובבודהיזם. היא מטפלת בשיטה משלה, הנקראת "דרך הרוח, דרך הנפש".
פתיחוּת מלאה וספק הוא ספר העיון החמישי שלה. ספר הפרוזה פתח גדול מלמטה זיכה אותה בפרס ספיר לשנת 2017 .

ישראל, 2022

במהלך לימודיה בלונדון, מגלה מירה, דוקטורנטית ישראלית, תצלום משפחתי שבמרכזו מקס כהן, קצין יהודי ששירת במשטרה הבריטית בפלשתינה ורעייתו תרז, בת למשפחת טמפלרים. קשיים כלכליים מזמנים אותה לביתם של פיטר ולנה, זוג סוחרי עתיקות הפורש עליה חסות זמנית, אך קורותיהם של מקס כהן ורעייתו ממשיכים לרדוף אותה ומעוררים בה את התשוקה לשוטט באתרים ממשיים וכן באתרי זיכרון בניסיון לתור אחר ההיסטוריה של המרחב בארץ ישראל פלשתינה.

שאלת המחקר של מירה, העוסקת בפילים לבנים באדריכלות בת זמננו, נדחקת לטובת מסע דילוגים בין עבר להווה, בין לונדון לפלשתינה, בין מונומנטים אדריכליים לרשומות מן העבר, בין מה שהיה יכול להיות לבין מה שהיה. אך כדי להשלים את הפאזל ולהבין מה עלה בגורלו של מקס, עליה להפנות את המבט גם אל הנופים הפנימיים.

פילים לבנים, ספרה הראשון של קרן שווץ, הוא רומן מעורר השתאות המהתל בחלוקה המסורתית שבין סיפורת בדויה לסיפורת לא בדויה.

"חלומות רכבת", ספרו הלפני-אחרון של דניס ג'ונסון (1949-2017), זכה לשבחים יוצאי-דופן ולפרסים רבים ונחשב לאחת מפסגות יצירתו של הסופר האמריקאי הגדול הזה. 
מבעד לחייו של רוברט גריינייר, פועל הבונה גשרי רכבת בראשית המאה ה-20, בוחן ג'ונסון את המיתוסים האמריקאים של חלוציות וקידמה ומהרהר במחירן הגבוה. זהו מעין רומן אמריקאי גדול שנדחס לכדי נובלה, מופת של חסכנות תיאורית ודרמה ריאליסטית. 
הספר רואה אור בתרגומו של משה רון ב"ספרייה של בבל".

"האלוהים שהייתי רוצה להאמין בו, יש לו הקול וההומור של דניס ג'ונסון (ג'ונתן פראנזן)

כשנשאל הדלאי למה מהו לדעתו הדבר החשוב ביותר שיש ללמד ילדים, השיב: "למדו אותם לאהוב חרקים". 

עולם קטן מפנה את תשומת הלב לחייהן של שש-עשרה קבוצות חרקים, מבריומים ושפיריות ועד חיפושיות, דבורים ופרפרים. זהו מסע אל אחד המופעים המרהיבים והעתיקים ביותר של החיים עלי אדמות, מופע שבלעדיו חיינו אינם אפשריים. 

הספר מתמקד בחרקים כפי שהתגלו לסופרים ומשוררים במרוצת הדורות, וכן מתאר מפגשים של המחבר עם חרקים בעולם שמחוץ לספרות: צרעה המבקרת בבית, תיקן שמתגורר בו, נמלים וחיפושית על ראש הר בגליל העליון, שפיריות המגיחות מבור מים בגליל המערבי, מקלון אחד בעמק יזרעאל ואלפי פרפרים בתל אביב. 

עולם קטן הוא פרק בעבודה מתמשכת שעניינה חזרה אל העולם דרך הספרות. בכך הספר מצטרף לספרים קודמים של המחבר: תמונות של בשר (2014), אדם בחלל (2018), פליטי אור (2019), לטובת הציפורים (2019) והווה (2020). 

רוב הסיפורים ב"זה לא קרה" מסופרים בגוף ראשון ופורשים רשת של מבטים סובייקטיביים על מלאכת החיים העמלנית והבלתי נגמרת, ועל האופן שבו היא נחווית על ידי הדמויות, בעיקר נשים בכל הגילים. במרכז  הסיפורים עומדים התא משפחתי או החברתי, ומעליהם מרחפת החרדה מפני הפכפכות החיים ומפני אותה יד מכוונת שמקבצת הרבה כוחות יחד לשבריר שנייה אחת שבה הקיום משתנה לבלי שוב. לפעמים המצוקה מולידה בגיבורות כושר המצאה ורוח לחימה ולפעמים, כשהמציאות חונקת מדי, הן מכניסות את הדמיון לעולמן עד שהגבול בין המציאותי והמומצא מיטשטש ומאבד משמעות.

הכתיבה של נקר סדי מלאת תנופה ונטולת אשליות כמו גיבוריה, מלאה הומור ותמיד מפתיעה במקוריותה המשכנעת בתכלית.  סיפוריה מזקקים רגעים של יופי נדיר שיש בו סגולה מנחמת.   

"זה לא קרה" הוא ספרה השלישי של מירב נקר-סדי, אחרי "אוקסנה" (2012) שזיכה אותה בפרס ספיר לספרי ביכורים, ואחרי "סמאדר" (2017), שהיה ברשימת המועמדים הסופית לפרס ספיר 2018 וזיכה אותה בפרס היצירה ע"ש לוי אשכול.

האדריכל שרון רוטברד, מחבר ״עיר לבנה, עיר שחורה״ ו״אברהם יסקי, אדריכלות קונקרטית״ ועורכם של ספרים רבים, מספר הפעם את סיפורה של פריז המודרנית דרך אסופה של 44 טקסטים שאותם תרגם מצרפתית ובצדם הוסיף מבואות, מובאות, הערות ואחרית דבר וכן 64 מפות, איורים תרשימים ותצלומים. כל הטקסטים המתפרסמים באסופה רואים אור לראשונה בעברית.  

(שוודיה, 2018)
הממואר המשפחתי תמונות משפחה נכתב בידי ארבעת בני משפחת ארנמן-תונברג, ומסופר בקולה של אם המשפחה, זמרת האופרה הנודעת (ונציגת שוודיה לאירוויזיון 2009) מלנה ארנמן. הספר מתאר בכנות יוצאת דופן את התמודדות המשפחה עם אתגרי הנפש של גרטה ואחותה הצעירה ביאטה, ואת יחסו המקומם של הממסד לילדים שאינם הולכים בתלם כמצופה מהם. 

התמונות המשפחתיות מובילות את הקוראים בזו אחר זו אל אוגוסט 2018, החודש שבו פתחה גרטה בשביתת הלימודים שלה למען האקלים, שביתה שציינה את הקמתה של תנועה עולמית למען הגברת המודעות לשינויי האקלים, אך היתה גם אבן דרך בתהליך התפתחותה האישית של גרטה. זוהי עדות מעוררת השראה להתגברות על קשיים גדולים של משפחה אחת ושל כל אחת ואחד מחבריה. 

כשמייקל לואיס, מחבר רבי המכר "פוקר שקרנים", "מכונת הכסף" ו"ענן של אפשרויות" הפך לאב, הוא החליט לתעד בכתב את כל מה שקרה מיד לאחר לידתו של כל אחד משלושת ילדיו.

הספר הזה הוא התיעוד הזה. אבל הוא עוד משהו: הוא אולי התיאור הכי מצחיק, פרוע ונוקב של חיי השגרה הביתיים, מנקודת מבטו של הגבר שבפנים. הדבר המדהים בסיפור הזה הוא לא שלואיס הוא אב כל כך יוצא דופן, אלא שהוא אב כל כך טיפוסי. הפלא היחיד הוא שבת זוגו אפשרה לו לפרסם אותו.

מייקל לואיס, יליד 1960, הוא עיתונאי כלכלי וסופר אמריקאי מוערך. ספריו מתאפיינים במבט חודר ומפוכח על המערכות המשתנות שמניעות את השווקים הכלכליים, את הטכנולוגיה, את הנופים הפוליטיים ואת הערכים התרבותיים של תקופתנו. התובנות החדות שלו והכישרון שלו להפוך נושאים השמורים ליודעי ח"ן בלבד לסיפורים מרתקים שנקראים על ידי רבים, הפכו אותו לאחד הפרשנים החברתיים המובילים של ימינו, ואת ספריו לרבי מכר.

משחק ביתי הוא ספרו האישי ביותר, שמתנהל בזירה המשפחתית שהוא חלק ממנה ואחד משחקניה הראשיים.

בין ספריו של מייקל לואיס שראו אור בעברית:

בנעורי, האמנתי שהחיים הוראות שימוש יעזור לי לחיות, והתאבדות הוראות שימוש למות. לתאר במדויק את חיי ייקח לי יותר זמן מלחיות אותם. אני חושב שיש חיים אחרי החיים, אבל אין מוות אחרי המוות. היום היפה ביותר בחיי אולי כבר עבר.

בגוף ראשון, בסדר אקראי, בפרוזה חשופה, רדיקלית בפשטותה, מוסר לנו האמן והסופר אדואר לווה את כל חייו: עובדה אחר עובדה, פרט אחר פרט, משפט אחר משפט.

אדואר לווה (Levé, 1965-2007) היה צלם ואמן מושגי שהגיע לעולם האמנות אחרי לימודי כלכלה ומנהל עסקים. סדרות הצילומים הדרמטיות שלו משחזרות בדקדקנות סצנות מפורטות ואניגמטיות כמו חלומות, טקסים רשמיים או סרטי פורנו ומשחקי רוגבי (שאותם נהג לביים עם שחקנים בלבוש מלא), ומתעדים מסעות עלייה לרגל שרירותיים אך שיטתיים למקומות נידחים בעלי שמות מפוארים או הרי משמעות כמו דלהי, רומא ופריז שבארצות הברית או אנגואס (בצרפתית: חרדה, מועקה) שבצרפת.
בעשור האחרון של חייו הקצרים השתלבה בעשייתו האמנותית של לווה גם יצירה ספרותית ניסיונית שזוכה כיום לעניין רב בעולם. אחרי ״יצירות״, רשימה ובה תיאורים מדוקדקים של יצירות אמנות שאותן לא מימש, ואחרי ״עיתון״, שהיה מבחר של ידיעות חדשותיות דמיוניות בתחומים שונים (פוליטיקה, כלכלה, פלילים, ספורט, תרבות וכולי),  ״דיוקן עצמי״ היה ספרו השלישי. הספר נכתב במשך שנת 2002 במהלך נסיעתו של לווה בארצות הברית, במסלול שנקבע מראש שעבר דרך עיירות וכפרים נידחים בעלי שמות מפורסמים, משפט בכל יום. ״דיוקן עצמי״ זכה לתרגומים רבים והיה בין המועמדים הסופיים לפרס הספר המתורגם בשנת 2013.
ב-15 באוקטובר 2007, כמה ימים אחרי שהגיש לעורך שלו את כתב היד של ספרו האחרון, שלח לווה יד בנפשו.

גברים מדברים על היריון, לידה ואבהות

מתי לראשונה חשבת איזה אבא אתה רוצה להיות? מה עבר עליך בתקופת ההיריון של ילדך ולאחר לידתו? ובכלל, מהו סיפור הלידה מהזווית שלך?
מה קורה כשגברים, כולם עסוקים באבהות החדשה שלהם, כולם פתוחים וסקרנים, מתיישבים לכתוב על המעבר הדרמטי שלהם לאבהות ומנסים לענות על השאלות האלה?

שנים-עשר משתתפי סדנת הכתיבה "הולדת אב" עשו מקום לקולות שלהם, וכתבו במילותיהם על נושאים אלה שנחשבים "נשיים", וככל שכתבו יותר ושוחחו יותר, כך הופתעו לגלות כמה גדול הצורך שלהם לחקור את עצמם, ולהתבטא בחופשיות ובביטחון.
במעגל השיח הגברי ישבה גם אישה אחת, מנחת הסדנה, שהיא גם מטפלת משפחתית שפוגשת זוגות לאחר הלידה ובכלל, ומצאה עצמה בוחנת שוב ושוב את האמהוּת ואת הזוגיות שלה ביחס לדברים שנכתבו ונאמרו בסדנה, ואף עוברת שינוי תודעתי שישפיע בהמשך על עבודתה.
הגברים של היום רוצים לתת מילים משלהם לחוויית ההורות הפנימית שלהם. הם רוצים לדבר על הצרכים שלהם ולהגשים את משאלות לבם ואינם חוששים להילחם בקשיים שמערימות עליהם החברה והתרבות כאשר מדובר באבהות ובחיי המשפחה שלהם. והם רוצים ליהנות מאחווה גברית שמאפשרת שיח אינטימי ובעל ערך.

הולדת אב מתעד שלב אחר שלב את פרקי סדנת הכתיבה לאבות דרך הטקסטים שנכתבו במהלכה, וכן חלק מהשיחות שנרקמו סביבם, עד לסופה הבלתי צפוי של הסדנה. הוא מניח עוד אבן דרך קטנה באבהות החדשה שאותה מנסחים הגברים המבקשים להיות שותפים שווים בהורות.

ענת הררי היא פסיכולוגית חברתית, מטפלת משפחתית מוסמכת ופסיכותרפיסטית. היא מנחה סדנאות כתיבה ומלווה כותבות וכותבים בתחום הפסיכולוגיה. הולדת אב הוא ספרה הרביעי.

איור הכריכה: מדלן כהן