להבתו של נר

הקדמה

1.
בספרון זה שכולו חלימה פשוטה, בלא כובד משקלו של שום גוף ידע ומבלי לכבול עצמי לשיטת מחקר אחת ויחידה, אני מעוניין להראות בסדרת פרקים קצרים איזו התחדשות עוטה החלימה אצל חולם המתבונן בלהבה אחת בודדה. מבין כל הדברים בעולם המזַמנים חלימה, הלהבה היא אחת מי צ ר נ י  ה ד י מ ו י י ם הגדולים ביותר. הלהבה מכריחה אותנו לדמיין. מרגע שאנו חולמים אל מול הלהבה, מה שרואים הוא כאין וכאפס בהשוואה למה שמדמיינים. הלהבה נושאת את סגולת המטאפורות והדימויים שלה אל תחומי הגות שונים ומגוונים ביותר. קחו אותה בתור הנושא של אחד מן הפעלים המבטאים את החיים ותראו כיצד היא מחיה את הפועל הזה ביתר שאת. הפילוסוף הנחפז להכליל הכללות מאשש זאת בשלווה דוגמטית: "זה אשר נקרא בבריאה ח י י ם הנו, על שלל צורותיו ויצוריו, רוח אחת ויחידה, להבה אחת ואחידה".¹ אלא שהכללה מעין זו ממהרת להגיע ליעדהּ; כדי להמחיש כיצד להבות מדומיינות מפעילות את הדמיון, אנו זקוקים לריבוי ולדקויות הדימויים. הפועל ל ש ל ה ב צריך אם כן להיכלל באוצר המילים של הפסיכולוג. הוא חולש על אזור שלם של עולם הביטוי. דימויי השפה המשולהבת משלהבים את חיי הנפש, הם מעניקים נופך של התלהבות שפילוסופיה של הפואטי תצטרך לבאר. באמצעות הלהבה הנתפסת כמושא חלימה, המ ט א פ ו ר ו ת הקרירות ביותר הופכות באמת לד י מ ו י י ם. מטאפורות בדרך כלל אינן אלא העתקה ממקומן של מחשבות, שנעשית מתוך הרצון לנסח אותן טוב יותר, לנסח אותן אחרת, ואילו הדימוי, הדימוי האמיתי, כאשר הוא מופיע בדמיון כחיים ראשוניים, נוטש את העולם הממשי למען העולם המדומיין, הדמיוני. באמצעות הדימוי המדומיין אנו מתוודעים אל אותה מוחלטוּת של החלימה שהיא הח ל י מ ה  ה פ ו א ט י ת. וכך, במקביל, כפי שניסיתי להראות בספרי האחרון² - אבל האם הצליח אי פעם ספר אחד לומר את כל דברי השכנוע של מחברו? - אנו מתוודעים גם אל ישותנו החולמת, יצרנית החלימות. אדם חולם המאושר לחלום ופעיל בחלימתו, נוגע בפיסת אמת של הקיום, בגורלו של הקיום האנושי.

מבין כל הדימויים, דימויי הלהבה - התמימים כמו המחוכמים ביותר, החכמים כמו המשוגעים - נושאים חותם של שירה. כל חולם להבה הוא משורר בכוח. כל חלימה אל מול הלהבה היא חלימה שמעריצה. כל חולם להבה שרוי במצב של חלימה ראשונית. ההערצה הראשונית הזאת נטועה בעברנו הרחוק. הלהבה זוכה בלבנו להערצה טבעית, שלא לומר: הערצה מוּלדת. הלהבה מטעימה את העונג לראות, מעבר לכל מה שראינו אי פעם. היא מכריחה אותנו להביט.

הלהבה מזמינה אותנו לראות בפעם הראשונה: יש לנו אלף ואחד זיכרונות ממנה, אנו חולמים עליה כזיכרון עתיק מאוד ואף על פי כן אנו חולמים עליה כמו כולם, אנו נזכרים בה כמו שכולם נזכרים - לכן, בהתאם לאחד מ ע ק ר ו נ ו ת י ה  ה ק ב ו ע י ם  ב י ו ת ר של החלימה אל מול הלהבה, החולם חי בתוך עבר שכבר אינו שלו בלבד, כי אם בתוך עברן של להבות האש הראשונות בעולם.

2.
בדרך זו מנציחה ההתבוננות בלהבה חלימה ראשונית. היא מנתקת אותנו מן העולם ומרחיבה את עולמו של החולם. ללהבה יש נוכחות מרשימה משל עצמה, אולם בקרבתה, אנו מפליגים הרחק בחלימתנו, הרחק מדי: "אנחנו הולכים לאיבוד בחלימות". הלהבה היא כאן, זעירה ורעועה, נאבקת לשמר את קיומה, ואילו החולם הולך לחלום במקום אחר ומאבד את קיומו שלו כשהוא חולם חלום גדול, גדול מדי - כשהוא חולם על העולם.

הלהבה היא עולם ומלואו עבור האדם הבודד.

לכן, אם חולם הלהבה מדבר אל הלהבה, הוא מדבר אל עצמו, והנה הוא כבר משורר. בהגדילו את העולם, את גורל העולם, בהגותו בגורל הלהבה, מרחיב החולם את השפה משום שהוא מבטא יופי של העולם. בזכות מבע כזה הרואה יופי בכול,³ חיי הנפש עצמם מתרחבים, מתרוממים. ההתעמקות בלהבה העניקה לחיי הנפש של החולם הזנה אנכית, מזון שמגביהַּ ומרומם. מזון אווירי, ההולך בניגוד לכל "מזונות האדמה" - אין לך עיקרון פעיל ממנו כדי להעניק תנופה פנימית לקביעות הפואטיות. עוד נשוב לקביעות הללו בפרק נפרד כדי להמחיש את עצתה של כל להבה באשר היא: לבעור מעלה, יותר ויותר למעלה, עד שנהיה בטוחים שאנחנו מאירים.

כדי להשיג אותו "גובה נפשי", עלינו לנפח את כל הרשמים בכך שנפיח בהם חומר פואטי. די בתרומה הפואטית, כמדומני, של כל אותן חלימות שכינסתי תחת סימן הנר, כדי לטעת בי תקווה שאוכל להמחיש את אחדותן. אפשר היה לתת למונוגרפיה הזאת את כותרת המשנה: ש י ר ת  ה ל ה ב ו ת. למעשה, כיוון שכל רצוני כאן הוא להתלוות לשורה של חלימות, אני מפריד את המונוגרפיה הזאת מספר רחב היקף יותר שאני מקווה לפרסם תחת הכותרת: ה פ ו א ט י ק ה  ש ל  ה א ש.

3.
משהגבלתי כעת את חקירותי, משנצמדתי לאחדוּתה של דוגמה אחת בלבד, אני מקווה להשיג א ס ת ט י ק ה  ק ו נ ק ר ט י ת, אסתטיקה שלא תתגבש מתוך פולמוס פילוסופי, אסתטיקה שלא תתבסס באורח שכלתני על הכללות קלות. הלהבה ורק הלהבה לבדה יכולה להמחיש את ההוויה של כל דימוייה, של כל רוחות הרפאים שלה.

מושא זה - להבה! - שבו נתעמק דרך דימויים ספרותיים, הוא כה פשוט, שאני מקווה להצליח לאפיין את אחוות הדמיונות. עם הדימויים הספרותיים של הלהבה, הסוריאליזם⁴ יכול להיות בטוח למדי שיש לו אחיזה במציאות! הדימויים הפנטסטיים ביותר של הלהבה חוברים להם יחדיו. הם הופכים, בזכות סגולה יתרה, לדימויים אמיתיים.

הפרדוקס השוכן בלב חקירותינו את הדמיון הספרותי - לחשוף את הממשות באמצעות הדיבור, לצייר בעזרת מילים - עשוי לבלוט כאן. ה ד י מ ו י י ם  ה מ ד ב ר י ם מתרגמים את ההתרגשות יוצאת הדופן שדמיוננו חווה אל מול הלהבות הפשוטות ביותר.

4.
עלי לבאר עדיין פרדוקס נוסף. במסגרת רצוני לחוות את הדימויים הספרותיים בכך שאעניק להם את מלוא האקטואליות שלהם, ולצד שאיפתי הגדולה אף יותר להוכיח שהשירה היא כוח פעיל בחיינו כיום, האין זה פרדוקס חסר כל תוחלת מצדי, לכנס חלימות כה רבות תחת סימן הלהבה? העולם נע במהירות, המאה שלנו מתקדמת בקצב מואץ. חלפו הזמנים של הפמוטים והפתילות. דברים מיושנים מתכתבים עם חלומות שאבד עליהם כלח.

לטיעונים הללו נוכל לענות בפשטות: החלומות והחלימות אינם מתקדמים בקצב המהיר של המודרנה כמו הפעולות שלנו. החלימות שלנו הן ה ר ג ל י ם  נ פ ש י י ם ממשיים ששורשיהם נטועים עמוק. חיי הפעולה אינם מפריעים להם כלל. הפסיכולוג עשוי למצוא בהם תועלת, אם ימצא מחדש את כל השבילים המובילים אל הביתיות הקדומה ביותר.

חלימות האור הקטן יובילו אותנו אל פינת המחסה של הקרוב והמוכר. דומה שיש בתוכנו פינות אפלות שאינן מוכנות לשאת אלא אור מהוסס. לב רגיש אוהב ערכים שבריריים. הוא מוצא לו שפה משותפת עם ערכים השרויים במאבק, ומכאן גם עם האור הקלוש הנאבק כנגד הצללים. לכן כל חלימות האור הקטן שלנו משמרות מציאות פסיכולוגית בחיינו כיום. יש להן משמעות, אני אפילו נוטה לומר שיש להן תפקיד. למעשה, הן יכולות להעניק לפסיכולוגיה של הלא־מודע מערך שלם של דימויים שבעזרתו היא תוכל לחקור את האדם החולם בעדינות, בטבעיות, מבלי לעורר תחושה חידתית. עם חלימת האור הקטן, החולם מרגיש בבית, והלא־מודע של החולם הוא עצמו בית עבור החולם. החולם! - הכפיל של קיומנו, אותו אוֹר־צֵל של האדם החושב - זוכה בעת חלימת האור הקטן בביטחון הקיום. מי שיתמסר לחלימות האור הקטן יגלה את האמת הפסיכולוגית הזאת: הלא־מודע השלֵו, הלא־מודע נטול הסיוטים, הלא־מודע השרוי באיזון מושלם עם החלימה שלו - הוא בדיוק אותו אור־צל של חיי הנפש, או, ליתר דיוק, הוא חיי הנפש של משחקי האור־צל. דימויי האור הקטן מלמדים אותנו לאהוב את האור־צל של הראייה הפנימית. החולם המעוניין להכיר את עצמו כישות חולמת, הרחק מבהירות המחשבה, חולם כזה, מרגע שהוא אוהב את החלימה שלו, נוטה לנסח את האסתטיקה של אור־צל נפשי זה.

חולם מנורה יבין מיד שדימויי האור הקטן הם מנורות־לילה⁵ אינטימיות. זוהרן נעשה בלתי־נראה כאשר המחשבה עובדת, כאשר התודעה בהירה לגמרי. אולם כאשר המחשבה נחה, הדימויים ערים.

המוּדעות לאור־צל של התודעה היא בעלת נוכחות - נוכחות מתמשכת - לכן האדם מצפה להתעוררות - התעוררות הקיום. ז'אן ואל יודע זאת. הוא אומר זאת במשפט אחד ויחיד:

״הוֹ אוֹר קָטֹן, הוֹ רֵאשִׁית, שַׁחַר עָדִין״⁶

5.
אני מציע אם כן להתיק את הערכים האסתטיים של האור־צל מעולמם של הציירים אל תחום הערכים האסתטיים של חיי הנפש. אם נצליח, נסיר בכך מעט מהיבטו המצומצם, הזוכה לגנאי, של מושג הלא־מודע. צללי הלא־מודע מדגישים לעתים כה קרובות עולם של נצנוצים שבו החלימה זוכה באלף ואחת צורות של אושר! ז'ורז' סאנד חזתה את המעבר הזה מעולם הציור לעולם הפסיכולוגיה. בהערת שוליים המופיעה ברומן קונסואלו, היא כותבת, בהתייחסה לאותו אור־צל: "פעמים רבות שאלתי את עצמי על מה מתבסס היופי הזה, וכיצד הייתי מ ת א ר ת אותו,⁷ אילו רציתי להפקיד את סודו בנשמתו של אדם אחר. 'מה!' יאמרו לי, 'האם אובייקטים חיצוניים ללא צבע, ללא צורה, ללא סדר וללא בהירות יכולים לעטות מחדש חזות המדברת א ל  ה ע י ן  ו ה ר ו ח?' רק צייר יוכל לענות לשאלתי: כן, אני מבין את זה. הוא ייזכר בציור של רמברנדט הפילוסוף ההוגה:⁸ החדר העצום הזה האובד בעלטה, המדרגות שאין להן סוף המתפתלות מי יודע איך; ההבלחים העמומים האלה שבציור, הסצנה הזאת שכולה מעורפלת ומובהקת בעת ובעונה אחת, הצבע העז שבסיכומו של דבר מצויר אך ורק בחום בהיר ובחום כהה; הקסם הזה של אור־וצל, משחק האור הנשפך על החפצים הרגילים ביותר, כיסא, כד, אגרטל נחושת; והנה כל אותם חפצים שלא נמצאו ראויים למבטינו, ועוד פחות מכך ראויים שיציירו אותם, הופכים מעניינים כל כך, יפים כל כך בדרכם שלהם, שלא ניתן להסיר מהם את המבט, הם קיימים וראויים להתקיים".

ז'ורז' סאנד מבינה את הבעיה ומנסחת אותה: הבעיה אינה כיצד לצייר את האור־צל - זו הפריבילגיה של אמנים גדולים - כי אם כיצד "לתאר" אותו? כיצד לכתוב אותו? והייתי רוצה אף להרחיק לכת ולשאול: אור־צל זה, כיצד ל ר ש ו ם⁹ אותו בחיי הנפש, בדיוק על הגבול שבין גוון נפשי בחום כהה וגוון נפשי בחום מעט יותר בהיר?

למעשה, סוגיה זו מייסרת אותי כבר עשרים שנים שבהן אני כותב ספרים על החלימה. אינני יודע כיצד לבטא אותה טוב יותר מכפי שעושה זאת ז'ורז' סאנד בהערת השוליים הקטנה שלה. בסיכומו של דבר, האור־צל של חיי הנפש, הוא החלימה; חלימה רגועה, מרגיעה, נאמנה לנקודת המרכז שלה, מוארת בלבה, אינה מוגבלת בתכניה כי אם גולשת תמיד מעט, מטבילה באורהּ את אזורי הדמדומים שלה. אנו רואים בבהירות בתוך־תוכנו ועם זאת אנו חולמים. איננו נחשפים במלוא האור שלנו, איננו נופלים קורבן כבובת צעצוע בידי אותם ביעותים המתנפלים על הלילה, מפקירים אותנו, כְּפוּתים בידינו וברגלינו, לחמסני חיי הנפש, הבריונים האלה שפושטים על יערות השינה הלילית שהם סיוטי הלילה הדרמטיים.

צביונה הפואטי של החלימה מאפשר לנו גישה אל אותו מצב נפשי מופז ששומר על התודעה ערה. החלימות אל מול הנר יתלכדו לכדי ציורים. הלהבה תשמור עלינו בתודעת החלימה הזאת שמותירה אותנו ערים. אנחנו נרדמים אל מול האש; איננו נרדמים אל מול להבת הנר.

6.
בספרי האחרון¹⁰ ניסיתי לבסס הבחנה מהותית בין החלימה ובין החלום הלילי. החלום הלילי הוא ממלכתה של התאוּרה הפנטסטית. הכול שרוי באור כוזב. לעתים רואים בחלום יותר מדי ברור. אפילו המסתורין מצויר, מופגן בקווים מודגשים. הסצנות הן כה מובחנות, שהחלום הלילי הופך בקלות לספרות - לספרות, אך לעולם לא לשירה. כל הספרות הפנטסטית מוצאת בחלום הלילי מתווים שלפיהם פועל ה"אנימוס"¹¹ של הסופר. הפסיכואנליטיקאי הלומד את דימויי החלום עושה זאת במצב של "אנימוס". עבורו, הדימוי הוא כפול, הוא תמיד מסמל משהו אחר מלבד מאשר את עצמו. זוהי קריקטורה של חיי הנפש. צריך להיות בעל תושייה כדי למצוא את האדם האמיתי מבעד לקריקטורה. להיות בעל תושייה, לחשוב, כל הזמן לחשוב. כדי שיוכל להתענג על הדימויים, כדי שיוכל לאהוב את הדימויים בזכות עצמם, דרוש לפסיכואנליטיקאי, בנוסף להכשרה שלו, גם חינוך פואטי. כלומר פחות חלומות במצב א נ י מ ו ס ויותר חלימות במצב א נ י מ ה. קצת פחות ידע בפסיכולוגיה אינטר־סובייקטיבית וקצת יותר רגישות בפסיכולוגיה של האינטימיות.

מנקודת המבט שאותה אני מבקש לאמץ בספרון זה, חלימות האינטימיוּת מתרחקות מכל דרמה. הצביון הפנטסטי שאנו מוצאים ברשומות המבוססות על חוויית ביעותי הלילה לא ימשוך את תשומת לבנו. על כל פנים, כאשר נפגוש דימוי להבה שהוא ייחודי מכדי להפוך אותו לשלנו, מכדי להציבו במשחקי האור־צל של חלימתנו האישית, נימָנע מפרשנויות ארוכות. בכתיבתי על הנר, אני מעוניין לפגוש את עדנת הנשמה. צריך שיהיו לך רגשות נקם כדי לדמיין גיהינום. ישויות הביעותים לוקות בתסביך של להבות גיהינום שאינני מעוניין להזין, לא מקרוב ולא מרחוק.

בקיצור, לימוד הווייתו של החולם־בהקיץ בעזרת דימויי האור הקטן, בעזרת דימויים אנושיים מימי קדם, מבטיח לכידות לחקירה הפסיכולוגית. יש הקבלה בין מנורת הלילה העומדת על המשמר, ובין הנשמה החולמת. הזמן עבור השתיים מתקדם לאט. אותו אורך רוח דבק בחלימה ובאור המהבהב. אז מעמיק הזמן; הדימויים והזיכרונות מתלכדים. חולם הלהבה מאחד את מה שהוא רואה עם מה שהוא ראה. הוא מכיר את התמזגות הדמיון והזיכרון. הוא נפתח אם כן אל כל הרפתקאותיה של החלימה; הוא נענה לעזרתם של חולמים גדולים, הוא נכנס אל עולם המשוררים. החל מרגע זה, חלימת הלהבה, המאוחדת כל כך ביסודה, הולכת ושופעת.

כדי להכניס מעט סדר בתוך השפע הזה, אסקור בקצרה את הפרקים, השונים מאוד לעתים באופיים, של מונוגרפיה פשוטה זו.

7.
הפרק הראשון הוא עדיין בגדר פרק הקדמה. עלי לספר כיצד עמדתי בפני הפיתוי לכתוב ספר מלומד על להבות. ספר זה היה ודאי עב־כרס, אך קל לכתיבה. די היה להביא בו את תולדות התיאוֹריוֹת של האור. בכל מאה ומאה, שַבו וניגשו מחדש לשאלת האור. אך חרף גדולתם, ענקי הרוח שלמדו את הפיזיקה של האש מעולם לא הצליחו להעניק למחקרם את האובייקטיביות המדעית. עד לַאבוּאָזִייֶה (Lavoisier), ההיסטוריה של הבעֵרה נותרה היסטוריה של השקפות קדם־מדעיות. בחינתן של דוקטרינות מעין אלה שייכת לפסיכואנליזה של ההכרה האובייקטיבית. פסיכואנליזה שכזאת תצטרך למחוק את הדימויים כדי לאפיין כיצד מתארגנים רעיונות.¹²

הפרק השני הוא תרומה ללימוד הבדידות, ללימוד האונטולוגיה של האדם המתבודד. הלהבה המבוּדדת היא עדות לבדידות, בדידות המאחדת את הלהבה והחולם. בזכות הלהבה, בדידותו של החולם כבר אינה בדידותו של הרִיק. הודות לאור הזעיר, הבדידות נעשית מוחשית. הלהבה מנהירה את בדידותו של החולם; היא מאירה את המצח המהורהר. הנר הוא הכוכב המאיר של הדף הלבן. אביא כמה טקסטים השאולים ממשוררים, כדי לאפיין את הבדידות הזאת. הטקסטים האלה מוצאים בקלות מקום בלבי, ואני בטוח למדי שגם הקורא יאמץ אותם. אני מביע בכך אמון בדימויים. אני מאמין שעבור חולמים רבים, להבת הנר היא דימוי של הבדידות.

אף שהשתדלתי להימנע מכל סטייה לכיוון של מחקרים פסאודו־מדעיים, לעתים קרובות משכו את תשומת לבי מחשבות מקוטעות, מחשבות שאמנם אינן מוכיחות דבר, אבל הן מצליחות, בעזרת טענות קצרות ומהירות, לעורר בחלימה פעימות שאין כדוגמתן. במקרים אלה, לא המדע הוא שחולם, כי אם הפילוסופיה. קראתי שוב ושוב ביצירתו של נובאליס. למדתי ממנו שיעורים חשובים שסייעו לי לשקוע במחשבות על אנכיותה של הלהבה.

כאשר חקרתי את טכניקת החלום המודרך באחד מספרי הראשונים על הדמיון,¹³ שיתפתי את קוראי בחלום תעופה שהגיע אלי מיקום של שחר, יקום שמפיץ אור במרומיו. תיארתי אז את הטכניקה הפסיכואנליטית של החלום המודרך שפיתח רובר דֶזוּאַל.¹⁴ הרעיון שלו היה להקל, בעזרת העלאת דימויים שמחים, על האדם הרדום במועקת חייו, הקורס תחת כובד משקלן של שגיאותיו. בסיוע התהוותם של דימויים, המנחה נעשה, בשביל המטופל, מדריך של התהוות. המנחה הציע נסיקה דמיונית, נסיקה שאותה היה צריך לדמות בעזרת דימויים שנבחרו בקפידה, שכל אחד מהם ניחן בסגולת נסיקה משלו. המדריך הזין את חולמניותו של החולם בכך שהציע לו בכל רגע נתון דימויים שהפריחו עוד ועוד את הנפש העולה. הנפש העולה הזאת היא בעלת השפעה מיטיבה רק כאשר היא נישאת לגובה, כל הזמן יותר ויותר לגובה. הדימויים בפסיכואנליזת הגבהים הזאת צריכים להיות בהגדרה גבוהים יותר ויותר כדי להבטיח שהמטופל, המתמלא כולו חיים מטאפוריים, ייטוש את קרקעית הקיום.

אולם גם הלהבה הבודדה עשויה להנחות לבדה את החולם השקוע בהרהורים אל עבר הגבהים, שכן היא מופת של אנכיות.

טקסטים פואטיים רבים יסייעו לנו להטעים את האנכיות הזאת שבאור, באמצעות האור שחוו משוררים כנובאליס בהתעמקותם בלהבה הזקופה.

לאחר בחינת חלומות פילוסופיים, אני חוזר בפרק הרביעי לכל אותן סוגיות שמעסיקות אותי שעניינן הדמיון הספרותי. כדי ללמוד את הלהבה בספרות, תוך התחקות אחר כל המטאפורות שהיא מעוררת, גם ספר עב־כרס לא יספיק. יכולתי לתהות אם דימוי הלהבה אינו יכול להיקשר לכל דימוי מעט נוצץ, לכל דימוי שרוצה לנצוץ. בהתאם לכך הייתי כותב ספר שעניינו אסתטיקה ספרותית כללית וממיין את כל הדימויים שהיו מתעצמים ממפגש עם להבה מדומיינת. יצירה זו שתראה כי הדמיון הוא להבה, להבתה של הנפש, תהיה נעימה בהחלט לכתיבה. אוכל להעביר את חיי בכתיבתה.

בכל הנוגע לעצים ולפרחים, עלה בידי להראות כיצד המשוררים מעוררים אותם לחיים, לחיים תוססים, לחיים פואטיים - באמצעות דימוי הלהבות.

מנקודת מבטה של הלהבה, המעבר מן הנר אל המנורה כמוהו ככיבוש התבונה. בזכות תושייתו של האדם, להבתה של המנורה ממושמעת כעת. היא מסורה כל־כולה למלאכתה, הפשוטה והגדולה, כמעניקת אור.

ביקשתי לחתום את הספר בהתעמקות בלהבה המואנשת הזאת. אילו רצינו להתחקות באמת אחר המעבר מקוסמולוגיית הלהבה לקוסמולוגיית האור, היינו צריכים להקדיש לכך ספר שלם. מאחר שלא ניתן להקיף נושא כה רחב, ביקשתי במונוגרפיה זו לדבוק בהומוגניות של חלימות האור הקטן, לחלום באזור המוכר עדיין שבו מתאחדים המנורה והנר, זוג שאין בלתו בבית מזמנים עברו, בבית שאליו תמיד נשוב כדי לחלום וכדי להיזכר.

מצאתי לי עזר רב בחלימה ביצירתו של אמן גדול הבקיא היטב בחלומות הזיכרון. ברומנים רבים של אנרי בוסקו המנורה היא דמות, במלוא מובן המילה. למנורה יש תפקיד פסיכולוגי ביחס לפסיכולוגיה של הבית, ביחס לפסיכולוגיה של בני המשפחה. כאשר הֶעדר גדול ממלא את חלל הבית, המנורה של בוסקו - שמגיעה מי יודע מהיכן בעברו של בוסקו - מופיעה וממלאת את החלל בנוכחותה, ממתינה, בסבלנות של מנורה, לנעדר. המנורה של בוסקו מחזיקה בחיים את כל זיכרונות חיי המשפחה, את כל זיכרונות הילדות, הזיכרונות של כל ילדות באשר היא. הסופר כותב למען עצמו, והוא כותב למעננו. המנורה היא הרוח המשגיחה על החדר, על כל חדר באשר הוא. היא נקודת המרכז של הבית, של כל בית. אי אפשר לחשוב על בית ללא מנורה כשם שאי אפשר לחשוב על מנורה ללא בית.

התעמקות בישותה המשפחתית של המנורה תאפשר לנו אם כן לשוב אל חלימותינו על הפואטיקה של חללי האינטימיות. נפגוש את כל התמות שפיתחתי בספרי הפואטיקה של החלל. בעזרת המנורה אנו נכנסים אל פינת חלימת־הערב בבתים מימים עברו, אותם בתים אבודים שבחלומותינו עדיין מיושבים בנאמנות.

במקום שבו ניצבה מנורה, שם ניצב הזיכרון.

לבסוף, כדי לחתום בנימה מעט אישית ספרון זה שמפרש חלימות של אחרים, חשבתי שאוכל להוסיף, בתור אפילוג, כמה שורות שבהן אספר על הבדידות שבכתיבה, על לילות השימורים שבהם, רחוק מלהתרפק בחיקן של חלימות קלות, עבדתי בנחישות, מתוך אמונה שבזכות עבודת המחשבה אנו מרוממים את רוחנו.