הפליטים

נשים שחורות עין

קורה שאדם זוכה פתאום בפרסום, בדרך כלל מן הסוג שאנשים בריאים בנפשם לא היו מאחלים לעצמם. למשל, אם הוא נחטף ונכלא למשך שנים, או חווה השפלה ציבורית בעקבות שערוריית מין, או שורד באירוע שעל פי רוב הוא קטלני. השורדים האלה זקוקים לפעמים למישהו שיעזור להם להעלות את זיכרונותיהם על הכתב, והסוכנים שלהם עשויים להגיע בסופו של דבר אלי. "לפחות השם שלך לא מופיע בשום מקום," אמרה לי פעם אמי. כשציינתי שלא הייתי מתנגדת להיות מוזכרת בפרק התודות, היא אמרה, "אספר לך סיפור." זו היתה הפעם הראשונה שבה עמדתי לשמוע את הסיפור הזה, אבל לא האחרונה. "בארץ שלנו," המשיכה, "היה פעם עיתונאי שאמר שהממשלה מענה אנשים בבתי הסוהר. אז מה עושה הממשלה? בדיוק את מה שהוא אמר שהיא עושה לאחרים. שולחים אותו לאיזה מקום ומאז אף אחד לא רואה אותו. זה מה שקורה לאנשים שכותבים וחותמים בשם שלהם."

כאשר ויקטור דֶווֹטוֹ בחר בי, כבר השלמתי עם העובדה שאהיה אחת מאותם כותבים ששמם אינו מופיע על כריכות הספרים. סוכנו נתן לו לקרוא ספר שאני הייתי סופרת הצללים שלו ושהסופר המוצהר שלו היה אביו של נער שפתח ביריות בבית הספר והרג כמה בני אדם. "אני מזדהה עם האשמה של האבא," אמר לי ויקטור. הוא היה השורד היחיד בהתרסקות מטוס שבה נספו מאה שבעים ושלושה נוסעים, לרבות אשתו וילדיו. מה שנותר ממנו הופיע בכל תוכניות האירוח, גופו היה שם אבל לא הרבה יותר מזה. היה לו קול רפה וחדגוני, ועיניו, אם כבר הרים את מבטו, כמו שיקפו מתוכן צלליות של אנשים מוכי צער. הסוכן שלו אמר שחייבים לגמור את הסיפור בהקדם, כל עוד הציבור זוכר את הטרגדיה, וזה היה הדבר שהעסיק אותי ביום שבו אחי המת חזר אלי.

אמי העירה אותי כשעדיין היה חשוך בחוץ ואמרה, "אל תפחדי."

האור ממסדרון הכניסה הצליף בי מבעד לדלת חדרי הפתוחה. "למה אני אמורה לפחד?"

כשהגתה בקול את שמו של אחי, לא ידעתי על מי היא מדברת. זמן רב עבר מאז שמת. עצמתי את עיני ואמרתי שאני לא מכירה אף אחד בשם הזה, אבל היא התעקשה. "הוא בא לבקר אותנו," אמרה. היא סילקה מעלי את השמיכות ומשכה אותי מהמיטה. קמתי בעיניים עצומות למחצה. היא היתה בת שישים ושלוש, לעתים שכחנית, וכאשר הוליכה אותי לסלון ופלטה צעקה, לא הייתי מופתעת. "הוא היה ממש כאן," אמרה, ומיד כרעה על ברכיה ליד הכורסה הפרחונית שלה ומיששה את השטיח. "זה רטוב." היא זחלה בפיג'מת הכותנה שלה בעקבות הסימנים, אל דלת הכניסה. נגעתי בשטיח, שאכן היה לח. לרגע השתכנעתי ונרתעתי בבהלה. דממת הבית בארבע לפנות בוקר השרתה תחושה מבשרת רעות. אבל אז שמעתי את מי הגשם היורדים במרזבים, והפחד שלפת את צווארי הרפה מאחיזתו. אמי פתחה כנראה את דלת הכניסה, נרטבה כולה ואז חזרה לתוך הבית. היא השתופפה ליד הדלת, ידה על הידית, ואני כרעתי לצדה על ברכַּי ואמרתי, "את מדמיינת דברים."

"אני יודעת מה ראיתי." היא סילקה את ידי מכתפה, נעמדה על רגליה, וזעם נצנץ בעיניה הכהות. "הוא הלך. הוא דיבר. הוא רצה לראות אותך."

"אז איפה הוא, אמא? אני לא רואה אף אחד."

"בטח שאת לא רואה." היא נאנחה, כאילו אני היא זו שאינה מסוגלת לקלוט את המובן מאליו. "הרי הוא רוח, זה לא ברור?"

אבי מת לפני כמה שנים, ומאז חיינו אמי ואני זו עם זו בנימוס. התשוקה למילים היתה משותפת לשתינו, אבל אני העדפתי את השקט שבכתיבה ואילו היא אהבה לדבר. היא האכילה אותי דרך קבע בסיפורים ובקטעי רכילות, שמהם אהבתי רק את הסיפורים על אבי כשעוד היה אדם שלא הכרתי, צעיר ומאושר. היו גם סיפורים מפחידים כמו זה על העיתונאי, שמוסר ההשכל שלהם הוא שהחיים, כמו המשטרה, אוהבים להחטיף מכות מפעם לפעם. ולבסוף היה הסוג החביב עליה ביותר, סיפורים על רוחות רפאים. היא הכירה סיפורים רבים כאלה, חלקם ממפגש ישיר.

"דודה מספר שש מתה מהתקף לב בגיל שבעים ושש," סיפרה לי פעם, פעמיים, אולי שלוש פעמים. היה לה הרגל לחזור על אותם דברים שוב ושוב. מעולם לא התייחסתי לסיפורים האלה ברצינות. "היא גרה בווּנג טאוּ ואנחנו בנְיָה צ'אנג. הבאתי לשולחן את ארוחת הערב ואז ראיתי את דודה שש יושבת שם בכתונת לילה. השיער הארוך האפור שלה, שבדרך כלל היה אסוף לפקעת קלועה מאחור, היה פזור וצנח לה על הכתפיים ועל הפנים. הכלים עם האוכל כמעט נפלו לי מהידיים. כששאלתי אותה מה היא עושה כאן, היא רק חייכה. ואז היא נעמדה על רגליה, נשקה לי וסובבה אותי לכיוון המטבח. כשהסתובבתי בחזרה כדי לראות אותה שוב היא כבר לא היתה שם. זו היתה הרוח שלה. הדוד אישר את זה כשהתקשרתי. היא נפטרה באותו בוקר, במיטה שלה."

דודה שש מתה מיתה טובה, הוסיפה אמי, בבית עם המשפחה, והרוח שלה פשוט עשתה סבב ביקורים לפרידה. אמי חזרה על סיפור הדודה כשישבנו לשולחן המטבח בבוקר שבו טענה כי ראתה את אחי, בנה. בדיוק גמרתי לחלוט בשבילה קנקן של תה ירוק ולמרות מחאותיה מדדתי את חומה, ואכן התברר, כפי שחזתה מראש, שהוא תקין. היא נופפה לעומתי במדחום ואמרה שאחי נעלם כי היה כנראה עייף. הוא הרי חצה זה עתה את האוקיינוס השקט, וזהו מסע של אלפי קילומטרים.

"אז איך הוא הגיע לכאן?"

"בשחייה." היא הביטה בי ברחמים. "בגלל זה הוא היה רטוב."

"הוא היה שחיין מצוין," אמרתי ברוח טובה כדי לרצותה. "איך הוא נראה?"

"בדיוק אותו דבר."

"עברו עשרים וחמש שנים. הוא לא השתנה בכלל?"

"הם תמיד נראים בדיוק כמו בפעם האחרונה שראינו אותם."

זכרתי איך נראָה בפעם האחרונה, וכל רוח טובה שעוד נותרה בי התפוגגה. ההלם שניבט מפניו, העיניים הפקוחות שלא מצמצו גם כשלוח העץ המנותץ של סיפון הסירה נלחץ אל לחיו — לא רציתי לראותו שוב, אם היה בכלל מישהו או משהו לראות. אחרי שאמי יצאה למשמרת שלה במכון היופי ניסיתי לשוב ולהירדם, אך ללא הצלחה. מבטו ננעץ בי בכל פעם שעצמתי את עיני. רק כעת נהייתי מודעת לכך שלא נזכרתי בו זה חודשים. זמן רב התאמצתי לשכוח אותו, אבל מעבר לכל פינה, בעולם או בתוך מוחי, יכולתי להיתקל בו, במי שהיה החבר הכי טוב שלי. מתוך זיכרונותי הרחוקים ביותר עדיין יכולתי לשמוע את קולו הקורא בשמי מחוץ לביתנו. זה היה הסימן בשבילי לצאת וללכת בעקבותיו לאורך הסמטאות והשבילים של הכפר, דרך מטעי מנגו וגֶ'ק פְרוּט, אל השדות ואל סוללות העפר, ובדרך לעקוף עצי דקל שקרסו ומכתשים של פצצות. באותם ימים זו היתה ילדות רגילה.

ואולם במבט לאחור התחוור לי שהעברנו את נעורינו בארץ רדופה. אבינו גויס לצבא ופחדנו שלא יחזור. לפני שעזב הוא חפר ליד הבית מקלט להגנה מפני פצצות, בּוּנקר מוקף שקי חול שגגו נתמך בבולי עץ. למרות היותו חם ומחניק, מדיף ריח אדמה טחובה ורוחש תולעים מתנועעות, שיחקנו שם בילדותנו לעתים קרובות. וכשבגרנו הלכנו לשם כדי ללמוד ולספר סיפורים. מאחר שהייתי התלמידה הטובה ביותר בבית הספר החליטה המורה ללמד אותי אנגלית אחרי שעות הלימודים, ואת מה שלמדתי חלקתי אחר כך עם אחי. הוא בתורו סיפר לי סיפורים שלא ייאמנו, פיסות פולקלור ושמועות. כשמטוסים חלפו מעלינו בצווחות מחרישות אוזניים ואנחנו הצטנפנו עם אמנו בבונקר, היה לוחש באוזני סיפורי רוחות כדי להסיח את דעתי. אלא שאין אלה סיפורי רוחות, כך טען. אלה הם דיווחים היסטוריים ממקורות אמינים — הזקנות עתיקות היומין שלעסו אגוזי בֶּטֶל ופלטו ביריקה את המיץ האדום בשעה שישבו על עקביהן בשוק וטיפלו בתנורי פחם או השגיחו על סלי הסחורות. עם יושבי הקבע בארצנו, סיפרו, נמנים גם חציוֹ העליון של סגן קוריאני שמוקש שיגר אותו אל בין ענפיו של עץ גומי; אמריקאי שחור מנופץ גולגולת שצף במפרצון לא הרחק מן המקום שבו הופל מסוקו, עיניו ופלח מוחו החשוף מנצנצים מעל המים; וטוראי יפני כרות ראש שידיו מגששות בסבך שיחי קסאווה, תרות אחר ראשו. הפולשים האלה באו לכבוש את הארץ שלנו ועכשיו לעולם לא יחזרו הביתה, אמרו הגברות הזקנות והמשיכו לקשקש ולחשוף את שיניהן הצבועות בשחור, או כך לפחות סיפר לי אחי. הצטמררתי בעונג בבור האפל, ממש כאילו במו אוזני שמעתי את הנשים שחורות העין, ובלבי חשתי שלעולם לא אוכל לספר סיפורים כמו אלה.

האין זה אם כך צחוק הגורל שדווקא אני נעשיתי סופרת צללים שמעבירה את חייה בכתיבה על רוחות הרפאים של אחרים? הצגתי את השאלה לעצמי בעודי שוכבת במיטה באמצע היום, אבל הנשים שחורות העיניים ושחורות השיניים שמעו אותי. לזה את קוראת חיים? הן צחקו לי ושיניהן נקשו וקרקשו. משכתי את השמיכות עד מעל לאפי, כפי שנהגתי לעשות בשנותי הראשונות באמריקה, אז יצורים למיניהם לא רק ארבו במסדרון הכניסה אלא גם שוטטו בחוץ. בהישמע דפיקה בדלת היו אמי ואבי מציצים מבעד לווילונות הסלון לפני שפתחו, כי פחדו מהצעירים בני ארצנו, נערים שגדלו לתוך האלימות של ימי מלחמה. "אל תפתחי את הדלת למי שאת לא מכירה," הזהירה אותי אמי פעם, פעמיים, שלוש פעמים. "שלא נגמור כמו המשפחה ההיא, שאת כולם שם קשרו באיומי אקדח. הם כיבו סיגריות על התינוק עד שהאמא הראתה להם איפה החביאה את הכסף." ההתבגרות שלי באמריקה היתה גדושה בסיפורי זוועה כאלה, שכולם שימשו הוכחה לטענה של אמי כי איננו שייכים לכאן. בארץ שבה הכול נמדד בנכסים, לא היה ברשותנו דבר מלבד הסיפורים שלנו.

כשהתעוררתי מנקישה בדלת כבר שרר חושך בחוץ. השעון שלי הורה על 6:35 בערב. שוב נשמעה הנקישה, עדינה ומהוססת. בלי שרציתי בכך ידעתי מי זה. קודם לכן נעלתי ליתר ביטחון את דלת חדר השינה, וכעת משכתי את השמיכות עד מעל הראש ולבי פעם במהירות. גייסתי את כל כוח רצוני כדי לגרום לו להסתלק, אבל כשהחל לטלטל את ידית הדלת ידעתי שאין לי מנוס מלקום. צפיתי בידית המתנודדת תחת לחץ אחיזתו ונדרכתי עד לשערות גופי הדקיקות ביותר. הזכרתי לעצמי שהוא ויתר על חייו למעני. לכל הפחות יכולתי לפתוח לו את הדלת.

הוא היה חיוור ונפוח, שערו אניצים אניצים, עורו שחום, לגופו מכנסיים קצרים שחורים וחולצת טריקו אפורה בלויה, זרועותיו ורגליו גרומות. בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא היה גבוה ממני בראש; כעת המצב היה הפוך. כשאמר את שמי קולו נשמע צרוד וחורק, שונה מאוד מקול האלט המתבגר שלו. ואולם עיניו נותרו כשהיו, סקרניות, וכן גם שפתיו, פשוקות במקצת, תמיד מוכנות לדבר. חבורה סגולה שגוון מרומז של שחור מבצבץ בעדה בהקה על רקתו השמאלית, אבל הדם שזכרתי נעלם, נשטף ככל הנראה בסערות ובמים המלוחים. אף כי לא ירד גשם הוא היה ספוג מים עד לשד עצמותיו. הרחתי את ריח הים שעלה ממנו, וגרוע מזה, את ריח הסירה המצחינה מזיעה ומהפרשות אנושיות.

כשהגה את שמי עבר בי רעד, אבל היתה זו רוחו של מישהו שאהבתי ושלעולם לא הייתי פוגעת בו, ורוח כזאת, אמרה אמי, לא תפגע בי. "היכנס," אמרתי, ובלבי דימיתי שזהו הדבר האמיץ ביותר שיכולתי לומר. בלי לזוז ממקומו הוא הביט בשטיח שנרטב מן המים שנטפו ממנו. הבאתי לו חולצת טריקו נקייה, מכנסיים קצרים ומגבת, אבל הוא הסתכל עלי וחיכה שאסתובב כדי שיוכל להחליף בגדים. אלה היו הבגדים הקטנים ביותר שהיו לי, ובכל זאת הם היו גדולים ממידתו. המכנסיים הקצרים הגיעו עד לברכיו והחולצה היתה ענקית. סימנתי לו שייכנס, והפעם הוא נשמע לי והתיישב על מיטתי הסתורה. הוא נמנע מלפגוש את מבטי, מן הסתם פחד ממני יותר משפחדתי אני ממנו. הוא עדיין היה בן חמש־עשרה, אבל אני כבר לא הייתי אותה ילדה נמרצת ונערית אלא אישה בת שלושים ושמונה שאינה ששה לדבר, אלא אם לצורך מטרה מסוימת, כפי שקרה כשראיינתי את ויקטור. עיסוקי כסופרת, גם אם מִדַרגה שלישית או רביעית, היה כרוך בכללי התנהגות מוסכמים שהצלחתי לסגל לעצמי. אבל מה אומרים לְרוח רפאים, מלבד השאלה המתבקשת למה הוא כאן? חששתי מן התשובה ולכן רק שאלתי, "מה לקח לך כל כך הרבה זמן?"

הוא הביט בכפות רגלי היחפות, בבהונות ובציפורניים החשופות. אולי קלט שאני לא מסתדרת עם ילדים. אִמהוּת היתה אינטימית מדי בשבילי, כפי שהיתה כל מערכת יחסים שנמשכת יותר מלילה אחד.

"הגעת לכאן בשחייה. בטח לוקח הרבה זמן לשחות כל כך רחוק."

"כן." פיו נשאר פעור, כאילו ביקש להגיד משהו נוסף אבל לא היה בטוח מה או איך לומר אותו. ייתכן שדמות הרפאים הזאת היתה תולדה של מה שאמי כינתה הטבע הלא־טבעי שלי, היותי נטולת ילדים ורווקה. ואולי הוא לא היה יציר הדמיון שלי אלא סימפטום למשהו פגום, כמו הסרטן שהרג את אבי. מותו היה גם הוא מוות טוב, לדברי אמי, בבית ועם המשפחה לצדו, שונה לחלוטין ממה שקרה לבנה, וכמעט גם לי. תחושה של פאניקה גאתה פתאום מתוך הבאר־ללא־תחתית שבתוכי ושמזמן אטמתי בבטון, והוקל לי כששמעתי את דלת הכניסה נפתחת. "אמא תרצה לראות אותך," אמרתי. "חכה פה. אני כבר חוזרת."

כשחזרנו לחדר מצאנו רק את בגדיו הרטובים ואת המגבת הרטובה. היא הרימה את חולצת הטריקו האפורה, זו שלבש בסירה הכחולה עם העיניים האדומות.

"עכשיו את יודעת," אמרה אמי. "לעולם אל תפני את הגב לרוח רפאים."

המכנסיים הקצרים השחורים והחולצה האפורה הדיפו ריח חריף של מי ים מלוחים והיו כבדים לא רק בשל המים שספגו. לקחתי את הבגדים למטבח. משקלם בידַי היה משקלן של ראיות. ראיתי אותו לובש אותם עשרות פעמים. זכרתי אותם כפי שהיו לפני שהמכנסיים השחירו מזוהמה ועדיין היו כחולים וללא רבב, כשהחולצה עוד לא היתה אפורה ומרופטת אלא לבנה ובמצב טוב. "עכשיו את מאמינה?" שאלה אמי והרימה את מכסה מכונת הכביסה. היססתי. יש אנשים שטוענים כי האמונה בוערת בקרבם, אבל האמונה שזה עתה מצאתי העבירה בי צינה. "כן," אמרתי. "אני מאמינה."

המכונה נהמה ברקע, האוויר היה אפוף ניחוחות של כוכבי אניס ושל זנגוויל, ואמי ואני התיישבנו לשולחן המטבח לאכול את ארוחת הערב. "בגלל זה לקח לו כל כך הרבה שנים," אמרה אמי ונשפה על המרק החם שלה. דבר לא פגם בתיאבון שלה ולא פגע בקיבתה המחושלת, אפילו לא האירועים על הסירה או ביקור הרפאים של בנה. "הוא שחה את כל המרחק הזה."

"דודה שש גרה מאות קילומטרים מכאן, ובכל זאת ראית אותה באותו היום."

"רוחות לא פועלות לפי הכללים שלנו. כל רוח היא אחרת. יש רוחות טובות, רוחות רעות, רוחות שמחות, רוחות עצובות. רוחות של אנשים שמתו כשהיו זקנים, כשהיו צעירים, כשהיו ילדים קטנים. את חושבת שרוח של תינוק מתנהגת כמו רוח של סבא זקן?"

לא ידעתי כלום על רוחות. מעולם לא האמנתי בהן, גם לא הכרתי מישהו שמאמין בהן פרט לאמא שלי ולוויקטור, שבעצמו נראה כמו דמות רפאים. להט היגון הפך אותו לחיוור, כמעט שקוף, והצבע היחיד שנראה עליו היה מסה שופעת של שיער אדום פרוע. ואפילו איתו, העולם שמעבר עלה בשיחה רק פעמיים, פעם בטלפון ופעם בסלון שלו. איש לא נגע שם בדבר מאז היום שבו יצאה המשפחה לשדה התעופה, אפילו לא באבק העגמומי. היתה לי הרגשה שמאז אותו יום החלונות לא נפתחו, כאילו רצה לשמֵר את המעט שנותר מן האוויר שאשתו וילדיו נשמו לפני שהכה בהם המוות האכזר רחוק כל כך מן הבית. "המתים ממשיכים הלאה," אמר והצטנף בכורסתו, ידיו בין ירכיו. "אבל אנחנו, החיים, פשוט נשארים כאן."

במילים אלה נפתח הפרק האחרון, זה שעבדתי עליו אחרי שאמי הלכה לישון ואני ירדתי אל המרתף הבהיר, המואר בנורות פלואורסצנטיות מאורכות. כתבתי משפט אחד, אחר כך הפסקתי והטֵיתי אוזן לשמוע דפיקה בדלת או צעדים במדרגות. כך במשך הלילה התבסס ונקבע קצב העבודה שלי, כמה שורות כתובות ואחריהן המתנה למשהו שלא מגיע, וכך שוב למחרת. כשאמי חזרה הביתה מסלון המניקור, סיום הממואר של ויקטור כבר נראה באופק. היא נשאה בידיה שקיות מצ'יינהטאון, האחת גדושה במצרכי מזון ובאחרת בגדים תחתונים, פיג'מה, מכנסי ג'ינס, ז'קט ג'ינס, חבילת גרביים קצרים, כפפות סרוגות, כובע בייסבול. היא הניחה אותם בערימה ליד החולצה והמכנסיים הקצרים שלו המכובסים והמגוהצים והסבירה, "הוא לא יכול להסתובב ככה בקור בבגדים שנתת לו, כמו איזה הומלס, או מהגר לא חוקי." כשאמרתי שלא חשבתי על זה בצורה כזאת היא פלטה נחרה של בוז וקוצר רוח כלפי הבורות שגיליתי בנוגע לצרכים של הרוחות. רק אחרי ארוחת הערב היא נראתה שוב מפויסת. מצב רוחה השתפר כי במקום לרדת למרתף שלי כהרגלי נשארתי לצפות איתה באחת מאינספור אופרות הסבון ששכרה, סדרות על קוריאנים יפים הלכודים בתסבוכות רומנטיות. "אם לא היתה המלחמה," היא אמרה אז בלילה בנימה של צער וגעגועים שקירבה אותי אליה, "יכולנו להיות עכשיו כמו הקוריאנים, סייגון היתה סיאול, אביך היה בחיים, את היית נשואה עם ילדים, אני עקרת בית בפנסיה, לא מניקוריסטית." ראשה היה מכוסה גלגלי שיער, ובחיקה נחה קערה עם גרעיני אבטיח. "כל יום הייתי מבקרת חברות ומארחת אצלי. וכשהייתי מתה, מאה איש היו באים ללוויה שלי. כאן, כשאת זאת שמטפלת בעניינים, יהיה לי מזל אם יבואו עשרים איש. זה מפחיד אותי יותר מהכול. את לא זוכרת אפילו להוציא את האשפה או לשלם חשבונות. את אפילו לא תצאי מהבית לקנות אוכל."

"אני אזכור לטפל בנשמה שלך."

"מתי היית עורכת את טקס האשכבה שלי? מתי את החגיגה של יום השנה למותי? ומה היית אומרת שם?"

"תכתבי לי את זה," אמרתי. "את מה שאני אמורה להגיד."

"אחיך היה יודע מה לעשות," היא אמרה. "בשביל זה יש בנים."

הפעם נותרתי ללא מענה.

באחת־עשרה, כשהוא עדיין לא הופיע, אמי הלכה לישון. ירדתי שוב למרתף שלי וניסיתי לכתוב. הכתיבה היתה כניסה אל תוך ערפל שבו עלי לגשש את דרכי כדי למצוא נתיב מן העולם הזה לעולם הערטילאי של המילים, נתיב שקל יותר למצוא בימים מסוימים מאשר באחרים. ובעוד אני מדדה ומועדת מבעד לאד האפור, כבר ארב על כתפי התוכּי ובפיו השאלה המנקרת, איך קרה שאני בחיים והוא מת. הייתי צעירה וחלשה יותר, ואף על פי כן אחי הוא זה שקברנו, הנחנו לו להחליק אל תוך האוקיינוס בלי תכריך לגופו ובלי מילה מפי. היללות של אמי והיבבות של אבי צפו ועלו בזיכרוני, אך לא היה בכוחן להחריש את שתיקתי. כעת הגיע הזמן לומר כמה מילים, לקרוא לו לשוב, כפי שבוודאי רצה, אלא שלא הצלחתי למצוא אותן. בדיוק כשחשבתי שעוד לילה יחלוף והוא לא יבוא, שמעתי את הנקישה בדלת למעלה, בקצה המדרגות. אני מאמינה, הזכרתי לעצמי. אני מאמינה שהוא לעולם לא יפגע בי.

"אתה לא צריך לדפוק," אמרתי כשפתחתי את הדלת. "זה גם הבית שלך."

הוא רק נעץ בי את מבטו, ושנינו שקענו בשתיקת מבוכה. אחר כך הוא אמר, "תודה." קולו נשמע עכשיו חזק יותר, גבוה כמעט כפי שזכרתי. הפעם הוא לא הסב את מבטו. עדיין היה לבוש בחולצה ובמכנסיים הקצרים שלי, אבל כשהראיתי לו את הבגדים שאמי קנתה הוא אמר, "אין לי צורך באלה."

"אבל אתה לובש את מה שנתתי לך."

שתיקתו התמשכה כל כך הרבה זמן עד שחשבתי שאולי לא שמע אותי.

"אנחנו לובשים אותם בשביל האנשים החיים," אמר לבסוף. "לא בשבילנו."

הובלתי אותו אל הספה. "אתה מתכוון לרוחות?"

הוא התיישב לידי והרהר בשאלה לפני שענה לי.

"תמיד ידענו שיש רוחות," אמר.

"לי היו ספקות." אחזתי בידו. "למה חזרת?"

היה משהו מטריד במבטו. הוא לא מצמץ אפילו פעם אחת.

"לא חזרתי," הוא אמר. "פשוט באתי."

"עוד לא עזבת את העולם הזה?"

הוא הנהן.

"למה לא?"

הוא שוב השתתק. לבסוף אמר, "למה את חושבת?"

הסבתי את מבטי. "ניסיתי לשכוח."

המשך העלילה בספר המלא