טנגו השטן

I. החדשה בדבר בואם

בבוקרו של אחד הימים בסוף אוקטובר, זמן לא רב לפני שהטיפות הראשונות של גשמי הסתיו המתמשכים לבלי רחם יטפטפו על מרבץ המלחת הסדוק בצידהּ המערבי של המושבה (כדי שלאחר מכן יהפוך ים הבוץ המצחין את השבילים לבלתי־עבירים ממש עד גלי הכפור הראשונים, וכך תיעשה גם העיר בלתי־נגישה), התעורר פוּטָאקִי למשמע צלצול פעמונים. בקרבת מקום, ארבעה קילומטרים לכיוון דרום־מערב משם, נמצאה קָפֵּלָה מבודדת אחת ויחידה במשק הוֹכְמַיְס הישָׁן, אבל לא זו בלבד שלא היה בה אף פעמון, אלא שגם מגדל הפעמונים בה התמוטט בזמן המלחמה, והעיר היתה רחוקה מכדי שאיזשהו צליל יתגלגל בכלל ממנה ועד הנה. יתרה מזאת: אותם דנדונים, שנשמעו כמו קולות ניצחון, לא הזכירו לו צלצול פעמונים רחוק, אלא אם כבר דומה היה שהרוח הביאה אותם איתה מקרוב ממש (״כאילו מכיוון הטחנה...״). הוא השעין את מרפקיו על הכרית כדי להסתכל החוצה מבעד לצוהר הזערורי שבמטבח, ואולם, המושבה הטובלת בכחול השחר ובצלצול הפעמונים שהחריש בהדרגה היתה שקועה עדיין באלם ולא זעה כהוא זה: מקור האור היחיד היה הרחק משם, בין הבתים העומדים במרחק זה מזה, והוא חלונו המכוסה בווילונות של הרופא, וגם האור הזה הסתנן משם רק כי הדייר בבית ההוא לא היה מסוגל זה שנים להירדם בחושך. פוטאקי עצר את נשימתו לבל יחמיץ ולו צליל קלוש שבקלושים מדנדון הפעמונים שהוסיף להיחלש, מפני שהוא רצה לדעת מהי האמת (״אתה בוודאי עדיין ישן, פוטאקי...״), ולשם כך היה נחוץ לו כל קול וקול, אחת היא מה מיותם יהיה. בצעדי חתול רכים ששמעם יצא למרחוק צלע במטבח על מרצפות האבן הקרות כקרח (״כלומר, איש איננו ער? איש אינו שומע את הצלצול? איש זולתי?״), פתח את החלונות ורכן החוצה. אוויר חריף בלחותו הלם בפניו, לרגע נאלץ פוטאקי לעצום את עיניו, וכאשר הטה לשווא את אוזנו אל הדומייה שהתעלמה מקרקורו של התרנגול, מן הנביחות הרחוקות ומהמיית הרוח העזה שקמה מאווששת וחסרת חמלה דקות ספורות קודם לכן, לא שמע אלא את הלמות ליבו העמומה, כאילו לא היה כל זה אלא משׂחק שרוחות הרפאים משתעשעות בו בעוד הוא עצמו נים־ולא־נים (״...כאילו מישהו רוצה להפחיד אותי״). במבט עצוב הביט בשמים המבשרים רעות ובשרידיו החרוכים עד תום של הקיץ שהארבה עשה בו שַׁמות, ופתאום, כאשר ראה כיצד באותו ענף השיטה נשזרים יחדיו האביב, הקיץ, הסתיו והחורף, הוא חש כאילו מכלול הזמן מתלוצץ־מתרוצץ בכדור חסר־התנועה של הנצח כמעולל תעלולי להטוטן שבאמצעות התרמית שבאחיזת העיניים מבריח לתוכו יושרה שׂטנית, ובעודו בורא את מרומי המרומים בנוף, מְשַׁוֶּה לַטירוף את תדמית הנחיצות... והוא ראה את עצמו על צלב העץ של העריסה ושל ארון המתים, מפרכס במכאוביו כדי שבסוף — בלי שום ציון לשבח וללא אותות כבוד — יידון חד וחלק להימסר באחריתו, והוא אז עירום ועריה, לידיהן של רוחצות הגופות, מושא ללגלוג של משפשפות העור החרוצות, שם אין מנוס מלראות בלי שמץ של חמלה את מכלול מעשי האדם בלא שיימצא ולוּ רק נתיב אחד ויחיד המוליך בדרך חזרה, כי בשלב זה הוא עתיד כבר לדעת גם שאחת דתו לחבור לקלפנים רמאים במשחק המכור זמן רב מראש, ובסופו ייגזל ממנו גם הנשק האחרון, הלא הוא התקווה כי ביום מן הימים עוד יזכה למצוא את הדרך הביתה. הוא הסב את ראשו לכיוון המבנים העומדים בצידהּ המזרחי של המושבה, מבנים שבעבר שקקו חיים והרעישו בהם עולמות, ואילו עתה עמדו רעועים ונטושים, ובמרירות הבחין איך הקרניים הראשונות של השמש המתנפחת באדמומיותה פולשות לבית איכרים שעדיין עומד על תילו ומסתננות פנימה מבעד לקורות התקרה המטה לנפול. ״בסופו של דבר, עלי להחליט כבר. איני יכול להישאר כאן.״ הוא שב והתכרבל בשמיכה החמימה והשעין את ראשו על זרועו, אבל בכל זאת לא היה מסוגל לעצום עין: פעמוני הרפאים ההם נטעו בליבו אֵימה, אבל אפילו יותר מהם הבעיתה אותו הדומייה הפתאומית הזאת, האלם המאיים הזה, מפני שהוא הרגיש כי אין דבר שאינו עלול לקרות עכשיו. אלא ששום דבר לא זז, בדיוק כפי שהוא עצמו לא זע ולא נע במיטה, עד אשר בין החפצים הדוממים סביבו החל בבת אחת דו־שיח עצבני (ארון הכלים גנח, סיר כלשהו נאנח, צלחת חרסינה החליקה למקומה), ואז הוא הסתובב על משכבו ותוך כדי כך הפנה את גבו לריח הזיעה שנדף מהגברת שְׁמִידְט, גישש ומישש בניסיון להגיע לכוס המים שהוצבה מבעוד מועד לצד המיטה, ובלגימה יחידה הערה את תכולתה לגרונו. וכך השתחרר מהפחד הילדותי הזה, נאנח, מחה את מצחו המיוזע, ומכיוון שידע כי שמידט וקְרָנֶר כנראה מקבצים עכשיו את הבָּקָר כדי להוביל את העדר ממרבץ המלחת לרפת גַזְדָשָׁאג שמצפון למושבה, שם סוף־סוף ישולם להם שכרם תמורת העמל שמירר את חייהם במשך שמונה חודשים תמימים, ולכן יעברו לפחות שעתיים נוספות לפני שיעלה בידם לחזור ברגל הביתה, גמר אומר לנסות לישון בכל זאת עוד שעה קלה. הוא עצם עיניים, הסתובב לצידו, חיבק את האישה וכבר כמעט הצליח להירדם, אך אז שב ושמע את הפעמונים. ״ריבונו של עולם!״ הוא הסיט מעליו את השמיכה, אבל ברגע שרגליו היחפות, המיובלות, נגעו במרצפות המטבח, השתתקו הקולות בבת אחת כאילו (״זה אות שמישהו משגר...״)... כפוף ושפוף התיישב על דופן המיטה, שילב את כפות ידיו בחיקו, ואחר כך נתקל מבטו בכוס הריקה; גרונו היה יבש, הכאב הציק לרגלו הימנית, ועתה לא הרהיב עוד עוז לא לשכב בחזרה ואף לא לקום. ״לכל המאוחר מחר אעזוב.״ בזה אחר זה סקר מבטו את הכלים שאיכשהו היו עדיין כשירים לשימוש באותו מטבח קודר, את הכיריים המוכתמות בשומן חרוך ובשאריות מזון, את הסלסילה שתחבו מתחת לכיריים ואחת משתי ידיותיה קטומה, את השולחן הרופף שרגליו קרטעו, את האיקונות שהשתלשלו מאובקים מן הקיר, את הסירים ואת המחבתות שנערמו באי־סדר אלה על אלה בפינה הסמוכה לדלת, ולבסוף, כשפנה לצוהר שבינתיים כבר הואר באור יום, וראה משתרגים לעיניו את ענפיה העירומים של השיטה, את הגג השקוע בבית משפחת הָלִיץ', את הארובה הנוטה ואת העשן הנפלט ממנה, כך אמר: ״אקח את מה שמגיע לי, ועוד הערב!... לכל המאוחר מחר. מחר בבוקר.״ ״אלוהים אדירים!״ התעוררה מבועתת הגברת שמידט לצידו; מבוהלת ומתנשמת בכבדות העיפה מבט נואש באפלולית, אבל לאחר שהכול סביבה נראה לה מזוהה ומוכּר, היא נאנחה בהקלה והשעינה את ראשה בחזרה על הכרית. ״מה קרה, חלמת חלום רע?״ שאל פוטאקי. הגברת שמידט לא התיקה את עיניה המבוהלות מן התקרה. ״אוי אלוהים, שלא נדע!״ נאנחה שוב וידה נצמדה לליבה. ״שאני אחלום דבר כזה!... תאר לעצמך!... ישבתי פה בפנים, בחדר ו... מישהו בבת אחת דפק על החלון. לא העזתי לפתוח לו, רק נעמדתי שם לפנים והצצתי מבעד לווילון. ראיתי לאיש הזה רק את הגב, מפני שבינתיים הוא כבר תפס את הידית... וראיתי גם את הפה שלו צורח עלי, אבל לא היה מצב שאני אבין מה הוא... הפנים שלו היו מכוסות בזיפים, ושתי העיניים שלו נראו כאילו הן עשויות מזכוכית... זה היה איום ונורא... אחר כך איכשהו צץ לי שבערב סובבתי את המפתח בחור המנעול רק פעם אחת, אבל ידעתי שעד שאגיע לשם, יהיה מאוחר מדי... בגלל זה טרקתי מהר את דלת המטבח, אבל אז נזכרתי שהמפתח לא אצלי... הייתי מוכנה להתחיל לצרוח, אבל שום קול לא יצא לי מהגרון. אחרי זה... אני כבר לא זוכרת... למה או בשביל מה, אבל... פתאום הגברת הליץ' הסתכלה בי מהחלון ועשתה לי פרצופים... אתה יודע איך היא עם ההעוויות שלה?... בקיצור, היא עמדה ושלחה מבטים למטבח... ואחר כך, אין לי מושג איך... היא נעלמה... אבל מי שהיה שם בחוץ התחיל לבעוט בדלת, וידעתי שתוך דקה הוא פורץ פנימה, ואז נזכרתי בסכין הלחם, טסתי בשנייה לארון הכלים, אבל המגֵרה היתה תקועה, לא משנה כמה ניסיתי לפרוץ אותה... הרגשתי שאני מתפלצת, שעוד רגע אני מתה מפחד... אחרי זה שמעתי איך הדלת נפרצת במפץ גדול, והמישהו ההוא במסדרון כבר בא לקראתי... ועדיין לא יכולתי לפתוח את המגֵרה... אחרי רגע הוא עמד בפתח המטבח... סוף כל סוף הצלחתי לפתוח את המגֵרה, מיד תפסתי את הסכין, והאיש ההוא נופף בידיים שלו והתקרב אלי... אבל אני לא יודעת... פתאום ראיתי אותו שוכב בפינה, מתחת לחלון... אה כן, היו עליו המון סירים כחולים ואדומים, וכולם התעופפו במטבח... ואז אני מרגישה איך הרצפה זזה לי מתחת לרגליים, ותאר לעצמך, כל המטבח יצא לדרך, כמו מכונית שמתניעים... עכשיו אני לא קולטת איך זה בכלל התאפשר...״ כך חתמה שמידט את דבריה וצחקקה בהקלה. ״צורה לנו!״ הניד אז פוטאקי בראשו. ״אני, לעומתך, תארי לך, התעוררתי כשצלצלו הפעמונים...״ ״מה?!״ הביטה בו האישה בהשתאות. ״באמת צלצלו? איפה?״ ״זה מה שגם אני לא מבין. וחוץ מזה צלצלו פעמיים, פעם אחר פעם...״ גם הגברת שמידט הנידה עתה בראשה, ״בסוף אתה עוד תרד מהפסים.״ ״או שגם אני רק חלמתי על כל זה,״ המהם פוטאקי באי־נחת, ״תקשיבי לי טוב־טוב, ותראי מה עוד יקרה היום...״ האישה הפנתה אליו את גבה בכעס. ״אתה כל הזמן טוחן לי את הסיפור הזה, הגיע הזמן שתפסיק כבר.״ אלא שאז, בבת אחת, שמעו שניהם איך השער האחורי בחוץ חורק. הם הביטו מבוהלים זה בזה. ״זה על בטוח הוא,״ לחשה הגברת שמידט, ״אני קולטת אותו.״ פוטאקי, לחוץ, קם ממקומו. ״אבל... לא יכול להיות. לא ייתכן שהם כבר חזרו...״ ״מאיפה לי לדעת... לך כבר!״ פוטאקי זינק מהמיטה, תחב את בגדיו תחת בית שחיו, מיהר לסגור מאחוריו את דלת החדר ונחפז להתלבש. ״המקל שלי. השארתי שם את המקל.״ בני הזוג שמידט לא השתמשו עוד בחדר ההוא מאז האביב. תחילה כיסה עובש ירוק את הקירות הסדוקים והמתקלפים, אבל בהמשך, בארון שהקפידו לנגב ולנקות, נמלאו עובש גם הבגדים, המגבות והמצעים, והסכו״ם החגיגי ששׂמו בצד לא היה צריך יותר משבועיים כדי להעלות שכבת חלודה, רגלי השולחן הגדול שהיה מכוסה במפיות תחרה התרופפו, לאחר מכן הצהיבו הווילונות ובאחד הימים הלך גם החשמל, ובני הזוג עברו סופית למטבח והניחו לחדר השינה שלהם להיהפך למשלטם של העכברים והעכבישים, כי ממילא לא היה עוד שום דבר שיכלו לעשות בנידון. פוטאקי נשען עתה על משקוף העץ של הדלת ותהה איך יצליח להתגנב החוצה בלי שיבחינו בו; ואולם, נוצר הרושם שהמצב די חסר תוחלת, כי מחד גיסא, כדי לחמוק החוצה יצטרך בכל מקרה לעבור דרך המטבח, ומאידך גיסא, הוא חש זקֵן מכדי לטפס על החלון, מה גם שאז היו ממילא מבחינות בו או הגברת קרנר או הגברת הליץ', כי עינן של שתי אלה היתה כל הזמן פקוחה כדי לעקוב אחרי מה שקורה בסביבה. זאת ועוד, המקל שלו עלול להסגיר אותו, מפני שאם שמידט יגלה אותו, הוא מיד יבין שפוטאקי מסתתר איפשהו בבית, ובהחלט ייתכן במקרה כזה שפוטאקי לא יקבל אפילו את הסכום המגיע לו, כי הרי היטב ידע שאצל שמידט אין צחוק בעניינים כאלה, ואם זה מה שיקרֶה, לא תהיה לו שום ברירה אלא להסתלק מהמקום עם הזנב בין הרגליים ובמכנסיים מרופטים, זוג אחד ויחיד, במעיל דהוי, בכיסים ריקים ובבטן מקרקרת, בדיוק כפי שהגיע למושבה הזאת שבע שנים קודם לכן — זמן קצר לאחר שהתפרסמה הידיעה על הצמיחה והשגשוג של המושבה זה חודשיים רצופים. הגברת שמידט רצה למסדרון, ואילו פוטאקי הצמיד את אוזנו לדלת. ״אל תתחילי ליילל לי, נשמה!״ נשמע קולו הצרוד של שמידט. ״תעשי בדיוק מה שאני אומר לך, ברור?״ פוטאקי נשטף גל חום. ״הכסף שלי.״ פוטאקי הרגיש שכעת נפל בפח. אבל לא היה לו עודף זמן להתלבטויות, ומשום כך החליט אפוא להסתלק מבעד לחלון, כי ״היה צריך לפעול פה איכשהו על המקום״. פוטאקי כבר עמד לסובב את ידית החלון, אלא שאז שמע את פסיעותיו של שמידט מתרחקות במסדרון. ״בטח יוצא להשתין!״ פוטאקי חזר אל הדלת הראשית בריצה על קצות האצבעות והקשיב בנשימה עצורה. וכאשר הדלת המובילה לחצר האחורית נסגרה מאחורי שמידט, התגנב פוטאקי בצעדים זהירים למטבח, העיף מבט חטוף בגברת שמידט שעשתה לו סימנים בעצבנות ומיהר בלי הגה ליציאה, נחפז החוצה, ורק משהיה בטוח ששמידט כבר חזר מהשירותים שבחוץ, התחיל להתדפק על דלת הכניסה כאילו זה עתה הגיע לביקור. ״מה, אין אף אחד בבית? החבר שמידט!״ צעק פוטאקי בקולי קולות, ומיד, חרד שמא בינתיים יחמוק שמידט החוצה, מיהר לפתוח את הדלת, וכששמידט חש לצאת מהמטבח ופניו לדלת האחורית שדרכה התכוון להסתלק, התייצב פוטאקי לפניו כהרף עין וחסם את דרכו. ״נו נו נו,״ אמר בלגלוג, ״לאן אתה ממהר כל כך, חבר?״ שמידט לא היה מסוגל להשמיע אף הגה. ״בוא, אני אגיד לך! תן לי לעזור לך להתבטא, חבר, אין לך מה לפחד!״ הוסיף פוטאקי בפנים קודרות. ״רצית לברוח מכאן עם הכסף! נכון? ותפסתי אותך על חם, כן?״ ולמראה שמידט שפלבל ומצמץ דוּמָם, הניד בראשו והמשיך: ״מה אני אגיד לך, חבר. בחיים לא הייתי מאמין עליך.״ שניהם חזרו למטבח והתיישבו לשולחן זה מול זה. הגברת שמידט כרכרה מתוחה בקרבת הכיריים. ״תשמע, חבר...״ פתח שמידט ואמר בגמגום, ״אני תכף אסביר לך...״ פוטאקי החווה בביטול. ״אני מבין טוב מאוד גם בלי זה, אבל תגיד בכל זאת: גם קרנר מעורב?״ שמידט הנהן ככפוי שד: ״חצי לי, חצי לו.״ ״לעזאזל איתכם!״ נהם פוטאקי. ״חשבתם שתוכלו לעבוד עלי.״ הוא הרכין את ראשו. שקע בהרהורים. ״נו, ועכשיו? אז מה עושים?״ שאל. שמידט כעס ופרש את זרועותיו לצדדים. ״מה נשאר לעשות? גם אתה, חבר, תקבל את החלק שלך.״ ״מה זאת אומרת?״ שאל פוטאקי ולרגע נראה כמחשב חישובים. ״נתחלק שלושתנו,״ השיב שמידט כבעל כורחו, ״בתנאי שלא תגיד אף מילה.״ ״ביחס לזה אין לך מה לדאוג.״ הגברת שמידט, סמוכה לכיריים, נאנחה: ״התחלקתם על השכל. אתם באמת חושבים שככה תוכלו לצאת מזה?״ שמידט העמיד פנים שלא שמע דבר, רק נעץ את מבטו בפני פוטאקי: ״נו, לפחות אתה לא יכול להגיד שלא סגרנו עניין. אבל יש לי משהו להגיד לך, חבר! אל תהרוס עכשיו הכול!״ ״כבר סיכמנו, לא?!״ ״בטח, אין עוד על מה לדבר!״ ענה שמידט, אבל כאשר המשיך, קולו כבר נשמע מתחנן: ״כל מה שאני מבקש ממך זה ש... תלווה לי לזמן קצר את מה שמגיע לך! גג לשנה! רק עד שיהיה לנו לאן לעבור...״ פוטאקי התפרץ אז בזעם: ״מה עוד, אני אמור ללקק לך, חבר?!״ שמידט גהר קדימה וידו השמאלית אחזה בשולחן: ״לא הייתי מבקש את זה ממך אם לא, אתה בעצמך אמרת בפעם האחרונה שאתה כבר לא עובר מכאן לשום מקום! אז בשביל מה אתה צריך את כל הכסף הזה? וזה בסך הכול לשנה... שנה וזהו!... אנחנו מוכרחים, תבין כבר, פשוט מוכרחים. בעשרים אלף שלי אני לא יכול לזוז מכאן לשום מקום, אפילו משק אני לא קונה בכסף הזה. תן לי לפחות עשרת אלפים, תעשה טובה!״ ״מעניין את הסבתא שלי!״ הגיב פוטאקי ברוגז, ״כל זה ממש לא מזיז לי. גם לי לא מתחשק להתפגר בחוֹר הזה!״ שמידט הניד את ראשו בכעס, מרוב כעס כבר כמעט פרץ בבכי, אבל כעבור רגע שוב פתח בְּשֶׁלּוֹ, עיקש וחסר אונים עוד יותר, מתמרפק על שולחן המטבח שהתנועע בעקבות כל אחת מתנועותיו כאילו גם הוא לצידו בניסיון ״לדבר לליבו״ של פוטאקי, כדי שזה ייעתר סוף־סוף לתחינותיו של חברו, ופוטאקי אכן כבר היה כמעט מוכן ומזומן להיענות לבקשה, אלא שאז התמקד מבטו הנודד במיליוני חלקיקי אבק שרטטו בקרני אור דקיקות שהסתננו פנימה, וריחו המעופש של המטבח הציק לאפו. לפתע פתאום הרגיש טעם חמצמץ על לשונו ונראה לו שהינה כאן המוות. מאז פירוק המושבה ולאחר שהאנשים ברחו מן המקום והתפזרו בחיפזון שהיה שקול להתלהבות שהביאה אותם הנה, בשעתה, והוא — יחד עם קומץ משפחות, כמוהו כרופא וכמנהל בית הספר, כלומר, כל אלה שממש לא היה להם לאן ללכת — נתקע כאן, הוא התחיל לשים לב, יום אחר יום, לטעמם של המאכלים, בידיעה שהמוות משתכן בראש ובראשונה במרקים, בבשרים ובקירות; משום כך טחן ולעס במשך שעה ארוכה כל חתיכת מזון לפני שבלע אותה, באיטיות גלגל על לשונו את היין שממנו זכה לטעום לעיתים רחוקות בלבד, או את המים, ולפעמים היה נתקף רצון שאין לרסנו לשבור מהקיר של חדר המכונות שבמפעל, שם קבע לו את מעונו, חתיכת טיח מעורב במלחת כדי לטעום אותה ולגַלות אם יוכל לזהות את האזהרה הטמונה בהיעדרם המתעתע של כללים בתוך סדר הריחות והטעמים, מכיוון שאת כל יהבו השליך על כך שהמוות הוא קריאה לתשומת לב, ולא הכרעה שתוקפּהּ סופי ומייאש. ״אני לא מבקש ממך את זה בתור מתנה,״ המשיך, יגע, שמידט, ״אלא בתור הלוואה. אתה קולט, חבר? הלוואה. בעוד שנה בדיוק אחזיר לך את הכול עד הפרוטה האחרונה.״ מותשים ישבו לשולחן, עיני שמידט בוערות מרוב עייפות, ואילו מבטו של פוטאקי שקוע בדגמיהם המסתוריים של אריחי הרצפה לבל יסגירו עיניו שהוא מפחד, מה גם שנבצר ממנו להסביר על מה ולמה הוא כה חושש. ״תגיד לי, כמה פעמים אני יצאתי מכאן לגמרי לבד והלכתי למרבץ המלחת באמצע החמסין, כשהאנשים פה לא העזו לנשום כדי שלא יישרפו להם הריאות מבפנים?! מי דאג שלכל המושבה הזאת יהיה עץ? מי כאן בנה את המכלאה?! גם אני פה סבלתי בדיוק כמוך, כמו קרנר או כמו הליץ'! ועכשיו זה מה שיש לך להגיד לי, חבר, 'הלוואה'. ותחזיר לי אם וכאשר נתראה בפעם הבאה, אה?!״ ״זאת אומרת שאתה לא סומך עלי,״ אמר שמידט בעלבון. ״באמת אין לי מה לעשות בחיים חוץ מאשר לסמוך עליך!״ התפרץ פוטאקי, ״אתה מסתובב לי פה עם קרנר, שניכם מתכוונים להסתלק מכאן עם כל הכסף עוד לפני שייראה פה אור יום, ואחרי זה אני עוד אמור לסמוך עליך?! מה אתה חושב עלי? שאני כזה מטומטם?״ הם ישבו ולא פצו פה. האישה קרקשה בכלים שבקדמת הכיריים, שמידט נראה מובס, ואילו פוטאקי גלגל לעצמו סיגריה בידיים רועדות, קם מהשולחן, צלע אל החלון ובעודו נשען בידו השמאלית על מקלו, צפה בגשם שניטח בגלים על גגות הבתים, בעצים המשתוחחים כנועים לנוכח הרוח ובקֶשת המאיימת שציירו באוויר ענפיהם העירומים מֵעלים; בו בזמן הגה בשורשים ובאדמה שנהפכה בינתיים לבוץ המקים שורשים לחיים, וכן חשב על השקט, על אותו גודש של דומייה שעד כדי כך הפיל עליו אֵימה. ״נו אז... תגיד וזהו זה!״ אמר בהיסוס, ״למה בכלל חזרתם הנה, אם אתם באמת...״ ״למה ולמה!״ נהם שמידט, ״מפני שכל זה צץ לנו רק כשכבר היינו בדרך חזרה הביתה. ועד שגלגלנו את המחשבה הזאת כמו שצריך במוח, כבר עמדנו מול המושבה. וחוץ מזה, מה עם אשתי?... הייתי משאיר אותה פה לבד?...״ פוטאקי הנהן כמבין עניין. ״ומה עם קרנר?״ שאל אחר כך, ״מה סיכמתם?״ ״גם הקרנרים מתייבשים בבית. הם רוצים לעזוב לצפון, הגברת קרנר שמעה שיש שם איזשהו משק נטוש עם צריף מעץ או משהו בכיוון. סיכמנו שכששוב יהיה חשוך, ניפגש ליד הצלב, ואחר כך — כל אחד לדרכו.״ פוטאקי נאנח אנחה עמוקה. ״אז מצפה לנו עדיין יום ארוך. ומה עם כל היתר? מה יהיה עם הליץ', ועם המנהל?...״ שמידט, יגע, פכר את אצבעותיו. ״מאיפה לי לדעת? הליץ', לדעתי, בטח יישן כל היום, כי אתמול היתה חתיכת מסיבה בבית של משפחת הוֹרְגוֹשׁ. והוד מעלתו המנהל יכול מצידי ללכת לאלף עזאזל, שיעוף כבר לכל הרוחות! אם יהיו אילושהן בעיות בגללו, אני בעצמי אטפל בו ככה ששלום ולא להתראות, אז אתה יכול להיות רגוע, חבר, רגוע לגמרי.״ הם החליטו אפוא שכאן, במטבח, יחכו עד רדת הלילה. פוטאקי קירב את הכיסא שלו לחלון כדי שיוכל לפקוח משם עין על הבתים שממול, שמידט שקע בשינה ואז התחיל לנחור, שפוך על השולחן, האישה שלפה מאחורי ארון הכלים את הערכה הצבאית, ארגז שהיה סגור ברצועות ברזל, סילקה מעליו את האבק, ניגבה היטב גם את תוכו ואחר כך, בלי אומר ודברים, החלה לארוז את חפציהם. ״יורד גשם,״ אמר פוטאקי. 

המשך בספר המלא