ביקורת העורך

ביקורת ספר מזווית אחרת
ציון9
המשפחה
שרה מסה

תקציר

שנה לאחר שאהבה אחת ראה אור בעברית וזכה להצלחה רבה, הוצאת לוקוס מגישה לקוראי העברית רומן נוסף פרי עטה של שרה מסההמשפחה. בספר זה מסה יוצרת דיוקן ספרותי של משפחה ממעמד הביניים בספרד, על מגוון דמויותיה ומערכות היחסים ביניהן.

״במשפחה הזאת אין סודות!״ מכריז בתחילת הספר האב, אדם נוקשה וצדקן הכופה על סביבתו את ראיית עולמו השמרנית. אלא שבבית נטול הסודות אט אט נבעים סדקים, ומתחת לדיכוי ולהשתקה מפעפעים קודים חשאיים, העמדות פנים ושקרים. בלב המוסד הפטריארכלי הזה, שצייתנות, סמכותיות, בושה ושתיקה הן מאבני היסוד שלו, מסה משרטטת מפת דרכי מילוט – ואת הכמיהה לחופש.

בסגנון תמציתי, בעין חדה וביכולת נדירה להציג במלוא מורכבותן את הבריריות, הסתירות והחולשות שמעצבות אותנו, מסה טווה חוטי עלילה עדינים ואורגת אותם לכדי יצירת מופת מפעימה.

"כתיבתה של מסה חפה מקלישאות, מלוטשת ומדויקת" - מַרטין שיפינו, לֶטרַס ליבּרֶס

"מסה יודעת לשזור מילים זו בזו, וזו הסיבה שאני מפצירה בכם: קראו אותה. לא תצאו ללא פגע, אבל תהיו אסירי תודה..." - אַנחֵלֶס לוֹפּז, לָה רָסוֹן

לא בוחרים / רן בן-נון
כך הבית שבו גדלנו הורס לנו את החיים
לא בוחרים / רן בן-נון
כך הבית שבו גדלנו הורס לנו את החיים
  • תקציר מנהלים
  • תקציר מנהלים

  • במיטה העליונה ישנה מרטינה בת ה-11, הבת המאומצת שדודיה לקחו אליהם אחרי שאימה נפטרה ואביה ממילא לא היה ממש בתמונה. למרטינה יש יומן עם מפתח שאסור לה לנעול, כי במשפחה הזו אין סודות. במיטה התחתונה ישנה רוסה בת ה-10, שקוראת מה שאבא אומר לה, כי בבית הזה אין טלוויזיה ואסור לצאת לשחק ברחוב. היחיד שמצליח לדפוק את המערכת הוא אקילינו בן השמונה, שאיכשהו תמיד עושה את מה שהוא רוצה, והאחרון הוא דמיאן, 15, יצור בלתי נסבל הסובל מעודף משקל וחרדה חברתית עמוקה. מעליהם מרחפת דמותה הדכאונית של לאורה, אם המשפחה המיוסרת ובעיקר האב, דמיאן, דמות פטריארכלית מאיימת של משפטן צדקן, נפוח מחשיבות עצמית, המעריץ את מהטמה גנדי ודוגל בפרשנות מאוד מסוגפת, קודרת ומגבילה של תורתו. כשהם לא ישנים, כולם יושבים יחד בסלון כדי לחסוך בחשמל. איך יוצאים – או ליתר דיוק, בורחים – מבית כזה? ב"המשפחה" המתוחכם של שרה מסה הספרדייה הבית הוא כלא, גיהנום שכולו אימה.
  • כמו מה זה
  • כמו מה זה

  • בנות דודות/ אורורה ונטוריני
  • קל/כבד?
  • קל/כבד?

  • מורכב ומתוחכם.
  • למה כן?
  • למה כן?

  • מסה מתעתעת בנו במשחק אפיזודי של מקומות וזמנים, משליכה את גיבוריה המעונים לארבע רוחות השמים, ואז שבה ומקבצת אותם חזרה לכור המצרף החונק שממנו באו. הנה רוסה בסוף שנות ה-20 לחייה, מורה למתמטיקה ואם חד הורית, קלפטומנית, לגמרי פוסט טראומטית מכל הכללים והחוקים של ילדותה, מחשבת עם אחותה המרוחקת קודים של חברות, תלות, צביעות ואשמה. רוסה גרה בדירה עם שותפה גועלית, מרוסקת אחרי שנאלצה להשאיר את בתה בת השנתיים אצל הוריה ומתנחמת בטיפול בכלב מרוט של שיכור שהכירה, שהתמוטט ונלקח לבית חולים. האם אנו יכולים להשתחרר ממי שהיינו, או שנידונו לחזור שוב ושוב על אותן טעויות, הנובעות מאותן תבניות שספגנו בבית.
  • למה גם כן?
  • למה גם כן?

  • והנה ההורים בצעירותם. דמיאן הוא בעל ואב טרי מסור ומשקיען, אבל החיבוק שלו חונק ופטרוני. כבר בצעירותו הוא אדם דעתן ונחרץ, ש"המוני" היא הקללה הגרועה ביותר בלקסיקון שלו. הוא גורם ללאורה להרגיש נחותה והיא צוללת לדיכאון אחרי לידה, אז בעלה מסמם אותה בחשאי. במסע הדילוגים התזזיתי שלה ממחישה מסה איך הבית שבו גדלנו נצרב לתוך הדנ"א שלנו, איך מעשי ודברי הורינו חורתים בנו שריטות עמוקות, כואבות, מדממות, לחיים שלמים, שאותם היא מריצה דרך שורה של שלבי מעבר וטקסי חניכה.
  • למה לא?
  • למה לא?

  • זה מאוד מדכא וגם די סבוך.
  • דמות לקחת
  • דמות לקחת

  • אקילינו הקטן הוא יצור פשוט גאוני, עם יכולת הישרדות והסתגלות פנומנלית. לא סתם הוא היחיד שיוצא נורמלי מבית המוות הזה.
  • משפט לקחת
  • משפט לקחת

  • להציל חתול ממוות זה מעשה ראוי מאוד, אבל להחזיק אותו כחיית מחמד זה מעשה נבלה. המילה 'מחמד' כבר אומרת די והותר, לא? היא מכוננת יחס של אי־שוויון, של בעלות, לא בא בחשבון.
  • איפה קוראים?
  • איפה קוראים?

  • מדריד? סביליה? ולנסיה? רק קחו אותנו לאחת הערים הקסומות האלה.
  • נחזור לעוד?
  • נחזור לעוד?

  • ודאי. מסה היא קוסמת מילים נדירה.
  • השורה האחרונה
  • השורה האחרונה

  • כמו גלי הדף, אדוות שמתפשטות לאורך שנות החיים, המשפחה תמיד נשארת איתך. אחרי שהילדים עוזבים את הבית, האמא חוטפת התמוטטות עצבים קולנית והאבא נאלץ לאשפז אותה, כי בסוף הכל מחלחל. ואז המעגלים נסגרים לקראת סוף הספר, גילויים מופיעים, סודות מתגלים באמצעות דמויות אורחות לרגע. כל אחד מהגיבורים זוכר דברים אחרת, והכל מתחבר בתצרף מעודן לתמונה שלמה של אומנית סיפור עילאית. ואל תשכחו למסור ד"ש בבית.