המשפחה

הבית

הביטי בו מתוך עין החלום. המסדרון כמרכז גאוגרפי וכגבול. חדרים מצידיו. עברי בו בלי להיראות, מקצה לקצה. או חצי אותו, מחדר אחד אל זה שממול, בקפיצה אחת חלקה. הסתכני והיכנסי. אולי יש מישהו בפנים, אינך יודעת. אם יש, שתקי, היסוגי. אם אין, אל תבריחי את הדלת. אין בריח.

הביטי בו היטב, לפני שיתעורר. הכתמים העיוורים ומקומות המסתור. מילים שאומרות בדיוק ההפך ממשמעותן לכאורה, מוליכות שולל. המסרק המתווה את הפסוקת הסדורה באמצע והשערות המגובבות מתחת למזרן. דלת הארון שאינה נסגרת לגמרי. הסדק שנשאר. העיניים העוקבות.

אל תפסיקי להביט, עכשיו, כשהוא מולך, ואת בוערת מתחת לעפעפיים. חַשבי כמה צעדים יש בין פינה לפינה הנגדית. דייקי, זה חשוב. תפסי את ההבדלים בין הקליק של הידית בפתיחה לבין הקליק בסגירה. זהי את גרגור הטלפון תכף לפני הצלצול הראשון. כווני את עוצמת קולך בתשובה, התאימי בקפידה את העמדת הפנים.

הביטי וראי איך נכנס האור מבעד לזגוגית וצובע את עץ האורן של הרהיטים. ראי איך הוא ניתז ומושלך על הקיר הצבוע בדוגמה של טיפות, נוצץ בראי של מקדש הנישואים, נשבר לרסיסים ויוצא שוב דרך המרפסת, מהיר ונועז. ראי אותו נשפך על שיחי הגרניום, לח ורענן, עד לרחוב האסור, למדרכות המרופשות, לכלבי הרחוב ולבירה הקרה שתמיד צריך לשתות בחוץ, לעולם לא בפנים.

הביטי בתשומת לב, אך אל תאמרי דבר.

רק הביטי ולִמדי.

במשפחה הזאת אין סודות!

״במשפחה הזאת אין סודות,״ אמר האבא.

הוא טלטל בידו את המחברת של מרטינה, מחברת עם מנעול שקנתה בחשאי כמה ימים קודם לכן, עם כריכה ורודה והדפס של ציפורים שכנפיהן פרושות או סגורות לפי המיקום בעיצוב.

מרטינה הסתירה את המפתח. גם בעינויים לא אמסור אותו, חשבה.

״למיטב ידיעתי, אף אחד לא אסר עלייך לכתוב יומן, לא עלייך ולא על האחים שלך,״ אמר האבא. ״אדרבה, לדעתנו טוב מאוד שתביעי את עצמך בלי מגבלות, זאת פעילות אישית בעלת ערך. לכן אני לא מבין. מאין נובע אי־האמון הזה? את באמת חושבת, מרטינה, שאימך או אני נקרא ביומן שלך בלי רשות?״

מרטינה הנידה תחילה בראשה לשלילה, ואחר כך בתזמון לקוי בבירור, דיברה.

״לא.״

״אז למה כל המסתורין הזה? יומן סודי! כשעצם הרעיון של נעילה מעליב!״ הוא ביצע תנועת יד מפותלת כדי להביע את צערו.

״אבל אבא, המחברת באה עם המנעול. לא אני הוספתי אותו. מה שמצא חן בעיניי היה הדוגמה של הציפורים. בגלל זה קניתי אותה, לא בגלל המנעול.״

״בגלל הדוגמה!״

״בגלל ה... טוב, אלה יונים, לא? יונים צבעוניות. סנוניות?״

האבא חייך. חיוך קל, מופנם, שציין מפנה. מרטינה ידעה מה יקרה בהמשך. הוא יתחיל להתהלך מצד לצד, ירכך את נימת דבריו — הרוגז יפנה את מקומו להבנה, לפיוס, וכו' — ולבסוף יתקרב אליה, יעניק לה טפיחה קטנה של חיבה על הראש, וכך עשה.

היא סתרה את עצמה, אמר. היא עצמה סתרה את עצמה כשייחסה חשיבות כה מועטה למנעול, ואף על פי כן השתמשה בו. שהרי ודאי לא נוח לפתוח ולסגור את היומן בכל פעם שהיא כותבת בו, בעזרת המפתח הזעיר הזה... הוא קירב את היומן אל עיניו, כיווץ את גביניו. איזה חור קטן, אמר כמו לעצמו. שלא לדבר על כך שהיא מחזיקה את היומן מתחת למזרן. איך היא תוכל להצדיק את זה?

״מרטינה, מרטינה, מתי סוף־סוף תתני בנו אמון? יום אחד תצטרכי להכיר בכך שהתחיל שלב חדש בחייך. שלב טוב יותר, בלי אפלה, בלי פחד.״

הודות ליתרונות של החיים החדשים האלה, שהקדיש להם מילים כה יפות, שכח האבא לבקש ממנה את המפתח. אבל ביקש שלא תשתמש בו עוד. בבקשה. בפעם הבאה שתכתוב ביומנה, אמר, תוכל להשאיר אותו לא נעול בכל מקום שיתחשק לה, למשל על שולחן חדר האוכל או על השיש במטבח, במקום נגיש לכל אחד.

״אני מבטיח לך שאף אחד לא יקרא בו.״

הוא עצר בדיבורו, ליטף את סנטרו, מהורהר.

״אבל את חייבת לזכור משהו. דבר אחד הוא הרצון לשמור על הפרטיות, וזה דבר מובן, אבל דבר אחר הוא שנשמור סודות בינינו. סודות לעולם אינם טובים. להפך, הם מזיקים, משמשים לכסות על עניינים מכוערים. אחרת, למה הם סודות? יותר טוב שאין מה להסתיר, ללכת בראש מורם ולא להתחבא.״

״אבל אני לא מתחבאת...״

״אני שמח, כי בכל הכנות, היה מסקרן אותי מאוד לקרוא מה שאת כותבת,״ הוא הרים את כף ידו, עשה הפסקה, ״תמיד ורק כשתרצי, כן? בלי לחצים. מה שתרצי להראות לי. יהיה מה שיהיה, אני לא אשפוט אותך. אני יודע שאת באה ממקום קשה, אבל העבר הזה כבר מאחורייך. הדברים השתנו, מרטיניטָה, מתי תביני.״

מרטיניטה. איש לא קרא לה כך אף פעם, פרט לאבא במצבים מסוג זה, ולפעמים אָקילינוֹ, אבל באירוניה, רק כדי להרגיז אותה.

במיטה התחתונה פתחה מרטינה, אולי בפעם האחרונה במפתח שלה, את מחברת הציפורים שלה. רוֹסָה, במיטה העליונה, קראה ספר שהאבא המליץ לה עליו. היא תמיד נענתה לעצות של האבא בעיקשות כפויה, כמעט נזעמת. הספר לא היה עלילתי — היה קשה להעלות על הדעת שהאבא יחשוב שספר עלילתי עשוי להועיל — אלא מדריך לאסטרונומיה מותאם לגילה, עשר. רוסה הפכה את הדפים במהירות, כאילו נלהבת מן הקריאה.

״את רק מסתכלת בציורים,״ אמרה מרטינה. ״תודי שזה משעמם אותך.״

״לא.״

״את לא משתעממת או לא מודה?״

״לא זה ולא זה.״

רוסה התכופפה מעל לדופן המיטה.

״אפילו שאת לא מאמינה, אני מתה על אסטרונומיה. אני יודעת מלא נתונים על הירח ועל השמש ועל כוכבי הלכת. אני בטוחה שאת לא יודעת למה לגלקסיה שלנו יש צורה לוליינית. ושביל החלב? למה קוראים לו ככה? את יודעת? אה, לא?״

בלי להשיב, החלה מרטינה לתלוש דפים מהמחברת שלה. היא קרעה אותם לארבע, לשמונה חתיכות וערמה אותן בקפידה רבה בצד המיטה עד שהיה לה תל קטן.

״למה את עושה את זה?״ שאלה רוסה.

מרטינה השיבה בשפת היו״ד.

״כי לי ריציתי שיקריאי איתים. איחירית לימי?״

רוסה חזרה למקומה; השתרעה פרקדן, התנשמה. היה קר אבל עדיין לא הותר להן להדליק את תנור החימום. האבא אמר שלפני שעה שמונה החשמל יקר הרבה יותר ושהן יכולות להסתדר יפה עם סוודרים וגופיות תרמיות. לא שהיו להם קשיים כספיים — רק יום קודם, בשעת האוכל, סיפר האבא שהשיג שני לקוחות חדשים למשרד עורכי הדין, שתי רכישות, כך אמר, רבות ערך. זו הייתה, כפי שידעו שתיהן, רק שאלה של סגפנות ואפילו של אלגנטיות: אין דבר התורם לחיזוק הנפש כמו הקשחת הגוף.

בסך הכול היה נעים במיטה בשעה זו של בין הערביים, אך עדיין בלי צורך להדליק את האור. האפלולית שיוותה לחדר השינה מראה של מערה, איכות אינטימית וסודית, שהתאימה מאוד לטעמן של הילדות. רוסה סגרה את הספר שלה ושאלה את מרטינה אם היא חולה.

״אם אני חולה? מאיפה את מביאה את זה?״

״יש לך חום או משהו?״

״אין לי כלום.״

״לא כואב לך הראש? או הבטן? אפילו לא החניכיים?״

רוסה סיפרה לה ששמעה משהו מוזר מאוד מאחורי הדלת. הם, ההורים שלהן, אמרו שמרטינה נדבקה באיזה נגיף, ולכן הם אימצו אותה, כדי לרפא אותה. רוסה שאלה את עצמה, ראשית, אם הנגיף מידבק, ושנית אם הוא תורשתי בתוך המשפחה, כי אחרי הכול הן בנות דודות. הוריהן אמרו לה שתקרא לה אחות, לא בת דודה, כשם שמרטינה צריכה לקרוא להם אבא ואימא, אבל לרוסה היה קשה להתרגל לרעיון. מרטינה הייתה איתם ארבעה חודשים. אחות לא נבנית בארבעה חודשים.

״אין לי שום נגיף,״ מחתה מרטינה.

״איך את יכולה לדעת? נגיפים הרי לא רואים, לעיתים קרובות אפילו החולים לא יודעים שיש להם כזה דבר. הם מסתתרים, אוכלים אותך מבפנים, וכשזה נודע לך, כבר אין לך ריאות ולא כבדים ולא לב.״

״כבדים, ברבים? די כבר, יש לנו רק כבד אחד. חוץ מזה נגיפים לא אוכלים כלום.״

רוסה נעלבה מאוד וסיפרה שחברה של חברה שלה מכירה ילדה שהיה לה נגיף בלי שאף אחד ידע. ויום בהיר אחד הילדה מתה, באופן פתאומי, וכשבאו לקבור אותה ראו שהיא לא שוקלת כמעט כלום, כי השרץ אכל אותה לגמרי מבפנים. נשאר לה רק העור, שהיה קשיח כולו, כמו קליפה מתוחה על העצמות שלה.

״כמו קליפה!״ חזרה ואמרה, מכופפת שוב את הראש מהמיטה שלה, כשהתלתלים צונחים על מצחה ועיניה שקועות בצל. היא נראתה כמו גרגוֹיל.

מרטינה, שנודע לה כמה ימים קודם לכן גרגויל מהו, נבהלה קצת. ייתכן שרוסה מגזימה, אבל אם באמת יש לה נגיף בתוכה?

יד הציצה בדלת והדליקה את האור, קוטעת את השיחה. קולו של האבא, ארצי, איטי, הכריז:

״מהיום נבלה את הערב יחד בסלון. לפחות שעתיים בכל ערב, משש עד שמונה, מה דעתכן? המיטות נועדו לשינה, אני אומר, לא לרבוץ בהן בחושך ולהתלחש.״

מרטינה הסתובבה על המזרן כדי להסתיר בגופה את דפי היומן שקרעה. ייתכן שהאבא — או האיש הזה שהוא עכשיו אביה — עלה על התרגיל שלה, ולכן החליטה שאולי אחר כך, כשתהיה לבדה, תצטרך לאכול את הקרעים ליתר ביטחון.

אחת הסיבות, אמר האבא, היא חיסכון בחשמל, לא צריך להתבייש לומר זאת, המשאבים מועטים ויש להשתמש בהם במשורה. עם זאת, הטעם העיקרי, החשוב ביותר, הוא לחלוק בזמן ומרחב. כמעט אף משפחה לא עושה זאת היום, והקרירות הזאת, הבידוד הזה, טומנים בחובם השלכות מסוכנות על החברה.

״לא ייתכן שכל אחד יתנהל לעצמו, בלי חיים משותפים ובלי תקשורת בינינו. אל תשכחו שאנחנו משפחה!״

דמיאן רטן קצת בהתחלה, העמיד פנים שהוא מודאג. עם כל כך הרבה אנשים מסביב הוא לא יוכל להתרכז בלימודיו, העז לומר ברוב חשיבות עצמית. אבל האימא הבטיחה שהבנות יהיו בשקט, והוא הפסיק להתלונן ואפילו — הייתה אומרת מרטינה — נראה מרוצה. אשר לאקילינו, שהיה אז בערך בן שמונה, הוא היה מסוגל בהחלט לצייר שעות על שעות בלי לפצות פה. הוא עשה פעולות מתמטיות במהירות עצומה, את תרגילי הכתיבה התמה השלים כהרף עין, ואחר כך צייר בלי הפסק: מכוניות, שלדי בניינים, מנגנוני מכונות. הוא היה ילד מוזר מאוד: מעולם לא צייר פרחים או עצים או בתי כפר עם חלונות עגולים וכלבים בשער, כמו שאר הילדים.

״שקט וכבוד,״ אמרה האימא, ״דבר קשור בדבר, וזו דרך טובה להראות זאת. אנחנו יכולים לשבת לאותו שולחן, כל אחד עסוק בענייניו, וזה לא יפריע לנו בכלל. ואפילו נוכל לחלוק בציוד, אם כבר אנחנו קרובים זה לזה.״

על הרעיונות האלה חזרה פעמים מספר במילים שונות. שיתוף פעולה, השתתפות, נדיבות, רוגע. מרטינה שאלה את עצמה אם כדי לקדם את הדממה צריך לדבר כל כך הרבה. ובמה שנוגע לציוד, על מה היא דיברה? דמיאן למד, אקילינו צייר, רוסה קראה, מרטינה למדה לשחק שחמט בעזרת ספר, האבא עבר על תיקים והאימא תפרה. באיזה ציוד הם יכלו לחלוק? במחק, במספריים, בסיכה לדקור בה בחשאי את דמיאן בתחת הכל־כך שמן שלו ולהסתכן בנזיפה רצינית?

מרטינה עדיין לא הבינה כמה סוגיות במשפחתה החדשה. מדוע נהפכו חדרי השינה, מיום אחד למשנהו, למקומות אסורים? האם זה עונש על משהו שעשתה בלי משים? על עניין המחברת והמנעול? אבל היו שאלות נוספות. אם האבא הוא עורך דין כזה חשוב, ויש לו כל כך הרבה עבודה, כמו שהוא אומר, למה הוא לא הולך למשרד אחר הצהריים? למה אין להם מקלט טלוויזיה, כמו לכולם? למה אסור להם לצאת לרחוב לשחק כמו שאר הילדים? ביום שבו שאלה את האימא את השאלות האלה, זו העניקה לה צביטה של חיבה בלחיה והסבירה לה שאם יש להם ארבעה ילדים זה בדיוק כדי להתגבר על הפיתוי לחפש בידור ברחוב. מה יותר טוב מלשחק בין אחים, אמרה אחר כך, ולמרטינה החשבון לא הסתדר בהתחלה — דמיאן, רוסה ואקילינו — עד שהבינה שהמספר ארבע התייחס אליה.

בזמן שהכתה רץ עם המלכה, הייתה לה תובנה שכולם מעמידים פנים, שאף אחד אינו עושה מה שהוא רוצה לעשות באמת. דמיאן שנא ללמוד, הדבר החביב עליו ביותר היה להתבטל ולרבוץ במיטה בקריאת קומיקס — תינוקיים מדי לגילו לדברי האבא. רוסה תיעבה את ספרי הלימוד באסטרונומיה ובוטניקה כמו כל ילדה אחרת. מה שבאמת הלהיב אותה, כפי שידעה מרטינה היטב, היה לשחק כדורגל כמו בן — כמו בן פרא אדם. אשר לאימא, מרטינה הייתה משוכנעת שהיא מעדיפה את התפילה על פני התפירה ואת האכילה על פני הבישול — די היה שהאבא יפנה גב והיא תעשה כך. אולי היחידים שחשו במיטבם היו אקילינו והאבא. הם לפחות נראו מרוצים, כל אחד בדרכו. ואילו היא, מרטינה, נו טוב, הדבר היחיד שרצתה היה הבלתי אפשרי, אם כי אפילו לא ידעה להגדיר מהו. ודאי לא להעביר את הערבים בסלון הקטן הזה, עם השולחן המכוסה מפה עבה, ששת הכיסאות הנוקשים והספה המרופדת באריג קרוֹשֶה, התמונות ברקמת צלבים של תפוזים ותפוחים, הכוננית ועליה הכרכים של אנציקלופדיה סַלְוַאט בסדר מושלם, ואם מוציאים אחד יש להשיבו אחר כך למקומו המדויק, והיא, מרטינה, עם לוח השחמט והספר הפתוח לומדת פתיחות ומהלכים, הצרחה, הגנה סיציליאנית, מט. כולם שתקו ונראו מרוצים, ורק מרטינה מילטה אנחה מדי פעם, לא במקום, כמו נאד.

״איך זה שלא הבאת את היומן שלך?״ שאל האבא ונשא את עיניו מעל למסמכים שלפניו.

מרטינה נרתעה בבהלה.

״זה לא יומן. זאת מחברת שאני רושמת בה דברים.״

״הבהרה חשובה: יומן ומחברת הם לא אותו דבר. כך אני אוהב, כשאת מדברת בצורה נאותה. אני שואל אותך שוב: איך זה שלא הבאת את המחברת שלך?״

״לא עלה בדעתי לכתוב שום דבר.״

״אבל קודם עלו בדעתך הרבה דברים, לא?״

מרטינה גירדה את פדחתה בתקווה למצוא תשובה טובה, אך לשווא. תחת זאת יצאה מפיה התשובה הכי מטופשת, הכי לא מתאימה.

״אתה רוצה שאחזור לכתוב?״

״זה ימצא חן בעיניי מאוד. אם קודם עשית את זה כשהיית בגפך, לא נראה לי שעכשיו את לא יכולה מפני שאנחנו יחד. תראי את דמיאן. הוא לומד הכי טוב שאפשר בלי לאבד ריכוז. תסתכלי על רוסה, איך היא קוראת, תראי איזה ציורים מרשימים עושה אקילינו. אם הם יכולים להתמסר למטלות שלהם, למה לא את? זה לא תקין שאת מבלה את כל אחר הצהריים כשאת משחקת שחמט לבדך.״

״תכף.״

מרטינה קמה והלכה להביא את המחברת שלה עם המנעול המיותר. תחת מבטם הדרוך של שאר הנוכחים, פתחה את הקלמר, בחרה עיפרון והתחילה לחדד אותו בקפידה. האבא חייך ועצר בעדה.

״לעולם אל תכתבי בעיפרון. זה המוני.״

הוא אמר זאת בחביבות כזו שלא היה אפשר לשאול אותו לאיזה מובן של המילה הוא מתייחס. בבית הספר למדה מרטינה ששם התואר הזה הוא מילה נרדפת ל'רגיל', אלא שיש לו כמובן משמעויות אחרות, רעות, ואליהן אולי התכוון האבא. אולי ל״גס״ כמו לגהק ליד השולחן, לחטט באף או לגרד את הפיפי? היא הניחה את העיפרון בצד וחיפשה עט כדורי ״בּיק״, בצבע כחול.

״זה בסדר?״

״בואי נראה...״ האבא לקח את הקלמר, רוקן אותו על השולחן, בחן את תכולתו. ״זה יותר טוב.״

זה היה עט לבד שחור בעל חוד דק.

״אבל זה לשרטוט טכני.״

״אה, כן? מי קבע? לפי דעתי הוא מתאים לשימוש לכל מה שתרצי.״

מותשת מהתנגדות, מרטינה חדלה להתווכח. היא לקחה את עט הלבד והתכוננה לכתוב, אבל תפסה שלמעשה לא עולה בדעתה שום דבר, פשוט שום דבר. היא הביטה סביבה וחיפשה הארה. הווילונות לא זעו. האוויר עמד בלי ניע. מסביב לא הייתה שום תנועה, לא נשמע שום קול, פרט לחיכוך העפרונות של אקילינו ורחש המכוניות ברחוב, שעמעמו הזגוגיות הכפולות.

עכשיו, בערבים, אנו מתכנסים בסלון.

״פנטסטי,״ אמר האבא. ״שני הפסיקים האלה, שמציינים מאמר מוסגר. כל הכבוד, מרטינה. תמשיכי.״

זה לא היה קל כשהוא מביט מעל לכתף.

הסלון קטן, אך נוח מאוד. הוא מכיל את כולנו להפליא. צריך רק להדליק את התנור כדי שהמשפחה תתחמם.

״הממ... לא. תכתבי את זה בצורה אחרת.״

״את מה?״

״את החלק האחרון. על זה שהמשפחה מתחממת.״

״למה?״

״כי זה לא נשמע טוב. זה המוני.״

״אז איך לכתוב את זה?״

״מרטינה, מרטינה, זאת החלטה שלך.״

אבל היא כבר החליטה: בדיוק כמו שכתבה קודם. איפה הייתה הטעות? היא מחקה וניסתה: בתנור אחד בלבד מתחממים כולנו.

״הרבה יותר טוב, אבל שימי לב. עכשיו השתמשת במילה כולנו פעמיים צמודות מדי. מכיל את כולנו ומתחממים כולנו. תקני.״

באופן מסוכן זה הפך לשיעור בחיבור. מרטינה הוכתה בשיתוק, לא ידעה איך להמשיך. זה מה שנותר כעת מיומנה המוערך, לאחר שכל אותם דפים שהכילו קטעים מסובכים, עמוקים ונועזים נתלשו ממנו ונטמנו בכיס פנימי בתרמיל שלה, משום שלא היה לה האומץ לאכול אותם: מחברת עלובה של שיעורי בית בחיבור.

"היום אין לי השראה. עדיף שאמשיך לשחק שח, בסדר?"

"השראה, את אומרת? אני לא מאמין בהשראה."

הוא הסיר את משקפיו כדי להביט בה ביתר חומרה.

"אני מאמין בעבודה."

המשך בספר המלא