“היינו זקוקים לכמה אלפי שנים כדי לביית סוס ולרתום אותו לכרכרה, ובהשוואה, קצת פחות משבע שנים מאותו נאום של קנדי כדי לצעוד על כוכב לכת אחר. הקפיצה הזו אינה מתבטאת רק ביכולת שלנו להגיע לירח, היא מתבטאת בכמעט כל תחום אפשרי של חיינו – הכול קורה מהר יותר”.
אנחנו אולי חיים בתקופה המרהיבה ביותר שידעה האנושות, אך אנחנו גם מתמודדים עם אתגרים שמעולם לא התמודדנו איתם לפני כן. שינויים מהירים בהיקף חסר תקדים דורשים מאיתנו להסתגל למציאות החיים הדינמית והמאתגרת של העידן המודרני.
למה החזקים לא תמיד שורדים? איך יכול להיות שכסף לא בהכרח הופך אותנו מאושרים? למה הפרשנות המודרנית לדתות היא אחד מההישגים הטרגיים ביותר של האנושות מאז ומעולם? ולמה אנחנו חייבים להישאר נאמנים לעצמנו ולמהות שלנו אם אנחנו לא רוצים להפוך לקורבנות של הכאוס המודרני?
הספר מציע תשובות לשאלות הללו ולאחרות ומנתח את הקיום העכשווי מנקודת מבט רעננה, כנה ולא מתפשרת, אך אופטימית.
היי, אני עידן. אני כותב תובנות מעשיות, כנות ולא מתייפייפות על החיים בעידן המודרני. יש כאלה שקוראים לי משוגע וכאלה שאומרים ששיניתי להם את החיים. מוזמנים לקרוא ולשפוט בעצמכם.
“היינו זקוקים לכמה אלפי שנים כדי לביית סוס ולרתום אותו לכרכרה, ובהשוואה, קצת פחות משבע שנים מאותו נאום של קנדי כדי לצעוד על כוכב לכת אחר. הקפיצה הזו אינה מתבטאת רק ביכולת שלנו להגיע לירח, היא מתבטאת בכמעט כל תחום אפשרי של חיינו – הכול קורה מהר יותר”.
אנחנו אולי חיים בתקופה המרהיבה ביותר שידעה האנושות, אך אנחנו גם מתמודדים עם אתגרים שמעולם לא התמודדנו איתם לפני כן. שינויים מהירים בהיקף חסר תקדים דורשים מאיתנו להסתגל למציאות החיים הדינמית והמאתגרת של העידן המודרני.
למה החזקים לא תמיד שורדים? איך יכול להיות שכסף לא בהכרח הופך אותנו מאושרים? למה הפרשנות המודרנית לדתות היא אחד מההישגים הטרגיים ביותר של האנושות מאז ומעולם? ולמה אנחנו חייבים להישאר נאמנים לעצמנו ולמהות שלנו אם אנחנו לא רוצים להפוך לקורבנות של הכאוס המודרני?
הספר מציע תשובות לשאלות הללו ולאחרות ומנתח את הקיום העכשווי מנקודת מבט רעננה, כנה ולא מתפשרת, אך אופטימית.
היי, אני עידן. אני כותב תובנות מעשיות, כנות ולא מתייפייפות על החיים בעידן המודרני. יש כאלה שקוראים לי משוגע וכאלה שאומרים ששיניתי להם את החיים. מוזמנים לקרוא ולשפוט בעצמכם.
פילוסופיה נתפסת לעתים קרובות כדבר מרתיע ומסובך – אך למען האמת היא יכולה להיות נגישה, מעשית ובעיקר כיפית, כי היא נוגעת לכולנו, ויכולה לעזור לנו להבין כמעט כל רגע וכל חוויה בחיינו.
בספר המבריק הזה איגד ג'וני תומסון, מרצה פופולרי לפילוסופיה באוניברסיטת אוקספורד, הסברים פשוטים ובגובה העיניים לרעיונותיהם של גדולי המוחות ב-2,500 השנים האחרונות – ולא רק שמות שיופיעו בכל ספר פילוסופיה כמו אפלטון, קאנט וניטשה, אלא גם (בין היתר) מהטמה גנדי, סימון דה בובואר, ואפילו הג'וקר מסרטי באטמן ונבל־העל הבדיוני תאנוס.
בעזרתם, הוא מציע תשובות אפשריות לשאלות הגדולות של הקיום האנושי, וגם על השאלות הקטנות – והחשובות לא פחות – של היומיום, כמו:
למה אנשים אוהבים סרטים מפחידים?
מדוע הנאה עדיפה על כאב?
איך אפשר לדעת אם אלוהים באמת קיים?
ומתי ברווז איננו ברווז?
פילוסופיה בקטנה הוא ספרו הראשון של ג'וני תומסון. הספר הפך לרב־מכר עם צאתו ותורגם לשפות רבות.
פילוסופיה נתפסת לעתים קרובות כדבר מרתיע ומסובך – אך למען האמת היא יכולה להיות נגישה, מעשית ובעיקר כיפית, כי היא נוגעת לכולנו, ויכולה לעזור לנו להבין כמעט כל רגע וכל חוויה בחיינו.
בספר המבריק הזה איגד ג'וני תומסון, מרצה פופולרי לפילוסופיה באוניברסיטת אוקספורד, הסברים פשוטים ובגובה העיניים לרעיונותיהם של גדולי המוחות ב-2,500 השנים האחרונות – ולא רק שמות שיופיעו בכל ספר פילוסופיה כמו אפלטון, קאנט וניטשה, אלא גם (בין היתר) מהטמה גנדי, סימון דה בובואר, ואפילו הג'וקר מסרטי באטמן ונבל־העל הבדיוני תאנוס.
בעזרתם, הוא מציע תשובות אפשריות לשאלות הגדולות של הקיום האנושי, וגם על השאלות הקטנות – והחשובות לא פחות – של היומיום, כמו:
למה אנשים אוהבים סרטים מפחידים?
מדוע הנאה עדיפה על כאב?
איך אפשר לדעת אם אלוהים באמת קיים?
ומתי ברווז איננו ברווז?
פילוסופיה בקטנה הוא ספרו הראשון של ג'וני תומסון. הספר הפך לרב־מכר עם צאתו ותורגם לשפות רבות.
חיים חדשים מתאר את נסיונו הפילוסופי והדתי של אהרן דוד גורדון לבחון את החדש בעיניים מסורתיות ואת המסורת לנוכח אתגרי החיים המודרניים. פרשנותו של גורדון נסבה על שאלת הגדרת הכוח והשליטה ועל ההתעמקות בדרך שבה תופעת האימהות בטבע משלבת, לשיטתו, דאגה לזולת ועוצמה (במובן הניטשיאני של המושג). הבנה "אימהית" זו של העוצמה, בשונה מכוחנות ומשליטה, מובילה לתפיסה מקורית של המהות הפסיכולוגית של הנבואה, המשפחה, היהדות, הציונות, האקולוגיה והמוסר הנתבע מכל אדם. דבריו של גורדון זוכים בספר זה למבט מחודש נוכח השפעתן המנכרת של תופעות הגלובליזם והפוסט־מודרניזם.
עינת רמון היא ילידת הארץ הראשונה שהוסמכה לרבנות (בשנת תשמ"ט). לאחר מכן התמחתה במחשבה יהודית מודרנית ובמדעי הדתות באוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה, שעה שגם כיהנה כרבה במערב ארה"ב (בברקלי ובמונטנה). כיום היא מרצה בתחומים של לימודי נשים ומחשבת ישראל במכון שכטר ומכהנת כדיקנית בית המדרש לרבנים (מסורתיים) ע"ש שכטר בירושלים.
חיים חדשים מתאר את נסיונו הפילוסופי והדתי של אהרן דוד גורדון לבחון את החדש בעיניים מסורתיות ואת המסורת לנוכח אתגרי החיים המודרניים. פרשנותו של גורדון נסבה על שאלת הגדרת הכוח והשליטה ועל ההתעמקות בדרך שבה תופעת האימהות בטבע משלבת, לשיטתו, דאגה לזולת ועוצמה (במובן הניטשיאני של המושג). הבנה "אימהית" זו של העוצמה, בשונה מכוחנות ומשליטה, מובילה לתפיסה מקורית של המהות הפסיכולוגית של הנבואה, המשפחה, היהדות, הציונות, האקולוגיה והמוסר הנתבע מכל אדם. דבריו של גורדון זוכים בספר זה למבט מחודש נוכח השפעתן המנכרת של תופעות הגלובליזם והפוסט־מודרניזם.
עינת רמון היא ילידת הארץ הראשונה שהוסמכה לרבנות (בשנת תשמ"ט). לאחר מכן התמחתה במחשבה יהודית מודרנית ובמדעי הדתות באוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה, שעה שגם כיהנה כרבה במערב ארה"ב (בברקלי ובמונטנה). כיום היא מרצה בתחומים של לימודי נשים ומחשבת ישראל במכון שכטר ומכהנת כדיקנית בית המדרש לרבנים (מסורתיים) ע"ש שכטר בירושלים.
דברים שרואים מכאן מתאר ומפרש את יצירותיהם של שלושה יוצרים מרכזיים בפרוזה העברית: דויד גרוסמן, אורלי קסטל־בלום ומאיר שלו. דרך הקריאה ביצירותיהם עוסק הספר במאפייניו של הפוסטמודרניזם הישראלי. שלושה יוצרים אלה משקפים בספריהם, כל־אחד בדרכו, את הדיאלקטיקה שבין המודרניזם לפוסטמודרניזם. שנות השמונים והתשעים של המאה העשרים, שבהן פרצו שלושה יוצרים אלה אל מרכז התודעה הספרותית, הן שנות השגשוג של הכתיבה הפוסטמודרניסטית ושל השיח הביקורתי הפוסטמודרניסטי בעברית. ספר זה מציג את ייחודו של הפוסטמודרניזם העברי ביחס לזה האירופי והאמריקאי. "מכאן" רואים את מה שאי־אפשר לראות משם: באירופה ובאמריקה הנרטיב מובן מאליו, וניתן לפקפק בו; הסובייקט מוגדר וניתן לפרקו; המשמעות מולדת וניתן להצהיר על מותה. מכאן, בעברית, הנרטיב הוא סיפור שאנו מספרים לעצמנו ולכן כה קשה לוותר עליו; כאן הוויתור מראש על ההיאחזות במשמעות כלשהי הוא בגדר מותרות, שלא בטוח שסופר ישראלי יכול להרשות לעצמו.
ד"ר סמדר שיפמן היא מרצה בחוג לספרות באוניברסיטת תל־אביב. ספרה הקודם, טביעת אצבעו של המחבר, יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד (1999).
דברים שרואים מכאן מתאר ומפרש את יצירותיהם של שלושה יוצרים מרכזיים בפרוזה העברית: דויד גרוסמן, אורלי קסטל־בלום ומאיר שלו. דרך הקריאה ביצירותיהם עוסק הספר במאפייניו של הפוסטמודרניזם הישראלי. שלושה יוצרים אלה משקפים בספריהם, כל־אחד בדרכו, את הדיאלקטיקה שבין המודרניזם לפוסטמודרניזם. שנות השמונים והתשעים של המאה העשרים, שבהן פרצו שלושה יוצרים אלה אל מרכז התודעה הספרותית, הן שנות השגשוג של הכתיבה הפוסטמודרניסטית ושל השיח הביקורתי הפוסטמודרניסטי בעברית. ספר זה מציג את ייחודו של הפוסטמודרניזם העברי ביחס לזה האירופי והאמריקאי. "מכאן" רואים את מה שאי־אפשר לראות משם: באירופה ובאמריקה הנרטיב מובן מאליו, וניתן לפקפק בו; הסובייקט מוגדר וניתן לפרקו; המשמעות מולדת וניתן להצהיר על מותה. מכאן, בעברית, הנרטיב הוא סיפור שאנו מספרים לעצמנו ולכן כה קשה לוותר עליו; כאן הוויתור מראש על ההיאחזות במשמעות כלשהי הוא בגדר מותרות, שלא בטוח שסופר ישראלי יכול להרשות לעצמו.
ד"ר סמדר שיפמן היא מרצה בחוג לספרות באוניברסיטת תל־אביב. ספרה הקודם, טביעת אצבעו של המחבר, יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד (1999).
מישל פוקו הפך לסמל, לקוד תרבותי בשיח הישראלי. הוא לא רק שגור בשיח הציבורי אלא גם מעורר רגשות פוליטיים עזים. עבור רבים פוקו מייצג את הפילוסופיה הביקורתית במיטבה, ועבור קבוצות אחרות הוא אבי אבות "הטרלול הפרוגרסיבי" שמאיים על כל מה שטוב בתרבות המערב. שמרנים רבים טוענים שיש להבין אירועים מכוננים בהיסטוריה של המדינה כפועל יוצא של מלחמתה של האליטה בעם, בלאומיות היהודית – בציונות. אבל באיזה מובן פוקו קשור לזה?
התשובה של השמרנים היא שפוקו הוא המורה הרוחני של אותה אליטה. השיח השמרני בישראל הפסיק להיות עניין לאינטלקטואלים בלבד כאשר הוא הוביל את ניסיון החקיקה של המהפכה המשפטית. הצורך בשינוי מהותי ביחסי הרשויות נתפס אצל השמרנים כמהלך הכרחי במערכה נגד שופטים אליטיסטים שאימצו בין השאר גם את הגותו של פוקו. גם לאחר טבח שבעה באוקטובר ישנם קולות מרכזיים בשיח השמרני שרואים בהשפעה של פוקו על האליטות גורם למחדל הנורא.
מדוע המונחים "פרוגרס", "פוסטמודרניזם" ו"מישל פוקו" מחכים לנו בסוף כל משפט שהשמרנים הישראלים אומרים? כיצד המציאו השמרנים את הדימוי של פוקו? מהי הפרשנות שלהם לפוקו? באיזה אופן הדימוי של פוקו משרת את האידיאולוגיה הפוליטית של השמרנים? אלו השאלות המרכזיות של הספר. כדי לענות עליהן יש לחזור כמה עשרות שנים אחורה על מנת לברר כיצד השפיע פוקו על האינטלקטואלים של השמאל הישראלי, אילו תנאים תרבותיים גרמו לישראלים להתעניין בפוקו, ומדוע הדימוי שלו לאורך השנים השתנה בעיני ישראלים.
בחינת ההיסטוריה של פוקו הישראלי שופכת אור על פרקים מרתקים בהיסטוריה האינטלקטואלית של השמאל והימין הישראלי; אבל פוקו הישראלי אינו רק ספר היסטוריה, שכן מדובר בניסיון להבין את השיח השמרני בישראל כיום, את ההווה הפוליטי שלנו.
מישל פוקו הפך לסמל, לקוד תרבותי בשיח הישראלי. הוא לא רק שגור בשיח הציבורי אלא גם מעורר רגשות פוליטיים עזים. עבור רבים פוקו מייצג את הפילוסופיה הביקורתית במיטבה, ועבור קבוצות אחרות הוא אבי אבות "הטרלול הפרוגרסיבי" שמאיים על כל מה שטוב בתרבות המערב. שמרנים רבים טוענים שיש להבין אירועים מכוננים בהיסטוריה של המדינה כפועל יוצא של מלחמתה של האליטה בעם, בלאומיות היהודית – בציונות. אבל באיזה מובן פוקו קשור לזה?
התשובה של השמרנים היא שפוקו הוא המורה הרוחני של אותה אליטה. השיח השמרני בישראל הפסיק להיות עניין לאינטלקטואלים בלבד כאשר הוא הוביל את ניסיון החקיקה של המהפכה המשפטית. הצורך בשינוי מהותי ביחסי הרשויות נתפס אצל השמרנים כמהלך הכרחי במערכה נגד שופטים אליטיסטים שאימצו בין השאר גם את הגותו של פוקו. גם לאחר טבח שבעה באוקטובר ישנם קולות מרכזיים בשיח השמרני שרואים בהשפעה של פוקו על האליטות גורם למחדל הנורא.
מדוע המונחים "פרוגרס", "פוסטמודרניזם" ו"מישל פוקו" מחכים לנו בסוף כל משפט שהשמרנים הישראלים אומרים? כיצד המציאו השמרנים את הדימוי של פוקו? מהי הפרשנות שלהם לפוקו? באיזה אופן הדימוי של פוקו משרת את האידיאולוגיה הפוליטית של השמרנים? אלו השאלות המרכזיות של הספר. כדי לענות עליהן יש לחזור כמה עשרות שנים אחורה על מנת לברר כיצד השפיע פוקו על האינטלקטואלים של השמאל הישראלי, אילו תנאים תרבותיים גרמו לישראלים להתעניין בפוקו, ומדוע הדימוי שלו לאורך השנים השתנה בעיני ישראלים.
בחינת ההיסטוריה של פוקו הישראלי שופכת אור על פרקים מרתקים בהיסטוריה האינטלקטואלית של השמאל והימין הישראלי; אבל פוקו הישראלי אינו רק ספר היסטוריה, שכן מדובר בניסיון להבין את השיח השמרני בישראל כיום, את ההווה הפוליטי שלנו.
החיים האנושיים הם משחק רעיונות עצום ורב ממדים, שלא פעם מבוזבזים על רעיון האושר והמרדף הטוטאלי אחריו. מהפכת המידע יצרה שינוי עצום בעוצמת הדרישה להיות שותף במשחק. מעולם שבו רק בודדים היו והוכשרו כשחקני משמעות, עברנו לעולם בו כולם נדרשים להיות כאלה.
יש בזה אלמנט מפחיד ומרתיע, אבל גם תקווה עמוקה ומחודשת עבור האדם מסיבה אחת פשוטה - שאלת המשמעות בחיי האדם. הכול יוצא ממנה והכול חוזר אליה. היא עליונה על כל שאר המושגים והשאלות ובעצם היא המנוע של החיים האנושיים ושל השגשוג האפשרי שלהם: חינוכית, כלכלית, חברתית, תרבותית ופוליטית. קיומו של יסוד המשמעות בחיינו הוא מקור ההבדל בין יציבות לקריסה, בין צמיחה לנבילה, בין הפיתוי להיכנע לנסיבות החיים ובין היכולת להתעלות מעליהן.
ד"ר שמעון אזולאי לוקח אותנו למסע מרהיב, מרתק ומעורר מחשבה אל תוך המאה ה־21, והאתגרים המהותיים שלנו הן כאינדיבידואלים והן כחלקים מקהילות שונות – החל ממשפחה, דרך בתי הספר ומקומות העבודה ועד למרחב המגורים. בדרך הוא גורם לנו לא פעם להבין את הסיבות המכוננות לאומללות, בדידות, תסכול, תחושת חוסר ערך או חוסר אונים. ובמקביל, מציע מענה תיאורטי ומעשי, נגיש ומאיר עיניים, שפותח שער רחב למימוש שני אתגרי היסוד שאזולאי מגדיר ומאפיין: שחקני משמעות וקהילות משמעות.
אבל משמעות אינה דבר העומד בפני עצמו, היא צריכה קהילה והיא צריכה מנהיגות שמאפשרת אותה, בלעדיהם, היא כמו כנפיים נטולי שמיים. היא גם לא רק מושג, אלא שפה שלמה שעלינו להתחיל לדבר בה ולפעול באמצעותה. שפה שמאפשרת למנהיגי קהילות – הורים, מורים, מנהלים, מפקדים ומנהיגים פוליטיים – לעצב את קהילתם כמרחבים מחוללי ומאפשרי משמעות.
והמקום להתחיל לדבר בה הוא בספר זה, שהוא המשך נרחב, מועשר ומקיף לספרו המצליח הקודם של אזולאי, קץ האושר - פילוסופיה ומשמעות החיים.
ד"ר שמעון אזולאי הוא פילוסוף ואיש חינוך. מרצה בכיר בקריה האקדמית אונו.
החיים האנושיים הם משחק רעיונות עצום ורב ממדים, שלא פעם מבוזבזים על רעיון האושר והמרדף הטוטאלי אחריו. מהפכת המידע יצרה שינוי עצום בעוצמת הדרישה להיות שותף במשחק. מעולם שבו רק בודדים היו והוכשרו כשחקני משמעות, עברנו לעולם בו כולם נדרשים להיות כאלה.
יש בזה אלמנט מפחיד ומרתיע, אבל גם תקווה עמוקה ומחודשת עבור האדם מסיבה אחת פשוטה - שאלת המשמעות בחיי האדם. הכול יוצא ממנה והכול חוזר אליה. היא עליונה על כל שאר המושגים והשאלות ובעצם היא המנוע של החיים האנושיים ושל השגשוג האפשרי שלהם: חינוכית, כלכלית, חברתית, תרבותית ופוליטית. קיומו של יסוד המשמעות בחיינו הוא מקור ההבדל בין יציבות לקריסה, בין צמיחה לנבילה, בין הפיתוי להיכנע לנסיבות החיים ובין היכולת להתעלות מעליהן.
ד"ר שמעון אזולאי לוקח אותנו למסע מרהיב, מרתק ומעורר מחשבה אל תוך המאה ה־21, והאתגרים המהותיים שלנו הן כאינדיבידואלים והן כחלקים מקהילות שונות – החל ממשפחה, דרך בתי הספר ומקומות העבודה ועד למרחב המגורים. בדרך הוא גורם לנו לא פעם להבין את הסיבות המכוננות לאומללות, בדידות, תסכול, תחושת חוסר ערך או חוסר אונים. ובמקביל, מציע מענה תיאורטי ומעשי, נגיש ומאיר עיניים, שפותח שער רחב למימוש שני אתגרי היסוד שאזולאי מגדיר ומאפיין: שחקני משמעות וקהילות משמעות.
אבל משמעות אינה דבר העומד בפני עצמו, היא צריכה קהילה והיא צריכה מנהיגות שמאפשרת אותה, בלעדיהם, היא כמו כנפיים נטולי שמיים. היא גם לא רק מושג, אלא שפה שלמה שעלינו להתחיל לדבר בה ולפעול באמצעותה. שפה שמאפשרת למנהיגי קהילות – הורים, מורים, מנהלים, מפקדים ומנהיגים פוליטיים – לעצב את קהילתם כמרחבים מחוללי ומאפשרי משמעות.
והמקום להתחיל לדבר בה הוא בספר זה, שהוא המשך נרחב, מועשר ומקיף לספרו המצליח הקודם של אזולאי, קץ האושר - פילוסופיה ומשמעות החיים.
ד"ר שמעון אזולאי הוא פילוסוף ואיש חינוך. מרצה בכיר בקריה האקדמית אונו.
חוקר האמנות ארנסט גומבריך שאל מדוע במהלך ההיסטוריה היו צריכים להיווצר ריבוי של סגנונות באמנות ולא סגנון אחד. התשובה לכך הינה שסגנון אמנותי איננו נוצר בחלל ריק, אלא הוא תוצר של השפעות סביבתיות: תרבותיות, חברתיות, כלכליות, פוליטיות וכו'.
באשר לסגנון הריאליסטי בציור, אנו עדים למינוחים מרובים אודות סגנון זה: ריאליזם היפר־ריאליסטי, ריאליזם צילומי, ריאליזם נטורליסטי, ריאליזם קונטמפלטיבי, ריאליזם סוציאליסטי, ריאליזם פלקטי וכו'. ריבוי המינוחים אודות הריאליזם מלמד אותנו שאין ריאליזם מסוג אחד, והשאלה הינה מהו הריאליזם בציור?
מטרתו של הריאליזם המימטי (מימזיס מלשון חיקוי) הינה לייצג את המציאות בשפת הציור במקסימום של דומות. לכאורה הוא בא להתחרות עם הצילום. הפלא ופלא, כאשר אנו מציגים דיוקן מצולם ואת אותו הדיוקן מצויר באופן ריאליסטי, רוב הצופים בדיוקן טוענים שהציור דומה יותר למציאות מאשר הצילום. זה נשמע פרדוקסלי, שהרי הצילום מייצג את המציאות במקסימום של דיוק, ואילו הציור מייצג אילוזיה חלקית את המציאות. התשובה לכך כנראה הינה שהצופה משלים את החסר בראותו את הציור, וחווה אמפתיה של דומות גבוהה יותר מן הצילום הקר, המנוכר והפלקטי.
בספרי הריאליזם בציור, הריאליזם כהיפותזה בפילוסופיה ובציור, אני מציג ארבעה ארכיטיפים של ציור ריאליסטי בהקבלה למקורות הראייה שיש באמתחתנו: העין הצופה בתופעות המציאות, המוח המפרש ומארגן את תופעות המציאות, היד המציירת את המציאות באופן התהוותי והאינטגרציה ביניהם. בהקבלה לכך, אני מציג ארבעה ארכיטיפים ריאליסטיים: ריאליזם אימפרסיוניסטי (העין), ריאליזם סטרוקטורלי (המוח), ריאליזם אקספרסיבי (היד) וריאליזם מדעי אשר מטרתו לייצג את המציאות ברזולוציה מקסימלית של איזון אסתטי. טענתי הינה שיתר סגנונות הריאליזם במהלך תולדות האמנות הם תרכובות היברידיות של ארבעת הארכיטיפים הללו.
בספר זה מוצג מונח חדש השאול משדה הפיזיקה ומכונה בפי "עקרון אי־הוודאות האופטי" הגורס שהעין לא יכולה לתפוס את הפיקסל של נקודת הצבע, איננה יכולה לתפוס את הצורה וגם לא את הארגון הקומפוזיציוני. נקודת הפיקסל מרצדת לעבר הצבע המשלים לה, הצורה מרצדת בין עמימות למובחנות, והקומפוזיציה מרצדת בין הגיאומטרי לריתמי. לכן, המסקנה לי הינה שהריאליזם הוא רק היפותזה, אחת מיני רבות, בלכידת המציאות ובניסיון לייצג אותה בשפת הציור.
אסיים בדבריו של פרופ' רן שחורי (לשעבר מנהל בצלאל ומנהל המדרשה לציור) שכתב אודות הציור הריאליסטי: "המשאלה לשמר במוחש את הרגע החולף, את גלי הריגוש הנעלמים, את הפיסות הקטנות של הריאליטה המשתנה והנמוגה, הביאה אותי ליצירה הריאליסטית, אשר מתעדת ומשמרת את כחותם, את הגוף האובד ואת השעה העוברת. כמו תווי הפנים המוטבעים במטפחתה של ורוניקה, כמו חמוקי הגוף המצטיירים בתכריכיו, כמו תשובה לנחרצותו של הזמן".
חוקר האמנות ארנסט גומבריך שאל מדוע במהלך ההיסטוריה היו צריכים להיווצר ריבוי של סגנונות באמנות ולא סגנון אחד. התשובה לכך הינה שסגנון אמנותי איננו נוצר בחלל ריק, אלא הוא תוצר של השפעות סביבתיות: תרבותיות, חברתיות, כלכליות, פוליטיות וכו'.
באשר לסגנון הריאליסטי בציור, אנו עדים למינוחים מרובים אודות סגנון זה: ריאליזם היפר־ריאליסטי, ריאליזם צילומי, ריאליזם נטורליסטי, ריאליזם קונטמפלטיבי, ריאליזם סוציאליסטי, ריאליזם פלקטי וכו'. ריבוי המינוחים אודות הריאליזם מלמד אותנו שאין ריאליזם מסוג אחד, והשאלה הינה מהו הריאליזם בציור?
מטרתו של הריאליזם המימטי (מימזיס מלשון חיקוי) הינה לייצג את המציאות בשפת הציור במקסימום של דומות. לכאורה הוא בא להתחרות עם הצילום. הפלא ופלא, כאשר אנו מציגים דיוקן מצולם ואת אותו הדיוקן מצויר באופן ריאליסטי, רוב הצופים בדיוקן טוענים שהציור דומה יותר למציאות מאשר הצילום. זה נשמע פרדוקסלי, שהרי הצילום מייצג את המציאות במקסימום של דיוק, ואילו הציור מייצג אילוזיה חלקית את המציאות. התשובה לכך כנראה הינה שהצופה משלים את החסר בראותו את הציור, וחווה אמפתיה של דומות גבוהה יותר מן הצילום הקר, המנוכר והפלקטי.
בספרי הריאליזם בציור, הריאליזם כהיפותזה בפילוסופיה ובציור, אני מציג ארבעה ארכיטיפים של ציור ריאליסטי בהקבלה למקורות הראייה שיש באמתחתנו: העין הצופה בתופעות המציאות, המוח המפרש ומארגן את תופעות המציאות, היד המציירת את המציאות באופן התהוותי והאינטגרציה ביניהם. בהקבלה לכך, אני מציג ארבעה ארכיטיפים ריאליסטיים: ריאליזם אימפרסיוניסטי (העין), ריאליזם סטרוקטורלי (המוח), ריאליזם אקספרסיבי (היד) וריאליזם מדעי אשר מטרתו לייצג את המציאות ברזולוציה מקסימלית של איזון אסתטי. טענתי הינה שיתר סגנונות הריאליזם במהלך תולדות האמנות הם תרכובות היברידיות של ארבעת הארכיטיפים הללו.
בספר זה מוצג מונח חדש השאול משדה הפיזיקה ומכונה בפי "עקרון אי־הוודאות האופטי" הגורס שהעין לא יכולה לתפוס את הפיקסל של נקודת הצבע, איננה יכולה לתפוס את הצורה וגם לא את הארגון הקומפוזיציוני. נקודת הפיקסל מרצדת לעבר הצבע המשלים לה, הצורה מרצדת בין עמימות למובחנות, והקומפוזיציה מרצדת בין הגיאומטרי לריתמי. לכן, המסקנה לי הינה שהריאליזם הוא רק היפותזה, אחת מיני רבות, בלכידת המציאות ובניסיון לייצג אותה בשפת הציור.
אסיים בדבריו של פרופ' רן שחורי (לשעבר מנהל בצלאל ומנהל המדרשה לציור) שכתב אודות הציור הריאליסטי: "המשאלה לשמר במוחש את הרגע החולף, את גלי הריגוש הנעלמים, את הפיסות הקטנות של הריאליטה המשתנה והנמוגה, הביאה אותי ליצירה הריאליסטית, אשר מתעדת ומשמרת את כחותם, את הגוף האובד ואת השעה העוברת. כמו תווי הפנים המוטבעים במטפחתה של ורוניקה, כמו חמוקי הגוף המצטיירים בתכריכיו, כמו תשובה לנחרצותו של הזמן".
פילוסופיה במיטבה נצחית כמו העולם ויפה כמותו. היא רלוונטית לימי מלחמה ולימי שלום, להלכי רוח של אהבה ופיוס ולהלכי רוח של זעם וייאוש, לעשירים ולעניים, לנשים ולגברים, למאושרים ולאומללים, לבני תרבות המזרח ולבנות תרבות המערב. מנגד, יש הרואים בפילוסופיה תשקיף של תרבות ושל הלכי רוח אשר שוררים רק באותו זמן שבו נהגתה, נכתבה ונקראה. פילוסופים, גם אם הם מתריסים נגד זמנם, בכל זאת שייכים לזמנם ולא ייתכן אחרת. אלה אף אלה דברי אמת. ככה זה בדיאלקטיקה: שתי השקפות סותרות מתקיימות זו לצד זו, כמו בוויכוח עתיק היומין ביוון העתיקה שבו פרמנידס טען שהכול אחד ומה שהיה הוא שיהיה, וכנגדו טען הרקלייטוס שהכול זורם, הכול משתנה.
ספרו של ישראל שורק מבקש להשיב באופן מקורי על שאלות שחלקן עתיקות וחלקן ראשוניות: האם יש ערך לניסיון החיים? האם סלחנים חייבים להיות שכחנים? כיצד הפילוסופיה יכולה להועיל לנו? האם הדמוקרטיה "עשתה את שלה" והגיע הזמן להשקפת עולם חדשה? מדוע קשה לנו להיות חופשיים? האם בעולמנו האכזרי החמלה עודנה אפשרית? מדוע חשוב להתפעל מהזולת? מדוע כדאי לצאת למאבקים חסרי סיכוי? הכיצד ערכים אינם מתנגשים זה בזה? מדוע העצב עמוק מהשמחה?
ישראל (רלי) שורק הוא מרצה לפילוסופיה ומנהל תוכניות הכשרה למנהיגות בקרן מנדל ובמרכז מנדל למנהיגות בנגב. שורק ערך את כתבי העת "אפורמלי" ו"הד החינוך", לימד פילוסופיה באוניברסיטה העברית וכיהן כראש מכון "במחשבה תחילה" לפילוסופיה ולחקר הפרקטיקה.
פילוסופיה במיטבה נצחית כמו העולם ויפה כמותו. היא רלוונטית לימי מלחמה ולימי שלום, להלכי רוח של אהבה ופיוס ולהלכי רוח של זעם וייאוש, לעשירים ולעניים, לנשים ולגברים, למאושרים ולאומללים, לבני תרבות המזרח ולבנות תרבות המערב. מנגד, יש הרואים בפילוסופיה תשקיף של תרבות ושל הלכי רוח אשר שוררים רק באותו זמן שבו נהגתה, נכתבה ונקראה. פילוסופים, גם אם הם מתריסים נגד זמנם, בכל זאת שייכים לזמנם ולא ייתכן אחרת. אלה אף אלה דברי אמת. ככה זה בדיאלקטיקה: שתי השקפות סותרות מתקיימות זו לצד זו, כמו בוויכוח עתיק היומין ביוון העתיקה שבו פרמנידס טען שהכול אחד ומה שהיה הוא שיהיה, וכנגדו טען הרקלייטוס שהכול זורם, הכול משתנה.
ספרו של ישראל שורק מבקש להשיב באופן מקורי על שאלות שחלקן עתיקות וחלקן ראשוניות: האם יש ערך לניסיון החיים? האם סלחנים חייבים להיות שכחנים? כיצד הפילוסופיה יכולה להועיל לנו? האם הדמוקרטיה "עשתה את שלה" והגיע הזמן להשקפת עולם חדשה? מדוע קשה לנו להיות חופשיים? האם בעולמנו האכזרי החמלה עודנה אפשרית? מדוע חשוב להתפעל מהזולת? מדוע כדאי לצאת למאבקים חסרי סיכוי? הכיצד ערכים אינם מתנגשים זה בזה? מדוע העצב עמוק מהשמחה?
ישראל (רלי) שורק הוא מרצה לפילוסופיה ומנהל תוכניות הכשרה למנהיגות בקרן מנדל ובמרכז מנדל למנהיגות בנגב. שורק ערך את כתבי העת "אפורמלי" ו"הד החינוך", לימד פילוסופיה באוניברסיטה העברית וכיהן כראש מכון "במחשבה תחילה" לפילוסופיה ולחקר הפרקטיקה.
מהי הדרך שבה אנו מייצגים לעצמנו כיום את הזהות, את האנושיות, את המגדר, את הטבע, וגם את הדמוקרטיה, את היחס לזר, את מהותו של הידע, את תכלית המשפט – כל אלה לא נגזרים ממידע אובייקטיבי אלא מ"אידאולוגיה" המתכננת לשנות את הסדר החברתי והפוליטי ובעיקר את האנושי, לטובתו של מעמד שליט חדש ושונה שלא נראה כמותו?
כל תקופה מבקשת לגבש את עֶקרון השלטון, אך האידאולוגיה הפוסט־מודרניסטית מציגה את עצמה כגורם של חופש שאיש מעולם לא העלה על דעתו, כעצם ביטויה של הדאגה האתית, כהתגלמות הדמוקרטיה.
ההפך הגמור ממה שמתרחש הלכה למעשה.
מן ההיבט של הסוציולוגיה של הידע, שמואל טריגנו מנסה לזהות את מוקדי הכוח ואת הסדר הסמלי החדש שאותה אידאולוגיה מבססת, במטרה להבין את ההקשר שבו היא התפתחה ואת מה שהיא מבטיחה לנו לעתיד לבוא – וכבר בימים אלה.
הספר זכה ב"פרס החצופים" (2013) מטעם היומון הצרפתי לה פיגארו.
שמואל טריגנו (נו' 1948), ראש האוניברסיטה העממית המשודרת ללימודי היהדות. בוגר החוג למדעי המדינה של האוניברסיטה העברית, ופרופסור אמריטוס באוניברסיטת פריז.
טריגנו הקים בפריז את “המכללה ללימודי היהדות של ארגון כי"ח" ואת “המכון לחקר העם היהודי"; וכן ייסד וערך שני כתבי עת (פרדס וקונטרוברסיה).
בין ספריו שתורגמו לעברית: האידיאל הדמוקרטי במבחן השואה (מכון בן גוריון, 2009); גבולות אושוויץ, נזקי חובת הזיכרון (רסלינג, 2016); סוף היהדות בארצות האסלאם (כרמל, 2018); המדינה היהודית מעבר לנורמליות (כרמל, 2020).
מהי הדרך שבה אנו מייצגים לעצמנו כיום את הזהות, את האנושיות, את המגדר, את הטבע, וגם את הדמוקרטיה, את היחס לזר, את מהותו של הידע, את תכלית המשפט – כל אלה לא נגזרים ממידע אובייקטיבי אלא מ"אידאולוגיה" המתכננת לשנות את הסדר החברתי והפוליטי ובעיקר את האנושי, לטובתו של מעמד שליט חדש ושונה שלא נראה כמותו?
כל תקופה מבקשת לגבש את עֶקרון השלטון, אך האידאולוגיה הפוסט־מודרניסטית מציגה את עצמה כגורם של חופש שאיש מעולם לא העלה על דעתו, כעצם ביטויה של הדאגה האתית, כהתגלמות הדמוקרטיה.
ההפך הגמור ממה שמתרחש הלכה למעשה.
מן ההיבט של הסוציולוגיה של הידע, שמואל טריגנו מנסה לזהות את מוקדי הכוח ואת הסדר הסמלי החדש שאותה אידאולוגיה מבססת, במטרה להבין את ההקשר שבו היא התפתחה ואת מה שהיא מבטיחה לנו לעתיד לבוא – וכבר בימים אלה.
הספר זכה ב"פרס החצופים" (2013) מטעם היומון הצרפתי לה פיגארו.
שמואל טריגנו (נו' 1948), ראש האוניברסיטה העממית המשודרת ללימודי היהדות. בוגר החוג למדעי המדינה של האוניברסיטה העברית, ופרופסור אמריטוס באוניברסיטת פריז.
טריגנו הקים בפריז את “המכללה ללימודי היהדות של ארגון כי"ח" ואת “המכון לחקר העם היהודי"; וכן ייסד וערך שני כתבי עת (פרדס וקונטרוברסיה).
בין ספריו שתורגמו לעברית: האידיאל הדמוקרטי במבחן השואה (מכון בן גוריון, 2009); גבולות אושוויץ, נזקי חובת הזיכרון (רסלינג, 2016); סוף היהדות בארצות האסלאם (כרמל, 2018); המדינה היהודית מעבר לנורמליות (כרמל, 2020).
שנות השמונים של המאה ה־20: בחירתם של מרגרט תאצ'ר ושל רונלד רייגן מסמנת את תחילת העשור, מחלת האיידס מתפרצת ועולה תרבות הפאנק, חומת ברלין נופלת, ובתום העשור המלחמה הקרה מגיעה לקצה. הסדר העולמי שעוצב לאחר מלחמת העולם השנייה קורס, וישראל - בעשור שלאחר מלחמת יום הכיפורים והמהפך הפוליטי - סוערת סביב מלחמת לבנון, פרשת קו 300 והאנתפאדה. כל אלה, והשינוי במדיניות הכלכלית־חברתית של ישראל, סודקים את הקונצנזוס הלאומי ואת כוחה המלכד של הציונות, ובעקבותיהם מתחוללת טלטלה של ממש בשדה האמנות המקומי. מה טיבה? מהם מאפייניו של דור האמנים שפעל בישראל בשנות השמונים?
מחקרה של יעל גילעת חושף דור אמנים שנכפה עליו לפרק מיתוסים ולשבור פרדיגמות קודמות; דור של אמניות צעירות שפעלו בשדה גברי וכוחני; דור צעיר שהואשם בריאקציונריות ובחוסר תחכום אך יצירתו התאפיינה במבע אמנותי ופוליטי עז ודרוך, דור שפעל בפרץ אנרגטי חסר תקדים. האמנות עבורו הייתה שדה פעולה מרובה ערוצים של המצאה, מחאה והתפכחות.
תרומתה הסגולית של האמנות הצעירה שצמחה מראשית העשור, עיצבה אותו ועוצבה על ידו, באה לידי ביטוי במפנים שחוללה: בתחום האוצרות – ביצירת כפל התפקיד של אוצר=יוצר ובפתיחתן של גלריות בניהול עצמי; בתחום המדיומלי - בחזרה לציור ולפיגורציה, לפיסול לא מונומנטלי ולא אנדרטאי, במיצבים פיסוליים, ובהתקבלות מדיום הצילום על איכויותיו כאסתטיקה וכפרקטיקה אמנותיים; ובתחום התמטי־סגנוני – במבע הפיגורטיבי, הגופני, האקספרסיבי, הבוטה והאירוני, בשינוי במעמד האובייקט האמנותי ויצירת פוליטיקה של זהויות ואסתטיזציה של הפוליטי.
התבוננות בדיוקן רב־הפנים של הדור הצעיר של אמנים ואמניות שפעלו בשנות השמונים חושפת את קריסת דיוקנה המדומיין של החברה הישראלית. כיחידים היו אחדים מבניו ובנותיו של הדור הזה לדמויות מובילות בשדה האמנות, וכיום הם זוכים להכרה ולמעמד, אבל בשיח האמנותי ההגמוני נחסם קולו של דור זה - שני לשואה, להקמת המדינה, לעליית־הגירת ההמונים מאירופה ומארצות ערב, ובקרב הפלסטינים – דור שני לנכבה. סיפורו של דור זה מסמן וממחיש קו פרשת מים בחברה ובתרבות בישראל.
רגע לפני שהאמנות נעשתה במוצהר לקריירה ושדה פעולתה התפשט אל העולם הכלכלי הגלובלי הפוסט־תעשייתי, רחש שדה האמנות הישראלי. למרות גודלו ואופיו הפלורליסטי הוא לא הביא לידי שינוי רדיקלי, אבל הוא הרחיב ופתח אותו, וסיפורו הוא סיפור מרתק של תשוקה ושל שפע. שומרי הסף של הקנון כמעט הצליחו להעלים אותו. כמו אותו מנגנון מקומי משונה שזכה לשם אנטי־מחיקון ואמור היה לבטל את הפעולה שביטלה את השידור הצבעוני במקלטי הטלוויזיה הביתיים בסוף שנות השבעים ובראשית שנות השמונים, כך ספר זה עוסק באנטי־מחיקון של דיוקן הדור ובשרטוטו מחדש, בד בבד עם גילוי המנגנון שמחק אותו.
שנות השמונים של המאה ה־20: בחירתם של מרגרט תאצ'ר ושל רונלד רייגן מסמנת את תחילת העשור, מחלת האיידס מתפרצת ועולה תרבות הפאנק, חומת ברלין נופלת, ובתום העשור המלחמה הקרה מגיעה לקצה. הסדר העולמי שעוצב לאחר מלחמת העולם השנייה קורס, וישראל - בעשור שלאחר מלחמת יום הכיפורים והמהפך הפוליטי - סוערת סביב מלחמת לבנון, פרשת קו 300 והאנתפאדה. כל אלה, והשינוי במדיניות הכלכלית־חברתית של ישראל, סודקים את הקונצנזוס הלאומי ואת כוחה המלכד של הציונות, ובעקבותיהם מתחוללת טלטלה של ממש בשדה האמנות המקומי. מה טיבה? מהם מאפייניו של דור האמנים שפעל בישראל בשנות השמונים?
מחקרה של יעל גילעת חושף דור אמנים שנכפה עליו לפרק מיתוסים ולשבור פרדיגמות קודמות; דור של אמניות צעירות שפעלו בשדה גברי וכוחני; דור צעיר שהואשם בריאקציונריות ובחוסר תחכום אך יצירתו התאפיינה במבע אמנותי ופוליטי עז ודרוך, דור שפעל בפרץ אנרגטי חסר תקדים. האמנות עבורו הייתה שדה פעולה מרובה ערוצים של המצאה, מחאה והתפכחות.
תרומתה הסגולית של האמנות הצעירה שצמחה מראשית העשור, עיצבה אותו ועוצבה על ידו, באה לידי ביטוי במפנים שחוללה: בתחום האוצרות – ביצירת כפל התפקיד של אוצר=יוצר ובפתיחתן של גלריות בניהול עצמי; בתחום המדיומלי - בחזרה לציור ולפיגורציה, לפיסול לא מונומנטלי ולא אנדרטאי, במיצבים פיסוליים, ובהתקבלות מדיום הצילום על איכויותיו כאסתטיקה וכפרקטיקה אמנותיים; ובתחום התמטי־סגנוני – במבע הפיגורטיבי, הגופני, האקספרסיבי, הבוטה והאירוני, בשינוי במעמד האובייקט האמנותי ויצירת פוליטיקה של זהויות ואסתטיזציה של הפוליטי.
התבוננות בדיוקן רב־הפנים של הדור הצעיר של אמנים ואמניות שפעלו בשנות השמונים חושפת את קריסת דיוקנה המדומיין של החברה הישראלית. כיחידים היו אחדים מבניו ובנותיו של הדור הזה לדמויות מובילות בשדה האמנות, וכיום הם זוכים להכרה ולמעמד, אבל בשיח האמנותי ההגמוני נחסם קולו של דור זה - שני לשואה, להקמת המדינה, לעליית־הגירת ההמונים מאירופה ומארצות ערב, ובקרב הפלסטינים – דור שני לנכבה. סיפורו של דור זה מסמן וממחיש קו פרשת מים בחברה ובתרבות בישראל.
רגע לפני שהאמנות נעשתה במוצהר לקריירה ושדה פעולתה התפשט אל העולם הכלכלי הגלובלי הפוסט־תעשייתי, רחש שדה האמנות הישראלי. למרות גודלו ואופיו הפלורליסטי הוא לא הביא לידי שינוי רדיקלי, אבל הוא הרחיב ופתח אותו, וסיפורו הוא סיפור מרתק של תשוקה ושל שפע. שומרי הסף של הקנון כמעט הצליחו להעלים אותו. כמו אותו מנגנון מקומי משונה שזכה לשם אנטי־מחיקון ואמור היה לבטל את הפעולה שביטלה את השידור הצבעוני במקלטי הטלוויזיה הביתיים בסוף שנות השבעים ובראשית שנות השמונים, כך ספר זה עוסק באנטי־מחיקון של דיוקן הדור ובשרטוטו מחדש, בד בבד עם גילוי המנגנון שמחק אותו.
ספרה של אילנה רוזן-באר הוא מסע פילוסופי-ביקורתי ומקיף המתחקה אחר התמורות שחלו במעמדו של הסובייקט במודרניזם, בפוסטמודרניזם ובעידן הדיגיטלי. ביד בוטחת וברוחב אופקים אינטלקטואלי מרשים הכותבת מובילה טיעון רדיקלי ביחס לזהות הסובייקט בן-זמננו בתרבות המערבית. בחיבורו הנודע "פוסטמודרניזם או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר" טען פרדריק ג'יימסון שבאובייקט חלו שינויים מפליגים שאליהם הסובייקט עדיין לא השכיל להיערך – הוא נותר נבוך מאחור, מתקשה להסתגל. המהפכה הטכנולוגית, אשר אותה אנו חווים בעשורים האחרונים, כך טוענת באר-רוזן, חוללה שינוי כמו-אבולוציוני גם בסובייקט; כך בשלו התנאים להופעתו של הסייבר-סובייקט, המהלך שתיאר ג'יימסון הושלם.
העיון המעמיק בהיסטוריה של הרעיונות – למן ההומניזם ברנסנס עד למשבר המודרניות בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 – משרטט מהלך של התעצמות בכוחו ולכידותו של הסובייקט הרציונלי הנאור. פירוקו של הסובייקט המודרני ערער את אושיות זהותו, ובכלל זה את האינדיווידואליות ההומניסטית, הרציונליות הקרטזיאנית, התקוות לשחרור והפוזיטיביזם של הנאורות. תחת אלה הגיעה הכרה מפוכחת במגבלות הכוח ובטיבם האידיאולוגי-הרסני של רעיונות הקִדמה, הטכנולוגיה והטוטליות.
במעין מהלך כמו-אירוני של ההיסטוריה, הסייבר-סובייקט, תולדת המצב הפוסטמודרני, עשוי להיתפס כמעין שיקום עוצמתו והיקף השפעתו החובקת כול של הסובייקט, אלא שעתה תכונותיו אלה מופקעות ממנו לטובת נוכחותן במבנה רשתי מופשט. הסובייקט הקריב את זהותו הפרטית לטובת קיום קולקטיבי במרחב הסייברספייס. במהלך של התמרה, הסובייקט קם לתחייה בדמות הסייבר-סובייקט. הסייבר-סובייקט, ישות חדשה זו המופיעה על מפת ההיסטוריה, מפגין יכולות משוכללות בהיפר-תפקוד מרובד, ניחן בעוצמות העולות על כל מה שיכלו לייחל ולשער. הדבר מחייב אותנו, כך גורסת הכותבת, לגבש מערכת המשגה חדשה שתהלום את השלב החדש. רוזן-באר מראה כיצד התרבות הדיגיטלית המבוזרת ותפיסות העצמי והעולם הרווחות מתרקמות לכדי כוליות שיתופית מאוחדת, ישות אוטונומית קולקטיבית.
ספר זה הוא עיבוד של עבודת הדוקטורט המרשימה שנכתבה באוניברסיטת חיפה – של ד"ר אילנה רוזן-באר אשר נפטרה בטרם עת בשנת 2013.
ספרה של אילנה רוזן-באר הוא מסע פילוסופי-ביקורתי ומקיף המתחקה אחר התמורות שחלו במעמדו של הסובייקט במודרניזם, בפוסטמודרניזם ובעידן הדיגיטלי. ביד בוטחת וברוחב אופקים אינטלקטואלי מרשים הכותבת מובילה טיעון רדיקלי ביחס לזהות הסובייקט בן-זמננו בתרבות המערבית. בחיבורו הנודע "פוסטמודרניזם או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר" טען פרדריק ג'יימסון שבאובייקט חלו שינויים מפליגים שאליהם הסובייקט עדיין לא השכיל להיערך – הוא נותר נבוך מאחור, מתקשה להסתגל. המהפכה הטכנולוגית, אשר אותה אנו חווים בעשורים האחרונים, כך טוענת באר-רוזן, חוללה שינוי כמו-אבולוציוני גם בסובייקט; כך בשלו התנאים להופעתו של הסייבר-סובייקט, המהלך שתיאר ג'יימסון הושלם.
העיון המעמיק בהיסטוריה של הרעיונות – למן ההומניזם ברנסנס עד למשבר המודרניות בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 – משרטט מהלך של התעצמות בכוחו ולכידותו של הסובייקט הרציונלי הנאור. פירוקו של הסובייקט המודרני ערער את אושיות זהותו, ובכלל זה את האינדיווידואליות ההומניסטית, הרציונליות הקרטזיאנית, התקוות לשחרור והפוזיטיביזם של הנאורות. תחת אלה הגיעה הכרה מפוכחת במגבלות הכוח ובטיבם האידיאולוגי-הרסני של רעיונות הקִדמה, הטכנולוגיה והטוטליות.
במעין מהלך כמו-אירוני של ההיסטוריה, הסייבר-סובייקט, תולדת המצב הפוסטמודרני, עשוי להיתפס כמעין שיקום עוצמתו והיקף השפעתו החובקת כול של הסובייקט, אלא שעתה תכונותיו אלה מופקעות ממנו לטובת נוכחותן במבנה רשתי מופשט. הסובייקט הקריב את זהותו הפרטית לטובת קיום קולקטיבי במרחב הסייברספייס. במהלך של התמרה, הסובייקט קם לתחייה בדמות הסייבר-סובייקט. הסייבר-סובייקט, ישות חדשה זו המופיעה על מפת ההיסטוריה, מפגין יכולות משוכללות בהיפר-תפקוד מרובד, ניחן בעוצמות העולות על כל מה שיכלו לייחל ולשער. הדבר מחייב אותנו, כך גורסת הכותבת, לגבש מערכת המשגה חדשה שתהלום את השלב החדש. רוזן-באר מראה כיצד התרבות הדיגיטלית המבוזרת ותפיסות העצמי והעולם הרווחות מתרקמות לכדי כוליות שיתופית מאוחדת, ישות אוטונומית קולקטיבית.
ספר זה הוא עיבוד של עבודת הדוקטורט המרשימה שנכתבה באוניברסיטת חיפה – של ד"ר אילנה רוזן-באר אשר נפטרה בטרם עת בשנת 2013.
שירת הבתים
עָמְדָה לָנוּ בְּלֵילוֹת חֲשׂוּפִים
שִׁירַת הַבָּתִּים
זְמַנִּים אֲחֵרִים
וְנוֹפִים רְחוֹקִים
לִטְּפוּ אֶת שֶׁנּוֹתַר בֵּינֵינוּ
ספר שיריה השני של המשוררת רלי דיבנר, 'שירת הבתים' מהווה חווית קריאה שירית מענגת במיוחד – בשל היותו רחב יריעה, זמן ומקום. בזמנים אלו, בהם הכתיבה הפוסט-מודרנית חותרת אל האיון והצמצום השירי, בימים בהם המוכר היומיומי לובש בגדי שחור, נזירות וכיליון ומבט אופטימי חי תוסס ומלא אור הינו נדיר למדי – הרי שירתה של דיבנר מבקשת להגיש לקורא חיות מופלאה זו. ברגישות אין קץ ובתיאורים מדויקים לעצמם מוליכה המשוררת את הקורא בגינת שיריה הנעימים ברכותם ויפים לאין קץ בתובנותיהם.
הספר 'שירת הבתים' נוסק למרחב כתיבה המאפשר לקורא כניסה לעולם אישי מחד-גיסא בו חוויות הזמן והמפגשים עם החיים, על כל גווניהם, צוברים תאוצה ונפרשים בשמחה חגיגית לצד התבוננות מזוככת, ארס-פואטית בהוויה זו, מאידך. כבר במבט ראשון מספק ספר זה לקורא רוחב יריעה ניכר. השירים, הקצרים ברובם, הינם בעלי מקצב פנימי מעורר המושך אותך לאחוז בדפים ולנוע עימם אל החוויה המתוארת, אל המוסיקה הפנימית שבהם. דיבנר, ילידת חיפה, מתארת בשיריה חוויה קיומית דואלית מרתקת בשל מהלך חייה בו היא מתגוררת מזה שנים בארצות-הברית.
'שירת הבתים', כשמו כן הוא. בתיו נעים על הציר השירי כמו חייה ומסעה, בכפל המשמעות. בתי השיר המהווים שירה למול קיומה כפול הבתים בחייה. כאן – הבית, המשפחה, העולם הבראשיתי בו צמחה – על מראות השתיה הארצישראליים שנטעו בה למול – העולם האמריקאי – שם, שהפך כה נוכח עבורה, הוויה חיה ותוססת. הספר עוסק בגשר בין שני העולמות על רובדיהם השונים. זה לצד זה – שירים העוסקים במבט אל נופים מוכרים מבית, טבע הנפרש כאן – ארצישראליות של ילדות למול האור העלים והנוף הניבט מחלונה האחר, כיום. המוכר והידוע – היומיומי, הופך תחת עיניה הבוחנות של המשוררת וליבה הפתוח לחוויה בעלת עצמה, לרסיסי תיאור הנשזרים לתמונה נוצצת.
שירת הבתים
עָמְדָה לָנוּ בְּלֵילוֹת חֲשׂוּפִים
שִׁירַת הַבָּתִּים
זְמַנִּים אֲחֵרִים
וְנוֹפִים רְחוֹקִים
לִטְּפוּ אֶת שֶׁנּוֹתַר בֵּינֵינוּ
ספר שיריה השני של המשוררת רלי דיבנר, 'שירת הבתים' מהווה חווית קריאה שירית מענגת במיוחד – בשל היותו רחב יריעה, זמן ומקום. בזמנים אלו, בהם הכתיבה הפוסט-מודרנית חותרת אל האיון והצמצום השירי, בימים בהם המוכר היומיומי לובש בגדי שחור, נזירות וכיליון ומבט אופטימי חי תוסס ומלא אור הינו נדיר למדי – הרי שירתה של דיבנר מבקשת להגיש לקורא חיות מופלאה זו. ברגישות אין קץ ובתיאורים מדויקים לעצמם מוליכה המשוררת את הקורא בגינת שיריה הנעימים ברכותם ויפים לאין קץ בתובנותיהם.
הספר 'שירת הבתים' נוסק למרחב כתיבה המאפשר לקורא כניסה לעולם אישי מחד-גיסא בו חוויות הזמן והמפגשים עם החיים, על כל גווניהם, צוברים תאוצה ונפרשים בשמחה חגיגית לצד התבוננות מזוככת, ארס-פואטית בהוויה זו, מאידך. כבר במבט ראשון מספק ספר זה לקורא רוחב יריעה ניכר. השירים, הקצרים ברובם, הינם בעלי מקצב פנימי מעורר המושך אותך לאחוז בדפים ולנוע עימם אל החוויה המתוארת, אל המוסיקה הפנימית שבהם. דיבנר, ילידת חיפה, מתארת בשיריה חוויה קיומית דואלית מרתקת בשל מהלך חייה בו היא מתגוררת מזה שנים בארצות-הברית.
'שירת הבתים', כשמו כן הוא. בתיו נעים על הציר השירי כמו חייה ומסעה, בכפל המשמעות. בתי השיר המהווים שירה למול קיומה כפול הבתים בחייה. כאן – הבית, המשפחה, העולם הבראשיתי בו צמחה – על מראות השתיה הארצישראליים שנטעו בה למול – העולם האמריקאי – שם, שהפך כה נוכח עבורה, הוויה חיה ותוססת. הספר עוסק בגשר בין שני העולמות על רובדיהם השונים. זה לצד זה – שירים העוסקים במבט אל נופים מוכרים מבית, טבע הנפרש כאן – ארצישראליות של ילדות למול האור העלים והנוף הניבט מחלונה האחר, כיום. המוכר והידוע – היומיומי, הופך תחת עיניה הבוחנות של המשוררת וליבה הפתוח לחוויה בעלת עצמה, לרסיסי תיאור הנשזרים לתמונה נוצצת.
אסטרואיד פוגע ברצועת אדמה בין שני אוקיינוסים.
לוח טקטוני מתנגש בלוח אחר ומרים לגובה גוש עצום של הרים.
שינויים זעירים בטקסט הגנטי מחסנים בני אדם מפני מחלות.
למה העולם הוא כפי שהוא? האם לכל דבר יש סיבה? פילוסופים ותיאולוגים התחבטו בשאלות האלה במשך אלפי שנים, אך תגליות מדעיות מדהימות בחצי המאה האחרונה שינו את התשובות.
התגליות הללו חשפו עובדה מטרידה, עוכרת שלווה: אנחנו חיים בעולם ששולטת בו אקראיות. העולם וכל מה שיש בו, כולל אותנו, הוא תוצאה של צירופי מקרים. לא קל לקבל את המסקנה הזאת בשוויון נפש, אבל הביולוג שון ב' קרול מתאר את השרשרת המופלאה והאקראית של הקיום בחן ובהומור שלא משאירים הרבה מקום לספקנות.
איזה מזל שהאסטרואיד פגע בכדור הארץ; איזה מזל שבא עידן הקרח; איזה מזל שמזמן לזמן מתרחשות טעויות בהעתקת הטקסט הגנטי; ואיזה מזל שהמקרה גרם לנו להגיע ראשונים במרוץ מול 100 מיליון מתחרים.
סדרה של צירופי מקרים מוצלחים הוא ספר קטן על רעיון גדול. ספר מעורר השראה ופליאה על אחת העובדות הכי חשובות והכי פחות מוערכות בחיים. רק במקרה אנחנו כאן היום. רק במקרה נהיה כאן מחר.
שון ב' קרול הוא מדען עטור פרסים, סופר, מחנך ומפיק סרטים. הוא מוביל את המחלקה לחינוך מדעי במכון הרפואי הווארד יוז. הוא ראש אולפני HHMI Tangled Bank. הוא ראש הקתדרה לביולוגיה באוניברסיטת מרילנד. הוא פרופסור אמריטוס לגנטיקה וביולוגיה מולקולרית באוניברסיטת ויסקונסין. קרול קיבל את מדליית בנג'מין פרנקלין במדעי החיים, נבחר לאקדמיה הלאומית למדעים ולאגודה הפילוסופית האמריקאית, מונה לעמית באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים ובאגודה האמריקאית לקידום המדע, ונבחר כחבר שותף בארגון האירופי לביולוגיה מולקולרית
אסטרואיד פוגע ברצועת אדמה בין שני אוקיינוסים.
לוח טקטוני מתנגש בלוח אחר ומרים לגובה גוש עצום של הרים.
שינויים זעירים בטקסט הגנטי מחסנים בני אדם מפני מחלות.
למה העולם הוא כפי שהוא? האם לכל דבר יש סיבה? פילוסופים ותיאולוגים התחבטו בשאלות האלה במשך אלפי שנים, אך תגליות מדעיות מדהימות בחצי המאה האחרונה שינו את התשובות.
התגליות הללו חשפו עובדה מטרידה, עוכרת שלווה: אנחנו חיים בעולם ששולטת בו אקראיות. העולם וכל מה שיש בו, כולל אותנו, הוא תוצאה של צירופי מקרים. לא קל לקבל את המסקנה הזאת בשוויון נפש, אבל הביולוג שון ב' קרול מתאר את השרשרת המופלאה והאקראית של הקיום בחן ובהומור שלא משאירים הרבה מקום לספקנות.
איזה מזל שהאסטרואיד פגע בכדור הארץ; איזה מזל שבא עידן הקרח; איזה מזל שמזמן לזמן מתרחשות טעויות בהעתקת הטקסט הגנטי; ואיזה מזל שהמקרה גרם לנו להגיע ראשונים במרוץ מול 100 מיליון מתחרים.
סדרה של צירופי מקרים מוצלחים הוא ספר קטן על רעיון גדול. ספר מעורר השראה ופליאה על אחת העובדות הכי חשובות והכי פחות מוערכות בחיים. רק במקרה אנחנו כאן היום. רק במקרה נהיה כאן מחר.
שון ב' קרול הוא מדען עטור פרסים, סופר, מחנך ומפיק סרטים. הוא מוביל את המחלקה לחינוך מדעי במכון הרפואי הווארד יוז. הוא ראש אולפני HHMI Tangled Bank. הוא ראש הקתדרה לביולוגיה באוניברסיטת מרילנד. הוא פרופסור אמריטוס לגנטיקה וביולוגיה מולקולרית באוניברסיטת ויסקונסין. קרול קיבל את מדליית בנג'מין פרנקלין במדעי החיים, נבחר לאקדמיה הלאומית למדעים ולאגודה הפילוסופית האמריקאית, מונה לעמית באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים ובאגודה האמריקאית לקידום המדע, ונבחר כחבר שותף בארגון האירופי לביולוגיה מולקולרית
"אנשי המחר" מי אלו ?
העתיד מרתק, מרגש ומגוון, ובעיקר- הוא כבר כאן.
ולא, לא מדובר על הפיתוחים הטכנולוגים המטורפים שבדרך, גם לא על ההתפתחויות המדיניות או הכלכליות... אלו החיים הפרטיים של כולנו שמקבלים צורה וצבע שונים לחלוטין.
השינוי מתרחש ממש מתחת לאף של כולנו- כל המוסדות החברתיים, אלו שלמדנו לקבל כ"אמת" מוגמרת, כולם משתנים, ובמבט קדימה- 20-40 שנה אל עבר העתיד, כבר ישנו לחלוטין את צביונם: מוסד הנישואים, המשפחה הגרעינית וגם עולם הקריירה... כל שמרכזי ומשמעותי בחיינו.
הסביבה הטכנולוגית מחוללת בנו שינויים פנימיים דרמתיים-
שינויים באופן בו אנחנו חושבים ויכולת שלנו להתרכז (גם את/ה היפראקטיבי/ת? זה לא מקרי)
שינויים בסף הרגש ובצורך שלנו בריגושים (מרגיש/ה שכל הזמן חסר לך אקשן? את/ה לא לבד)
ושינויים בתפיסות החיים ובמידת הלגיטימיות שמקבלות תבניות חיים חדשות.
כולנו נמצאים על ציר השינוי!
חלקנו שמרניים יותר ונאחזים יותר בעבר, לאחרים קל יותר עם שינויים והם אלו שמקדימים ומסגלים לעצמם דרכי חיים שונות- מסגלים לעצמם זוגיות "שונה", מקימים משפחה "אחרת", ומפתחים קריירות מרובות ומיוחדות. בעצם- "אנשי המחר", הם אנחנו!
"אנשי המחר" הינו ספר חדשני המשלב חלקים תיאורטיים עם סיפוריהם (האמיתיים!) האישיים והמרתקים של כאלו שכבר עברו כברת דרך על ציר השינוי. בסיפורים (האנונימיים), חושפים המספרים את הרבדים העמוקים של חייהם- על הטוב והיפה וגם על הקשיים בצורת החיים של המחר.
הצצה לחייהם, כמותה, כהצצה אל העתיד של כולנו.
מיטל קארה פוליאק כ"אשת מחר" בעצמה, עושה גם וגם וגם- יועצת ארגונית, מומחית לתקשורת בינאישית, וגם, בעלת חברת השמה ייחודית שמעסיקה פרילאנסרים מוכשרים שעובדים מביתם ובזמנם, וגם בשלוש השנים האחרונות חקרה ובדקה את עולם המחר- מה קורה לנו, מבפנים, בחסות הטכנולוגיה, מה זה עושה לחיים שלנו היום, ולאן כל זה הולך.
"אנשי המחר" מי אלו ?
העתיד מרתק, מרגש ומגוון, ובעיקר- הוא כבר כאן.
ולא, לא מדובר על הפיתוחים הטכנולוגים המטורפים שבדרך, גם לא על ההתפתחויות המדיניות או הכלכליות... אלו החיים הפרטיים של כולנו שמקבלים צורה וצבע שונים לחלוטין.
השינוי מתרחש ממש מתחת לאף של כולנו- כל המוסדות החברתיים, אלו שלמדנו לקבל כ"אמת" מוגמרת, כולם משתנים, ובמבט קדימה- 20-40 שנה אל עבר העתיד, כבר ישנו לחלוטין את צביונם: מוסד הנישואים, המשפחה הגרעינית וגם עולם הקריירה... כל שמרכזי ומשמעותי בחיינו.
הסביבה הטכנולוגית מחוללת בנו שינויים פנימיים דרמתיים-
שינויים באופן בו אנחנו חושבים ויכולת שלנו להתרכז (גם את/ה היפראקטיבי/ת? זה לא מקרי)
שינויים בסף הרגש ובצורך שלנו בריגושים (מרגיש/ה שכל הזמן חסר לך אקשן? את/ה לא לבד)
ושינויים בתפיסות החיים ובמידת הלגיטימיות שמקבלות תבניות חיים חדשות.
כולנו נמצאים על ציר השינוי!
חלקנו שמרניים יותר ונאחזים יותר בעבר, לאחרים קל יותר עם שינויים והם אלו שמקדימים ומסגלים לעצמם דרכי חיים שונות- מסגלים לעצמם זוגיות "שונה", מקימים משפחה "אחרת", ומפתחים קריירות מרובות ומיוחדות. בעצם- "אנשי המחר", הם אנחנו!
"אנשי המחר" הינו ספר חדשני המשלב חלקים תיאורטיים עם סיפוריהם (האמיתיים!) האישיים והמרתקים של כאלו שכבר עברו כברת דרך על ציר השינוי. בסיפורים (האנונימיים), חושפים המספרים את הרבדים העמוקים של חייהם- על הטוב והיפה וגם על הקשיים בצורת החיים של המחר.
הצצה לחייהם, כמותה, כהצצה אל העתיד של כולנו.
מיטל קארה פוליאק כ"אשת מחר" בעצמה, עושה גם וגם וגם- יועצת ארגונית, מומחית לתקשורת בינאישית, וגם, בעלת חברת השמה ייחודית שמעסיקה פרילאנסרים מוכשרים שעובדים מביתם ובזמנם, וגם בשלוש השנים האחרונות חקרה ובדקה את עולם המחר- מה קורה לנו, מבפנים, בחסות הטכנולוגיה, מה זה עושה לחיים שלנו היום, ולאן כל זה הולך.
מה הקשר בין השטות שפלטנו בארוחת הערב אמש ובין חיידקים טורפים? מה משותף להזדמנות שהחמצנו ולממצא חשוד בבדיקה רפואית?
מזווית הראייה המקורית שמציע הספר שלפנינו, כל אלה הם רעשים - הפרעות לסדר היום, למחשבה, לשקט הנפשי, ליכולת לממש את עצמנו ולאיזון בחיינו שאנו כה משתדלים בעבורו. על פי גישה זו, הרעש נמצא בכל מקום בסביבתנו, החל במטרדים חיצוניים, כמו רעשי הכרך, דרך הפרעות בתוכנו פנימה, ובראשן החשיבות שאנו מעניקים לאופן שבו האחרים תופסים אותנו, הצורך להשתייך והשאיפה לשלמות, ועד הרעש הנורא מכול - החרדה מפני קִצנו.
"העולם אינו סובב סביבכם" אומר בורק, "ואינכם ניצבים במרכזו. מי שנמצאים אתכם אינם מתעניינים בכם יותר משאתם מתעניינים בהם. יש הקלה גדולה בידיעה שמעטים שמים לב להופעתכם, אך הקלה גדולה עוד יותר בתחושה שאתם יכולים להיות אתם עצמכם, כי ממילא כמעט איש לא שם לב." בכתיבה אישית, שנונה ומעמיקה, יעקב בורק מגדיר מחדש את היסוד השכיח בתרבותנו ומתחקה על הדרכים הנסתרות שבהן טורד הרעש את מנוחתנו.
רעש מסביר כיצד סיכוי של 1 ל-100 נראה לנו גדול בהרבה מהסתברות של אחוז אחד, איך קורה שאנו עיוורים לסבלם של מיליונים, אך מזילים דמעה על גורלו של יחיד בסיפור עיתונאי ארוז היטב, מהם שורשיהם של בולמוס צריכת המידע של תרבותנו ולמה כדאי להימנע מעצותיהם של מומחים - הם אינם יודעים יותר מכם.
לשקט איכות המהלכת עלינו קסם ומטילה אימה בעת ובעונה אחת. האם הענקתם לחייכם די תוכן למלא בו את הזמן שייוותר בידיכם אחרי שתיפטרו מחלק ניכר מהרעשים? רעש יצייד אתכם בכלים שימושיים לזיהוי טביעות אצבעותיה של ההפרעה בחיי היומיום ולהתמודדות עמה. הפרק העוסק ברעשי הבריאות מבטיח תקווה לכל מי שנואש מהחיפוש אחר ידיו ורגליו בים הנתונים הרפואיים המאיים להטביע אותנו.
ספרו הקודם של יעקב בורק, "האם שימפנזים חושבים על פרישה", שהה יותר מ-35 שבועות ברשימות רבי-המכר והיה מספרי העיון הנמכרים ביותר בשנים האחרונות. בימים אלה הוא מתורגם לאיטלקית, להולנדית, ליפנית ולקוריאנית. רעש הוא ספרו השני.
מה הקשר בין השטות שפלטנו בארוחת הערב אמש ובין חיידקים טורפים? מה משותף להזדמנות שהחמצנו ולממצא חשוד בבדיקה רפואית?
מזווית הראייה המקורית שמציע הספר שלפנינו, כל אלה הם רעשים - הפרעות לסדר היום, למחשבה, לשקט הנפשי, ליכולת לממש את עצמנו ולאיזון בחיינו שאנו כה משתדלים בעבורו. על פי גישה זו, הרעש נמצא בכל מקום בסביבתנו, החל במטרדים חיצוניים, כמו רעשי הכרך, דרך הפרעות בתוכנו פנימה, ובראשן החשיבות שאנו מעניקים לאופן שבו האחרים תופסים אותנו, הצורך להשתייך והשאיפה לשלמות, ועד הרעש הנורא מכול - החרדה מפני קִצנו.
"העולם אינו סובב סביבכם" אומר בורק, "ואינכם ניצבים במרכזו. מי שנמצאים אתכם אינם מתעניינים בכם יותר משאתם מתעניינים בהם. יש הקלה גדולה בידיעה שמעטים שמים לב להופעתכם, אך הקלה גדולה עוד יותר בתחושה שאתם יכולים להיות אתם עצמכם, כי ממילא כמעט איש לא שם לב." בכתיבה אישית, שנונה ומעמיקה, יעקב בורק מגדיר מחדש את היסוד השכיח בתרבותנו ומתחקה על הדרכים הנסתרות שבהן טורד הרעש את מנוחתנו.
רעש מסביר כיצד סיכוי של 1 ל-100 נראה לנו גדול בהרבה מהסתברות של אחוז אחד, איך קורה שאנו עיוורים לסבלם של מיליונים, אך מזילים דמעה על גורלו של יחיד בסיפור עיתונאי ארוז היטב, מהם שורשיהם של בולמוס צריכת המידע של תרבותנו ולמה כדאי להימנע מעצותיהם של מומחים - הם אינם יודעים יותר מכם.
לשקט איכות המהלכת עלינו קסם ומטילה אימה בעת ובעונה אחת. האם הענקתם לחייכם די תוכן למלא בו את הזמן שייוותר בידיכם אחרי שתיפטרו מחלק ניכר מהרעשים? רעש יצייד אתכם בכלים שימושיים לזיהוי טביעות אצבעותיה של ההפרעה בחיי היומיום ולהתמודדות עמה. הפרק העוסק ברעשי הבריאות מבטיח תקווה לכל מי שנואש מהחיפוש אחר ידיו ורגליו בים הנתונים הרפואיים המאיים להטביע אותנו.
ספרו הקודם של יעקב בורק, "האם שימפנזים חושבים על פרישה", שהה יותר מ-35 שבועות ברשימות רבי-המכר והיה מספרי העיון הנמכרים ביותר בשנים האחרונות. בימים אלה הוא מתורגם לאיטלקית, להולנדית, ליפנית ולקוריאנית. רעש הוא ספרו השני.
קיפוד והשועל הם בעלי חיים שבעקבות המסה של הפילוסוף ישעיהו ברלין "הקיפוד והשועל" זכו למעמד סמלי מוכר כמייצגים שני סוגים של תפיסת עולם. 'פנקס הכיס של השועל', עוסק בהשלכות משל הקיפוד והשועל לחיים האישיים של כל אחד מאתנו וכיצד ניתן לקדם את השועליות שבנו, כחשיבה כדרך חיים.
בעולמנו המשתנה בקצב מסחרר יש יתרון מובנה לחשיבה ולפעולה השועלית הנעה כל הזמן בין דברים רבים על פני החשיבה והפעולה הקיפודית הממוקדת ב"דבר גדול אחד". ב'פנקס הכיס של השועל' ד"ר צבי לניר משתף אותך במסע אינטלקטואלי-התנסותי מרתק דרך תובנות פילוסופיות ועם זאת גם מעשיות, שידריכו אותך כיצד לנוע כשועל 'בין' הדברים ולתמרן 'בין' תפיסות שונות של מהותה של המציאות והאמת. בלי ליפול למלכודת הקיפודיות.
קיפוד והשועל הם בעלי חיים שבעקבות המסה של הפילוסוף ישעיהו ברלין "הקיפוד והשועל" זכו למעמד סמלי מוכר כמייצגים שני סוגים של תפיסת עולם. 'פנקס הכיס של השועל', עוסק בהשלכות משל הקיפוד והשועל לחיים האישיים של כל אחד מאתנו וכיצד ניתן לקדם את השועליות שבנו, כחשיבה כדרך חיים.
בעולמנו המשתנה בקצב מסחרר יש יתרון מובנה לחשיבה ולפעולה השועלית הנעה כל הזמן בין דברים רבים על פני החשיבה והפעולה הקיפודית הממוקדת ב"דבר גדול אחד". ב'פנקס הכיס של השועל' ד"ר צבי לניר משתף אותך במסע אינטלקטואלי-התנסותי מרתק דרך תובנות פילוסופיות ועם זאת גם מעשיות, שידריכו אותך כיצד לנוע כשועל 'בין' הדברים ולתמרן 'בין' תפיסות שונות של מהותה של המציאות והאמת. בלי ליפול למלכודת הקיפודיות.
עולמנו אינו שוקט לרגע על שמריו. אנחנו חיים בתקופה של הישגים מופלאים לצד משברים חסרי תקדים. עולם של מהפכה מתמדת שבו מה שרק אתמול היה מובן מאליו נראה היום הזוי ומופרך. מוסדות חברתיים מושרשים נעלמים או מאבדים מכוחם ונראה שהתהליכים ההיסטוריים, שבעבר התנהלו על מי מנוחות, תופסים תאוצה יוצאת דופן. אבל באיזה כיוון? לאן מתקדמת הקדמה? איך אפשר לדעת? האם יש היגיון בהתפתחותה של ההיסטוריה — או שמא היא נשלטת על ידי אירועים אקראיים שלעולם לא נוכל לחזות מראש?
זאוס, פרומתאוס ואלוהים מציע מבט פנורמי על תרבות המערב באמצעות מודל פסיכולוגי־היסטורי המנתח את הדרך שעשתה ההיסטוריה האנושית מראשיתה ועד היום. הוא מעמיד במרכז את המאבק הרעיוני העתיק שבין תרבות ישראל לתרבות יוון, מאבק בין תפיסות אליליות לתפיסות הומניסטיות, כאשר בתווך נמצאת התפיסה היהודית. מודל מקורי זה — השואב השראה ממגוון רחב של מקורות וספרות פסיכולוגית ואנתרופולוגית — מספק מסגרת להבנת המבוי הסתום שאליו נקלעה התרבות המערבית העכשווית ומסביר במידה רבה את עליית האסלאם הקיצוני. פרקו האחרון ומעורר המחשבה של הספר מסמן כיוון אפשרי להתחדשות תרבותית, חברתית ואפילו כלכלית.
ד"ר ברוך כהנא, פסיכולוג קליני, חבר המכון היונגיאני וממייסדי מכון רוטנברג לפסיכולוגיה יהודית. מספריו הקודמים: "שבירה ותיקון — מודל חסידי לפסיכולוגיה קלינית" (2010), "השטיבל והסטארט־אפ — שיחות עם מרדכי רוטנברג" (2018).
עולמנו אינו שוקט לרגע על שמריו. אנחנו חיים בתקופה של הישגים מופלאים לצד משברים חסרי תקדים. עולם של מהפכה מתמדת שבו מה שרק אתמול היה מובן מאליו נראה היום הזוי ומופרך. מוסדות חברתיים מושרשים נעלמים או מאבדים מכוחם ונראה שהתהליכים ההיסטוריים, שבעבר התנהלו על מי מנוחות, תופסים תאוצה יוצאת דופן. אבל באיזה כיוון? לאן מתקדמת הקדמה? איך אפשר לדעת? האם יש היגיון בהתפתחותה של ההיסטוריה — או שמא היא נשלטת על ידי אירועים אקראיים שלעולם לא נוכל לחזות מראש?
זאוס, פרומתאוס ואלוהים מציע מבט פנורמי על תרבות המערב באמצעות מודל פסיכולוגי־היסטורי המנתח את הדרך שעשתה ההיסטוריה האנושית מראשיתה ועד היום. הוא מעמיד במרכז את המאבק הרעיוני העתיק שבין תרבות ישראל לתרבות יוון, מאבק בין תפיסות אליליות לתפיסות הומניסטיות, כאשר בתווך נמצאת התפיסה היהודית. מודל מקורי זה — השואב השראה ממגוון רחב של מקורות וספרות פסיכולוגית ואנתרופולוגית — מספק מסגרת להבנת המבוי הסתום שאליו נקלעה התרבות המערבית העכשווית ומסביר במידה רבה את עליית האסלאם הקיצוני. פרקו האחרון ומעורר המחשבה של הספר מסמן כיוון אפשרי להתחדשות תרבותית, חברתית ואפילו כלכלית.
ד"ר ברוך כהנא, פסיכולוג קליני, חבר המכון היונגיאני וממייסדי מכון רוטנברג לפסיכולוגיה יהודית. מספריו הקודמים: "שבירה ותיקון — מודל חסידי לפסיכולוגיה קלינית" (2010), "השטיבל והסטארט־אפ — שיחות עם מרדכי רוטנברג" (2018).
"החלק הנמוך, החשוך והלילי של הבית הוא מקום הימצאם של החפצים הלחים, הירוקים או הבלתי מבושלים – כדי מים המונחים על ספסלים משני עבריה של הכניסה לרפת, או שעונים על קיר החושך, וכן עץ וחציר ירוק – וגם של היצורים הטבעיים (שוורים ופרות, חמורים ופרדות). זהו מקום התרחשותן של הפעילויות הטבעיות (שינה, יחסי מין, לידה) וגם של המוות. חלק זה מנוגד, כשם שהטבע מנוגד לתרבות, לחלק הגבוה, המואר, האצילי, מקום הימצאם של בני האדם, ובפרט של האורח, של האש ושל החפצים שיוצרו בעזרת האש: מנורה, כלי מטבח, רוֹבה, סמל לגאווה הגברית, המגנה על הגאווה הנשית – והנוּל, סמל כל ההגנות והמקום שבו מתקיימות שתי הפעילויות התרבותיות האופייניות המתבצעות במרחב הבית: הבישול והאריגה. יחסי ניגוד אלה מתבטאים מבעד למכלול שלם של סימנים המאשרים זה את זה ומכוננים אותם, ובה בעת מקבלים מהם את משמעותם".
פייר בורדייה (2002-1930) נחשב לאחד מחשובי הסוציולוגים במחצית השנייה של המאה ה-20. עבודתו בחנה כיצד מערכות חברתיות מייצרות ומשעתקות מבני כוח, במטרה לעמוד על הדרך שבה מתקבע מעמד חברתי על ידי דיספוזיציות הנרכשות באופן מתמשך במשחקים חברתיים. ראו ברסלינג ספריו "שאלות בסוציולוגיה" (2005) ו"השליטה הגברית" (2007).
"החלק הנמוך, החשוך והלילי של הבית הוא מקום הימצאם של החפצים הלחים, הירוקים או הבלתי מבושלים – כדי מים המונחים על ספסלים משני עבריה של הכניסה לרפת, או שעונים על קיר החושך, וכן עץ וחציר ירוק – וגם של היצורים הטבעיים (שוורים ופרות, חמורים ופרדות). זהו מקום התרחשותן של הפעילויות הטבעיות (שינה, יחסי מין, לידה) וגם של המוות. חלק זה מנוגד, כשם שהטבע מנוגד לתרבות, לחלק הגבוה, המואר, האצילי, מקום הימצאם של בני האדם, ובפרט של האורח, של האש ושל החפצים שיוצרו בעזרת האש: מנורה, כלי מטבח, רוֹבה, סמל לגאווה הגברית, המגנה על הגאווה הנשית – והנוּל, סמל כל ההגנות והמקום שבו מתקיימות שתי הפעילויות התרבותיות האופייניות המתבצעות במרחב הבית: הבישול והאריגה. יחסי ניגוד אלה מתבטאים מבעד למכלול שלם של סימנים המאשרים זה את זה ומכוננים אותם, ובה בעת מקבלים מהם את משמעותם".
פייר בורדייה (2002-1930) נחשב לאחד מחשובי הסוציולוגים במחצית השנייה של המאה ה-20. עבודתו בחנה כיצד מערכות חברתיות מייצרות ומשעתקות מבני כוח, במטרה לעמוד על הדרך שבה מתקבע מעמד חברתי על ידי דיספוזיציות הנרכשות באופן מתמשך במשחקים חברתיים. ראו ברסלינג ספריו "שאלות בסוציולוגיה" (2005) ו"השליטה הגברית" (2007).
הספר פוסטמודרניזם - ומה הלאה? בחיפוש אחר הניאומודרניזם קורא תיגר על הפרדיגמה הפוסטמודרנית אשר משפיעה, זה למעלה מחמישה עשורים, על אורח החיים המודרני על כל היבטיו: ההגותיים, החברתיים, הפוליטיים והטכנולוגיים.
המחבר, ד”ר יגאל ורדי, מוכיח בספר זה כי הפוסטמודרניזם לא מת, וגם אין הוא אופנה חולפת; ההפך הוא הנכון: הוא חי, נושם ובועט. ורדי מתפלמס עם האסכולה הפוסטמודרנית באשר להנחות היסוד הפילוסופיות שהיא מייצגת, זאת באמצעות הצגת המחלוקת הנוקבת בין שתי אסכולות נוגדות: הסטרוקטורליזם והפוסט-סטרוקטורליזם. במחקרו המוצג בספר, ורדי מראה כיצד המחלוקת התהומית בין שתי האסכולות האלה יוצרת למעשה סינתזה פילוסופית חדשה, שאותה הוא מכנה ״ניאומודרניזם״. ורדי מציג את הפילוסופיה הניאומודרניסטית פרי הגותו כביקורת על הפוסטמודרניזם, במטרה לעצב גישה אפיסטמולוגית חדשה המבוססת על שילובם יחדיו של ההיבט הפרגמטי, האמפירי והרציונלי בגיבוש הידע לגבי העולם. בד בבד, ורדי מציג תפיסה אתית חדשה המבוססת על שילוב בין שתי תפיסות אתיות קוטביות ומוקצנות: הגאולה הלבנה והגאולה השחורה. התפיסה האתית החדשה המוצעת בספר זה מניחה את היסודות למנעד אתי גמיש המאפשר את המשכו של פרויקט הנאורות, שטרם נשלם.
ד”ר יגאל ורדי הוא בוגר לימודי פסיכולוגיה קלינית ודוקטור לפילוסופיה מטעם אוניברסיטת תל אביב, עוסק בפסיכודיאגנוסטיקה גרפולוגית, באמנות הציור ובכתיבת ספרים הגותיים. עד כה פרסם 11 ספרים: ״מימזיס — הפסיכולוגיה של הציור המודרני״ ( 1996 ); ״חוכמת הנפש לרפא את עצמה — אישיות ופסיכופתולוגיה״ ( 1998 ); ״כתב היד כראי הנפש — גרפולוגיה ומדעי ההתנהגות״ ( 2000 ); ״סקיצה — הוראת הציור, חניכת האמן״ ( 2004 ); ״סוד המזל בניהול — מדריך לפיתוח מנהלים״ ( 2005 ); ״ויווה פיקאסו —פרשנות אסתטית ליצירתו״ ( 2007 ); ״הפילוסופיה של השיגעון — המדריך הפילוסופי לחיים״ ( 2009 ); ״האישיות הקולאז’ית — תורת אישיות סינרגטית״ ( 2013 ); ״מטמורפוזה —ציורים לאורך הדרך״ ( 2014 ); ״התולעת והדרקון — הפסיכופתולוגיה של הרוע הנאצי״ ( 2015 ) ו״מדוע הבודהא טעה — זן ואמנות שטיפת הכלים״ ( 2018 ).
הספר פוסטמודרניזם - ומה הלאה? בחיפוש אחר הניאומודרניזם קורא תיגר על הפרדיגמה הפוסטמודרנית אשר משפיעה, זה למעלה מחמישה עשורים, על אורח החיים המודרני על כל היבטיו: ההגותיים, החברתיים, הפוליטיים והטכנולוגיים.
המחבר, ד”ר יגאל ורדי, מוכיח בספר זה כי הפוסטמודרניזם לא מת, וגם אין הוא אופנה חולפת; ההפך הוא הנכון: הוא חי, נושם ובועט. ורדי מתפלמס עם האסכולה הפוסטמודרנית באשר להנחות היסוד הפילוסופיות שהיא מייצגת, זאת באמצעות הצגת המחלוקת הנוקבת בין שתי אסכולות נוגדות: הסטרוקטורליזם והפוסט-סטרוקטורליזם. במחקרו המוצג בספר, ורדי מראה כיצד המחלוקת התהומית בין שתי האסכולות האלה יוצרת למעשה סינתזה פילוסופית חדשה, שאותה הוא מכנה ״ניאומודרניזם״. ורדי מציג את הפילוסופיה הניאומודרניסטית פרי הגותו כביקורת על הפוסטמודרניזם, במטרה לעצב גישה אפיסטמולוגית חדשה המבוססת על שילובם יחדיו של ההיבט הפרגמטי, האמפירי והרציונלי בגיבוש הידע לגבי העולם. בד בבד, ורדי מציג תפיסה אתית חדשה המבוססת על שילוב בין שתי תפיסות אתיות קוטביות ומוקצנות: הגאולה הלבנה והגאולה השחורה. התפיסה האתית החדשה המוצעת בספר זה מניחה את היסודות למנעד אתי גמיש המאפשר את המשכו של פרויקט הנאורות, שטרם נשלם.
ד”ר יגאל ורדי הוא בוגר לימודי פסיכולוגיה קלינית ודוקטור לפילוסופיה מטעם אוניברסיטת תל אביב, עוסק בפסיכודיאגנוסטיקה גרפולוגית, באמנות הציור ובכתיבת ספרים הגותיים. עד כה פרסם 11 ספרים: ״מימזיס — הפסיכולוגיה של הציור המודרני״ ( 1996 ); ״חוכמת הנפש לרפא את עצמה — אישיות ופסיכופתולוגיה״ ( 1998 ); ״כתב היד כראי הנפש — גרפולוגיה ומדעי ההתנהגות״ ( 2000 ); ״סקיצה — הוראת הציור, חניכת האמן״ ( 2004 ); ״סוד המזל בניהול — מדריך לפיתוח מנהלים״ ( 2005 ); ״ויווה פיקאסו —פרשנות אסתטית ליצירתו״ ( 2007 ); ״הפילוסופיה של השיגעון — המדריך הפילוסופי לחיים״ ( 2009 ); ״האישיות הקולאז’ית — תורת אישיות סינרגטית״ ( 2013 ); ״מטמורפוזה —ציורים לאורך הדרך״ ( 2014 ); ״התולעת והדרקון — הפסיכופתולוגיה של הרוע הנאצי״ ( 2015 ) ו״מדוע הבודהא טעה — זן ואמנות שטיפת הכלים״ ( 2018 ).
הימים רעים. ההווה נפרש כהידרדרות שאין לה סוף. התקווה נדמית כמבט לאחור. כל התקדמות מצטיירת כהליכה לקראת אסון. מגמות לאומניות השתלטו כמעט לחלוטין על הפוליטיקה והתרבות בישראל, קבעו את הפלסטינים כאויב חסר תקנה וגייסו את החברה היהודית כולה להנצחת משטר כיבוש דכאני ולקידום מפעל התיישבות קולוניאלי, המאיץ את שפיכות הדמים וניזון ממנה.
ספר זה מציע אי של הפוגה אזרחית מן השיח הלאומני הרווח. מכונסים בו מאמרים שנכתבו בימים שבהם עוד אפשר היה לדמיין כיצד נראה סוף הכיבוש. סוף לכיבוש מוצג כאן לא כסיום היסטורי של הסכסוך בין יהודים לפלסטינים וגם לא כסוף למלחמה או לאלימות, אלא כפירוק המבנה המעוות של יחסי הכוח המונח ביסוד כל אלה.
צל הכיבוש מלווה את פרקי הספר כצלו של אסון. הם עוסקים בצל, לא באסון עצמו, מתחקים אחר דימויים והשלכים שלו, מנתחים את משחקי התעתועים של הסימולציות המתריעות על בואו הקרוב או על הסתלקותו המהירה של האסון כחור שחור, כאירוע שאי-אפשר להכיל. האסון המקומי מתקשר לשני אסונות גלובליים ווירטואליים: האחד ממשי (אסון התאומים), והאחר לא היה ולא נברא (מעבר המילניום).
בצל האסון מסומנים, בתקווה מיואשת, ראשי פרקים של אוטופיה: יום אחד תהיה כאן מדינה לא-לאומית, שיהודים ופלסטינים חיים בה אלה לצד אלה כאזרחים שווים. מהי בדיוק אזרחות? כיצד מתאזרחים? זה עניינו של המילון לאזרחות הפותח את הספר ושל שני פרקים העוסקים בשני אזרחים לא-רגילים: יגאל עמיר וכרמלה בוחבוט.
אריאלה אזולאי מלמדת תרבות חזותית ופילוסופיה בת זמננו באוניברסיטת בר-אילן ובבית הספר לאמנות קמרה אובסקורה. סרטה האחרון "מלאך ההיסטוריה" הוצג בפסטיבל הקולנוע בוונציה; ספרה האחרון "חלון הראווה של המוות" ראה אור בהוצאת MIT."
עדי אופיר מלמד פילוסופיה במכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל-אביב ועמית במכון שלום הרטמן בירושלים. היה העורך המייסד של כתב העת "תיאוריה וביקורת". ספרו האחרון "עבודת ההווה: מסות על תרבות ישראלית בעת הזאת" ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
הימים רעים. ההווה נפרש כהידרדרות שאין לה סוף. התקווה נדמית כמבט לאחור. כל התקדמות מצטיירת כהליכה לקראת אסון. מגמות לאומניות השתלטו כמעט לחלוטין על הפוליטיקה והתרבות בישראל, קבעו את הפלסטינים כאויב חסר תקנה וגייסו את החברה היהודית כולה להנצחת משטר כיבוש דכאני ולקידום מפעל התיישבות קולוניאלי, המאיץ את שפיכות הדמים וניזון ממנה.
ספר זה מציע אי של הפוגה אזרחית מן השיח הלאומני הרווח. מכונסים בו מאמרים שנכתבו בימים שבהם עוד אפשר היה לדמיין כיצד נראה סוף הכיבוש. סוף לכיבוש מוצג כאן לא כסיום היסטורי של הסכסוך בין יהודים לפלסטינים וגם לא כסוף למלחמה או לאלימות, אלא כפירוק המבנה המעוות של יחסי הכוח המונח ביסוד כל אלה.
צל הכיבוש מלווה את פרקי הספר כצלו של אסון. הם עוסקים בצל, לא באסון עצמו, מתחקים אחר דימויים והשלכים שלו, מנתחים את משחקי התעתועים של הסימולציות המתריעות על בואו הקרוב או על הסתלקותו המהירה של האסון כחור שחור, כאירוע שאי-אפשר להכיל. האסון המקומי מתקשר לשני אסונות גלובליים ווירטואליים: האחד ממשי (אסון התאומים), והאחר לא היה ולא נברא (מעבר המילניום).
בצל האסון מסומנים, בתקווה מיואשת, ראשי פרקים של אוטופיה: יום אחד תהיה כאן מדינה לא-לאומית, שיהודים ופלסטינים חיים בה אלה לצד אלה כאזרחים שווים. מהי בדיוק אזרחות? כיצד מתאזרחים? זה עניינו של המילון לאזרחות הפותח את הספר ושל שני פרקים העוסקים בשני אזרחים לא-רגילים: יגאל עמיר וכרמלה בוחבוט.
אריאלה אזולאי מלמדת תרבות חזותית ופילוסופיה בת זמננו באוניברסיטת בר-אילן ובבית הספר לאמנות קמרה אובסקורה. סרטה האחרון "מלאך ההיסטוריה" הוצג בפסטיבל הקולנוע בוונציה; ספרה האחרון "חלון הראווה של המוות" ראה אור בהוצאת MIT."
עדי אופיר מלמד פילוסופיה במכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל-אביב ועמית במכון שלום הרטמן בירושלים. היה העורך המייסד של כתב העת "תיאוריה וביקורת". ספרו האחרון "עבודת ההווה: מסות על תרבות ישראלית בעת הזאת" ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
