על המטריאליזם ועל הלשון

המהפכה הפרוורטית1*

 

סלבוי ז'יז'ק

 

 

בשביל פרשנים רבים "חטאו הקדמון" של לנין, החטא שסלל את הדרך לסטליניזם, מקופל ברעיון הידוע (לשמצה) של לנין, מתוך "מה לעשות?", רעיון הנסב על כך שמעמד הפועלים אינו מסוגל להגיע לתודעה המעמדית המתאימה לו "באופן ספונטני", מתוך התפתחותו "האורגנית" שלו עצמו — כלומר על כך שיש למסור לו את האמת מן החוץ (באמצעות האינטלקטואלים של המפלגה). יחד עם זאת, בבחינה מדוקדקת יותר לא ניתן שלא להבחין בכך שלנין, המצטט את קאוצקי (Kautsky) באותו מקום, מכניס שינוי משמעותי לפרפרזה שלו: בעוד שקאוצקי מדבר על האופן שבו האינטלקטואלים שאינם ממעמד הפועלים, הנמצאים מחוץ למאבק המעמדות, צריכים למסור את המדע (הקניית ידע אובייקטיבי על אודות ההיסטוריה) למעמד הפועלים, לנין מדבר על התודעה אשר צריכה להימסר מן החוץ באמצעות אינטלקטואלים הנמצאים מחוץ למאבק הכלכלי, לא מחוץ למאבק המעמדי! זו הפסקה של קאוצקי שלנין מצטט בחיוב:

 

[...] סוציאליזם ומאבק מעמדי מתפתחים זה בצד זה, ולא זה מתוך זה; כל אחד מהם צומח על פי תנאים אחרים. [...] הכלי להנחלתו של המדע איננו הפרולטריון, כי אם האינטליגנציה הבורגנית [...] באופן כזה, התודעה הסוציאליסטית היא דבר־מה המוכנס אל המאבק המעמדי הפרולטרי מן החוץ, ואיננה דבר־מה אשר התפתח מתוכה באופן ספונטני.2

 

והנה הפרפרזה של לנין:

 

[...] כל סגידה לספונטניות של תנועת מעמד הפועלים, כל המעטה מחשיבות תפקידו של "האלמנט המודע", של תפקיד הסוציאל־דמוקרטיה, פירושן חיזוק השפעתה של האידיאולוגיה הבורגנית על הפועלים, ללא תלות כמעט בשאלה אם מי אשר ממעיט בחשיבותו של תפקיד זה חפץ בכך אם לאו. [...] הבחירה היחידה היא בין אידיאולוגיה בורגנית לסוציאליסטית. אין דרך ביניים [...] התפתחותה הספונטנית של תנועת מעמד הפועלים מובילה אל הכפפתה לאידיאולוגיה בורגנית [...] שהרי תנועת מעמד הפועלים הספונטנית אינה מתקדמת מעבר להתאגדות באיגודים חופשיים.3

 

אולי זה נשמע אותו דבר, אבל זה אינו אותו דבר: אצל קאוצקי אין מרחב עבור הפוליטי במובהק, קיים רק שילובם של החברתי (מעמד הפועלים ומאבקו, שמתוכם משתמע כי לאינטלקטואלים אין חלק בהם) ושל הידע הלא־מעמדי, הניטרלי, הטהור, האַ־סובייקטיבי, של אותם אינטלקטואלים. אצל לנין, לעומת זאת, "האינטלקטואלים" עצמם נלכדים בתוך קונפליקט האידיאולוגיות (כלומר מאבק המעמדות האידיאולוגי), שלא ניתן להתגבר עליו. לכן, כאשר לנין מזכיר את הידע שעל האינטלקטואלים מוטל למסרו מן החוץ אל הפרולטרים, הכול תלוי בסטטוס המדויק של חיצוניות זו: האם זו פשוט חיצוניותו של מדען "אובייקטיבי" נטול פניות, המחליט לחבור לצד המנצח לאחר שחקר את ההיסטוריה וקבע שלמעמד הפועלים מצפה עתיד מזהיר? כאשר לנין אומר: "התיאוריה המרקסית הנה כול־יכולה משום שהיא נכונה (true)",4 הכול תלוי בשאלה כיצד אנו מבינים כאן את המושג "אמת" (truth): האם היא "ידע אובייקטיבי" ניטרלי, או שמא היא האמת של סובייקט מעורב פוליטית?

 

מי שמספק לנו רמז בשאלה זו הוא ברכט. במה שנחשב על ידי אחדים כשיר הבעייתי ביותר שלו מתוך המחזה הצעד (Die Maßnahme), השיר הגומר את ההלל למפלגה, ברכט מציע משהו ייחודי ומדויק בהרבה מכפי שזה עשוי להיראות במבט ראשון. כלומר, למראית עין ברכט פשוט מרומם את המפלגה לכדי התגלמותו של הידע האבסולוטי, של כוח היסטורי פועל שיש לו תובנה מלאה ומושלמת של המצב ההיסטורי, סובייקט אשר אמור לדעת, אם אי פעם היה סובייקט כזה: "לך יש שתי עיניים, אבל למפלגה יש אלף עיניים!". ואולם, קריאה צמודה בפואמה הזאת מבהירה שמתרחש בה משהו שונה בתכלית: בתוכחה שלו לקומוניסט הצעיר, המקהלה אומרת שהמפלגה איננה יודעת הכול, כי ייתכן שהקומוניסט הצעיר צודק באי־הסכמתו עם מדיניותה השלטת של המפלגה: "הראה לנו את הדרך שבה עלינו ללכת, ואנחנו/ נלך בה כמוך, אבל/ אל תלך בדרך הנכונה בלעדינו/ בלעדינו, [הדרך הזאת] היא/ השגויה ביותר./ אל תיפרד מעמנו". פירוש הדבר שסמכותה של המפלגה אינה הסמכות המצויה בידע פוזיטיבי מוגדר, אלא זו המצויה בצורת הידע, בסוג חדש של ידע המקושר לסובייקט פוליטי קולקטיבי. הנקודה המכרעת אשר המקהלה מתעקשת עליה היא שרק אם החבר הצעיר סבור שהוא צודק, עליו להילחם על עמדתו בתוך הצורה של המפלגה, ולא מחוצה לה. אם ננסח זאת בצורה פתטית במקצת, אם החבר הצעיר צודק, אזי המפלגה זקוקה לו אף יותר משהיא זקוקה לחברים האחרים. מה שהמפלגה דורשת הוא שהיחיד יסכים לעגן את ה"אני" שלו ב"אנחנו" של הזהות הקולקטיבית המפלגתית: הילחם עמנו, הילחם למעננו, הילחם למען האמת שלך ונגד הקו המדיני של המפלגה, רק אל תעשה זאת לבד, מחוץ למפלגה. בדיוק כמו בנוסחה של לאקאן על השיח של האנליסט, מה שחשוב בידע של המפלגה איננו תוכנו של הידע הזה, כי אם העובדה שהוא תופס את מקומה של ה־אמת.

 

יש מידה רבה של אמת בטענה שמי שרוצה לראות אמנות סטליניסטית במיטבה צריך לפנות אל ברכט. אלן באדיו צדק כאשר טען ש"ברכט היה סטליניסט, אם הדרך לעשות ולהבין את הסטליניזם היא על דרך ההיתוך של הפוליטיקה ושל פילוסופיית המטריאליזם הדיאלקטי תחת תחום השיפוט של זו האחרונה; או, הבה נטען שברכט מימש אפלטוניות שעבר סטליניזציה".5 למקום הזה מגיע בסופו של דבר התיאטרון "הלא אריסטוטלי" של ברכט: תיאטרון אפלטוני שבו הקסם האסתטי מורשה אך ורק בצורה המבוקרת בנוקשות, על מנת להעביר את ה־אמת הפילוסופית־פוליטית החיצונית לו. ההזרה הברכטיאנית פירושה כי "ה-semblance האסתטי צריך להרחיק את עצמו מעצמו, כך שבפער שנוצר תוצג האובייקטיביות החיצונית של האמיתי".6 כאשר באדיו אומר אפוא כי "ההזרה היא פרוטוקול של פיקוח פילוסופי",7 יש להעניק ללא בושה למונח זה את כל קונוטציות המשטרה החשאית שיש לו. הבה נחדל, אם כן, מהמשחקים המגוחכים של התייצבות לנוכח מעין ברכט "דיסידנטי" לקומוניזם הסטליניסטי: ברכט הוא האמן "הסטליניסטי" האולטימטיבי. הוא היה גדול לא למרות הסטליניזם, אלא בגללו.

 

הממד הזה הוא בדיוק מה שארנסט נולטה (Nolte) אינו מצליח לתפוס בטיעון "הרביזיוניסטי" הידוע (לשמצה) שלו, הנוגע לזיקה בין הנאציזם לקומוניזם (הסובייטי): הנאציזם, משוקץ ככל שהיה, לא זו בלבד שהופיע לאחר הקומוניזם, הוא גם היה מבחינת תוכנו תגובה עודפת לאיום הקומוניסטי. יתרה מזאת, כל מעשי הזוועה של הנאציזם היו רק העתק של מעשי הזוועה אשר בוצעו כבר בידי הקומוניזם הסובייטי: שליטה באמצעות משטרה חשאית, מחנות ריכוז, טרור רצחני ורצח עם... האם הצורה היא הבעיה אשר מעסיקה אותנו? האם הבעיה היא שהקומוניזם והנאציזם שותפים לאותה צורה טוטליטרית, וכי ההבדל ביניהם נוגע אך ורק לסוכנים האמפיריים הממלאים את אותם מקומות סטרוקטורליים ("יהודים" במקום "אויב המעמד" וכד')? התגובה הליברלית הרגילה לנולטה מתבטאת בהשמעת זעקה מוסרנית: נולטה עושה רלטיביזציה לנאציזם, הוא עושה לו רדוקציה לכדי הד שניוני של הרוע הקומוניסטי — אבל כיצד אפשר להשוות בכלל את הקומוניזם, הניסיון הכושל לשחרור, עם הרוע הרדיקלי של הנאציזם? בניגוד להתנערות זו מן הסוגיה, יש להסכים עם טיעונו המרכזי של נולטה במלואו: אכן, הנאציזם אמנם היה תגובה לאיום הקומוניסטי; הוא אכן רק החליף את מלחמת המעמדות במלחמה בין ארים ליהודים — אלא שהבעיה טמונה בדיוק ב"רק" הזה, אשר כלל אינו תמים כפי שנדמה. אנו עוסקים כאן בהתקה (Verschiebung) במובן הפרוידיאני של המונח: הנאציזם התיק את מלחמת המעמדות במלחמה גזעית, ובכך טשטש ואיפל את האֲתָר האמיתי שלו. מה שמשתנה במעבר מן הקומוניזם לנאציזם הוא הצורה, ובשינוי צורה זה בדיוק טמונה המיסטיפיקציה האידיאולוגית הנאצית: המאבק הפוליטי מאוזרח בתוך הקונפליקט הגזעי, האנטגוניזם (המעמדי) האינהרנטי למבנה החברתי מצומצם לעניין פלישתו של הגוף הזר (היהודי), אשר מפר את ההרמוניה של הקהילה הארית. כך שבעוד אנו מכירים לגמרי בכך שניתן להבין את הנאציזם אך ורק כתגובה לאיום של הקומוניזם (הסובייטי), כחזרה מוּתֶקֶת של העולם האידיאולוגי הקומוניסטי, עלינו לאתר את הצורה המגדירה את התפקוד הקונקרטי של הנאציזם לא בתפיסה המופשטת של "הטוטליטריות" המאגדת הן את הקומוניזם והן את הנאציזם בתור מקרים פרטיים שלה, כי אם בעצם ההתקה שהנאציזם מכפיף לה את הקואורדינטות הקומוניסטיות. תפיסה זו של הצורה היא התפיסה הדיאלקטית המובהקת: הצורה איננה המסגרת הניטרלית של תכנים פרטיקולריים, כי אם עצם העיקרון של הקונקרטיזציה, כלומר ה-strange attractor המעוות, מטה ומעניק צבע ספציפי לכל יסוד בתוך הטוטליות.

 

מן הפרספקטיבה המרקסיסטית, "מלחמת המעמדות" איננה האופק האחרון של המשמעות, המסומן האחרון של כל התופעות החברתיות, כי אם המטריצה הגנרטיבית הפורמלית של אופקיה האידיאולוגיים השונים של ההבנה. פירושו של דבר שאין לבלבל בין מושג דיאלקטי ראוי זה של צורה עם המושג הליברלי־רב־תרבותי של צורה כמסגרת ניטרלית של ריבוי ה"נרטיבים" — לא רק הספרות, אלא גם הפוליטיקה, הדת, המדע, כולם נרטיבים שונים, סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על אודות עצמנו, והמטרה הסופית של האתיקה היא להבטיח את המרחב הניטרלי שבתוכו יוכל הריבוי הזה של נרטיבים להתקיים ביחד בשלום — מרחב שבו לכל אחד, ממיעוטים אתניים ועד מיעוטים מיניים, תעמוד הזכות והאפשרות לספר את סיפורו. התפיסה הדיאלקטית הראויה של הצורה מורה בדיוק על אי־היתכנותו של מושג הצורה הליברלי הזה: לצורה (form) אין שום קשר ל"פורמליזם", לרעיון של צורה טבעית שאינה תלויה בתוכן הקונטינגנטי הספציפי שלה; היא מייצגת למעשה את הגרעין הטראומטי של הממשי (Real), את האנטגוניזם אשר "צובע" את כל השדה בגוונים של ספק. במובן מדויק זה, המאבק המעמדי הוא צורתו של החברתי: הוא קובע כל תופעה חברתית בהיקבעות־יתר, ופירוש הדבר שלא ניתן להישאר ניטרליים כלפיה.

 

כאשר, לאחר מותו של לנין, התפצל המרקסיזם לשני פלגים — המרקסיזם הסובייטי הרשמי, ומה שכונה המרקסיזם המערבי — שני הזרמים לא קראו נכונה את חיצוניותה זו של המפלגה כמציינת את מיקומו של הידע האובייקטיבי הניטרלי. על פי דרכו של קאוצקי, המרקסיזם הסובייטי פשוט אימץ את העמדה הזאת, ואילו המרקסיסטים המערביים דחו אותה מכיוון שנתפסה כלגיטימיזציה התיאורטית לשלטון "הטוטליטרי" של המפלגה. אותם מרקסיסטים חירותנים מעטים, אשר ביקשו להציל — באופן חלקי לפחות — את לנין, נטו להתנגד ללנין היעקוביני־אליטיסטי "הרע" של "מה לעשות?", המסתמך על המפלגה כאליטה האינטלקטואלית המקצועית המביאה את הנאורות למעמד הפועלים מבחוץ, לטובת לנין "הטוב" של "מדינה ומהפכה", שחזונו היה ביטול המדינה והשתלטותם הישירה של ההמונים על ניהול ענייני הציבור. יחד עם זאת, לניגוד זה יש מגבלות: הנחת היסוד המרכזית ב"מדינה ומהפכה" היא שלא ניתן להביא ל"דמוקרטיזציה" מלאה של המדינה, מכיוון שהמדינה "ככזאת", מעצם המושג, היא דיקטטורה של מעמד אחד כלפי האחר; המסקנה ההגיונית מהנחה זו היא כי — כל עוד אנו ממוקמים בתחומה של המדינה — יש לנו לגיטימציה להפעלת טרור אלים ובלתי מוגבל, הואיל ובתוך התחום הזה כל דמוקרטיה היא זיוף. באופן כזה, הואיל והמדינה היא מכשיר דיכוי, אין טעם לנסות לשפר את המנגנונים שלה, את שמירתו של הסדר החוקי, את הבחירות, את החוקים המבטיחים חירויות אישיות... — כל זה הופך ללא רלבנטי.

 

רגע האמת של התוכחה הזאת הוא שלא ניתן להפריד בין הקונסטלציה הייחודית אשר אפשרה את ההשתלטות המהפכנית באוקטובר 1917 לבין התפנית "הסטליניסטית" המאוחרת יותר: עצם הקונסטלציה שהפכה את המהפכה לאפשרית (אי שביעות הרצון של האיכרים, אליטה מהפכנית מאורגנת היטב וכו') הביאה לתפנית "הסטליניסטית" כשלב מאוחר שלה — כאן טמונה הטרגדיה הלניניסטית גופא. החלופה המפורסמת "סוציאליזם או ברבריות" שהציעה רוזה לוקסמבורג הסתיימה כשיפוט האינסופי האולטימטיבי, הקובע את הזהות הספקולטיבית של שני המונחים המנוגדים: הסוציאליזם "שהיה קיים באמת" היה ברבריות.

 

ביומניו של גיאורגי דימיטרוף, שפורסמו לאחרונה בגרמנית,8 אנו זוכים להצצה ייחודית לאופן שבו סטלין היה מודע לגמרי למה שהביא אותו לשלטון — הצצה המקנה משמעות לא צפויה לסיסמה המפורסמת שלו "אנשים (קאדרים) הם עושרנו הגדול ביותר". כאשר, בארוחת ערב בנובמבר 1937, משבח דימיטרוף את "המזל הגדול" שנפל בחלקם של פועלי העולם, כי יש להם מנהיג גאון כל כך כמו סטלין מנהיגם, משיב סטלין: "... איני מסכים אתו. הוא אפילו התבטא באופן לא מרקסיסטי [...] הדבר המכריע הוא שכבות הביניים של מנגנון המפלגה" (7.11.37). הוא אפילו מנסח זאת בצורה ברורה יותר בפסקה הקודמת לכך: "מדוע אנו ניצחנו, ולא טרוצקי והאחרים? ידוע היטב שאחרי לנין, טרוצקי היה הפופולרי ביותר בארצנו. [...] אבל לנו הייתה נתונה תמיכתם של הקאדרים האמצעיים, והם אשר הסבירו להמונים את האופן שבו אנחנו תופשים את המצב... טרוצקי זלזל בקאדרים האלה". כאן סטלין אומר במפורש את סוד עלייתו לשלטון: בתור מזכיר כללי אנונימי למדי הוא קידם עשרות אלפי אנשים החבים לו את עצם קיומם... לכן בתחילת 1922 סטלין עדיין לא רצה במותו של לנין, ודחה את בקשתו לקבל רעל אשר ישים קץ לחייו לאחר השבץ שערער אותו: אילו מת לנין כבר בתחילת 1922, שאלת הירושה לא הייתה נפתרת לטובתו של סטלין, משום שהמזכיר הכללי סטלין עדיין לא החדיר מספיק מאנשיו אל תוך מנגנון המפלגה — הוא היה זקוק לעוד שנה־שנתיים, כך שכאשר לנין אכן ימות בפועל, הוא יוכל לסמוך על תמיכתם של אלפי קאדרים ברמת ביניים אשר מונו על ידיו כדי שיוכל לגבור על השמות הגדולים והוותיקים של "האריסטוקרטיה" הבולשביקית.

 

על פי התיקוף השמאלני הסטנדרטי (שהוצע לראשונה על ידי טרוצקי), ה"תרמידור"9 של מהפכת אוקטובר התרחש באמצע שנות ה-20 — בקיצור, כאשר טרוצקי איבד את השלטון, כאשר הלהט המהפכני השתנה לטובת שלטון הנומנקלטורה החדשה שנטתה לבניית "סוציאליזם בארץ אחת". מפתה להציב אל מול תיקוף זה שתי חלופות: את הטענה (שתמכו בה אלן באדיו וסילבן לזרוס בצרפת) שהרצף המהפכני עצמו הסתיים בדיוק באוקטובר 1917, כאשר הבולשביקים לקחו את השלטון והתחילו לתפקד בכך כמפלגת המדינה; או את הטענה (שהועלתה על ידי שילה פיצפטריק, שגם נתנה לה סימוכין רבים) שהקולקטיביזציה והתיעוש המהיר של שנות ה-20 המאוחרות היו חלק מהדינמיקה האינהרנטית למהפכת אוקטובר, כך שהרצף המהפכני הסתיים רק ב-1937 — "תרמידור" האמיתי התרחש רק כאשר הטיהורים הגדולים נפסקו כדי למנוע את מה שגטי ונאומוב כינו "התאבדותה (הכוללת) של המפלגה",10 וכאשר הנומנקלטורה של המפלגה התייצבה לכדי "מעמד חדש". ואכן, רק במהלך האירועים האיומים של 1928-1933 עברה החברה הרוסית עצמה טרנספורמציה רדיקלית: בשנים הקשות אך הנלהבות (1917-1922) החברה כולה הייתה במצב של שעת חירום; התקופה של המדיניות הכלכלית החדשה (NEP) סימנה צעד לאחור, מיזוג של שלטון המדינה הסובייטי המותיר למעשה בלא פגע את המרקם של הגוף החברתי (הרוב הגדול של האיכרים, של האמנים, של האינטלקטואלים וכו'). רק התנופה של 1928 כוונה לשינוי עצם הרכבו של הגוף החברתי: חיסול האיכרים כמעמד של בעלי קניין פרטיים, החלפת האינטליגנציה הישנה (מורים, דוקטורים, מדענים ומכונאים) בחדשה. שילה פיצפטריק מנסחת זאת במונחים פלסטיים: אם מהגר אשר עזב את מוסקבה ב-1914 היה חוזר ב-1924, הוא עדיין היה מזהה את העיר, עם אותו מערך של חנויות, משרדים, תיאטראות, וברוב המקרים אף עם אותם נושאי תפקידים; אבל אם הוא היה חוזר עשר שנים נוספות מאוחר יותר, ב-1934, הוא לא היה מזהה עוד את העיר — כל המרקם של חיי החברה היה שונה.11 מה שקשה לתפוס ביחס לשנים הנוראות שלאחר 1929, השנים של הדחיפה הגדולה קדימה, הוא שבכל הזוועה שלא תתואר ניתן להבחין ברצון — חסר מעצורים, אבל כן ונלהב — לשינוי מהפכני טוטלי של הגוף החברתי, ליצירת מדינה חדשה, אינטליגנציה חדשה, מערכת משפטית חדשה... בתחום ההיסטוריוגרפיה, ה"תרמידור" התרחש בד בבד עם האשרור רב־העוצמה של הלאומנות הרוסית, עם הפירוש מחדש של הדמויות הגדולות של העבר הרוסי כ"פרוגרסיביות" (בכלל זה הצארים איוואן האיום ופיוטר הגדול, ומלחינים שמרניים כגון צ'ייקובסקי), המיקוד המחודש והמסודר של כתיבת ההיסטוריה ממגמות המוניות ואנונימיות לכיוון של יחידים גדולים ומעשיהם ההרואיים. באידיאולוגיה ובפרקטיקה הספרותיות, ה"תרמידור" חל במקביל להשלטת "הריאליזם הסוציאליסטי" — וכאן בדיוק אין לטעות באופן ההשלטה הזאת. היא לא התבטאה בכך שהדוקטרינה של הריאליזם הסוציאליסטי דיכאה את הריבוי המשגשג של סגנונות ואסכולות; ההפך הוא הנכון: הריאליזם הסוציאליסטי הושתת כנגד שליטתו של ה-RAPP (ראשי תיבות של "האיגוד המהפכני של הסופרים הפרולטריים") ה"פרולטרי־מזכירותי", אשר בתקופת "המהפכה השנייה" (1928-1932) הפך ל"מעין מפלצת אשר היה נדמה שהיא בולעת את ארגוני הסופרים העצמאיים הקטנים בזה אחר זה".12 משום כך קודמה בברכה העלאתו של הריאליזם הסוציאליסטי למדרגה של דוקטרינה "רשמית" על ידי רוב הסופרים באנחת רווחה: היא נתפסה (ואף התכוונה לכך!) כמפלתה של "המזכירותיות הפרולטרית", כמתן אישור לזכותם של הסופרים לשאוב מתוך הקורפוס הגדול של הדמויות "הפרוגרסיביות" מן העבר, ולקדימותו של "הומניזם" רחב על פני כיתתיות מעמדית.

 

השערורייה הגמורה של אסכולת פרנקפורט היא חוסר התעמתותה באופן שיטתי ועמוק עם תופעת הסטליניזם.13 כיצד יכולה חשיבה מרקסיסטית כלשהי, הטוענת להתמקדות בתנאים לכישלונו של הפרויקט המרקסיסטי האמנציפטורי, להימנע מניתוח הסיוט של "המרקסיזם הקיים באמת"? האם ההתמקדות שלה בפשיזם לא היה אף הוא בגדר התקה, הודאה שבשתיקה על הכישלון שבהתמודדות עם הטראומה האמיתית? אם ננסח זאת בצורה מפושטת במקצת: הנאציזם הוצא לפועל על ידי קבוצה של אנשים שרצתה לעשות דברים רעים מאוד, והם אכן עשו אותם; הסטליניזם לעומתו הופיע כתוצאה של ניסיון אמנציפטורי רדיקלי. אם נחפש את הרגע ההיסטורי שבו המדינה הסטליניסטית החלה לרכוש את קווי המתאר הברורים שלה, זה לא היה בקומוניזם המלחמתי של 1918-1920, כי אם בתקופת ההרפיה של ה-NEP אשר החלה ב-1921, כאשר — כצעד נגדי לנסיגה בספרה הכלכלית והתרבותית — הבולשביקים רצו לבצר את כוחם הפוליטי; או כפי שלנין עצמו ניסח זאת בסגנונו אשר אין שני לו:

 

כאשר צבא נמצא בנסיגה, דרושה משמעת רבה פי מאה מזו שדרושה כאשר הצבא מתקדם [...] כאשר מנשביק אומר: "עכשיו אתם נסוגים; אני קראתי לנסיגה כל הזמן; אני מסכים אתכם, אני איש שלכם, בואו ניסוג ביחד", אנו אומרים בתגובה: "על גילוי פומבי של מנשביזם חייבים בתי הדין המהפכניים שלנו לתת גזר דין מוות, שאם לא כן אין הם בתי הדין שלנו, אלא האל יודע מה".14

 

דווקא בתור מרקסיסטים איננו אמורים לחשוש מלהודות בכך שהטיהורים של הסטליניזם היו במובנים מסוימים "לא־רציונליים" יותר מאלה של האלימות הפשיסטית: באופן פרדוקסלי, עצם העודפות הזאת היא סימן שאין לטעות בו, מכיוון שבניגוד לפשיזם, הסטליניזם היה המקרה של המהפכה האותנטית שעברה פרוורסיה. בפשיזם, אפילו בגרמניה הנאצית, היה ניתן לשרוד, לשמור על מראית העין של חיי יומיום "נורמליים", כל עוד האדם לא התערב בפעילות פוליטית אופוזיציונית כלשהי (וכמובן, אם לא היה ממוצא יהודי...), בעוד שבסטליניזם של שנות ה-30 המאוחרות איש לא היה בטוח, כל אחד היה יכול להיות מוכרז כבוגד, להיעצר או להיות מוצא להורג כבוגד, באופן בלתי צפוי. במילים אחרות, "האי־רציונליות" של הנאציזם היה "דחוס" באנטישמיות, באמונה שלו במזימה היהודית, בעוד שה"אי־רציונליות" הסטליניסטית חדרה אל תוך הגוף החברתי בשלמותו. מסיבה זו, חוקרי המשטרה הנאצית עדיין עסקו בחיפוש אחר הוכחות ועקבות של פעילות ממשית נגד המשטר, בעוד שהחוקרים הסטליניסטים היו מעורבים בפברוקים ברורים וחד־משמעיים (מזימות וחבלות מומצאות וכד').

 

יחד עם זאת, האלימות הזאת עצמה, אשר הופעלה באמצעות השלטון הקומוניסטי על חבריה שלה, היא עדות לסתירה העצמית הרדיקלית של המשטר, כלומר לעובדה כי בשורשיו של המשטר היה פרויקט מהפכני "אותנטי" — הטיהורים הבלתי פוסקים היו הכרחיים לא רק על מנת למחוק את עקבותיהם של שורשי המשטר עצמו, אלא גם כמעין "חזרה של המדוכאים", תזכורת לנגטיביות הרדיקלית בלב לבו של המשטר. הטיהורים הסטליניסטיים של הדרגים הרמים במפלגה נסמכו על הסגרה בסיסית זו: הנאשמים היו אשמים למעשה בעצם זה שהם, כחברי הנומנקלטורה החדשה, בגדו במהפכה. הטרור הסטליניסטי, אם כן, איננו סתם בגידה במהפכה, כלומר הניסיון למחוק את עקבותיו של העבר המהפכני האותנטי; הוא נושא את העדות למעין "שֵד של פרוורסיה" הכופה על הסדר החדש הפוסט־מהפכני לטבוע (מחדש) בתוך עצמו את בגידתו במהפכה, "לשקף" את הבגידה הזאת, או "לסמן" אותה בדמות רציחות ומעצרים שרירותיים המאיימים על כל חברי הנומנקלטורה — כמו בפסיכואנליזה, ההודאה הסטליניסטית באשמה מסגירה את האשמה האמיתית (כידוע, סטלין בחוכמתו גייס אל תוך ה-NKVD אנשים שמוצאם במעמדות הנמוכים, אשר יכלו לפעול כך מתוך שנאתם לנומנקלטורה, על ידי מעצרם ועינויים של אפרטצ'יקים בכירים). המתח הפנימי הזה בין יציבות שלטונה של הנומנקלטורה החדשה ו"חזרתם של המדוכאים" הפרוורטית — בדמות טיהורים חוזרים ונשנים של שורות הנומנקלטורה — היא לב לבה של התופעה הסטליניסטית: טיהורים הם עצם הצורה שבה המורשת המהפכנית הנבגדת שורדת ורודפת את המשטר. חלומו של גנאדי זיוגאנוב (Zyuganov), המועמד הקומוניסטי לנשיאות ב-1996 (הדברים היו מסתדרים בברית המועצות אילו סטלין היה חי עוד חמש שנים לפחות והיה משלים את הפרויקט הסופי שלו של חיסול הקוסמופוליטניזם והשגת פיוס בין המדינה הרוסית לכנסייה האורתודוקסית — במילים אחרות: אילו רק סטלין היה משלים את הטיהור האנטישמי שלו...), מכוון בדיוק לנקודת ההתפייסות שבה המשטר המהפכני היה נפטר סוף־סוף מן המתח הפנימי והיה מייצב את עצמו. הפרדוקס הוא, כמובן, שאותו טיהור אחרון של סטלין, אותה תכנית ל"אם כל הטיהורים", שהייתה אמורה להתבצע בקיץ 1953 ואשר נמנעה על ידי מותו, זו הייתה חייבת להצליח על מנת שתושג היציבות הזאת. אפשר, אם כן, שכאן הניתוח הקלאסי של טרוצקי על ה"תרמידור" הסטליניסטי איננו תואם לגמרי את העובדות: תרמידור האמיתי התרחש רק לאחר מותו של סטלין (ולמעשה אף אחרי נפילתו של חרושצ'וב), בשנות ה"קיפאון" של ברז'נייב, כאשר הנומנקלטורה התייצבה לבסוף לכדי "מעמד חדש". הסטליניזם המובהק הוא למעשה ה"מתווך הנעלם" בין ההתפרצות המהפכנית הלניניסטית האותנטית ובין התרמידור שלה. מצד שני, טרוצקי צדק בתחזיתו משנות ה-30, ולפיה המשטר הסובייטי עשוי לבוא אל קצו רק בשתי דרכים: או שהפועלים יתקוממו נגדו, או שהנומנקלטורה לא תסתפק עוד בכוח הפוליטי, אלא תרצה להפוך את עצמה לקבוצת קפיטליסטים שיש להם בעלות ישירה על אמצעי הייצור. והפתרון הזה, השני, הוא שהתגשם: הבעלים הפרטיים החדשים של אמצעי הייצור בארצות הסוציאליסטיות לשעבר הם ברובם הגדול חברי הנומנקלטורה לשעבר, כך שניתן לומר שהאירוע המרכזי של התפוררות "הסוציאליזם הקיים באמת" היה הפיכתה של הנומנקלטורה למעמד של בעלי הון פרטיים. יחד עם זאת, האירוניה בסופו של דבר מצויה בכך שנראה כי שתי התוצאות המנוגדות שחזה טרוצקי השתלבו זו בזו בצורה משונה: מה שאִפשר לנומנקלטורה להיהפך לבעלים הפרטיים של אמצעי הייצור היה ההתנגדות לשלטונה הפוליטי, והמרכיב המרכזי של התנגדות זו, לפחות במקרים מסוימים (סולידריות בפולין), היה התקוממותם של הפועלים נגד הנומנקלטורה.

 

כפי שציין אלן באדיו, "הסוציאליזם הקיים באמת", למרות זוועותיו וכישלונותיו, היה הכוח הפוליטי היחיד אשר נראה כי הציב — במשך עשורים אחדים לפחות — איום ממשי על השלטון הגלובלי של הקפיטליזם, והצליח להבהיל באמת את נציגיו ולדחוף אותם לתגובה פרנואידית. היות שכיום הקפיטליזם מגדיר ומַבְנֶה את מכלול הציביליזציה האנושית, כל טריטוריה "קומוניסטית" הייתה ועודנה — שוב, חרף זוועותיה וכישלונותיה — סוג של "טריטוריה משוחררת", כפי שפרדריק ג'יימסון ניסח זאת בהקשר של קובה. מה שאנו עוסקים בו כאן הוא הפער שבין החלל לתוכן הפוזיטיבי הממלא אותו: אף על פי שבהקשר של התוכן הפוזיטיבי היו המשטרים הקומוניסטיים ברוב המקרים כישלון מר, שייצר טרור ועליבות, הם פתחו בו־בזמן מרחב מסוים, את המרחב של הציפיות האוטופיות, אשר, בין היתר, אִפשר לנו לאמוד את כישלונו של "הסוציאליזם הקיים באמת" עצמו. מה שהדיסידנטים האנטי־קומוניסטיים נוטים, ככלל, להתעלם ממנו, הוא שעצם המרחב, שהם עצמם ביקרו וגינו מתוכו את הטרור והאומללות של היומיום, היה ונשאר פתוח הודות לפריצת הדרך הקומוניסטית, הודות לניסיון שלה לחמוק מן הלוגיקה של הקפיטל. בקיצור, כאשר דיסידנטים כמו האבל (Havel) גינו את המשטר הקומוניסטי הקיים בשמה של הסולידריות האנושית האותנטית, הם דיברו (ברוב המקרים שלא ביודעין) דווקא מתוך המקום שנפתח על ידי הקומוניזם עצמו — וזו הסיבה לכך שהם נוטים להתאכזב כאשר "הקפיטליזם הקיים באמת" אינו תואם את הציפיות הגבוהות של מאבקם האנטי־קומוניסטי. אפשר שצדק ואצלב קלאוס (Klaus), כפילו הפרגמטי של האבל, כאשר פטר את האבל כ"סוציאליסט"...

 

המשימה הקשה היא אפוא להתעמת עם כפל המשמעות של האידיאולוגיה הסטליניסטית, אשר גם בצורתה "הטוטליטרית" ביותר עדיין משדרת פוטנציאל אמנציפטורי. מנעוריי אני זוכר את הסצנה מתוך סרט סובייטי על מלחמת האזרחים של 1919, סצנה שבה הבולשביקים מארגנים משפט ציבורי לאמו של ילד חולה, שמתגלה שעסקה בבילוש לטובת הכוחות הלבנים האנטי־מהפכניים. כבר בתחילת המשפט בולשביק זקן מלטף את שפמו הארוך והלבן ואומר: "גזר הדין חייב להיות מחמיר, אבל צודק!". בית הדין המהפכני (הקולקטיב של הלוחמים הבולשביקים) קובע שהסיבה לפעילות העוינת שלה היא הנסיבות החברתיות הקשות שלה; גזר הדין היה אפוא שהאישה תשולב לגמרי בתוך הקולקטיב הסוציאליסטי, שם תלמד קרוא וכתוב ותקבל חינוך נאות, בעוד שבנה יזכה לטיפול הרפואי הראוי. בעוד האם המופתעת מתפרצת בבכי ואינה מסוגלת להבין את טוב לבו של בית המשפט, הבולשביק הזקן מלטף שוב את זקנו ומהנהן בהסכמה: "אכן, זהו גזר דין מחמיר, אך צודק!"

 

קל להסכים עם הטיעון הפסבדו־מרקסיסטי כי סצינות מעין אלו היוו פשוט לגיטימיזציה אידיאולוגית לטרור הברוטלי ביותר; אך לא חשוב עד כמה הסצנה הזאת מניפולטיבית, עד כמה היא נסתרה על ידי הגסות השרירותית של "הצדק המהפכני", בפועל — חרף כל אלה היא העניקה לצופים סטנדרטים מוסריים חדשים אשר באמצעותם יש למוד את המציאות — התוצאה המטלטלת של הפעלה זו של הצדק המהפכני, הסימון מחדש הלא צפוי של המושג "חומרה" לכיוון של חומרה כלפי נסיבות חברתיות ונדיבות כלפי בני אדם — כל אלה יכולים לייצר אך ורק אפקט נשגב. בקיצור, מה שמוצב לפנינו הוא דוגמה מופתית למה שלאקאן כינה "נקודת הכפתור" (point de capiton), התערבות המשנה את הקואורדינטות של שדה המשמעות עצמו: במקום לקרוא לסובלנות ולרוחב לב כמנוגדות לחומרת הדין, הבולשביק הזקן מגדיר מחדש את עצם המשמעות של "גזר־דין מחמיר", במונחים של סלחנות יתרה וטוב לב. גם אם זו מראית עין מתעתעת, במובן מסוים יש בה במראית העין הזאת יותר אמת מאשר במציאות החברתית הקשה אשר חוללה אותה.

 

יש להפסיק אם כן את המשחק המגוחך של הצבת הטרור הסטליניסטי כאופוזיציה למורשת הלניניסטית "האותנטית" אשר נבגדה על ידי הסטליניזם: "לניניזם" הוא באופן עמוק ביותר מושג סטליניסטי. המחווה של השלכת הפוטנציאל האמנציפטורי־אוטופי של הסטליניזם לאחור, אל זמן מוקדם יותר, מאותתת באופן זה על אי־יכולתה של המחשבה לשאת את "הסתירה המוחלטת", את המתח הבלתי נסבל שהנו אינהרנטי לפרויקט הסטליניסטי עצמו. ההבחנה בין "לניניזם" (כליבה האותנטית של הסטליניזם) ובין הפרקטיקה הפוליטית שהתקיימה בפועל בתקופת לנין הנה חיונית אפוא: למעשה, גדולתו של לנין איננה זהה למיתוס הלניניזם האותנטי של סטלין. ומה באשר לטיעון הנגדי המתבקש, אשר על פיו אותו דבר תקף גם ביחס לכל אידיאולוגיה באשר היא, כולל הנאציזם, אשר גם הוא, כאשר נתפס מבפנים, הפגין "גדולה פנימית" שהצליחה לפתות אפילו פילוסוף מבריק כהיידגר? התשובה לכך צריכה להיות "לא" מוחץ: הנאציזם, וזה לב העניין, אינו מכיל כל "גדולה פנימית" אותנטית.