הבית הקבילי או העולם במהופך
"הגבר הוא המנורה שבחוץ, האישה המנורה שבפנים".
שטח הפנים של הבית הקבילי מלבני בצורתו וקיר־סבכה נמוך מחלק אותו לשניים בשליש מאורכו: השטח הגדול יותר מוגבה בכ-50 סנטימטר ומכוסה ציפוי העשוי חמר שחור וגללי פרה — שהנשים משייפות אותו בעזרת חלוקי נחל — והוא מיועד לאנשים; השטח הקטן יותר מרוצף ומאוכלס בבעלי החיים. דלת כפולה נפתחת אל שני החדרים. על אדן הקיר הנמוך מסודרים מצד אחד הכדים הקטנים, או סלי הגומא, שבהם שומרים את המצרכים המיועדים לצריכה מידית — תאנים, קמח, קטניות — ומצד שני, ליד הדלת, מסודרים כדי המים. מעל האורווה נמצאת עליית גג, שם נערמים, לצד כלים מכל הסוגים, הקש והחציר המיועדים להאכלת בעלי החיים ובה ישנים על פי רוב הנשים והילדים — בעיקר בחורף.1 מבנה הלבנים (שממול לקיר הנמוך בחלק הימני העליון של הבית) מנוקב חורים וגומחות וגבו אל קיר הגַּמְלוֹן, המכונה קיר (או ליתר דיוק "צד") של מעלה או קיר הקאנוּן (Kanun). הוא משמש לסידור כלי המטבח (מצקת, סיר, תבנית לאפיית הפת ושאר חפצים מחמר שרוף שהושחר באש) ומשני צדדיו עומדים כדים גדולים מלאים בתבואה. לפניו נמצאת האח, שקע מעגלי שעומק מרכזו סנטימטרים אחדים, וסביבה שלוש אבנים גדולות המסודרות בצורת משולש והמיועדות לכלי המטבח.2