מראה פאלוצנטרית
או מדוע הגבר לא מבקר במוזיאונים
Irigaray התפעמה כשהבחינה בישו־נשי (אלוהות זורמת) השייך למוזיאון באי Tor(cell)o, שהוא עצמו איקון נרקיסיסטי לעצמו. היא "האחר" במתחם הציבורי, האישה, אבל לא האחר של עצמה, אלא עבור הגבר. וכאן, השיח של האחר החזיר אותנו סוף־סוף ברוך־שם־האב־המת אל הוד מעלתו האני. והאני מביט בראי ומתאהב באחר, כלומר במראָה. מהו הראי? כיצירת אמנות הוא זה החוגג את עצמו: האודה של הנדל "המקור הנצחי של האור האלוהי" הושמעה לכבוד יום ההולדת של מלכת Great Britain, אן/י. ולמעשה ההפך הוא הנכון: הרוח כיוונה את המלכה אן לטקס יום הולדתה, כדי שתכבד את האודה האלוהית של הנדל. אן התמימה לא קלטה: האודה פיארה עצמה.
תנו לי בד שגם יתאהב בעצמו כי רק במאוהבת בעצמה אני מתאהב, אני המאוהב בעצמי. ועצמי מהו? הוא האחר־בלא־מרכאות של עידן האחר — הוא הגבר במובן הניצב של הכוח. מעטות היצירות החזותיות, נטולות־הטעות, שהביטו בי במובן הנרקיסיסטי הזה (ראי השיר מטה, שחיברתי פעם). מהו החטא־הטעות? האמנות במאה הנוכחית נולדה בתשוקה קנדינסקית לחקות את המוזיקה במופשטותה. המראה הפסיקה באותו רגע לפאר עצמה, ומכאן החלה לבגוד בתפקידה to be להציץ באני, בי, ולהשלות אותי שהיא מעצימה ומהללת אותי (ניצבת לעצמה, כשאני־רומנטיקן חולף לידה ומייחס אותה ואת הולדתה לעצמו). המשבר נוכח באי מציאת פורקן אוננותי באובייקט מוזיאל־פורנוגרפי, כי אסורה עבורי המראָה הגברית־במרכאות (הגבר לא קיים), מאובקת עם אובייקטים גרמניים נוספים דוגמת זה מטה במוזיאון ששעריו ננעלו ב-1933 לעד (מלבד המוזיקה החתרנית בפומפוזיותה [אלוהות יציבה] דוגמת באך ששרד את תקופת הקרח).
נראה שכיום, המעט שנותר הוא להסתפק בהתבוננות חד־כיוונית ב"אחר"-האישה, ה-jouit מעצמה בלבד, חושפת את כוּסה — שיש לה — לתפארת ("מה רוצה המתייפייפת?") במעלה הרחוב, עבור עצמה; אולם אפשרי גם רנסנס קליל לרנסנס, שם סבסטיאן של Antonello מתענג(ת) על פצעיו — מראות סדוקות עבור הגבר — מלבד האוטובוס־המוארך: ממוזג, שלם, קורע את תל־אביב ומעצים, כשאני בפנים הרחם. מוזיאון־פאלוס חוץ מוזיאלי שטרם נאסר.
