מה רוצה הגבר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉

עוד על הספר

  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2003
  • קטגוריה: הגות ופילוסופיה
  • מספר עמודים: 91 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 31 דק'

יצחק בנימיני

ד"ר יצחק בנימיני – עורך הוצאת רסלינג (עם עידן צבעוני). מלמד בבצלאל ירושלים ובאוניברסיטת בר-אילן בתוכנית ללימודי פרשנות ותרבות. פרסם את הספרים "יורד במלצ'ט, יורד ביוהנס-פסיון", "מה רוצה הגבר?", "עבד, התענגות, אדון", "פאולוס והולדת קהילת הבנים", "השיח של לאקאן", "צחוק אברהם", ו"סובייקט-מסך". ספריו ומאמריו הופיעו גם בצרפתית, גרמנית ואנגלית. חומר קריאה נוסף ניתן למצוא ב:  https://bezalel.academia.edu/ItzhakBenyamini

תקציר

שמונת הטקסטים של יצחק בנימיני, אשר אוגדו תחת הכותרת מה רוצה הגבר?, הנם טקסטים בעלי עוצמה אפוקליפטית מחזורית, המתהווה בקשיות וברכוּת, כמין פאלוס המבקש להתפצל ולהתפצל, אך גם תובע את אונו אל מול חדוות אי הנסבלות של הקיום הגברי, נשי, ישראלי, פלשתינאי, יהודי-נוצרי. אופי התנהלותו של מחזור הטקסטים מוביל את הקוראים אל כאוס דידקטי-חזוני שאינו מאפשר לאיש להיוותר מחוץ להצגה, מחוץ לפיפ-שואו או מחוץ לתפילה. בעודו משתמש בשאלתו הנודעת של פרויד "מה רוצה האישה?", מפנה בנימיני את השאלה בחזרה לסובייקט הגברי, ומתריס ברפלקסיביות: "מה רוצה הגבר?". 
 
סוף כל סוף מעז גבר להפנות זרבוביתו פנימה, תוך סלטות משולשות ומהופכות לצדדים, ולהביט דרך פריסקופ איבר הזִכרות העצמי גם על עצמו; אלא שלא ניתן למצוא כאן מניפסט רציונליסטי-מהוגן ונוח לקריאה, שהצהרתו הנה כי שחרור האישה כרוך ואף מותנה בשחרורו של הגבר ובמודעותו לדיכויו, שכן תחת זאת מערים עלינו הטקסט של בנימיני קונפליקטים בלתי פתירים המשתלבים אלה באלה ומתפתלים – כמין רכבת הרים טקסטואלית – בין כפירה לכינון תפילה, בין פסיכואנליזה לתיאולוגיה, בין מונותיאיזם לאימהות פאגנית גדולה.
 
מעבר לכך שספר זה עשוי גם להיקרא כמסע שוטטות אינטלקטואלי סוחף בין הוגים שונים שהיו במרוצת השנים להורים רוחניים – פאולוס, פרויד, לאקאן, איריגארי, קריסטבה – בנימיני בונה גם נדבך של טיעון ממשי וחסר תקנה, שבו מצוי הגבר-פרולטריון, כניסוחו, בתוך מעגל דיכוי אין-סופי, בתוך הקטסטרופה האנושית שבה הנשים נאנסות או מועדות-אינוס-תמיד, והגברים מאבדים עצמם לדעת, קורסים תחת עול הדרישה הפאלית המצויה בתרבות בת זמננו – עכשיו, כך נדמה, יותר מתמיד.
 
לספר מצורפת אחרית דבר פרי עטה של עדי שורק. 
 
יצחק בנימיני עורך את הוצאת הספרים רסלינג ומלמד בבצלאל ירושלים. פרסם את ספר השירה "יורד במלצ'ט, יורד ביוהנס פסיון" (הוצאת גוונים, 1998) ואת אסופת המאמרים שערך יחד עם עידן צבעוני "עבד, התענגות, אדון: על סאדיזם ומזוכיזם בפסיכואנליזה ובביקורת התרבות" (הוצאת רסלינג, 2002).

פרק ראשון

מראה פאלוצנטרית
או מדוע הגבר לא מבקר במוזיאונים
 
 
Irigaray התפעמה כשהבחינה בישו־נשי (אלוהות זורמת) השייך למוזיאון באי Tor(cell)o, שהוא עצמו איקון נרקיסיסטי לעצמו. היא "האחר" במתחם הציבורי, האישה, אבל לא האחר של עצמה, אלא עבור הגבר. וכאן, השיח של האחר החזיר אותנו סוף־סוף ברוך־שם־האב־המת אל הוד מעלתו האני. והאני מביט בראי ומתאהב באחר, כלומר במראָה. מהו הראי? כיצירת אמנות הוא זה החוגג את עצמו: האודה של הנדל "המקור הנצחי של האור האלוהי" הושמעה לכבוד יום ההולדת של מלכת Great Britain, אן/י. ולמעשה ההפך הוא הנכון: הרוח כיוונה את המלכה אן לטקס יום הולדתה, כדי שתכבד את האודה האלוהית של הנדל. אן התמימה לא קלטה: האודה פיארה עצמה.
 
תנו לי בד שגם יתאהב בעצמו כי רק במאוהבת בעצמה אני מתאהב, אני המאוהב בעצמי. ועצמי מהו? הוא האחר־בלא־מרכאות של עידן האחר — הוא הגבר במובן הניצב של הכוח. מעטות היצירות החזותיות, נטולות־הטעות, שהביטו בי במובן הנרקיסיסטי הזה (ראי השיר מטה, שחיברתי פעם). מהו החטא־הטעות? האמנות במאה הנוכחית נולדה בתשוקה קנדינסקית לחקות את המוזיקה במופשטותה. המראה הפסיקה באותו רגע לפאר עצמה, ומכאן החלה לבגוד בתפקידה to be להציץ באני, בי, ולהשלות אותי שהיא מעצימה ומהללת אותי (ניצבת לעצמה, כשאני־רומנטיקן חולף לידה ומייחס אותה ואת הולדתה לעצמו). המשבר נוכח באי מציאת פורקן אוננותי באובייקט מוזיאל־פורנוגרפי, כי אסורה עבורי המראָה הגברית־במרכאות (הגבר לא קיים), מאובקת עם אובייקטים גרמניים נוספים דוגמת זה מטה במוזיאון ששעריו ננעלו ב-1933 לעד (מלבד המוזיקה החתרנית בפומפוזיותה [אלוהות יציבה] דוגמת באך ששרד את תקופת הקרח).
 
נראה שכיום, המעט שנותר הוא להסתפק בהתבוננות חד־כיוונית ב"אחר"-האישה, ה-jouit מעצמה בלבד, חושפת את כוּסה — שיש לה — לתפארת ("מה רוצה המתייפייפת?") במעלה הרחוב, עבור עצמה; אולם אפשרי גם רנסנס קליל לרנסנס, שם סבסטיאן של Antonello מתענג(ת) על פצעיו — מראות סדוקות עבור הגבר — מלבד האוטובוס־המוארך: ממוזג, שלם, קורע את תל־אביב ומעצים, כשאני בפנים הרחם. מוזיאון־פאלוס חוץ מוזיאלי שטרם נאסר.

יצחק בנימיני

ד"ר יצחק בנימיני – עורך הוצאת רסלינג (עם עידן צבעוני). מלמד בבצלאל ירושלים ובאוניברסיטת בר-אילן בתוכנית ללימודי פרשנות ותרבות. פרסם את הספרים "יורד במלצ'ט, יורד ביוהנס-פסיון", "מה רוצה הגבר?", "עבד, התענגות, אדון", "פאולוס והולדת קהילת הבנים", "השיח של לאקאן", "צחוק אברהם", ו"סובייקט-מסך". ספריו ומאמריו הופיעו גם בצרפתית, גרמנית ואנגלית. חומר קריאה נוסף ניתן למצוא ב:  https://bezalel.academia.edu/ItzhakBenyamini

עוד על הספר

  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2003
  • קטגוריה: הגות ופילוסופיה
  • מספר עמודים: 91 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 31 דק'
מה רוצה הגבר יצחק בנימיני
מראה פאלוצנטרית
או מדוע הגבר לא מבקר במוזיאונים
 
 
Irigaray התפעמה כשהבחינה בישו־נשי (אלוהות זורמת) השייך למוזיאון באי Tor(cell)o, שהוא עצמו איקון נרקיסיסטי לעצמו. היא "האחר" במתחם הציבורי, האישה, אבל לא האחר של עצמה, אלא עבור הגבר. וכאן, השיח של האחר החזיר אותנו סוף־סוף ברוך־שם־האב־המת אל הוד מעלתו האני. והאני מביט בראי ומתאהב באחר, כלומר במראָה. מהו הראי? כיצירת אמנות הוא זה החוגג את עצמו: האודה של הנדל "המקור הנצחי של האור האלוהי" הושמעה לכבוד יום ההולדת של מלכת Great Britain, אן/י. ולמעשה ההפך הוא הנכון: הרוח כיוונה את המלכה אן לטקס יום הולדתה, כדי שתכבד את האודה האלוהית של הנדל. אן התמימה לא קלטה: האודה פיארה עצמה.
 
תנו לי בד שגם יתאהב בעצמו כי רק במאוהבת בעצמה אני מתאהב, אני המאוהב בעצמי. ועצמי מהו? הוא האחר־בלא־מרכאות של עידן האחר — הוא הגבר במובן הניצב של הכוח. מעטות היצירות החזותיות, נטולות־הטעות, שהביטו בי במובן הנרקיסיסטי הזה (ראי השיר מטה, שחיברתי פעם). מהו החטא־הטעות? האמנות במאה הנוכחית נולדה בתשוקה קנדינסקית לחקות את המוזיקה במופשטותה. המראה הפסיקה באותו רגע לפאר עצמה, ומכאן החלה לבגוד בתפקידה to be להציץ באני, בי, ולהשלות אותי שהיא מעצימה ומהללת אותי (ניצבת לעצמה, כשאני־רומנטיקן חולף לידה ומייחס אותה ואת הולדתה לעצמו). המשבר נוכח באי מציאת פורקן אוננותי באובייקט מוזיאל־פורנוגרפי, כי אסורה עבורי המראָה הגברית־במרכאות (הגבר לא קיים), מאובקת עם אובייקטים גרמניים נוספים דוגמת זה מטה במוזיאון ששעריו ננעלו ב-1933 לעד (מלבד המוזיקה החתרנית בפומפוזיותה [אלוהות יציבה] דוגמת באך ששרד את תקופת הקרח).
 
נראה שכיום, המעט שנותר הוא להסתפק בהתבוננות חד־כיוונית ב"אחר"-האישה, ה-jouit מעצמה בלבד, חושפת את כוּסה — שיש לה — לתפארת ("מה רוצה המתייפייפת?") במעלה הרחוב, עבור עצמה; אולם אפשרי גם רנסנס קליל לרנסנס, שם סבסטיאן של Antonello מתענג(ת) על פצעיו — מראות סדוקות עבור הגבר — מלבד האוטובוס־המוארך: ממוזג, שלם, קורע את תל־אביב ומעצים, כשאני בפנים הרחם. מוזיאון־פאלוס חוץ מוזיאלי שטרם נאסר.